כבוד האדם וחירותו

"בצלם אלוקים ברא אותו"

מנחם אֵלון*^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

אקדמות מלין בתחילתה של התורה, בספר בראשית, בפרשת בראשית, הנושא המרכזי הוא תיאור בריאת האדם על ידי בורא העולם. נושא זה, שעניינו ההיסטוריה האנושית עלי אדמות, תחילת דרכה ושלל אירועיה, טומן בחובו בצורה מאלפת ומופלאה, במרומז ובמפורש, את היסוד ואת המסד לכלל המערכת החברתית, את התשתית לנורמות היסוד שבעולם המשפט, מה שמכונה בפינו כיום הנורמות החוקתיות, נורמות העל, זכויות וחובות, או כפי שמרבים אנו, ואוהבים אנו כל כך, לתאר, לדון ולהתפלפל בהם - העקרונות העל-חוקיים, החוקתיים, של כלל המערכת המשפטית. בריאת האדם בצלם אלוקים היא היא המסד היסודי לאלה. וכך אנו קוראים - לאחר תיאור בריאת העולם, השמים והארץ, האור והחושך, היבשה והים, הפרי ובעלי החי למיניהם - לאמור:

ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם (בראשית א, כח)

נעמוד להלן, בקצירת האומר, על משמעותה העמוקה והענפה של "בריאת האדם בצלם האלוקים". אהבת הבריות, השוויון - ומציאת האיזון על המשמעות של רעיון בריאת האדם בצלם אלוקים מבחינת עקרונות היסוד של מערכת המשפט העברי אמרנו1:

יסוד מוסד בעולמה של יהדות הוא רעיון בריאת האדם בצלם אלוקים (בראשית א, כז). בכך פותחת תורת ישראל, וממנו מסיקה ההלכה עקרונות יסוד בדבר ערכו של האדם - כל אדם באשר הוא - שויונו ואהבתו. "הוא [רבי עקיבא] היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט, ו): 'בצלם אלקים עשה את האדם'" (אבות ג, יד). ובכך מנומק בפסוק אחרון זה איסור שפיכת דמים לבני נוח, עוד בטרם מתן תורה. מאלפים מאד חילוקי הדעות שבין שנים מגדולי התנאים בדבר סדר העדיפות בסולם הערכים שביחסי אדם לאדם: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) - רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה; בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם [ביום ברא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אותו']" (בראשית ה, ו) - זה כלל גדול מזה2. אליבא דרבי עקיבא, הערך העליון ביחסי אדם לאדם הוא אהבת האדם והבריות; ואליבא דבן עזאי - הערך העליון והעדיף הוא שוויון האדם, באשר כל אדם ואדם נברא בצלם אלקים. ושני הערכים גם יחד - שוויון ואהבת הבריות - היו לאחדים בידיה של האומה העברית, ושניהם כאחד מהווים יסוד היסודות של היהדות, לדורותיה ולתקופותיה. ועוד נאמר בהסברה של סוגיית יסוד זו: "בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' - כלל גדול בתורה; רבי עקיבא אומר: 'ואהבת לרעך כמוך' - כלל גדול ממנו; שלא תאמר: הואיל ונתבזיתי יתבזה חבירי עמי... אמר רבי תנחומא: אם עשית כן - דע למי אתה מבזה - בדמות אלקים עשה אותו"3. הכלל הגדול של "ואהבת לרעך כמוך" אינו עניין לדברים שבלב בלבד, לאהבה ערטילאית שאינה מחייבת דבר, אלא לאורח חיים שבעולם העשייה. וכך מובע עקרון זה בדבריו של הלל: "דעלך סני - לחברך לא תעביד [=מה ששנוא עליך לחברך אל תעשה]"4. וכבר עמדו פרשנים על כך שניסוח זה שבדרך השלילה, נתן לעיקרון זה משמעות שטבע האדם יכול לעמוד בו: "כי לא יקבל לב אדם שיאהב את חברו כאהבתו את נפשו. ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולימד: 'חייך קודמין לחיי חבירך'"5. רבי עקיבא שקבע, כאמור, כי הכלל הגדול והעדיף הוא "ואהבת לרעך כמוך", הוא גופו לימד כי בשעת סכנה - ליחיד ולציבור - יש ש"חייך קודמין לחיי חבירך"6. עם ישראל מצווה להילחם על קיומו ולרדוף את אלה המבקשים להתנכל לו ולנשלו מריבונותו ומארצו. אך גם האויב - ערך אדם וכבוד אדם לו. בנצחון יהושפט מלך יהודה על העמונים והמואבים שר העם: "הודו לה' כי לעולם חסדו" (דברי הימים ב, כ, כא-כב). ועל כך נאמר בדבריהם של חכמים: "אמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו7? לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים. ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה'8? ביקשו מלאכי השרת לומר שירה; אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים, ואתם אומרים שירה?" (מגילה י ע"ב).

זאת תורת אהבת האדם ושויונו, וזהו תפקיד מציאת האיזון לפי צרכי השעה והזמן. ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית נושא הנורמות החוקתיות היה לשיחת היום מאז שבאו לעולם המערכת המשפטית של מדינת ישראל, בשנת 1992, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. חוק היסוד הראשון דן בשורה של נושאים עקרוניים, כגון השמירה וההגנה על החיים, הגוף והכבוד, החירות האישית, חופש התנועה מהארץ לחוץ לארץ, השמירה על הקניין ופרטיות וצנעת הפרט. חוקי היסוד, על אף הזמן הקצר מאז חקיקתם, עברו שיפוצים, תיקונים והוספות, וחילוקי דעות קיימים לעניין מהות מעמדם החוקתי, זכויות היסוד הכלולות בהם ועוד. החידוש הגדול והחשוב שבשני חוקי היסוד מצוי בסעיף המטרה שלפיו מטרת חוקי היסוד היא להגן על האמור בהם "כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". נראה שכיום כבר מקובל ש"יהודית" כולל את המשפט העברי, ערכים ציוניים לאומיים והגות יהודית לדורותיה; וחובה היא אפוא להיזקק לערכים היהודיים והדמוקרטיים דרך מציאת הסינתזה ביניהם. מידת ההיזקקות לחובה עקרונית וחשובה זו, רחוקה מלהיות משביעת רצון. יחד עם זאת מצויים לא מעט פסקי דין, מהתקופה שקדמה לחוקי היסוד האמורים ומלאחר קבלתם של חוקים אלה, שבהם מצוי דיון נרחב במטרה האמורה של מציאת סינתזה זו, וזאת תוך כדי עיון - בנושאים רבים ומגוונים - בשווה ובשונה שבין שני ערכים משפטיים אלה, היהודית והדמוקרטית. האדם האפור כדוגמא אזכיר, בקצירת האומר, חילוקי דעות מהותיים שהיו בין רוב השופטים של בית המשפט העליון, לבין מיעוט שהייתה לי הזכות להימנות עליו, באשר לנושא מעצרו של חשוד בפלילים, בטרם בירור משפטו, בשל חומרת העבירה בלבד. לדעתי, לפי עמדת המשפט העברי, אין לעצור נאשם בטרם משפט אלא כאשר קיימת סכנה לצבור או לשיבוש הליכי משפט באם לא ייעצר. הדברים נדונו בשורה ארוכה של פסקי דין, ואציין רק אחד מהם שסיכם בקצירת האומר לפי ולאור העיקרון של נושא דיוננו9:

חכמינו הורונו: "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג, יד). ערך יסוד זה שבעולמה של יהדות הוא הוא התשתית, לב ליבו של עקרון חירות האדם. חביבותה של חירות כל יחיד ויחיד, של חופש כל אדם באשר הוא אדם, ממנה פינה וממנה יתד לחביבותם של חירות הביטוי וחופש ההפגנה. מתוך מכלול החירויות שאנו מצווים על שמירתן, ההגנה הראשית והראשונית היא זכותו של היחיד הבודד וה'אפור', שהרבים, לעתים קרובות, אדישים כלפיו, והוא נשכח במאבקו, שלא תישלל חירותו ושלא ייפגע חופשו. שמירת זכות זו קודמת - ובבחינת תנאי בל-יעבור - לזכות חירות הביטוי של היוצר והאמן ולחופש ההפגנה של בעלי דעה פוליטית והשקפת עולם, שהציבור חש בקיומם ועוקב אחר פעילותם ולא ייתן להם להישחק מהעין הרואה ולהיעלם מהיד הכותבת. חביב אדם שנברא בצלם - כל אדם, כקטן כגדול, כנעלם וכמפורסם; ועל מכלול זכויותיו מצווים אנו להגן ולשמור, ואף אם סולדים אנו ממעשים שעשה. ומכל שכן, אם מעשים אלה רק מיוחסים לו, וטרם נקבע בדין שאכן עבר אותם, כפי שכך הוא בסוגיית שמירת חירות האדם ממעצרו בטרם משפט.

מן הראוי לציין, כי לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נתקבלה בבית המשפט העליון העמדה שאין לעצור נאשם בשל חומרת העבירה בלבד, ובשנת 1996 חוקקה הכנסת חוק מפורש על כך, חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. זכויות וחובות העובדה שזכויות היסוד של האדם מקורן, בעולמה של יהדות, בעקרון של בצלם אלוקים נברא האדם, משמעות מיוחדת נוספת לה, משמעות שנודעת לה חשיבות מרובה מבחינה חברתית, משפטית והגותית. וכך אמרנו:

בעולמה של יהדות, המקור לזכויות האדם, על גווניהן ופרטיהן, יסודו ברעיון היסוד של בריאת האדם בצלם אלוקים; ומכוחו של רעיון יסוד זה גופו, מדובר גם - ואולי בראש ובראשונה - על חובות האדם, שכשם שכבוד האדם וחירותו זכות הן, כך כבוד האדם וחירותו חובה הן. לשון אחרת. איסור הפגיעה בכבוד האדם וחירותו אינה רק זכותו של האדם לכבודו ולחירותו, אלא גם חובתו, היינו מצוּוה הוא האדם, וחייב הוא, שלא לפגוע גם בכבוד האדם של עצמו ובחירות של עצמו, כי הוא מצוּוה לשמור על צלם האלוקים של עצמו. בעולמה של הדמוקרטיה המערבית זכויות האדם יסודן בעיקרון של האוטונומיה של הפרט, בזכותו למימוש עצמי, בSelf Determination-. גם בתיאוריה זו זכויות האדם אינן בלתי מוגבלות אלא תחומים וגבולות של איסור וחובה יש להן. אך תחומים וגבולות אלה מקורם בצורך לאזן, במקרה של התנגשות, בין זכויותיו של ראובן לזכויותיו של שמעון, או בין זכויותיו של הפרט ובין זכויותיו של הכלל (בתור ציבור, מדינה וכיוצא באלה). מכוח איזון זה חובה עליי שלא לפגוע בזולת וחובה עליי להגן על המדינה; זכותו של הזולת והאינטרס המוצדק של המדינה, לדרוש זאת ולחייב אותי בכך. כך מוסברת, דרך משל, בפסיקה של ארצות-הברית החובה שלא להענות, במקרים מסוימים, לבקשתו של החולה המסרב לקבל טיפול רפואי, או האיסור לסייע לפלוני להתאבד, גם אם פלוני מבקש זאת, בנימוק של Compelling State Interest לשמירה על חיי אדם, ומניעת התאבדות10. במשפט העברי, אין כאן איזון בין אינטרסים וזכויות, אלא מכוח עקרון היסוד של בצלם אלוקים עשה את האדם, נובעת זכותו של האדם לחיות וחובתו של האדם לחיות, ושתיהן - גם הזכות וגם החובה - כדי לשמור על צלם האלוקים של האדם. ואולי נכון אף יהיה לומר שבראשית הייתה החובה לחיות, השמירה על החיים, "וחי בהם"11, "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"12, ומחובה זו נובעת זכותו של האדם לשמירת החיים, בריאותו וכיוצא באלה13.

כשם שקיים Bill of Rights כך קיים גם Bill of Duties . וליתר דיוק נאמר: כשם שקיים Bill of Duties , כך קיים גם Bill of Rights. "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה בתורה" ביטוי מאלף לדו-מהותיות זו, שממקור אחד יהלך, נמצא בפרשת גואטה14. בגואטה נדון עניין עריכת חיפוש בגופו של אדם ברשות הרבים כדי לגלות אם נושא הוא סמים בגופו, ולשם כך נאמר לו להתפשט מבגדיו כדי לחפש בחלק הצנוע שבגופו. בפסק הדין נידונה במפורט עמדת המשפט העברי באשר לעריכת חיפוש בגופו של אדם, גם כאשר החיפוש לא נערך בחלק הצנוע שבגופו. השאלה התעוררה בעניין מי שנכנס לתרום את השקלים בלשכה שבבית המקדש, אם לחפש בבגדיו כדי למנוע אפשרות של שקילת שקלים מהלשכה לעצמו. לדעת ר' עקיבא יש לדאוג למניעת אפשרות זו בדרכים אחרות (כגון כניסה ללא כיסים בבגדים וכיוצא בזה), וזאת משום שעריכת חיפוש בבגדי אדם מבזה אותו, ועומדת בניגוד לעקרון העל האמור בתורה (דברים ו, יח): "ועשית הישר והטוב בעיני ה'", שפירושו: "הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם"; ועריכת חיפוש בבגדיו אינו ישר אלא מבזה אותו בעיני אדם; לעומת זאת סובר ר' ישמעאל שניתן לערוך חיפוש בבגדיו, כי "אף הישר - בעיני שמים", ומה שטוב וישר בעיני שמים, ממילא טוב וישר הוא בעיני אדם ולכן יש לערוך את החיפוש, כדי לוודא שלא מעל בכספי הלשכה. ההלכה נפסקה כרבי עקיבא שאין לערוך חיפוש15 . בהמשכם של דברים מובא בפסק הדין דיון מיוחד שבסוגיה התלמודית באשר לפגיעה בכבוד האדם הנגרמת על ידי כך שאדם מפשיט את בגדיו ברשות הרבים. השאלה התעוררה בדבר מי שמגלה שעטנז [=בגד כלאיים, צמר ופשתים יחדיו, שאסור בלבישה] בבגדו, כשהוא מתהלך בשוק; האם עליו לפשוט את הבגד מיד, כדי לא לעבור על איסור לבישת שעטנז, או רק לאחר שהוא מגיע לביתו, וזאת משום שהתפשטות בשוק פוגעת בכבודו של האדם ומבזה אותו. לאחר דיון מפורט בנושא, על חילוקי הדעות שבעניינו (שם, עמ' 717-719), סיכמנו לאמור (שם, עמ' 724):

כבוד האדם פירושו שלא לבייש ולבזות את צלם האלוקים שבאדם. ודוק: לא כל פגיעה בכבוד האדם כלולה היא במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. דרך משל, פגיעה בכבודו של אדם מכובד, שראוי הוא, לפי מעמדו, לשבת במקום בו יושבים בני מעמדו, ולא בין פשוטי עם, יכול שפוגעת היא בכבודו מבחינה חברתית (אם אכן כך הוא!), אך אין בכך משום ביזוי וביוש צלם האלוקים שבו, ואין "פגיעה" כגון זו כלולה כל עיקר במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו16. על פגיעה שיש בה משום ביזוי וביוש צלם האלוקים שבאדם, כגון עריכת חיפוש בגופו והפשטת לבושו של אדם ברבים, מצאנו הקפדה יתרה בעולמה של הלכה; ולא זו בלבד אלא בכגון דא עדיף שלא לביישו ולבזותו ברבים אף אם הוא עובר על איסור הלכתי, לדעת הכול - באיסור שהוא מדרבנן, ולפי מקצת דעות - אף באיסור שהוא מדין תורה. במקרה כגון זה, עדיף שלפי שעה... יעבור את האיסור ובלבד שלא לבייש ולבזות את צלם האלוקים שלו כאדם. ביזוי וביוש אלה מותרים הם רק כאשר נועדו לתכלית ראויה, משמדובר בחשד של עבירת עבירה פלילית, שיש למונעה או לגלותה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש; הכול לפי נסיבות כל מקרה ומקרה - כגון מטרת עריכתו של החיפוש, טיבה של העבירה בה הוא נחשד, קיומה של שעת חירום, ההצדקה לעריכתו של החיפוש, אופן עריכתו, מקום עריכתו וכיוצא באלה.

דרך אגב, ראוי לציון הוא הביטוי "כבוד הבריות", במקום "כבוד האדם". המונח "בריות" כולל בתוכו את הנימוק לחשיבות העליונה של כבוד האדם, משום שהוא נברא בצלם אלוקים. הזכות והחובה של שמירת האדם על כבודו הוא בהמשכם של דברים נאמר בפסק-הדין כי פגיעה כאמור בכבודו של אדם אסורה היא גם אם ניתנה לכך הסכמתו של מי שהחיפוש נערך על גופו, כי הוא עצמו חייב בשמירת כבוד האדם שבו, ואנו חייבים לשמור על כבוד האדם שבו, אף אם הוא מסכים שכבוד האדם שבו ייפגע:

גם כאשר ניתנה הסכמה כאמור, עדיין אין פירושו של דבר כי הכול פרוץ ומותר. העובדה שמדובר בזכויות יסוד של פגיעה בכבודו של אדם ובצנעת הפרט יש בה כדי לחייב, גם כאשר החיפוש נערך בהסכמה, לשמור על מידה סבירה של הגינות כדי שלא לרמוס את כבוד האדם שבגופו נערך החיפוש, ואת פרטיותו, כאשר הדבר אינו מתבקש ואינו הכרחי לצורך החיפוש. כך עולה, ראשית לכול, ממקורות מורשת ישראל שעמדנו עליהם. יסוד היסודות לעקרון-העל של כבוד האדם הוא שהאדם נברא בצלם אלוקים, ומכוח תפיסת עולם זו גם הוא עצמו מצווה הוא לשמור על כבודו, שהרי פגיעה בכבודו היא פגיעה בצלם האלוקים, ועל כך מצוּוה כל אדם, ואף האדם המבזה את עצמו. העיקרון הוא, כדברי בן עזאי המובאים לעיל: "דע למי אתה מבזה, בדמות אלוקים עשה אותו". ואין נפקא מינה בין ביזוי צלם האלוקים של חברו, לבין ביזוי צלם האלוקים של עצמו... יש בכך משום מעשה מופלג של ביזוי האדם, ואסור שהדבר ייעשה, אף בהסכמתו. במקרה כגון זה אנו מחויבים, מכוח העיקרון של זכות היסוד שלא לפגוע בכבודו ובצנעתו של האדם, שלא לבצע מעשה מבזה כגון זה לעיני עם ועדה. מעשה כגון זה יש בו משום ביזוי דמות אנוש וכבודו, שאין החברה סובלתו. אכן, כאשר ניתנה הסכמה לחיפוש, מותר לערוך את החיפוש על גופו ובתוך גופו של האדם, אבל עדיין מצוּוים אנו, כבני אדם, לשמור על כבוד האדם שבו נערך החיפוש ועל כבודנו אנו, כבני אדם, העורכים את החיפוש. בכך נמצא את האיזון המתאים ההולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש17.

האדם - שילוב של זכות וחובה בסינתיזה שאנו חייבים בה בפרשנותם של חוקי היסוד, דו-מהותיות זו שבערכים יהודיים שעניינם חירות האדם וכבודו, זכויותיו וחובותיו, מצויה היא בהרבה פנים, ונזכיר כאן פן אחד נוסף. בפסיקה ענפה הדנה בזכויות האדם, ציטטנו לא אחת מדברים שנאמרו במשנה:

לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך; ושלא יהיו המינין אומרים: הרבה רשויות בשמים. ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא: שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם18.

דברים מאלפים. אך אין זו תורת האדם כולה. על כך נימצא למדים מדברי המזמור שבתהלים:

כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה. מה אנוש כי תזכרנו, ובן אדם כי תפקדנו? ותחסרהו מעט מאלקים, וכבוד והדר תעטרהו. תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו19.

וכך אמרנו במקום אחר:

מצד אחד - כבוד והדר תעטרהו, כל היקום כולו הוא תחת רגליו, והוא, האדם, הופקד על כל הבריאה; מצד שני - מיהו האדם כי ייזכר, ומיהו כי ייפקד. הוא אינו אלוקים, הוא חסר מעט מאלוקים. לאדם אין רק זכויות. יש לו גם חובות. ואולי נכון לומר: לאדם אין רק חובות. יש לו גם זכויות. זוהי תורת האוטונומיה הפרטית של האדם, ההגשמה העצמית. שיא הגדולה ושיא הענווה והצניעות. שילובם של שניהם - הוא האדם20.

מאלפים הם דברי ר' שמשון רפאל הירש21, מייסדה והוגה של אסכולת "תורה ודרך ארץ" בפירושו לפסוקים האמורים:

כי ילמד האיש שהוא בבחינת "אדם" את תורת "כי תפקדנו", את המושג הנשגב, הגואל, מושג החובה, את תפקיד החיים הנתון לו על-ידי ה'... ורק ממה שעוזר לו במילוי חובתו באה לו גם זכות מבוקשו ושאיפתו, ה' הוא מקור חובתו ומטרתה, והיסוד לזכותו...

ועד איזה רום-עולם שאין שני לו בין כל הבריות, הרים ה' את האיש שהוא בבחינת אדם... כעבד ה'... גבוה מגובה הכוכבים ומרומם מכולם, עומד האדם הטהור כעבד חופשי ונושא הכרה, היחידי שנקרא למלא את תפקידו מתוך בחירה חופשית ומוסרית, ואשר על-ידי הבחירה החופשית המוסרית הזאת, שהוא נושאה במלוא ההכרה, הינו - אחר ה' עצמו - היצור היחידי בעל החירות המוחלטת, היצור האישי היחיד בעולמו של הקדוש ברוך הוא, כאישיות מוסרית חופשית המכירה את ערכה ונישאת כמעט עד לאלהות, מעוטרת ב"כבוד והדר"! אכן, ביטויה של הגות זו באשר לדו-מהותיות של עקרונות היסוד של חובות וזכויות, של חירות ועבדות, של גדולה וענווה, הורתה ביסוד האמונה של בריאת האדם בצלם אלוקים. אך דו-מהותיות זו הייתה לחלק אורגני של מהות הערכים היהודיים, והיא חלק בלתי נפרד מהערכים היהודיים המהווים יסוד מוסד ביצירת הסינתיזה בין הערכים היהודיים והערכים הדמוקרטיים, כפי שאנו מצוּוים מכוח הוראות סעיפי המטרה והאיזון בשני חוקי היסוד: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק. לך ולמד עם סיומם של דברים, מבקש אני לחזור ולומר, דברים שאמרתי במקום אחר22 בנושא דיוננו. בריאת האדם באה לביטוי בהצהרת העצמאות של ארצות-הברית, שבה אנו מוצאים לאמור:

... all men are created equal, that they are endowed by their Creator with certain unalienable rights ...

("כל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות מסוימות שאין להעבירן מהם") ואף בראשה של החוקה הקנדית, The Canadian Charter of Rights and Freedoms , משנת 1982, נאמר לאמור:

Whereas Canada is founded upon principles that recognize the supremacy of God and the rule of law.

("היות שקנדה מיוסדת על עקרונות המכירים בעליונותו של האלוקים ובשלטון החוק"). בדומה עליי שמן הראוי היה ללכת בעקבות הצהרת העצמאות של ארצות הברית ומחבריו של הצ'רטר הקנדי, אשר כמה מסעיפיו דומים לאמור בחוקי היסוד שלנו23. לפעמים מהרהר אני, איזו פתיחה יפה הייתה זו יכולה להיות לחוקי היסוד שלנו באשר לזכויות האדם, שבסעיף האופרטיבי הראשון שבהם מדובר על מטרתו של חוק היסוד להגן על כבוד האדם וחירותו, ועל חופש העיסוק, כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אך מה שהקנדים מצאו שנכון ושאפשר לכתוב בראש חוקתם בשנת 1982, ומה שהאמריקנים כתבו בהצהרת העצמאות שלהם24, לא איכשר דרא שייכתב בראשם של חוקי היסוד במדינת ישראל בשנת 1992. והרי אלה כאלה, נערים ועולי ימים, ינקו את זכויות היסוד שבמערכות משפטם מתורת ישראל וממורשתה, ואנו, בניה של מורשת מפוארת עתיקת יומין זו, מתעלמים מכך ואיננו מעלים על נס חוקי היסוד, שורשים עתיקים ועמוקים אלה של זכויות האדם שירשנו ממורשתנו בת אלפי שנים! וגדולה היא תמיהה זו במיוחד, שהרי, כידוע, בימים אלה נמצאים אנו בתקופה של "אמריקניזציה" ו"קנדיזציה" בכל הנוגע לחוקי היסוד, ניסוחם ופרשנותם. מעיינים אנו בחוקי היסוד של מדינות אלה, שאכן יש ומרחיבים את הידע והדעת. כיצד זה אירע שדווקא הדברים האמורים שבהכרזת העצמאות של ארצות הברית ודברי המבוא לצ'רטר הקנדי נעלמו מעיניהם ומלבם של אלה מבין חברי הכנסת שמאיצים כל-כך בכנסת בכל הנוגע לקבלת חוקי היסוד? אתמהה גם אתמהה!"

זהו יסוד החוקה שהתורה הנחילה לעולם כולו; זוהי הבראשית; ואידך- זיל גמור (=לך ולמד).

הערות: * המשנה לנשיא בית המשפט העליון (בדימוס) 1. ע"ב 2,3/84 ניימן ואח' נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, פד"י ל"ט (2) 225, בעמ' 298-299. 2. ספרא, קדושים, פרשה ז, י. 3. בראשית רבה כד, ז. 4. שבת לא ע"א. 5. רמב"ן על התורה, ויקרא יט, יח. 6. בבא מציעא סב ע"א. 7. כפי שנאמר בתהלים קז, א: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". 8. שמות יד, כ. הכוונה למחנה ישראל ומחנה מצרים בים סוף. 9. ב"ש 16,6,1/87 דננאשוילי נ' מדינת ישראל, פד"י מא (2), 281, בעמ' 289. 10. ראה ע"א 506/88 יעל שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 87, בעמ' 148 ואילך. 11. ויקרא, יח, ה; ראה פרשת שפר, שם. 12. דברים, ד, טו; ראה פרשת שפר, שם. 13. מ' אלון, "חוקי היסוד: דרכי חקיקתם ופרשנותם - מאין ולאן?", מחקרי משפט יב (תשנ"ו) 253, בעמ' 272. 14. בש"פ 2145/92 מדינת ישראל נ' גואטה, פ"ד מו(5) 704. 15. שם, בעמ' 715. 16. על המושג "כבוד" במשמעויותיו השונות, ראה עוד מ' אלון, "כבוד האדם וחירותו במורשת ישראל" פרסומי חוג בית הנשיא, קונטרס שני (ירושלים, תשנ"ה) 31-15. 17. לעיל, הערה 14, בעמ' 725-724. 18. משנה סנהדרין ד, ה. 19. תהלים, ח, ד-ז. 20. "כבוד האדם וחירותו במורשת ישראל", חוג בית הנשיא לתנ"ך ולמקורות ישראל, קונטרס שני (התשנ"ה) 21. 21. תהלים, עם פירוש מאת רבי שמשון רפאל הירש, הוצאת מוסד הרב קוק (תשכ"ב), בעמ' 48. 22. מחקרי משפט, שם (לעיל, הערה 13), עמ' 294 - 295. 23. דרך משל, סעיף 1, שבמתכונתו נכתב סעיף האיזון, סעיף 8 שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. 24. שם.

---

---