כללי הצדק הטבעי ועֶקרון השוויון
בשמיעת טענות בעלי הדין

שָמעַ בין אחיכם

אליאב שוחטמן^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

הצדק במשפט במוקד הפרק הראשון בספר דברים, עומדת חובת השוויון בדין:

ואצוה את שפטיכם בעת ההיא לאמר, שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדול תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא (דברים א, טז).

בדרך כלל, ההוראות הנוגעות לסדרי הדין במשפט העברי אינן נובעות מאיסורים, ובוודאי לא מאיסורי תורה. חריג לכלל זה הוא ההוראה המחייבת את נוכחותם האישית של בעלי הדין בבית הדין. וכך נאמר בתלמוד:

שמע בין אחיכם ושפטתם - אמר רבי חנינא: אזהרה לבית הדין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו, ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו1.

חז"ל ביססו את הכלל האמור גם על שני פסוקים נוספים: "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז); "לא תשא שמע שווא" (שמות כג, א)2. כלל זה נפסק להלכה גם ב"שולחן ערוך"3: "אסור לדיין לשמוע דברי בעל הדין האחד שלא בפני בעל דין חברו, וכן הבעל דין מוזהר על כך". האיסור חל אפוא הן על בית הדין הן על בעלי הדין, שלא ישמיעו ושלא ישמעו את טענות הצדדים אלא במעמד כולם. טעמה של הלכה זו הוא שבהיעדר הצד שכנגד, יש בידי בעל הדין המשמיע את טענותיו לנסח דברי שקר כאילו היו אמת, בלא שיש מי שעומד נגדו המכיר בשקרו ויכול להכחישו. עימות ישיר בין שני בעלי הדין מקטין את הסכנה שיעיז אחד מבעלי הדין לשקר במצח נחושה. אם אין מי שיכחישו, הוא עלול לשקר תוך שהוא מנסח את דבריו בצורה יפה ומשכנעת. לאחר ששמע הדיין את דבריו של בעל דין זה, וכבר נטה לבו לצדד בזכותו, יקשה עליו להפך בזכות הצד שכנגד לאחר שישמע את טענותיו4. לעומת זאת, אם שני בעלי הדין טוענים האחד בפני חברו, הרי גם אם אחד מהם משקר, "כל דיין המבקש אמת ולשפוט צדק, יכיר בעין חודרת את הטענות המלאכותיות ולא יתפעל מהן"5. על כל פנים, רב יותר הסיכוי שיצליח הדיין לגלות את טענות השקר כאשר בעלי הדין ניצבים זה לעומת זה וטוענים את טענותיהם6. עוד יש לומר בטעמה של הלכה זו, שנאמנותו של בעל דין מבוססת לפעמים על חזקה, ויש שערכה של החזקה קיים רק כשהצד שכנגד נוכח בדיון, כגון החזקה שאין אדם מעיז לטעון שקר בפני מי שמכיר בשקרו7. לחזקה זו יש ערך רק אם הטיעון נעשה בנוכחות הצד שכנגד, ואין דרך למלא את מקומו באמצעות מורשה8. מן הטעמים המונחים ביסודה של הלכה זו, ומן הטעם שהצגה חד-צדדית של העובדות עלולה להטעות את הדיין, נמנעו רבים מחכמי ישראל לא רק מלישב בדין בהיעדר אחד הצדדים, אלא גם מלהיזקק לשאלות שהופנו אליהם על ידי שואלים - ועל כל פנים לא לפסוק הלכה למעשה - כשבאה אליהם פנייה מצד אחד בלבד9. במקומות אחדים אף ניתקנו תקנות מיוחדות שבאו למנוע כתיבת פסק דין או מתן חוות דעת הלכתית על סמך טענותיו של צד אחד בלבד10. חובת נוכחות בעלי הדין נקבעה גם בתקנה נז לתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים, תשנ"ג:

במשך כל מהלך המשפט, על בעלי הדין להיות נוכחים, גם אם יש להם מורשים, אלא אם כן החליט בית הדין שאין צורך בנוכחותם או בנוכחות אחד מהם בכל מהלך המשפט או בחלק ממנו.

משמעותה של הסמכות המוענקת לבית הדין להחליט שאין צורך בנוכחות בעלי הדין או אחד מהם, בכל מהלך המשפט או בחלק ממנו, אינה יפוי כוחו של בית הדין לשלול מבעל דין את זכותו להיות נוכח בכל מהלך המשפט, אלא להסמיך את בית הדין להרשות לבעל דין המבקש להיות מיוצג רק על ידי עורך דין להיעדר מן הדיון המשפטי. שלילת זכותו של בעל דין להיות נוכח בשעת השמעת טענותיו וראיותיו של הצד שכנגד היא פגיעה בזכות השמיעה ההוגנת, שמשמעותה בין השאר שזכאי בעל דין להתגונן בפני הטענות והראיות המועלות נגדו. זהו אחד מעיקרי הצדק הטבעי, ויסודו בציווי "שמוע בין אחיכם"11. כלל זה הפך לחלק מן המשפט המנהלי הישראלי12. רבים סבורים, כי מקורם של עיקרי הצדק הטבעי במשפט האנגלי; לאמיתו של דבר, מקורם של עיקרים אלה בתורת ישראל, וממנה נתגלגלו לשיטות משפט אחרות13. שמיעת טענות שלא בפני בעל דין האם שמיעת טענותיו של אחד הצדדים שלא במעמד חברו קודם שהחל המשפט פוסלת את הדיין מלישב לדון באותו עניין? החשש הוא כמובן שמא לאחר שמיעת טענותיו של אחד הצדדים ייטה הדיין לפסוק לטובתו. מדברי הפוסקים משמע שיש להבחין בין חיווה הדיין את דעתו בעקבות שמיעת הטענות לבין שמע אותן בלבד. במקרה הראשון, כשכבר חיווה הדיין דעתו, הוא נחשב "נוגע בדבר": לאחר שקבע עמדה בסכסוך שהוצג בפניו, הרי הוא בוש מלחזור בו ולפסוק אחרת. במקרה זה, הדעה הרווחת היא שהדיין פסול, אלא אם כן מסכים בעל הדין האחר למינויו14. לעומת זאת, אם רק שמע את הטענות, ולא חיווה את דעתו עליהן, אין בדבר כדי לפסול אותו. עם זאת, אותו בעל דין צריך לחזור ולהשמיע את טענותיו בנוכחות הצד שכנגד. מקרה מעניין בנושא זה נידון בספרות השו"ת (השאלות ותשובות)15: איש ואשתו הסתכסכו זה עם זו, ולאחר זמן השלימו ביניהם. האישה קיבלה על עצמה התחייבות שאם יהיו לאיש בעתיד טענות נוספות כלפיה, "אזי יהא האיש נאמן בלי ראיה ובלי עדים". לימים, נתעורר שנית הסכסוך ביניהם, וביקש האיש להשמיע את טענותיו שלא בנוכחות אשתו. לטענתו, גם אם תכחיש אשתו את דבריו, לא תהא להכחשתה משמעות, שהרי הודיעה מראש שיהיו דבריו מהימנים "בלי ראיה ובלי עדים". בדחותו את טענת האיש, קבע המשיב שאין בטענתו כלום, שכן מדובר באיסור לשמוע בעל דין שלא בנוכחות חברו, שהנו קוגנטי ואינו ניתן להתניה. מכיוון שיסודו של האיסור הוא ההנחה שבעל דין אינו "מעיז" לשקר בפני חברו, נימוק זה קיים גם כשקיבלה עליה האישה מראש את דברי האיש כמהימנים16. כאשר בית הדין חורג מסמכותו ופוסק את הדין על סמך טענות ששמע רק מצד אחד, ללא נוכחות הצד האחר, פסק הדין בטל מעיקרו17. שמיעת טענות מחוץ לבית הדין בנוהג שבעולם שהמקום שצריכות להישמע בו טענותיו של בעל דין הוא אולם בית הדין. ואולם, במקרים מיוחדים, ניתן לשמוע טענות אף מחוץ לבית הדין. כך, לדוגמה, כאשר בעל הדין נמצא בחו"ל או שהוא חולה. על פי ההלכה בשולחן ערוך, גם "נשים יקרות שאין כבודן לבוא לבית דין, משגרין להן סופרי הדיינים ויטענו בפניהם. וכיוצא בזה עושים לתלמיד חכם שתורתו אומנותו18". מקורה של ההלכה בעניינן של הנשים היקרות במנהג הנשים בימי הביניים להימנע מלצאת מביתן מטעמי צניעות. הד למנהג זה מצוי בתשובתו של רב שרירא גאון (בבל, המאה העשירית), הדנה באשת איש שנתבעה לדין. לדעת רב שרירא, בודקים במקרה זה אצל מכריה אם:

רגילה היא לצאת, לישא וליתן, ליקח ולמכור, ולדבר עם אנשים וכיוצא במדות אלו. ואם רגילה היא בזאת, מזמינין אותה, ודנין עליה כשורה, אלא שמצניעין אותה שלא תתבזה ותתגנה ולפי כבודה. ואם אין רגילה בזאת, אלא צנועה ויושבת פנימה, שואלין את בעל דינה מה יש בינו לבינה ובמה הוא תובעה. ואף על פי שאמרו רבותינו 'שמע בין אחיכם', ואנו מדקדקין מדברי תורה, אזהרה לדיין שלא ישמע בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו, ואולם בעבור מידה זו שיש בה תקנה גדולה, עושין כן19...

חיקור דין טעמה של הלכה זו נתבאר על ידי ה"חזון אי"ש"20, ר' אברהם ישעיהו קרליץ (ישראל, המאה הכ'): "שענין חיקור הדין אין לו גדר מיוחד, אלא כפי יכולת הדיינים, והלכך מקילין משום... כבודה בת מלך פנימה". הווי אומר: שמיעת טענות בעלי הדין שונה מגביית עדות, שהאחרונה חייבת להיעשות בידי בית דין דווקא, ואילו שמיעת טענות יכולה להיעשות גם באמצעות סופרי הדיינים. ה"חזון איש" הסיק מהלכה זו: "נראה דאם הנתבע חולה או שהוא טרוד בעסקיו, ויהיה לו הפסד הרבה בביטול עסקו, דינו כנשים יקרות, שאין לנו להפסיד ממונו של ישראל". אמנם אין הוא מדבר על נתבע הנמצא בחו"ל, אך ייתכן שגם בנסיבות אלה ניתן יהיה לשמוע את טענותיו מחוץ לבית הדין, במקום שבו הוא נמצא, בדרכים שיראה אותן בית הדין מתאימות לצורך ביצוע חיקור הדין. אך גם במקרה זה של חיקור דין שמתקיים במקומו של הנתבע, מחוץ לבית הדין, יש לאפשר לתובע להיות נוכח בשעת שמיעת הטענות, והטעם לכך כפול: כדי שיֵדע הנתבע בדיוק מה טוען נגדו התובע, ויֵדע מה להשיב על טענותיו; כדי שיהא הנתבע בוש מלטעון טענות שקר בנוכחות בעל דינו21. בתקנה סח לתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים, הרחיבו הלכה זו והחילוה גם על התובע:

ראה בית הדין צורך לשמוע את דברי בעל הדין עצמו, ויש סיבה מספקת, כגון מחלה, מאסר וכדומה, המונעת את בעל הדין מלהופיע, רשאי בית הדין לשגר סופרי דיינים או אחרים אשר יקבלו את דבריו וירשמו אותם, ואם אפשר יחתימו עליהם את בעל הדין. בית הדין יודיע על כך לצד שכנגד כדי שיוכל להיות נוכח באותו מעמד ולחקור את בעל הדין.

שמיעת טענות באמצעות מתורגמן מה ייעשה כאשר בעל הדין דובר שפה שאינה מובנת לבית המשפט? עקרונית, שיטת המשפט העברי מחייבת מגע אישי ובלתי אמצעי בין בית הדין ובין בעל הדין. טיעון באמצעות אדם אחר יוצר חיץ בין בית הדין לבין בעל הדין באופן שאין בידי בית הדין להתרשם מצורת הטיעון של בעל הדין עצמו, אלא רק מתוכן הטענות, ואין בזה די22. גישה בסיסית זו מצאה את ביטויה בהלכת ה"שולחן ערוך", וזה לשונה:

לא יהא הדיין שומע מפי המתורגמן. ואם היה מכיר בלשונם ושומע טענותיהם, רק שאינו יודע בלשונם כל כך שיודע להשיב להם להודיעם פסק הדין, מותר להעמיד מתורגמן23.

לפי זה, אין העמדתו של מתורגמן אפשרית אלא כאשר בית הדין מבין קצת בלשונו של בעל הדין. אבל אם אין הוא מבין כלל, אין להעמיד מתורגמן. טעמה של הלכה זו הוא: "שיותר יתברר האמת לכששומע מפי בעלי דינין והעדים עצמן, ומשום הכי [=כך] כשמבין הדיין לשונם, אלא שאינו מהיר בלשונם כדי לדבר עמהם, מותר להעמיד מתורגמן ביניהם... והדיינים מבינים ועומדים על דבריהם"24. מה יהא הדין כאשר רק אחד מן הדיינים אינו מבין את שפתו של הטוען? ממה שנפסק במקום אחד עולה שאין בדבר שום פגם: "היו"ר [=יושב ראש ההרכב] לא ידע אידיש, אבל הלא ישנם שני רבנים שמבינים יפה אידיש, ויכולים למסור הדברים להיושב ראש"25. אם כן: לכתחילה, אפוא יש לקיים את המשפט בפני דיינים שמבינים את שפת בעלי הדין; אבל אם אין הדבר אפשרי, יש לסמוך על המנהג המכשיר בדיעבד קבלת טענות בעלי הדין באמצעות מתורגמן. ואם אין דיין המכיר את לשונם של בעלי הדין, וגם אין בנמצא שום מתורגמן המכיר את לשונם, "שומעים טענותיהם על ידי רמיזות ותנועות, ודנין עליהם"26. כאשר נשמעות טענותיו של בעל דין באמצעות מתורגמן, על בעל הדין לסדר כל טענותיו לפני המתורגמן, וזה יטען בשליחותו את כל הטענות בבת אחת, כיוון שאם בעל הדין משמיע את טענותיו למקוטעין, והמתורגמן מתרגם קטע קטע, עלול הדבר להכביד על הבנת הטענות על ידי בית הדין27. בעל דין שאינו דובר עברית עשוי לבקש שיטען עורך דינו עבורו בשפה שהוא מבין. אם בית הדין מורכב מדיינים המבינים את שפתו, אין מניעה בדבר, אבל עשויה להתעורר בעיה כאשר הצד שכנגד אינו מבין אותה שפה. בפני בית הדין הגדול לערעורים הועלתה פעם טענה שנפל פגם בהליך, כיוון שהטענות נשמעו בבית הדין האזורי ביידיש. טענה זו נדחתה מן הטעם הבא: "אמנם השפה החוקית של בית דין הרבנות היא השפה העברית, אבל במקרה שאחד מהצדדים אינו מבין את המדובר בעברית, והוא תובע שדברי עורך הדין שלו ייאמרו בשפה המובנת לו, שומעין לו, בתנאי שעורך הדין שלו יתרגם את דבריו לעברית, כדי שדבריו יהיו מובנים היטב להצד שכנגד"28. ישנם מקרים שאין בהם מניעה שיטען בעל דין את טענותיו בעברית, אבל מכיוון שהצד שכנגד אינו מבין עברית, חייב בעל הדין לטעון בשפה שחברו מבין, ולאחר מכן יתורגמו דבריו לבית הדין על ידי מתורגמן. מדובר במקרים שבהם מבוססת קבילות טענותיו של בעל הדין על החזקה המשפטית ולפיה "אינו מעיז פניו בפני בעל דינו". במקרה אחד הופיעו לפני בית הדין בני זוג במשפט גירושין. שפת האם שלהם הייתה ערבית והבעל לא הבין עברית כלל, אך אשתו ידעה עברית. באותו עניין נקבע שהאישה חייבת לטעון בערבית כדי שיבין בעלה את עדותה. וזה היה הנימוק:

הואיל וטענות האשה הן על דברים שבינו לבינה, ונאמנותה מבוססת בעיקר על החזקה 'אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה'... לכן יש לחייבה שתטעון בשפה המובנת לו, ולא די שמובן לפני בא כוחו, כי באופן זה ניטל תוקפו וחוזקו של החזקה"29.

סוף דבר, מצוות "שמע בין אחיכם", הרבה הלכות תלויות בה, ותכלית כולן - "ושפטתם צדק". עשיית הצדק ורדיפת האמת הם הם הכלל הגדול בתורת סדר הדין במשפט העברי. מן הראוי לחתום בהלכת הרמב"ם בדבר חובתו של הדיין לשפוט בצדק30.

מצות עשה לשפוט השופט בצדק, שנאמר בצדק תשפוט עמיתך. אי זהו צדק המשפט? זו השויית שני בעלי דינין בכל דבר.

הערות: * פרופ' אליאב שוחטמן מלמד משפט עברי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ובמכללת "שערי משפט". 1. סנהדרין ז ע"ב. 2. סנהדרין שם; שבועות לא ע"א. מכל מקום, הפוסקים נוטים לראות בפסוק "שמוע בין אחיכם" את מקור הכלל. לשאלת מהותו של האיסור, אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, ראה דיונו של הרב ח"ד הלוי, דבר המשפט, חלק א, עמ' 71 ואילך; הרב ד' שפרבר, שמע בין אחיכם (ירושלים, תשל"א), עמ' כ ואילך. 3. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן טז, סעיף ה. וראה לשון הרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כא, הלכה ז. למרות איסור זה, אם לא התייצב הנתבע לדין, ניתן לקבל את טענותיו של התובע שלא בפניו. 4. רש"י, סנהדרין ז ע"ב, ד"ה שמע בין אחיכם. וראה גם רש"י לשבועות לא ע"א, ד"ה שמע שוא: "שהמטעים דבריו שלא בפני בעל דינו אינו בוש מדברי שקר". 5. הרב שפרבר, שם (לעיל, הערה 2), עמ' כ. 6. ראה ע"א 344/78, מערבי נ' בנשר ואח', פ"ד לג(1) 553-552. 7. כתובות יח ע"א, תוספות ד"ה חזקה. 8. ראה סמ"ע (ספר מאירת עיניים) לשולחן ערוך, חושן משפט, סימן קכד, ס"ק א. 9. ראה לדוגמה שו"ת הרמ"א, סימן קיב; שו"ת דברי חיים, חלק ב, חושן משפט, סימן נו; שו"ת חכם צבי, סימן קמז; שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן קיב. על ההבחנה בין מלאכתו של חכם הפועל כמשיב לבין דיין הפועל כבעל סמכות שיפוטית, ראה מאמרי: "על חובת ההנמקה במשפט העברי", שנתון המשפט העברי ו-ז (תשל"ט-תש"ם), עמ' 339 ואילך; ב' ליפשיץ, "מעמדה המשפטי של ספרות השאלות והתשובות", שנתון המשפט העברי ט-י (תשמ"ב-תשמ"ג), עמ' 265. ובענייני איסור והיתר שאין בהם ריב בין בעלי דין, אלא מדובר בהפרשה מאיסורים, אם רוצה אדם לדעת מה הדין, אין כל מניעה מלהשיב לו. ראה שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן קנג. 10. ראה תקנת מהר"ח אור זרוע, המובאת בשו"ת הרמ"א, סימן נז. 11. ראה שו"ת הרמ"א, מהד' זיו, סימן קח, עמ' תנ-תנא. 12. ראה בג"צ 5182/93 לוי נ' בית הדין הרבני האזורי רחובות, פ"ד מח(3) 9-7. 13. ראה מ' זילברג, טוהר השיפוט במשפט העברי, בתוך: "באין כאחד" (ירושלים תשמ"ב), עמ' 224-207. 14. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן יז, סעיף ה, רמ"א וש"ך, שם. 15. שו"ת חשן האפוד, חלק החידושים לחושן משפט, סימן יז. 16. אכן, יש מי שפסק שרק בדיון בענייני איסורים, אין בעלי הדין יכולים להתנות, אבל בענייני ממונות הם רשאים לעשות כן, בתנאי שיַתנו במפורש שהם מוחלים ומסכימים לתוצאה אף את יעוות הדיין את הדין. ראה, הרב ב"צ ווזנר, "שמיעת בעל דין שלא בפני חברו", דברי משפט ו (תש"ס), שכז, בעמ' שלד-שלו. 17. ספר קובץ הפוסקים לחושן משפט, סימן יז, עמ' שמח. מדובר בשאין היתר לשמיעת צד אחד ללא נוכחות הצד האחר, אך כשיש היתר זה (כגון שהנתבע לא התייצב לדין), פסק הדין תקף. 18. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קכד, סעיף א. 19. תשובות הגאונים, אסף, חלק א (ירושלים, תרפ"ז), סימן ג, עמ' 27. וראה כעת: א' גרוסמן, חסידות ומורדות - נשים יהודיות באירופה בימי הביניים (ירושלים, תשס"א), עמ' 181. 20. חזון איש, חושן משפט ד, ב. 21. פרישה, טור חושן משפט, סימן קכד, ס"ק ב; סמ"ע, שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קכד, ס"ק ג. 22. ר' ברוך הלוי עפשטיין (ליטא, המאה הי"ט), בעל "תורה תמימה", פירש את הפסוק "עד האלהים [=בית הדין] יבא דבר שניהם" (שמות כב, ח) כמתייחס גם לענייננו. לדבריו, "יש יסוד נכון ונאמן לאיסור זה [שמיעת טענות מפי מתורגמן] מן התורה, דכמו בעדים דרשינן [=אנו דורשים] 'מפיהם - ולא מפי המתורגמן', כך בדיינים דרשינן 'עד האלהים יבא דבר שניהם - דבר שניהם, ולא מתורגמנים". 23. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן יז, סעיף ו (נוסח ההלכה הוא על פי הגהת "נתיבות המשפט", שם, חידושים, ס"ק יא). 24. סמ"ע [=ספר מאירת עיניים] לשולחן ערוך, שם. וראה שו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימו שכב: "ואין ראוי לדיין לדון בין אנשי הריב אם לא יבין את לשונם. ואם מבין את העניין ואינו יכול לדבר - אין חשש, ואם בא לצאת ידי שמיים - ישים עמו מי שבקי לדבר בלשון ההוא ואז ידון ביניהם". 25. שו"ת ישכיל עבדי, חלק ה, אבן העזר, סימן סג. 26. שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן שלא. עם זאת, הרדב"ז מדגיש כי הדברים אמורים רק בדיני ממונות ולא בדיני נפשות. 27. חזון איש, חושן משפט, סימן ד, סעיף ה. 28. ערעור 1/50/712 (לא פורסם, התיק שמור בגנזך המדינה. פסק הדין ניתן על ידי בית הדין בהרכב הראשון לציון, הרב עוזיאל, והרבנים שמואל ברוט ועובדיה הדאיה). 29. הרב ש"ב ורנר, משפטי שמואל (מהדורה שניה, ירושלים, תשמ"ד), סימן כב (דף קנא ע"א). 30. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כא, הלכה א.

---

---