|
|
|
התשובה - היבטים משפטיים
נחום רקובר*
פרשת נצבים, תשס"א, גיליון מס' 43
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
זכותו של אדם לשיקום חברתי
מצוות התשובה, שמקורה בנאמר בפרשתנו, "ושבת עד ה' אלהיך" (דברים ל, ב), היבטים שונים לה, במערכת היחסים שבין אדם למקום ובמערכת היחסים שבין אדם לחברו ולחֶברתו. ממנה אף נגזרת אחת מזכויות האדם הבסיסיות, זכותו של העבריין לשיקום חברתי לאחר שריצה את עונשו1. האם העובדה שנתפס אדם פעם בקלקלתו תלווה אותו בכל אשר יפנה ותקבע את גורלו אף בעתיד? או שמא זכאי העבריין, לאחר שריצה את עונשו, לפתוח דף חדש בחייו ולעסוק בכל דבר אשר יחפוץ בו בלי שירדוף אחריו כצל כתם העבֵרה שעבר2.
חובת החברה לעודד את העבריין לשוב
עיקרה של התשובה הוא חרטה על העבר וקבלה על העתיד. מאחר שהחרטה והקבלה הן הכרעות אישיות של האדם, ניתן היה לחשוב שהתשובה היא עניינו הפרטי של האדם בלבד - בינו לבין עצמו ובינו לבין קונו - ואין לאחרים עניין בה.
אבל אין הדברים כן כלל וכלל: אין להותיר את חזרתו בתשובה של העבריין ליזמתו האישית בלבד. חובה מוטלת על החברה לעודד את חזרתו ולסייעו בדבר3, בחינת "אתה נותן יד לפושעים, וימינך פשוטה לקבל שבים"4.
תקנות למנוע בושה מן המתוודה
חכמי המשפט העברי אף תיקנו תקנות שמטרתן לעודד את העבריינים לשוב בתשובה. נאמר במסכת סוטה5: "אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה תיקנו תפילה בלחש? שלא לבייש את עוברי עבֵרה [המתוודים6 על עבֵרות שבידם]".
עוד פירשו את מה שנאמר במשנה7 על אחד הנסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש, שהיו "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים", שהיו "עומדים רווחים ד' אמות בין כל אחד ואחד, כדי שלא ישמע אחד וידויו של חבירו ויתבייש"8.
ובעוד תקנות אלו באות למנוע בושה ממי ששב וממי שמתוודה על חטאו, תקנות אחרות באות להקל מבחינה מעשית על התמודדותו של העבריין עם הקשיים הכרוכים בדרכי התשובה שלו. אחת מן התקנות האלו היא "תקנת השבים".
"תקנת השבים"
מהי "תקנת השבים"? המשנה9 מביאה את עדותו של ר' יוחנן בן גודגדא10 "על המריש הגזול שבנאו בבירה [=בית גדול11] שיטול את דמיו12 מפני תקנת השבים". כלומר, אדם שגזל קורה ובנה אותה בביתו, אינו חייב להרוס את ביתו כדי להחזיר את הקורה הגזולה עצמה, אלא די שישלם את שווי הקורה, "שאם אתה מצריכו לקעקע בירתו ולהחזיר מריש עצמו, יימנע מלעשות תשובה"13.
בברייתא14 מובאת מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בעניין זה: בית שמאי דורשים לקיים את החובה כלשונה וככתבה, ואילו בית הלל הולכים לקראת העבריין, וכן נאמר: "תנו רבנן. גזל מריש ובנאו בבירה - בית שמאי אומרים: מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו; ובית הלל אומרים: אין לו אלא דמי מריש בלבד משום תקנת השבים".
דין גזל מריש ובנאו בבירה הוא דוגמה קלסית לאופן שקשה ביותר לקיים בו את "והשיב את הגזלה". ואמנם על אנשי נינוה, שנאמר בהם: "וְישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם" (יונה ג, ח), אומרת הגמרא15: "מאי 'ומן החמס אשר בכפיהם'? אמר שמואל: אפילו גזל מריש ובנאו בבירה16, מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו". כלומר, הם השיבו את החמס גם באופן זה על אף כל הקושי הכרוך בדבר.
אבל מה תועלת יש בעמידה על קוצו של יו"ד, בדרישה חמורה זו, אם הדבר ימנע עבריינים מלשוב בתשובה שלמה? לכן הציעו חכמים תחליף לדבר: הגזלן יכול להשיב את דמי הגזלה, ודיו.
אין התקנה אמורה דווקא בקורה שבנאה בבניין, אלא אף בכל הדומה לזה, כפי שמדגיש הרמב"ם17: "כל הגוזל חייב להחזיר הגזלה עצמה, שנאמר: 'והשיב את הגזלה אשר גזל' (ויקרא ה, כג)... אפילו גזל קורה ובנאה בבירה, דין תורה הוא שיהרוס את כל הבניין, ויחזיר קורה לבעליה. אבל תקנו חכמים מפני תקנת השבים שיהיה נותן את דמיה, ולא יפסיד הבניין. וכן כל כיוצא בזה...".
חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א - 1981
האתגר החברתי הגלום ב"תקנת השבים", היינו הסיוע לעבריין לשוב ולהשתלב בחברה מחדש, הוא היסוד לחוק שחוקקה הכנסת, שאף אימץ את המונח "תקנת השבים", הלוא הוא "חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א - 1981"18. בחוק זה נקבע העיקרון שהמרשם הפלילי הוא סודי וכי לא יימסרו פרטים ממנו אלא למי שנמנה בתוספת לחוק. זאת ועוד, לאחר שעוברת תקופה מסוימת מסיום ריצוי העונש, "יתיישן" המרשם, ורשימת הרשאים לקבל מידע מן המרשם תצטמצם. לאחר תקופה נוספת, "נמחק" המרשם ואז לא תהא רשות לקבל מידע בעניין זה אלא רק מיעוט ממי שהיו רשאים לקבל את המידע.
הזיקה בין עקרונות החוק לבין המקורות היהודיים באה לידי ביטוי במבוא להצעת החוק, וזה לשונו19:
ההצעה מאמצת את גישת ההלכה לנושא, המוצאת את ביטויה ב"תקנת השבים", שמקורה במשנה גיטין ה, ה, ושנתייחדה לפעולות תחיקתיות ושיפוטיות שמטרתן להקל על העבריין לשוב בתשובה ולהשתלב בחיי החברה. בהקשר זה כתב לפני כאלף שנים רב האי גאון, ראש ישיבת פומבדיתא, באחת מתשובותיו, את הדברים האלה: "שורת הדין שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, אלא כל השבים שהקב"ה יודע כי נתחרטו על מה שעברו מן הכיעור וכי שמו אל לבם שלא ישובו עוד לכמוהו, הוא מוחל להם; ובני אדם, אף על פי שאינן יודעין הנסתרות ואין להם אלא הנגלות, כשעבר זמן הרבה ואין נראה עליו לא בגלוי ולא בסתר דבר שלא כהוגן והלב מאמין בו כי חזר - מקבלין אותו".
ברוח דומה פסק בית המשפט העליון, מפי השופט קיסטר: "אין לנעול את הדלת מפני השבים באמת ובתמים. אדרבא, באין נימוק כבד משקל יש לאפשר להם לחזור למסלול חייהם, למשלוח ידם, ואף לתפקידם" (על"ע 1/68, פד"י כב(1) 673).
מצד אחר, ואף זאת בהתאם לעקרונות ההלכה, נקבעו בהצעה מגבלות אחדות על זכותו של העבריין שלא יוזכרו חטאיו - בשל חומרת העברה, בשל משרה שנושאה צריך לשמש דוגמה אישית לציבור או בשל תפקיד שבו נדרש אמון מממלא התפקיד והאמון הדרוש נפגע כתוצאה מהעבֵרה (ראה מחקרו של ד"ר נחום רקובר, "מעמדו של עבריין שרצה ענשו", סדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי, משרד המשפטים, חוברת ה, תש"ל1970-).
התיישנות המרשם ומחיקתו
הוראה מעניינת נוספת הכלולה בחוק קובעת כי מי שנמחקה הרשעתו ייחשב לעניין כל דין כאילו לא הורשע, וכל פְּסול שנפסל בשל ההרשעה, בטל מיום המחיקה, וששאלה על עברו הפלילי של אדם תיחשב כאילו אינה מתייחסת להרשעה שנמחקה. כלומר, אם יידרש להצהיר על עברו הפלילי, יוכל להצהיר כי עברו נקי!
כיוון שלקה - הרי הוא כ"אחיך"
העיקרון הוא שמי שקיבל את עונשו שוב אינו בגדר עבריין אלא בגדר "אחיך". זאת לומדים חכמים מן הפסוק בספר דברים "ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה, ג). ה"ספרי" מדייק מלשון המקרא את ההבדל בין כינויו של העבריין לפני שנענש לבין כינויו לאחר שנענש20: "כל היום קורא אותו הכתוב רשע, שנאמר: 'והיה אם בִּן הכות הרשע' [דברים כה, ב]; אבל משלקה, הכתוב קוראו אחיך, שנאמר: 'ונקלה אחיך".
שינוי מעמדו של העבריין מן רשע למעמד אחיך נעשה עם קבלת עונש המלקות. אין המקורות מזכירים במפורש שיש צורך בדברים נוספים לשם כך, ואין נדרשת כאן הוכחה שלאחר קבלת העונש, חזר העבריין בתשובה, התחרט על מעשיו ואף קיבל על עצמו להיטיב את דרכיו. דיו שיקבל את עונשו כדי שייקרא אחיך.
"רשעת הרשע לא ייכשל בה ביום שובו מרשעו"
הרעיון בדבר האפשרות להינתק מן החטא אינו מובן מאליו. בספר יחזקאל הוצג רעיון התשובה לעומת ההשקפה המסולפת, הגורסת שאדם שחטא אין עוד תקנה לנפשו: "ואתה בן אדם אמר אל בית ישראל כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו, ובם אנחנו נְמַקים ואיך נחיה21. אמר אליהם, חי אני נאֻם ה' א-להים אם אחפץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה. שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל. ואתה בן אדם אמר אל בני עמך: צִדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו ורִשעת הרשע לא יכָשֶל בה ביום שובו מרשעו וצדיק לא יוכל לחיות בה ביום חטאתו" (יחזקאל לג, י-יב).
ר' שמעון בר יוחאי נסמך על דברי הנביא יחזקאל22, כשקבע23: "אפילו רשע גמור כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה - אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר: 'ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו'".
אונאת דברים
הזכרת עברו של עבריין ששב יש בה גם משום איסור תורה של אונאת דברים. את הפסוק: "לא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יד), פירשו חכמינו כמדבר באונאת דברים. דוגמה לאונאת דברים האסורה על פי המקרא הזה נתנו בעבריין ששב בתשובה24: "אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו: 'זכור מעשיך הראשונים'".
כוהן שנשתמד ושב ליהדותו
מקור מאלף בנושא זה הוא תשובתו של רבנו גרשום מאור הגולה25. רבנו גרשום נשאל26 על עסק כוהן שנשתמד ועשה תשובה, אם ראוי הוא לישא את כפיו ולקרוא בתורה ראשון, אם לאו. דעתו של רבנו גרשום היא: "שאף על פי שחטא, כיון שעשה תשובה, ראוי לעלות לדוכן ולישא כפיו"27. מאלפת דרכו של רבנו גרשום בהנמקותיו. לאחר דיון במקורות בשאלה אם יש במעשיו של הכוהן כדי לפסלו, מסיק רבנו גרשום: "הילכך אין לנו ראיה לא מן המקרא ולא מן המשנה לפוסלו, אלא שיש לנו סיוע מן המקרא וממשנה שלא לפוסלו".
נימוקו הראשון של רבנו גרשום הוא שאם נפסול את הכוהן ולא נאפשר לו לחזור למעמדו הקודם, יש בדבר משום "אונאת דברים", כמו שאמרו חכמים על האומר לבעל תשובה: "זכור מעשיך הראשונים". רבנו גרשום מסביר את הדבר ואומר: "אם תאמר: לא יעלה לדוכן ולא יקרא בתורה תחילה, אין לך אונאה גדולה מזו".
נימוקו השני של רבנו גרשום נוגע לעידוד עבריינים לשוב בתשובה: אם אתה מונע מעבריין שחזר בתשובה לשוב ולפתוח דף חדש בחייו, ופוסל אותו מלחזור למעמדו הקודם, נמצאת גורם לו שלא יחזור בתשובה. רבנו גרשום מסתייע בנקודה זו בדברי התלמוד בעניין המלך מנשה. על הרעות שעשה המלך מנשה, מספר הכתוב: "ויעש הרע בעיני ה' כתועבת הגוים אשר הוריש ה' מפני בני ישראל. וישב ויבן את הבמות אשר אבד חזקיהו אביו, ויקם מזבחת לבעל" וגו' (מלכים ב כא, ב-ג). ובדברי הימים, לאחר סיפור רעותיו של מנשה והעונשים שבאו עליו, באה תוספת הנוגעת לענייננו: "וכהצר לו חִלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד מלפני אלהי אבתיו. ויתפלל אליו ויֵעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא הא-להים... ויסר את אלהי הנכר" וגו' (דברי הימים ב לג, יב-טו).
והנה נחלקו חכמים במשנה28 אם יש למנשה חלק לעולם הבא אם לאו: "שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא. שלשה מלכים: ירבעם, אחאב ומנשה. רבי יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר: 'ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו'. אמרו לו: למלכותו השיבו ולא לחיי העולם הבא השיבו". ומובא בתלמוד29: "אמר ר' יוחנן: כל האומר מנשה אין לו חלק לעולם הבא, מרפה ידיהן של בעלי תשובה". אין ר' יוחנן קובע אפוא אם יש למנשה חלק לעולם הבא אם לאו. אלא שר' יוחנן מזהיר שאין לומר כן, משום שהדבר ירתיע עבריינים מלשוב.
על דברי ר' יוחנן הללו, מסתמך רבנו גרשום בתשובתו, בדבר הכוהן: "ועוד נמצאת אתה מרפה ידיהם של בעלי תשובה, ולא נכון לעשות כן. דאמר ר' יוחנן: כל האומר מנשה חטא, אין לו חלק לעולם הבא, לפי שמרפה ידיהם של בעלי תשובה30. ואם תאמר: לא יעלה לדוכן ולא יקרא בתורה תחילה, מהרהר בלבו בשמד, ואוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, וימנע מעשות תשובה..."31.
סנקציה עונשית נגד המזכיר לבעל תשובה את מעשיו הראשונים
ההנמקות שנתן רבנו גרשום מאור הגולה לאי-פסילתו של הכוהן, דהיינו איסור אונאת דברים ועידוד העבריין לשוב בתשובה, יכולות להסביר לנו אף את הרקע לְתקנה המיוחסת לרבנו גרשום32. תקנה זאת עניינה סנקציה עונשית, והיא קובעת כי כל המזכיר לחוזר בתשובה את מעשיו הראשונים - יהיה בנידוי. וכך מובא בשו"ת מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג, בין תקנות רבנו גרשום: "חרם33 שלא לבייש בעלי תשובה מעוונם בפניהם". גם רב האי גאון הטיל שמתא [=נידוי] על מי שיבזה את מי שהמיר את דתו, וחזר בו ובא לבית הכנסת להתפלל. אבל המיוחד כאן הוא התקנת תקנה כללית.
אמת, כפי שכבר ראינו, האיסור להזכיר לבעל תשובה את מעשיו הראשונים מצוי כבר במשנה. ברם, בעוד שלפי דין המשנה אין ענישה על עבֵרה זאת, הרי לפי התקנה יש עליה עונש. תקנה זאת באה לסלול דרך לשבים בתשובה, כשמובטח להם שכיוון שחזרו בתשובה שוב לא יזכירו להם את עברם המוכתם. בתקופתו של רבנו גרשום היה הדבר חשוב לעידוד לחזרתם בתשובה של יהודים שהשתמדו34.
על פרסום שמות המורשעים בקבצי פסקי הדין
האם הנוהג בארץ, ולפיו מפרסמים בקבצי פסקי הדין את שמות המורשעים בדין, הוא נוהג ראוי או נוהג פסול?35 דומני כי לאור מה שראינו, התשובה היא חד משמעית: פרט למקרים יוצאים מן הכלל, פרסום שמו של מי שהורשע לדראון עולם אינו מתיישב עם המקורות היהודיים, אינו מתיישב עם המסר שב"חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים"36, וודאי שאינו מתיישב עם ערך "כבוד האדם" וערך הזכות לפרטיות - שהפכו לערכי-על בספר החוקים, אבל עדיין לא הפכו לערכי-על בתודעתנו ובמעשינו.
אימוץ השיטה המקובלת במדינות אחדות, שבה אין מפרסמים בפסקי הדין את שמות המורשעים, אלא מציינים את פסקי הדין על פי מספריהם בלבד, הולמת יותר את מה שראוי שננהג על פיו במדינתנו היהודית.
הערות:
* פרופ' נחום רקובר, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עומד בראש עמותת "מורשת המשפט בישראל".
1. ראה על כך: ש"ז פלר, "הרהביליטציה - מוסד משפטי מיוחד מחוייב המציאות", משפטים א (תשכ"ח-תשכ"ט), עמ' 497; י' קיסטר, "גישת היהדות לעבריין ולשיקומו", הפרקליט כה (תשכ"ט), עמ' 481.
2. שאלה ראויה לעיון ולדיון בפני עצמו היא שאלת מינויו או חזרתו של עבריין שריצה את עונשו לתפקיד ציבורי. ראה: N. Rakover, 'Should Transgretion Disqualify One From Public Office?' JLA 12 (2001) (in print)
בשאלת השפעתה של התשובה על ענישתו של עבריין ששב בתשובה, דנתי במקום אחר. ראה נ' רקובר, "השפעת התשובה על הענישה", מחקרים בהלכה ובמחשבת ישראל, מוגשים לכבוד הרב פרופ' עמנואל רקמן, תשנ"ד, עמ' 183.
3. על התשובה כגורם המעודד את העבריין לשנות את דרכו, עומד הרמב"ם: "ופשוט הוא כי גם התשובה מן הקבוצה הזו... לפי שאי אפשר לאדם שלא יחטא ויטעה... ואם יהיה האדם בדעה שאין מרפא לשבר זה לעולם, יתמיד בתעייתו, ושמא גם יוסיף במריו אם לא תהיה לו עצה, אבל עם הסברא בתשובה יחזור למוטב, וישוב למצב מתוקן ביותר וליותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא" (מורה נבוכים, חלק ג, פרק לו).
4. בסליחה "לך ה' הצדקה" וכו', מתוך תפילת נעילה של יום כיפור, נוסח אשכנז. וראה פרקי דר' אליעזר, ראש פרק מג: "נבראת תשובה, וימין הקב"ה פשוטה לקבל שבים בכל יום, ואומר: 'שובו בני אדם'". וראה ביאור הרד"ל, שם.
5. סוטה לב ע"ב.
6. רש"י, סוטה, שם.
7. משנה אבות ה, ה.
8. פירוש המאירי, אבות, שם. וראה נ' רקובר, גדול כבוד הבריות, ירושלים תשנ"ט, עמ' 33.
9. משנה גיטין ה, ה; נה ע"א.
10. סוף המאה הראשונה לספירה.
11. רש"י לגיטין, שם, ד"ה "בירה" ובתענית טז ע"א,ד"ה "בירה", פירש: מגדל.
12. להשוואה למשפט הרומי בעניין זה, ראה: ח' אלבק, פירוש המשנה, בהשלמות ותוספות למשנה גיטין ה, ה; ז' ורהפטיג, החזקה במשפט העברי, ירושלים תשכ"ד, עמ' 115.
13. רש"י, גיטין, שם.
האם ניתקנה התקנה רק לטובתו של הגזלן או גם לתועלתו של הנגזל? לכאורה, מן הלשון "מפני תקנת השבים", עולה שניתקנה התקנה לטובתו של הגזלן. אבל ר' דוד מנחם באב"ד, אב"ד טרנאפאל, מבקש להסיק מסקנה אחרת מתוך סוגיית התלמוד, בבא מציעא כז ע"ב, בעניין החזרת אבדה בסימנים (שו"ת חבצלת השרון, חלק ב, סימן כט; דף כג, טור ד).
14. גיטין, שם.
15. תענית טז ע"א.
16. וראה חידושי אגדות למהרש"א, תענית, שם: "דהיינו 'בכפיהם', שבנאו בכף יד בבירה".
17. רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק א, הלכה ה; ועיין שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שס, סעיף א.
18. ספה"ח התשמ"א, עמ' 322.
19. הצעות חוק התשמ"א, עמ' 216 = נ' רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת, ירושלים תשמ"ט, עמ' 570.
20. ספרי, תצא, פסקה עו.
21. "יחזקאל הנביא חי בדור של חורבן וייאוש. יהודים בדורו של יחזקאל טענו: 'נמקים אנחנו בעוונותינו'. יש לפעמים שדור שלם מרגיש שהוא 'מובדל מה' אלוקי ישראל'" (הרב י"ד סולובייצ'יק, על התשובה, עמ' 161).
22. השווה דברי רשב"י, לעיל, ליד ציון הערה 5, לעניין תפילה בלחש.
23. קידושין מ ע"ב.
24. משנה, בבא מציעא, שם, וברייתא, שם. וראה רמב"ם: הלכות מכירה, פרק יד, הלכה יב; הלכות תשובה, פרק ז, הלכה ח.
25. ד"א תשכ"ה (965) לערך - ד"א תשפ"ח (1028) לערך; מגדולי חכמי צרפת ואשכנז; מפרש התלמוד, פוסק, ופייטן; ידוע בתקנותיו שנתקבלו בישראל.
26. מחזור ויטרי, סימן קכה, עמ' 96 (=תשובות רגמ"ה, מהדורת אידלברג, סימן ד). וראה המקבילות שציינו אידלברג, שם, עמ' 60, והערה 20; א' גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים תשמ"ה, עמ' 123, הערה 70.
27. וראה: אידלברג, שם, הערות 20,12,2; גרוסמן, שם. לנושא זה, ראה מאמרי "מעמדו של כהן שחטא ושב", ספר זיכרון לי' רפאל, ירושלים תש"ס, עמ' תקכ.
28. משנה, סנהדרין י, ב; ק ע"א.
29. סנהדרין קג ע"א. והשווה להלן, ליד ציון הערה 30.
30. גרסה זו בדברי ר' יוחנן שונה מגרסת הגמרא שלפנינו (לעיל, ליד ציון הערה 29).
31. וראה י' כץ, בין יהודים לגויים, ירושלים תשכ"א, פרק שישי: מומרים וגרים, עמ' 75, ושם בעמ' 77, על המגמה שבאה לידי ביטוי בתשובה זו, להקל על המומרים לשוב לקהילתם.
32. על ייחוסה של התקנה לרבנו גרשום ועל תשובתו של רבנו גרשום בעניין הכוהן, ראה מאמרי, "האיסור להזכיר לעבריין את עברו", קובץ הציונות הדתית, מוקדש לזכרו של ד"ר י' בורג, ירושלים תשס"א (בעריכת ש' רז), עמ' 663.
33. שו"ת מהר"ם ב"ב, דפוס פראג, סימן תתרכב. וראה: L. Finkelstein, Jewish Self-Government in the Middle Ages, pp. 30-31, 175, 179
34. וראה י' כץ, שם, עמ' 76 - 75, כי המומרים בימי הביניים היו יחידים בודדים, ולעולם אין כאן המרה המונית. אמנם בימי רדיפות וגזרות נטבלו קבוצות שלמות לנצרות, אם באונס פיזי אם מתוך הסכמה מחמת הסכנה, אולם מומרים כאלה התאמצו בכל כוחם לחזור ליהדות.
וראה גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים (לעיל, הערה 26), עמ' 12, על גזרת הגירוש כנגד יהודי מגנצא בימי רגמ"ה, בשנת ד"א תשע"ב (1012).
35. שאלה זו קשורה לפומביות הדיון, ש"קדושתה" הולכת ופוחתת, בעקבות תיקונים אחדים המאפשרים הגבלת הפומביות [ראה סעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (ספה"ח התשמ"ד, עמ' 198)]. אבל אין ענייננו כאן בפומביות הדיון המשפטי אלא ב"הנצחת" שמו של המורשע בקובץ פסקי הדין.
36. ראה על כך: ת' מוסקוביץ, "ההגנה על הפרטיות בפרסומי בתי-המשפט - האם ראוי לפרסם שמות בפסקי-דין". משפטים יח (תשמ"ט), עמ' 431. במאמרו המחבר מציע הצעות חילופיות כגון פרסום בשמות בדויים.
נחום רקובר*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
זכותו של אדם לשיקום חברתי חובת החברה לעודד את העבריין לשוב אבל אין הדברים כן כלל וכלל: אין להותיר את חזרתו בתשובה של העבריין ליזמתו האישית בלבד. חובה מוטלת על החברה לעודד את חזרתו ולסייעו בדבר3, בחינת "אתה נותן יד לפושעים, וימינך פשוטה לקבל שבים"4. תקנות למנוע בושה מן המתוודה עוד פירשו את מה שנאמר במשנה7 על אחד הנסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש, שהיו "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים", שהיו "עומדים רווחים ד' אמות בין כל אחד ואחד, כדי שלא ישמע אחד וידויו של חבירו ויתבייש"8. ובעוד תקנות אלו באות למנוע בושה ממי ששב וממי שמתוודה על חטאו, תקנות אחרות באות להקל מבחינה מעשית על התמודדותו של העבריין עם הקשיים הכרוכים בדרכי התשובה שלו. אחת מן התקנות האלו היא "תקנת השבים". "תקנת השבים" בברייתא14 מובאת מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בעניין זה: בית שמאי דורשים לקיים את החובה כלשונה וככתבה, ואילו בית הלל הולכים לקראת העבריין, וכן נאמר: "תנו רבנן. גזל מריש ובנאו בבירה - בית שמאי אומרים: מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו; ובית הלל אומרים: אין לו אלא דמי מריש בלבד משום תקנת השבים". דין גזל מריש ובנאו בבירה הוא דוגמה קלסית לאופן שקשה ביותר לקיים בו את "והשיב את הגזלה". ואמנם על אנשי נינוה, שנאמר בהם: "וְישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם" (יונה ג, ח), אומרת הגמרא15: "מאי 'ומן החמס אשר בכפיהם'? אמר שמואל: אפילו גזל מריש ובנאו בבירה16, מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו". כלומר, הם השיבו את החמס גם באופן זה על אף כל הקושי הכרוך בדבר. אבל מה תועלת יש בעמידה על קוצו של יו"ד, בדרישה חמורה זו, אם הדבר ימנע עבריינים מלשוב בתשובה שלמה? לכן הציעו חכמים תחליף לדבר: הגזלן יכול להשיב את דמי הגזלה, ודיו. אין התקנה אמורה דווקא בקורה שבנאה בבניין, אלא אף בכל הדומה לזה, כפי שמדגיש הרמב"ם17: "כל הגוזל חייב להחזיר הגזלה עצמה, שנאמר: 'והשיב את הגזלה אשר גזל' (ויקרא ה, כג)... אפילו גזל קורה ובנאה בבירה, דין תורה הוא שיהרוס את כל הבניין, ויחזיר קורה לבעליה. אבל תקנו חכמים מפני תקנת השבים שיהיה נותן את דמיה, ולא יפסיד הבניין. וכן כל כיוצא בזה...". חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א - 1981 הזיקה בין עקרונות החוק לבין המקורות היהודיים באה לידי ביטוי במבוא להצעת החוק, וזה לשונו19: |
ההצעה מאמצת את גישת ההלכה לנושא, המוצאת את ביטויה ב"תקנת השבים", שמקורה במשנה גיטין ה, ה, ושנתייחדה לפעולות תחיקתיות ושיפוטיות שמטרתן להקל על העבריין לשוב בתשובה ולהשתלב בחיי החברה. בהקשר זה כתב לפני כאלף שנים רב האי גאון, ראש ישיבת פומבדיתא, באחת מתשובותיו, את הדברים האלה: "שורת הדין שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, אלא כל השבים שהקב"ה יודע כי נתחרטו על מה שעברו מן הכיעור וכי שמו אל לבם שלא ישובו עוד לכמוהו, הוא מוחל להם; ובני אדם, אף על פי שאינן יודעין הנסתרות ואין להם אלא הנגלות, כשעבר זמן הרבה ואין נראה עליו לא בגלוי ולא בסתר דבר שלא כהוגן והלב מאמין בו כי חזר - מקבלין אותו".
ברוח דומה פסק בית המשפט העליון, מפי השופט קיסטר: "אין לנעול את הדלת מפני השבים באמת ובתמים. אדרבא, באין נימוק כבד משקל יש לאפשר להם לחזור למסלול חייהם, למשלוח ידם, ואף לתפקידם" (על"ע 1/68, פד"י כב(1) 673). מצד אחר, ואף זאת בהתאם לעקרונות ההלכה, נקבעו בהצעה מגבלות אחדות על זכותו של העבריין שלא יוזכרו חטאיו - בשל חומרת העברה, בשל משרה שנושאה צריך לשמש דוגמה אישית לציבור או בשל תפקיד שבו נדרש אמון מממלא התפקיד והאמון הדרוש נפגע כתוצאה מהעבֵרה (ראה מחקרו של ד"ר נחום רקובר, "מעמדו של עבריין שרצה ענשו", סדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי, משרד המשפטים, חוברת ה, תש"ל1970-). |
|
התיישנות המרשם ומחיקתו כיוון שלקה - הרי הוא כ"אחיך" שינוי מעמדו של העבריין מן רשע למעמד אחיך נעשה עם קבלת עונש המלקות. אין המקורות מזכירים במפורש שיש צורך בדברים נוספים לשם כך, ואין נדרשת כאן הוכחה שלאחר קבלת העונש, חזר העבריין בתשובה, התחרט על מעשיו ואף קיבל על עצמו להיטיב את דרכיו. דיו שיקבל את עונשו כדי שייקרא אחיך. "רשעת הרשע לא ייכשל בה ביום שובו מרשעו" ר' שמעון בר יוחאי נסמך על דברי הנביא יחזקאל22, כשקבע23: "אפילו רשע גמור כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה - אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר: 'ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו'". אונאת דברים כוהן שנשתמד ושב ליהדותו נימוקו הראשון של רבנו גרשום הוא שאם נפסול את הכוהן ולא נאפשר לו לחזור למעמדו הקודם, יש בדבר משום "אונאת דברים", כמו שאמרו חכמים על האומר לבעל תשובה: "זכור מעשיך הראשונים". רבנו גרשום מסביר את הדבר ואומר: "אם תאמר: לא יעלה לדוכן ולא יקרא בתורה תחילה, אין לך אונאה גדולה מזו". נימוקו השני של רבנו גרשום נוגע לעידוד עבריינים לשוב בתשובה: אם אתה מונע מעבריין שחזר בתשובה לשוב ולפתוח דף חדש בחייו, ופוסל אותו מלחזור למעמדו הקודם, נמצאת גורם לו שלא יחזור בתשובה. רבנו גרשום מסתייע בנקודה זו בדברי התלמוד בעניין המלך מנשה. על הרעות שעשה המלך מנשה, מספר הכתוב: "ויעש הרע בעיני ה' כתועבת הגוים אשר הוריש ה' מפני בני ישראל. וישב ויבן את הבמות אשר אבד חזקיהו אביו, ויקם מזבחת לבעל" וגו' (מלכים ב כא, ב-ג). ובדברי הימים, לאחר סיפור רעותיו של מנשה והעונשים שבאו עליו, באה תוספת הנוגעת לענייננו: "וכהצר לו חִלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד מלפני אלהי אבתיו. ויתפלל אליו ויֵעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא הא-להים... ויסר את אלהי הנכר" וגו' (דברי הימים ב לג, יב-טו). והנה נחלקו חכמים במשנה28 אם יש למנשה חלק לעולם הבא אם לאו: "שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא. שלשה מלכים: ירבעם, אחאב ומנשה. רבי יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר: 'ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו'. אמרו לו: למלכותו השיבו ולא לחיי העולם הבא השיבו". ומובא בתלמוד29: "אמר ר' יוחנן: כל האומר מנשה אין לו חלק לעולם הבא, מרפה ידיהן של בעלי תשובה". אין ר' יוחנן קובע אפוא אם יש למנשה חלק לעולם הבא אם לאו. אלא שר' יוחנן מזהיר שאין לומר כן, משום שהדבר ירתיע עבריינים מלשוב. על דברי ר' יוחנן הללו, מסתמך רבנו גרשום בתשובתו, בדבר הכוהן: "ועוד נמצאת אתה מרפה ידיהם של בעלי תשובה, ולא נכון לעשות כן. דאמר ר' יוחנן: כל האומר מנשה חטא, אין לו חלק לעולם הבא, לפי שמרפה ידיהם של בעלי תשובה30. ואם תאמר: לא יעלה לדוכן ולא יקרא בתורה תחילה, מהרהר בלבו בשמד, ואוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, וימנע מעשות תשובה..."31. סנקציה עונשית נגד המזכיר לבעל תשובה את מעשיו הראשונים אמת, כפי שכבר ראינו, האיסור להזכיר לבעל תשובה את מעשיו הראשונים מצוי כבר במשנה. ברם, בעוד שלפי דין המשנה אין ענישה על עבֵרה זאת, הרי לפי התקנה יש עליה עונש. תקנה זאת באה לסלול דרך לשבים בתשובה, כשמובטח להם שכיוון שחזרו בתשובה שוב לא יזכירו להם את עברם המוכתם. בתקופתו של רבנו גרשום היה הדבר חשוב לעידוד לחזרתם בתשובה של יהודים שהשתמדו34. על פרסום שמות המורשעים בקבצי פסקי הדין אימוץ השיטה המקובלת במדינות אחדות, שבה אין מפרסמים בפסקי הדין את שמות המורשעים, אלא מציינים את פסקי הדין על פי מספריהם בלבד, הולמת יותר את מה שראוי שננהג על פיו במדינתנו היהודית. |
הערות:* פרופ' נחום רקובר, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עומד בראש עמותת "מורשת המשפט בישראל". 1. ראה על כך: ש"ז פלר, "הרהביליטציה - מוסד משפטי מיוחד מחוייב המציאות", משפטים א (תשכ"ח-תשכ"ט), עמ' 497; י' קיסטר, "גישת היהדות לעבריין ולשיקומו", הפרקליט כה (תשכ"ט), עמ' 481. 2. שאלה ראויה לעיון ולדיון בפני עצמו היא שאלת מינויו או חזרתו של עבריין שריצה את עונשו לתפקיד ציבורי. ראה: N. Rakover, 'Should Transgretion Disqualify One From Public Office?' JLA 12 (2001) (in print) בשאלת השפעתה של התשובה על ענישתו של עבריין ששב בתשובה, דנתי במקום אחר. ראה נ' רקובר, "השפעת התשובה על הענישה", מחקרים בהלכה ובמחשבת ישראל, מוגשים לכבוד הרב פרופ' עמנואל רקמן, תשנ"ד, עמ' 183. 3. על התשובה כגורם המעודד את העבריין לשנות את דרכו, עומד הרמב"ם: "ופשוט הוא כי גם התשובה מן הקבוצה הזו... לפי שאי אפשר לאדם שלא יחטא ויטעה... ואם יהיה האדם בדעה שאין מרפא לשבר זה לעולם, יתמיד בתעייתו, ושמא גם יוסיף במריו אם לא תהיה לו עצה, אבל עם הסברא בתשובה יחזור למוטב, וישוב למצב מתוקן ביותר וליותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא" (מורה נבוכים, חלק ג, פרק לו). 4. בסליחה "לך ה' הצדקה" וכו', מתוך תפילת נעילה של יום כיפור, נוסח אשכנז. וראה פרקי דר' אליעזר, ראש פרק מג: "נבראת תשובה, וימין הקב"ה פשוטה לקבל שבים בכל יום, ואומר: 'שובו בני אדם'". וראה ביאור הרד"ל, שם. 5. סוטה לב ע"ב. 6. רש"י, סוטה, שם. 7. משנה אבות ה, ה. 8. פירוש המאירי, אבות, שם. וראה נ' רקובר, גדול כבוד הבריות, ירושלים תשנ"ט, עמ' 33. 9. משנה גיטין ה, ה; נה ע"א. 10. סוף המאה הראשונה לספירה. 11. רש"י לגיטין, שם, ד"ה "בירה" ובתענית טז ע"א,ד"ה "בירה", פירש: מגדל. 12. להשוואה למשפט הרומי בעניין זה, ראה: ח' אלבק, פירוש המשנה, בהשלמות ותוספות למשנה גיטין ה, ה; ז' ורהפטיג, החזקה במשפט העברי, ירושלים תשכ"ד, עמ' 115. 13. רש"י, גיטין, שם. האם ניתקנה התקנה רק לטובתו של הגזלן או גם לתועלתו של הנגזל? לכאורה, מן הלשון "מפני תקנת השבים", עולה שניתקנה התקנה לטובתו של הגזלן. אבל ר' דוד מנחם באב"ד, אב"ד טרנאפאל, מבקש להסיק מסקנה אחרת מתוך סוגיית התלמוד, בבא מציעא כז ע"ב, בעניין החזרת אבדה בסימנים (שו"ת חבצלת השרון, חלק ב, סימן כט; דף כג, טור ד). 14. גיטין, שם. 15. תענית טז ע"א. 16. וראה חידושי אגדות למהרש"א, תענית, שם: "דהיינו 'בכפיהם', שבנאו בכף יד בבירה". 17. רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק א, הלכה ה; ועיין שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שס, סעיף א. 18. ספה"ח התשמ"א, עמ' 322. 19. הצעות חוק התשמ"א, עמ' 216 = נ' רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת, ירושלים תשמ"ט, עמ' 570. 20. ספרי, תצא, פסקה עו. 21. "יחזקאל הנביא חי בדור של חורבן וייאוש. יהודים בדורו של יחזקאל טענו: 'נמקים אנחנו בעוונותינו'. יש לפעמים שדור שלם מרגיש שהוא 'מובדל מה' אלוקי ישראל'" (הרב י"ד סולובייצ'יק, על התשובה, עמ' 161). 22. השווה דברי רשב"י, לעיל, ליד ציון הערה 5, לעניין תפילה בלחש. 23. קידושין מ ע"ב. 24. משנה, בבא מציעא, שם, וברייתא, שם. וראה רמב"ם: הלכות מכירה, פרק יד, הלכה יב; הלכות תשובה, פרק ז, הלכה ח. 25. ד"א תשכ"ה (965) לערך - ד"א תשפ"ח (1028) לערך; מגדולי חכמי צרפת ואשכנז; מפרש התלמוד, פוסק, ופייטן; ידוע בתקנותיו שנתקבלו בישראל. 26. מחזור ויטרי, סימן קכה, עמ' 96 (=תשובות רגמ"ה, מהדורת אידלברג, סימן ד). וראה המקבילות שציינו אידלברג, שם, עמ' 60, והערה 20; א' גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים תשמ"ה, עמ' 123, הערה 70. 27. וראה: אידלברג, שם, הערות 20,12,2; גרוסמן, שם. לנושא זה, ראה מאמרי "מעמדו של כהן שחטא ושב", ספר זיכרון לי' רפאל, ירושלים תש"ס, עמ' תקכ. 28. משנה, סנהדרין י, ב; ק ע"א. 29. סנהדרין קג ע"א. והשווה להלן, ליד ציון הערה 30. 30. גרסה זו בדברי ר' יוחנן שונה מגרסת הגמרא שלפנינו (לעיל, ליד ציון הערה 29). 31. וראה י' כץ, בין יהודים לגויים, ירושלים תשכ"א, פרק שישי: מומרים וגרים, עמ' 75, ושם בעמ' 77, על המגמה שבאה לידי ביטוי בתשובה זו, להקל על המומרים לשוב לקהילתם. 32. על ייחוסה של התקנה לרבנו גרשום ועל תשובתו של רבנו גרשום בעניין הכוהן, ראה מאמרי, "האיסור להזכיר לעבריין את עברו", קובץ הציונות הדתית, מוקדש לזכרו של ד"ר י' בורג, ירושלים תשס"א (בעריכת ש' רז), עמ' 663. 33. שו"ת מהר"ם ב"ב, דפוס פראג, סימן תתרכב. וראה: L. Finkelstein, Jewish Self-Government in the Middle Ages, pp. 30-31, 175, 179 34. וראה י' כץ, שם, עמ' 76 - 75, כי המומרים בימי הביניים היו יחידים בודדים, ולעולם אין כאן המרה המונית. אמנם בימי רדיפות וגזרות נטבלו קבוצות שלמות לנצרות, אם באונס פיזי אם מתוך הסכמה מחמת הסכנה, אולם מומרים כאלה התאמצו בכל כוחם לחזור ליהדות. וראה גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים (לעיל, הערה 26), עמ' 12, על גזרת הגירוש כנגד יהודי מגנצא בימי רגמ"ה, בשנת ד"א תשע"ב (1012). 35. שאלה זו קשורה לפומביות הדיון, ש"קדושתה" הולכת ופוחתת, בעקבות תיקונים אחדים המאפשרים הגבלת הפומביות [ראה סעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (ספה"ח התשמ"ד, עמ' 198)]. אבל אין ענייננו כאן בפומביות הדיון המשפטי אלא ב"הנצחת" שמו של המורשע בקובץ פסקי הדין. 36. ראה על כך: ת' מוסקוביץ, "ההגנה על הפרטיות בפרסומי בתי-המשפט - האם ראוי לפרסם שמות בפסקי-דין". משפטים יח (תשמ"ט), עמ' 431. במאמרו המחבר מציע הצעות חילופיות כגון פרסום בשמות בדויים. |