|
|
|
מוסר העבודה
רצון ערוסי*
פרשת ויצא, תשס"ב, גיליון מס' 52
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
דברי מבוא
במשפט העברי מצינו תיעוד רב וחשוב בדבר מוסר העבודה של העובד, הנזכר בפרשתנו. בחוק הישראלי, תחום חשוב זה עדיין אינו מפותח דיו, והוא דל יחסית1. אפשר שהסיבה לדבר היא משום שהחוק במדינת ישראל שם את הדגש בעיקר על זכויותיו של העובד, ואינו נותן את דעתו לחובותיו של העובד, כנראה משום שלעתים חובותיו של העובד שייכות לתחום המוסר ולא למשפט.
כבר מקדמת דנא, השכיל המשפט העברי להגן על זכויותיו של העובד2, אך בגלל גישתו הייעודית והערכית, הנובעת מאופיו הדתי, הוא מתייחס בד בבד גם לחובות הנאמנות של העובד כלפי מעבידו, לא רק מהפן של הגנה על המעביד, אלא גם מהפן של שלמותו המוסרית של העובד עצמו. בהמשך דברינו נדון בהיבט זה של דיני העבודה במשפט העברי.
יעקב אבינו - שכירו של לבן הארמי
יעקב עבד כרועה צאן אצל לבן הארמי קרוב לעשרים שנה. תמורת עבודתו בשבע השנים הראשונות, נתן לו לבן בשכרו את בתו הבכורה, לאה, לאשה; תמורת עבודת שבע השנים שאחריהן, נתן לו לבן את בתו השנייה, רחל; ותמורת עבודתו בשש השנים האחרונות, קיבל חלק מצאן לבן.
לבן הארמי מתואר בפרשתנו כאדם רמאי, ואף על פי כן יעקב מקפיד לעבדו בנאמנות, כדבריו לשתי נשותיו, בנותיו של לבן: "ואתנה ידעתן, כי בכל כחי עבדתי את אביכן" (בראשית לא, ו). והוא אומר דברים מעין אלה גם ללבן עצמו בשעה שרדף אחריו, אחר שנתאכזב ממנו יעקב וברח ממנו:
זה עשרים שנה אנכי עמָך רחליך ועזיך לא שכֵּלו, ואילי צאנך לא אכלתי. טרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה מידי תבקשנה, גנֻבתי יום וגנֻבתי לילה. הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה, ותדד שנתי מעלי (בראשית לא, לח-מ).
נאמנות העובד
הרמב"ם אומר בעניין זה:
כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית, ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן, ומוציא כל היום במרמה. אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן... וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: כי בכל כחי עבדתי את אביכן. לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה3, שנאמר "ויפרץ האיש מאד מאד"4.
נאמנות העובד והתמסרותו לעבודה לטובת המעביד חשובות כל כך בעיני ההלכה היהודית, עד כדי כך שהיא דוחה מפניה אפילו חיובים וצרכים דתיים של העובד. וכך מדגיש הרמב"ם באותה הלכה:
הרי הקפידו חכמים על ברכה רביעית של ברכת המזון, שלא יברך אותה.
היינו: כשהעובד אוכל את סעודתו בזמן העבודה, בזמן שמותר לו לעשות כן, עליו להזדרז באכילתו, ולא להתמהמה בה, כדי שלא יגזול מזמנו של המעביד. גם כשהוא מברך ברכת המזון לאחר הסעודה, שיש בה ארבע ברכות, עליו לקצר, ולא יברך את הברכה הרביעית שחובתה רק מדרבנן5.
אם כן, נמצא שבהתנגשות בין נאמנותו של העובד למעבידו ונאמנותו לבוראו, נתנה ההלכה עדיפות לנאמנות העובד למעבידו.
כיוצא בזה נאסר על העובד להפסיק את עבודתו כדי לעמוד לכבודו של תלמיד חכם. וזה לשון התלמוד:
אין בעלי אומנויות רשאים לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקים במלאכתם6.
וכיוצא בזה גם לגבי חובת התפילה. כידוע, חובת התפילה מוגבלת לזמנים מסוימים: תפילת שחרית יש לה פרק זמן מסוים שצריך האדם להתפלל בו שחרית, וכן לתפילת מנחה. שתי התפילות הללו אפשר להתפלל אותן באחד משני האופנים: תפילת יחיד, ואז התפילה נמשכת פחות זמן מאותה תפילה בציבור; תפילה בציבור, ומטבע הדברים אותה תפילה נמשכת זמן רב יותר. בדרך כלל, חייב אדם להתפלל דווקא בציבור, ורק מי שכורח עליון מונע ממנו מלהתפלל בציבור, רשאי להתפלל ביחיד. ומה יעשו פועלים בשעה שמגיע זמן התפילה והם עוסקים במלאכתם? נקבעה הלכה7 שאינם רשאים להתפלל את כל תפילת שמונה-עשרה בשלמותה, אלא תפילה קצרה מעין שמונה-עשרה, הנקראת גם תפילת "הביננו". כמו כן נקבע שהמתפללים בשעת עבודתם אינם מתפללים בציבור, והכהנים אינם נושאים את כפיהם בברכת כהנים בתפילה במקום העבודה8. ואולם השולחן ערוך מדגיש שהלכה זו אינה אמורה כשהמעביד אינו מקפיד על התפילה בעבודה9. וזה לשון השולחן ערוך:
הפועלים שעושין מלאכה אצל בע"ה... מתפללין הביננו [=תפילה קצרה, מעין שמונה-עשרה]. והאידנא [=עכשיו] אין דרך להקפיד בכך, ומסתמא אדעתא דהכי [=על דעת כן] משכירין אותם, שיתפללו שמונה עשרה.
מעניין לציין שבעת האחרונה תוקן סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א1951-, שעניינו זכות העובד להפסקה בעבודה, והוסף בו ס"ק (ד), הקובע לאמור:
עובד רשאי להתפלל במהלך יום עבודתו בהתאם לדרישות דתו; זמן התפילה ייקבע במקום העבודה בהתאם לצורכי העבודה ואילוציה, ובהתחשב בדרישות דתו של העובד.
נאמנות העובד מחוץ לשעות העבודה
חובת העובד להיות נאמן למעבידו מחייבת אותו גם באשר להתנהגותו שלא בשעות העבודה. לא יעלה על הדעת שיעבוד העובד אצל שני מעבידים, אצל האחד ביום ואצל האחר בלילה, בלי לנוח די הצורך, שאם יעשה כן, ייחלש, ויגיע לעבודה כשהוא תשוש. לכן נפסק להלכה כבר מקדמת דנא: "אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר את עצמו ביום"10.
יש לציין שהאיסור המוטל על העובד שלא לעבוד עבודה נוספת, אם היא עלולה לפגוע בתפקודו הרגיל בעבודתו העיקרית, העסיק את חכמי ההלכה במשך הדורות, ויש קהילות שהסדירו עניין זה באמצעות הסכמים ותקנות11.
ולא זו בלבד שאסרו חכמים עבודה נוספת של העובד, אם יש בה כדי לפגוע בעבודתו העיקרית, אלא אסרו עליו גם לעבוד עבודה פרטית לצרכיו בשעה שהוא עוסק בעבודתו העיקרית. ומצאנו סימוכין לאיסור זה בפרשתנו. בתקופה השלישית של עבודת יעקב, היה לו צאן משלו, וכדי שלא לפגוע בעבודתו, מסר את צאנו לבניו לרעותו, ונמנע מלרעותו בעצמו כיוון שהיה חייב לרעות את צאנו של לבן. ואמרו חכמים בעניין זה: "שאין השכיר רשאי לעשות לעצמו מלאכה עם מלאכת בעל הבית"12.
יתרה מזאת, ההלכה היהודית מחייבת את העובד לאכול כראוי, כדי שיהיה לו כוח לעבוד: "לא יהא מרעיב ומסגף את עצמו, ומאכיל מזונותיו לבניו, מפני גזל מלאכתו של בעל הבית"13. הלכה זו מדברת במי שנוהג לצום ולענות את נפשו על פי תפיסה דתית מסוימת, הרואה בצום גופו אידיאל שעל ידו מחנך האדם את עצמו למידות של חסידות ופרישות. ואולם ברור שאין זו חובה דתית-הלכתית, וההלכה אוסרת על העובד ללכת בדרך זו, מפני שעל ידי הסיגוף נפגע כושרו הפיסי ונמצאת איכות עבודתו לקויה. התלמוד הירושלמי14 מספר על ר' יוחנן, שראה מלמד תינוקות שהיה חלוש, כשנתברר לו לר' יוחנן שחולשתו של אותו אדם באה לו בגלל צומו, נזף בו ר' יוחנן, וקבע הלכה שאסור למי שעובד לצום, משום שלא יוכל לעבוד כהלכה. הדברים אמורים במיוחד במלמדי תינוקות שעבודתם עבודת קודש היא, ומי מהם שעושה כן, הרי הוא בגדר "עושה מלאכת ה' רמיה" (ירמיהו מח, י).
השופט לובוצקי העיר בספרו הערה חשובה המתייחסת לאכיפת חובות העובד כלפי מעבידו בהתנהגות שלא במקום העבודה ושלא בשעות העבודה: "הסמכות המשמעתית מוגבלת למעשה או למחדל בעבודה או בקשר לעבודה, ואינה חלה על אורח חייו הפרטיים של העובד" [ההדגשה שלי; ר"ע]15. אולם במשפט העברי, שהוא משפט דתי, במקום שקצרה ידו של המעביד לפקח על העובד, מושטת ידה הארוכה של יראת ה' לסייע בדבר, בדומה למה שאמרו חז"ל על הפסוק: "ויראת מאלהיך אני ה'" (ויקרא יט, יד), "שהדבר מסור ללב"16, וה' בוחן כליות ולב. נוסף על כך, אין פירושו של דבר שבכל מקרה הקשור בהתנהגותו של העובד שלא בשעות העבודה ושלא במקום העבודה, העניין נשאר בין העובד ובין בוראו. לעתים אפשר לבוא בדין עם העובד, כגון לפטר מורה המתמסר בשעות הלילה לפעילות הומניטרית חשובה, כגון ביקור חולים, אם התנדבותו פוגעת בתפקודו כמורה17.
יושר העובד אינו מותנה ביושר המעביד
כאמור, ההלכה מחייבת את העובד להיות נאמן למעבידו לא רק בגלל האינטרס של המעביד, אלא בגלל חובתו של העובד כלפי בוראו וכלפי עצמו לנהוג לפי אמות מידות מוסריות. לכן, חובת העובד לנהוג ביושר אינה מותנית בהתנהגותו של מעבידו כלפיו. אם המעביד הוא רמאי, אין פירושו של דבר שמותר לעובד לנהוג אף הוא ברמאות, והוא צריך להתמודד עם רמאות מעבידו באמצעים שההלכה מעמידה לרשותו, שהרי גם למעבידו אסור לנהוג ברמאות, ואם עשה כן, הוא עלול להיתבע לדין18.
עיקרון זה נלמד מעבודתו של יעקב אבינו אצל לבן הארמי, שהרי אמר יעקב לנשותיו, בנות לבן: "ואתנה ידעתן, כי בכל כחי עבדתי את אביכן. ואביכן התל בי, והחליף את משכורתי עשרת מונים" (בראשית לא, ו-ז). כלומר, למרות שרימה לבן את יעקב פעמים רבות, יעקב נשאר נאמן ללבן. הרב בצרי19 מבסס את האפשרות לתבוע את המעביד, כשהוא מרמה את העובד, על תקדים הנזכר בתלמוד20, העוסק ביחסים שבין בעל הבית והקבלן העובד אצלו: לרב הונא החמיצו ארבע מאות חביות של יין. נכנסו אליו חכמים כדי לנחמו על ההפסד והעירו לו שעליו לפשפש במעשיו, שמא יש פגם בהתנהגותו, ובגלל כן נענש מן השמים. רב הונא ביקש מהם, שאם מי מהם יודע על פגם בהתנהגותו, שיאמר לו זאת. אמרו לו חבריו ששמעו שאינו נותן לפועל שלו את זמורות האילן המגיעות לו על פי ההלכה. אמר להם רב הונא, שהפועל גונב ממנו בשווי העולה על שווי הזמורות המגיעות לו. אמרו לו חכמים שגם מי שגונב מן הגנב, טועם טעם גנֵבה, כלומר שהוא מתרגל לגנוב, ובכך הוא פוגם בשלֵמות נפשו במובן הערכי.
ואף שתקדים זה עוסק בחובות המעביד כלפי העובד, העיקרון אחד הוא, והוא יפה גם לגבי חובות העובד כלפי המעביד. חובת הנאמנות של העובד עומדת אפוא בפני עצמה בלא קשר למעביד.
דברי סיום
ראינו שהמשפט העברי דן בעניין מוסר העבודה של העובד כלפי מעבידו בצורה מדוקדקת. יכולתו של המשפט העברי לטפל בעניין זה בצורה טובה ויעילה נובעת מן העובדה שהמשפט העברי סמוך על שני שולחנות: השולחן המשפטי והשולחן הדתי. כתוצאה מסמיכות זו על שני שולחנות, יש מקרים שהם גבוליים בין המשפט ובין המוסר, והמשפט העברי הפך אותם לנורמה משפטית. ויש מקרים שהמשפט העברי הותיר אותם בגדר עניינים שבמוסר. בין כך ובין כך, המשפט העברי נוקט את השיטה הקובעת: במקום שקצרה ידו של המשפט, תסייע לו ידה של הדת.
הערות:
* הרב ד"ר רצון ערוסי, רבה של קריית-אונו, יו"ר עמותת "הליכות עם ישראל", חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, מרצה במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן.
1. ראה, למשל, הסכם קיבוצי כללי מיום 15/11/1979 בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים וההסתדרות הכללית, שיש בו הוראות שונות ביחס לאיחורים לעבודה (סעיפים 13-12), וביחס לעובד שלא ציית להוראות, עבד במקום אחר בלי רשות, התקוטט, החתים כרטיס נוכחות של עובד אחר, העלים תוצרת של המפעל, ניצל לרעה חופשת מחלה (סעיף 52), הפר את כללי המשמעת באופן חמור, גילה סודות של המפעל לאחרים (סעיף 53), ועוד.
ראה י' לובוצקי, חוזה עבודה וזכויות העובד, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תשנ"ט, פרק תשיעי, משמעת בעבודה וכוחו של המעביד לנהל.
2. לחומר רב בעניין זה, ראה ש' ורהפטיג, דיני עבודה במשפט העברי, תל-אביב תשכ"ט, פרקים יג, יד, טו, טז, יח (ג), יט (מכאן ואילך: ורהפטיג).
3. ראוי לתת את הדעת לעובדה שהרמב"ם אומר: "אף בעולם הזה", כדי להשמיענו על השכר בעולם הבא. נמצא שהרמב"ם, אף שהוא ידוע כרציונליסט, אינו נמנע מהמרצת העובד לנהוג בנאמנות כלפי מעבידו באמצעות הבטחת שכר, הן בעולם הזה הן בעולם הבא.
4. רמב"ם, הלכות שכירות, פרק יג, הלכה ז; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שלז, סעיף כ. וראה עוד: שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן, סימן מו; ורהפטיג (לעיל, הערה 2), חלק א, עמ' 321, 327.
5. אף הברכה השלישית, שעניינה ירושלים, שחובתה מן התורה, ראוי שיבליע את עניינה בברכה השנייה שעניינה ארץ-ישראל. ראה: בבלי, ברכות טז ע"א; רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ב, הלכה ב; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קצא, סעיף א.
גם הזימון (הנאמר לפני ברכת המזון כשאכלו שלושה על שולחן אחד), אין לאמרו בזמן העבודה. ראה: שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שלז; סמ"ע, שם, ס"ק מ.
6. קידושין לג ע"א. ראה התוספות, שם ד"ה "אין", שהציעו שני פירושים: שהעובד במלאכת עצמו פטור מלעמוד לכבוד תלמיד חכם ("אינם רשאים" במשמע "אינם חייבים"); שהעובד במלאכת אחרים אסור לו לעמוד, מפני גזל המעביד ("אינם רשאים", כמשמעו). וכן פסק הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ו, הלכה ב. וכן נפסקה ההלכה בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמד, סעיף ה.
7. כך הוא הדין אם הפועלים מקבלים משכורת בנוסף לסעודה שהם סועדים בעבודה. לא כן הוא הדבר אם שכרם הוא המזונות שהמעביד נותן להם, ולא יותר, כפי שהיה נהוג לעתים בימי המשנה והתלמוד. בתנאי שכר גרועים כאלה, לא הקפידו המעבידים על העובדים, אם היו מתפללים את כל התפילה או מברכים את כל ברכת המזון. ראה בבלי, ברכות טז ע"א.
8. ברכות, שם; רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה ח.
9. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קי, סעיף ב. ראה משנה ברורה, שם, ס"ק יב.
10. תוספתא (ליברמן), בבא מציעא ח, ב; רמב"ם, שם, הלכה ו; שולחן ערוך, שם, סעיף יט.
11. לעניין זה בהרחבה, ראה ש' ורהפטיג (לעיל, הערה 2), עמ' 334-330. ועיין ע' בצרי, דיני ממונות, כרך ג, ירושלים תש"ם, עמ' לא, הערה 3, ושם חלק הרב בצרי על ד"ר ורהפטיג, שלדעת ד"ר ורהפטיג (עמ' 331), האיסור על העובד לעבוד עבודה נוספת תקף רק בתנאי העבודה שהיו בימי המשנה והתלמוד, כשהיו עובדים מן הבוקר עד הערב, ולא נותר לעובדים זמן מספיק לשינה ולמנוחה. לא כן בתנאים של ימינו, שזמן העבודה הרגילה הוא שמונה שעות, ולכן העובד רשאי לעבוד עבודה נוספת בשעות שלאחר העבודה. לדעת הרב בצרי, הדבר אינו תלוי במספר שעות העבודה, אלא עד כמה העבודה הנוספת מתישה את כוחו ופוגעת ביכולתו לעבוד כראוי בעבודתו העיקרית.
12. ראה, מדרש הגדול, בראשית, ירושלים תשל"ה, עמ' תקמו. יש לציין שדווקא לעניין איסור עבודה פרטית, יש התייחסות בחוק הישראלי, ונקבעו בו הסדרים בעניין זה, הן במגזר הציבורי הן במגזר הפרטי. עיין י' לובוצקי (לעיל, הערה 1), עמ' 115.
13. תוספתא, שם; רמב"ם, שם; שולחן ערוך, שם; ש' ורהפטיג (לעיל, הערה 2), עמ' 327.
14. דמאי ז, ג. עיין ע' בצרי, שם, עמ' כט, הערה 1: "שאין למלמד לצום שובבי"ם [=הפרשיות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, תרומה, תצוה - שנהגו לצום בהן)".
15. י' לובוצקי (לעיל, הערה 1), עמ' 111.
16. תורת כהנים, ויקרא, שם.
17. ע' בצרי, שם, עמ' כט-ל, הערה 1.
18. לעניין זה, ראה בהרחבה, הרב עזרא בצרי, דיני ממונות, חלק שלישי, ירושלים תש"ם, עמ' כט-לד, ושם הוא דן בחובת הנאמנות של העובד כלפי המעביד מבחינה הלכתית; ובעמ' שיז-שכז, הוא דן בחובותיו המוסריות.
19. לעיל, הערה 18.
20. ברכות ה, ב.
רצון ערוסי*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
דברי מבוא כבר מקדמת דנא, השכיל המשפט העברי להגן על זכויותיו של העובד2, אך בגלל גישתו הייעודית והערכית, הנובעת מאופיו הדתי, הוא מתייחס בד בבד גם לחובות הנאמנות של העובד כלפי מעבידו, לא רק מהפן של הגנה על המעביד, אלא גם מהפן של שלמותו המוסרית של העובד עצמו. בהמשך דברינו נדון בהיבט זה של דיני העבודה במשפט העברי. יעקב אבינו - שכירו של לבן הארמי לבן הארמי מתואר בפרשתנו כאדם רמאי, ואף על פי כן יעקב מקפיד לעבדו בנאמנות, כדבריו לשתי נשותיו, בנותיו של לבן: "ואתנה ידעתן, כי בכל כחי עבדתי את אביכן" (בראשית לא, ו). והוא אומר דברים מעין אלה גם ללבן עצמו בשעה שרדף אחריו, אחר שנתאכזב ממנו יעקב וברח ממנו: |
זה עשרים שנה אנכי עמָך רחליך ועזיך לא שכֵּלו, ואילי צאנך לא אכלתי. טרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה מידי תבקשנה, גנֻבתי יום וגנֻבתי לילה. הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה, ותדד שנתי מעלי (בראשית לא, לח-מ).
|
|
נאמנות העובד |
כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית, ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן, ומוציא כל היום במרמה. אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן... וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: כי בכל כחי עבדתי את אביכן. לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה3, שנאמר "ויפרץ האיש מאד מאד"4.
|
|
נאמנות העובד והתמסרותו לעבודה לטובת המעביד חשובות כל כך בעיני ההלכה היהודית, עד כדי כך שהיא דוחה מפניה אפילו חיובים וצרכים דתיים של העובד. וכך מדגיש הרמב"ם באותה הלכה:
|
הרי הקפידו חכמים על ברכה רביעית של ברכת המזון, שלא יברך אותה.
|
|
היינו: כשהעובד אוכל את סעודתו בזמן העבודה, בזמן שמותר לו לעשות כן, עליו להזדרז באכילתו, ולא להתמהמה בה, כדי שלא יגזול מזמנו של המעביד. גם כשהוא מברך ברכת המזון לאחר הסעודה, שיש בה ארבע ברכות, עליו לקצר, ולא יברך את הברכה הרביעית שחובתה רק מדרבנן5.
אם כן, נמצא שבהתנגשות בין נאמנותו של העובד למעבידו ונאמנותו לבוראו, נתנה ההלכה עדיפות לנאמנות העובד למעבידו. כיוצא בזה נאסר על העובד להפסיק את עבודתו כדי לעמוד לכבודו של תלמיד חכם. וזה לשון התלמוד: |
אין בעלי אומנויות רשאים לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקים במלאכתם6.
|
|
וכיוצא בזה גם לגבי חובת התפילה. כידוע, חובת התפילה מוגבלת לזמנים מסוימים: תפילת שחרית יש לה פרק זמן מסוים שצריך האדם להתפלל בו שחרית, וכן לתפילת מנחה. שתי התפילות הללו אפשר להתפלל אותן באחד משני האופנים: תפילת יחיד, ואז התפילה נמשכת פחות זמן מאותה תפילה בציבור; תפילה בציבור, ומטבע הדברים אותה תפילה נמשכת זמן רב יותר. בדרך כלל, חייב אדם להתפלל דווקא בציבור, ורק מי שכורח עליון מונע ממנו מלהתפלל בציבור, רשאי להתפלל ביחיד. ומה יעשו פועלים בשעה שמגיע זמן התפילה והם עוסקים במלאכתם? נקבעה הלכה7 שאינם רשאים להתפלל את כל תפילת שמונה-עשרה בשלמותה, אלא תפילה קצרה מעין שמונה-עשרה, הנקראת גם תפילת "הביננו". כמו כן נקבע שהמתפללים בשעת עבודתם אינם מתפללים בציבור, והכהנים אינם נושאים את כפיהם בברכת כהנים בתפילה במקום העבודה8. ואולם השולחן ערוך מדגיש שהלכה זו אינה אמורה כשהמעביד אינו מקפיד על התפילה בעבודה9. וזה לשון השולחן ערוך:
|
הפועלים שעושין מלאכה אצל בע"ה... מתפללין הביננו [=תפילה קצרה, מעין שמונה-עשרה]. והאידנא [=עכשיו] אין דרך להקפיד בכך, ומסתמא אדעתא דהכי [=על דעת כן] משכירין אותם, שיתפללו שמונה עשרה.
|
|
מעניין לציין שבעת האחרונה תוקן סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א1951-, שעניינו זכות העובד להפסקה בעבודה, והוסף בו ס"ק (ד), הקובע לאמור:
|
עובד רשאי להתפלל במהלך יום עבודתו בהתאם לדרישות דתו; זמן התפילה ייקבע במקום העבודה בהתאם לצורכי העבודה ואילוציה, ובהתחשב בדרישות דתו של העובד.
|
|
נאמנות העובד מחוץ לשעות העבודה יש לציין שהאיסור המוטל על העובד שלא לעבוד עבודה נוספת, אם היא עלולה לפגוע בתפקודו הרגיל בעבודתו העיקרית, העסיק את חכמי ההלכה במשך הדורות, ויש קהילות שהסדירו עניין זה באמצעות הסכמים ותקנות11. ולא זו בלבד שאסרו חכמים עבודה נוספת של העובד, אם יש בה כדי לפגוע בעבודתו העיקרית, אלא אסרו עליו גם לעבוד עבודה פרטית לצרכיו בשעה שהוא עוסק בעבודתו העיקרית. ומצאנו סימוכין לאיסור זה בפרשתנו. בתקופה השלישית של עבודת יעקב, היה לו צאן משלו, וכדי שלא לפגוע בעבודתו, מסר את צאנו לבניו לרעותו, ונמנע מלרעותו בעצמו כיוון שהיה חייב לרעות את צאנו של לבן. ואמרו חכמים בעניין זה: "שאין השכיר רשאי לעשות לעצמו מלאכה עם מלאכת בעל הבית"12. יתרה מזאת, ההלכה היהודית מחייבת את העובד לאכול כראוי, כדי שיהיה לו כוח לעבוד: "לא יהא מרעיב ומסגף את עצמו, ומאכיל מזונותיו לבניו, מפני גזל מלאכתו של בעל הבית"13. הלכה זו מדברת במי שנוהג לצום ולענות את נפשו על פי תפיסה דתית מסוימת, הרואה בצום גופו אידיאל שעל ידו מחנך האדם את עצמו למידות של חסידות ופרישות. ואולם ברור שאין זו חובה דתית-הלכתית, וההלכה אוסרת על העובד ללכת בדרך זו, מפני שעל ידי הסיגוף נפגע כושרו הפיסי ונמצאת איכות עבודתו לקויה. התלמוד הירושלמי14 מספר על ר' יוחנן, שראה מלמד תינוקות שהיה חלוש, כשנתברר לו לר' יוחנן שחולשתו של אותו אדם באה לו בגלל צומו, נזף בו ר' יוחנן, וקבע הלכה שאסור למי שעובד לצום, משום שלא יוכל לעבוד כהלכה. הדברים אמורים במיוחד במלמדי תינוקות שעבודתם עבודת קודש היא, ומי מהם שעושה כן, הרי הוא בגדר "עושה מלאכת ה' רמיה" (ירמיהו מח, י). השופט לובוצקי העיר בספרו הערה חשובה המתייחסת לאכיפת חובות העובד כלפי מעבידו בהתנהגות שלא במקום העבודה ושלא בשעות העבודה: "הסמכות המשמעתית מוגבלת למעשה או למחדל בעבודה או בקשר לעבודה, ואינה חלה על אורח חייו הפרטיים של העובד" [ההדגשה שלי; ר"ע]15. אולם במשפט העברי, שהוא משפט דתי, במקום שקצרה ידו של המעביד לפקח על העובד, מושטת ידה הארוכה של יראת ה' לסייע בדבר, בדומה למה שאמרו חז"ל על הפסוק: "ויראת מאלהיך אני ה'" (ויקרא יט, יד), "שהדבר מסור ללב"16, וה' בוחן כליות ולב. נוסף על כך, אין פירושו של דבר שבכל מקרה הקשור בהתנהגותו של העובד שלא בשעות העבודה ושלא במקום העבודה, העניין נשאר בין העובד ובין בוראו. לעתים אפשר לבוא בדין עם העובד, כגון לפטר מורה המתמסר בשעות הלילה לפעילות הומניטרית חשובה, כגון ביקור חולים, אם התנדבותו פוגעת בתפקודו כמורה17. יושר העובד אינו מותנה ביושר המעביד עיקרון זה נלמד מעבודתו של יעקב אבינו אצל לבן הארמי, שהרי אמר יעקב לנשותיו, בנות לבן: "ואתנה ידעתן, כי בכל כחי עבדתי את אביכן. ואביכן התל בי, והחליף את משכורתי עשרת מונים" (בראשית לא, ו-ז). כלומר, למרות שרימה לבן את יעקב פעמים רבות, יעקב נשאר נאמן ללבן. הרב בצרי19 מבסס את האפשרות לתבוע את המעביד, כשהוא מרמה את העובד, על תקדים הנזכר בתלמוד20, העוסק ביחסים שבין בעל הבית והקבלן העובד אצלו: לרב הונא החמיצו ארבע מאות חביות של יין. נכנסו אליו חכמים כדי לנחמו על ההפסד והעירו לו שעליו לפשפש במעשיו, שמא יש פגם בהתנהגותו, ובגלל כן נענש מן השמים. רב הונא ביקש מהם, שאם מי מהם יודע על פגם בהתנהגותו, שיאמר לו זאת. אמרו לו חבריו ששמעו שאינו נותן לפועל שלו את זמורות האילן המגיעות לו על פי ההלכה. אמר להם רב הונא, שהפועל גונב ממנו בשווי העולה על שווי הזמורות המגיעות לו. אמרו לו חכמים שגם מי שגונב מן הגנב, טועם טעם גנֵבה, כלומר שהוא מתרגל לגנוב, ובכך הוא פוגם בשלֵמות נפשו במובן הערכי. ואף שתקדים זה עוסק בחובות המעביד כלפי העובד, העיקרון אחד הוא, והוא יפה גם לגבי חובות העובד כלפי המעביד. חובת הנאמנות של העובד עומדת אפוא בפני עצמה בלא קשר למעביד. דברי סיום |
הערות:* הרב ד"ר רצון ערוסי, רבה של קריית-אונו, יו"ר עמותת "הליכות עם ישראל", חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, מרצה במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן. 1. ראה, למשל, הסכם קיבוצי כללי מיום 15/11/1979 בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים וההסתדרות הכללית, שיש בו הוראות שונות ביחס לאיחורים לעבודה (סעיפים 13-12), וביחס לעובד שלא ציית להוראות, עבד במקום אחר בלי רשות, התקוטט, החתים כרטיס נוכחות של עובד אחר, העלים תוצרת של המפעל, ניצל לרעה חופשת מחלה (סעיף 52), הפר את כללי המשמעת באופן חמור, גילה סודות של המפעל לאחרים (סעיף 53), ועוד. ראה י' לובוצקי, חוזה עבודה וזכויות העובד, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תשנ"ט, פרק תשיעי, משמעת בעבודה וכוחו של המעביד לנהל. 2. לחומר רב בעניין זה, ראה ש' ורהפטיג, דיני עבודה במשפט העברי, תל-אביב תשכ"ט, פרקים יג, יד, טו, טז, יח (ג), יט (מכאן ואילך: ורהפטיג). 3. ראוי לתת את הדעת לעובדה שהרמב"ם אומר: "אף בעולם הזה", כדי להשמיענו על השכר בעולם הבא. נמצא שהרמב"ם, אף שהוא ידוע כרציונליסט, אינו נמנע מהמרצת העובד לנהוג בנאמנות כלפי מעבידו באמצעות הבטחת שכר, הן בעולם הזה הן בעולם הבא. 4. רמב"ם, הלכות שכירות, פרק יג, הלכה ז; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שלז, סעיף כ. וראה עוד: שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן, סימן מו; ורהפטיג (לעיל, הערה 2), חלק א, עמ' 321, 327. 5. אף הברכה השלישית, שעניינה ירושלים, שחובתה מן התורה, ראוי שיבליע את עניינה בברכה השנייה שעניינה ארץ-ישראל. ראה: בבלי, ברכות טז ע"א; רמב"ם, הלכות ברכות, פרק ב, הלכה ב; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קצא, סעיף א. גם הזימון (הנאמר לפני ברכת המזון כשאכלו שלושה על שולחן אחד), אין לאמרו בזמן העבודה. ראה: שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שלז; סמ"ע, שם, ס"ק מ. 6. קידושין לג ע"א. ראה התוספות, שם ד"ה "אין", שהציעו שני פירושים: שהעובד במלאכת עצמו פטור מלעמוד לכבוד תלמיד חכם ("אינם רשאים" במשמע "אינם חייבים"); שהעובד במלאכת אחרים אסור לו לעמוד, מפני גזל המעביד ("אינם רשאים", כמשמעו). וכן פסק הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ו, הלכה ב. וכן נפסקה ההלכה בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמד, סעיף ה. 7. כך הוא הדין אם הפועלים מקבלים משכורת בנוסף לסעודה שהם סועדים בעבודה. לא כן הוא הדבר אם שכרם הוא המזונות שהמעביד נותן להם, ולא יותר, כפי שהיה נהוג לעתים בימי המשנה והתלמוד. בתנאי שכר גרועים כאלה, לא הקפידו המעבידים על העובדים, אם היו מתפללים את כל התפילה או מברכים את כל ברכת המזון. ראה בבלי, ברכות טז ע"א. 8. ברכות, שם; רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה ח. 9. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קי, סעיף ב. ראה משנה ברורה, שם, ס"ק יב. 10. תוספתא (ליברמן), בבא מציעא ח, ב; רמב"ם, שם, הלכה ו; שולחן ערוך, שם, סעיף יט. 11. לעניין זה בהרחבה, ראה ש' ורהפטיג (לעיל, הערה 2), עמ' 334-330. ועיין ע' בצרי, דיני ממונות, כרך ג, ירושלים תש"ם, עמ' לא, הערה 3, ושם חלק הרב בצרי על ד"ר ורהפטיג, שלדעת ד"ר ורהפטיג (עמ' 331), האיסור על העובד לעבוד עבודה נוספת תקף רק בתנאי העבודה שהיו בימי המשנה והתלמוד, כשהיו עובדים מן הבוקר עד הערב, ולא נותר לעובדים זמן מספיק לשינה ולמנוחה. לא כן בתנאים של ימינו, שזמן העבודה הרגילה הוא שמונה שעות, ולכן העובד רשאי לעבוד עבודה נוספת בשעות שלאחר העבודה. לדעת הרב בצרי, הדבר אינו תלוי במספר שעות העבודה, אלא עד כמה העבודה הנוספת מתישה את כוחו ופוגעת ביכולתו לעבוד כראוי בעבודתו העיקרית. 12. ראה, מדרש הגדול, בראשית, ירושלים תשל"ה, עמ' תקמו. יש לציין שדווקא לעניין איסור עבודה פרטית, יש התייחסות בחוק הישראלי, ונקבעו בו הסדרים בעניין זה, הן במגזר הציבורי הן במגזר הפרטי. עיין י' לובוצקי (לעיל, הערה 1), עמ' 115. 13. תוספתא, שם; רמב"ם, שם; שולחן ערוך, שם; ש' ורהפטיג (לעיל, הערה 2), עמ' 327. 14. דמאי ז, ג. עיין ע' בצרי, שם, עמ' כט, הערה 1: "שאין למלמד לצום שובבי"ם [=הפרשיות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, תרומה, תצוה - שנהגו לצום בהן)". 15. י' לובוצקי (לעיל, הערה 1), עמ' 111. 16. תורת כהנים, ויקרא, שם. 17. ע' בצרי, שם, עמ' כט-ל, הערה 1. 18. לעניין זה, ראה בהרחבה, הרב עזרא בצרי, דיני ממונות, חלק שלישי, ירושלים תש"ם, עמ' כט-לד, ושם הוא דן בחובת הנאמנות של העובד כלפי המעביד מבחינה הלכתית; ובעמ' שיז-שכז, הוא דן בחובותיו המוסריות. 19. לעיל, הערה 18. 20. ברכות ה, ב. |