השוויון בין המינים וחופש הפולחן
בימים ההם ובזמן הזה

"לכו נא הגברים ועבדו את ה'"!?

אביעד הכהן^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

כלה כמות שהיא נחלקו חכמים הראשונים1:

כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא. ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהייתה חיגרת או סומא, אומרים לה: כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: "מדבר שקר תרחק"?! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מיקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוֵי אומר: ישבחנו בעיניו.

דורות הרבה מנחה עמדתם של בית הלל את דרכם של כותבי ההיסטוריה היהודית. בתארם את החברה היהודית, נטו הללו לפאר אותה ולרוממה, לתאר אותה כ"כלה נאה וחסודה", לא אחת בנימה אפולוגטית שהאמת ההיסטורית ממנה והלאה. מנגד, עם התפתחות תנועת "חכמת ישראל" במאה הי"ט, ניכרת בקרב חלק מכותבי תולדות עם ישראל מגמה הפוכה. חמושים באידיאולוגיה "משכילית", הפכו והפכו במקורות, חיטטו בפגמיה ומומיה של החברה היהודית המסורתית, ולא נחה דעתם עד שציירו תמונה קודרת ביותר שלה, ששיאה בהגדרת ימי הביניים כ"תקופת האופל" גם ביחס ליהודים. האמת, כתמיד, מצויה אי שם באמצע. לצד תופעות שליליות של עבריינות ורשע ואמירות מפלות וגזעניות, ניתן למצוא בהיסטוריה היהודית ובמקורות המשפט העברי שלל ביטויים והסדרים נורמטיביים המדגישים עקרונות של שוויון וצדק, חסד ורחמים. הדבר בולט בייחוד ביחס ל"אחר" - "הגר, היתום והאלמנה", המך והאביון - שהיו לחלק בלתי נפרד של המשפחה היהודית, והמשפט העברי מצווה עלינו לנהוג בהם בשוויון, ולמעלה מזה, בחסד וברחמים. בשנים האחרונות ניכרת מגמה מאוזנת יותר בבחינת המקורות היהודים, המבקשת לתאר את ה"כלה" - מורשת ישראל - כמות שהיא, על אורותיה וצלליה, שבחיה ופגמיה2. אחת הדוגמאות המובהקות למגמתיות המנחה את בחירת המקורות ופרשנותם היא מקומן המרכזי של הנשים בתהליך גאולת מצרים, העומד במוקד הפרשיות שבראש ספר שמות. חפש את האישה (cherchez la femme) סיפור יציאת מצרים, האירוע המכונן של עם ישראל, טבוע כולו במטבען של נשים. ראשית הסיפור במסירות נפשן של המיילדות העבריות3, שפרה ופועה4. פרעה מצווה אותן פקודה מפְלה ואכזרית, בלתי חוקית בעליל, ש"דגל שחור מתנוסס עליה": "אם בן הוא - והמִתן אתו!" (שמות א, טז). המיילדות עומדות במבחן המוסרי, מפֵרות את צו המלך5 תוך סיכון חייהן: "ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים, ותחיינה את הילדים". גם משנדרשו לתת הסברים למעשיהן, בבואן לפני פרעה, לא נפלה רוחן, וכמו היו פרקליטות מנוסות, העלו טענה של כורח (הנראית בנסיבות העניין דחוקה ומפולפלת למדי), כדי להימלט מאימת הדין הצפוי לכל מי שממרה את צו המלך: "כי לא כנשים המצריות העבריות, כי חָיות הנה, בטרם תבוא אליהן המילדת וילָדו" (שמות א, יט). הנשים כאנשים נאנקו תחת עול השעבוד. אך יש מדרש מעניין הרואה כחלק מעבודת הפרך חילוף "תפקידים" כפוי בין שני המינים:

מהו: "את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א, יד)? שהיו נותנין עבודת האיש על האישה ועבודת האישה על האיש. אומר לאיש: קום ואפה. אומר לאישה: מלאי חבית זו. בקעי עץ זה. לכי לגינה6.

בהמשך הפרשה, אנו עדים לחידוש מרגש של ברית אהבה בין שני זקנים מופלגים7, באים בימים: "וילך איש מבית לוי, ויקח את בת לוי". לפי המתואר בפשט הכתובים, היזמה לקשר הייתה של האיש: "ויקח". אכן, חכמים זיהו (על סמך המשך הפרשה) את בני הזוג עם עמרם ויוכבד8, שהיו נשואים אך נפרדו זה מזה, ולדעתם חידוש הקשר נעשה ביזמת אישה אחרת:

"ויקח את בת לוי" (שמות ב, א) - פָּרוש היה ממנה מפני גזרת פרעה, וחזר ולקחה. וזהו "וילך", שהלך בעצת בתו, שאמרה לו: גזרתך קשה משל פרעה! פרעה גזר על הזכרים, ואתה גם על הנקבות9.

ה"סוף הטוב" אינו מאחר לבוא: יוכבד ועמרם חוזרים לחיות יחדיו, ולאחר זמן קצר נולד מי שעתיד להיות "אדון הנביאים". לאחר שילדה בן, מצפינה יוכבד את בנה שלושה חודשים תמימים כדי למנוע את מיתתו. לימים, הכינה לו מקלט בדמות תיבה מצופה בחֵמר ובזפת10. אחותו הגדולה (ולא אהרן, אחיה הגדול!) עינה פקוחה תמיד לראות מה ייעשה לו. על הבמה מופיעות נשים נוספות, בת פרעה ונערותיה. ולאחר שבת פרעה נוטלת את התינוק לחזקתה, מבקשת אחותו "העלמה" לקרוא לאם הילד. לאחר דו-שיח קצר, עושות השתיים מעין הסכם "אומנה": הילד יגדל בחיק אמו הטבעית, ושכרה ישולם על ידי בת המלך עד שיגדל. גם בהמשך, כשהדמויות המרכזיות בסיפור הן שלושה גברים - משה, אהרן ופרעה - ממשיכות הנשים לתפוס חלק מרכזי בו. שבע בנות יתרו הולכות להשקות את צאן אביהן, והאפיזודה מסתיימת בנישואי משה לאחת מהן, צפורה. צפורה מצילה את בנה ממוות, שנגרם לדעת חכמים בשל רשלנותו הפושעת של משה11. הנשים שואלות "אשה משכנתה ומִגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות"12 (שמות ג, כב) כדי ל"נצל את מצרים". בשכר נשים צדקניות לפי מסורת חז"ל, שקיבלה ביטוי מרומז גם בהגדה של פסח, נטלו הנשים חלק מרכזי בקיום החיים היהודיים גם בשעבוד מצרים הנורא, שהביא עמו ייאוש וחידלון. תיאור פנטסטי, חי ומלבב13, על מהות צדקותן של הנשים יש באגדה התלמודית14:

דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שיוצאות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמין להן דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדרות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותם, וסכות אותם, ומאכילות אותם, ומשקות אותם, ונזקקות להם בין שפתיים [=מזדווגות עמם בתחום השדה, במקום מוצנע], ובאות לבתיהן. וכיוון שמגיע זמן מולדיהן [=הלידה], הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר: "תחת התפוח עוררתיך, שמה חִבלתך אמך, שמה חבלה ילדתך" (שיר השירים ח, ה). והקדוש ברוך הוא שולח מלאך משמי מרום, ומנקה את ילדיהן, ומשפר אותם כחָיה [=מיילדת] זו שמשפרת את הולד. ומלקט להם שני עיגולים [=כיכרות], אחד של דבש ואחד של שמן, שנאמר: "ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור" (דברים לב, יג).

תיאורים אלה מדגישים את מקומן החשוב והמכריע של הנשים בתהליך הגאולה. על רקע זה, בולט עוד יותר ציוויו של פרעה (שמות י, יא):

לכו נא הגברים ועבדו את ה', כי אותה אתם מבקשים!

בתפישתו המפלה של פרעה, חופש הפולחן, עבודת ה', וחופש התנועה והיציאה מהארץ, אינם עניין לא לנשים, לא לזקנים ולא לילדים, אלא רק ל"גברים"15. וכפי שהעיר פ' פלאי16, פרעה הוא אולי ה"מאצ'ו" והשוביניסט הגברי הראשון, אך לא האחרון, שמנסה לכפות את תפיסתו על הכלל. לעומתו, מדגיש משה רבנו שעקרון השוויון חל גם בתחום הדתי: "בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו נלך כי חג ה' לנו" (שמות י, ט). אופייני הוא פירושו של הרב שמשון רפאל הירש, מנהיג האורתודוקסיה היהודית בגרמניה במאה הי"ט לפסוק זה, המשקף כבר את רוח הזמן (Zeit geist) השוויונית שהחלה מנשבת בחללו של עולם:

'בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו' - אין לנו בפני ה' לא באי כוח, לא כוהנים ולא נציגים. אם אנו נצטווינו ללכת, כולל הדבר את כולנו, מצעיר עוללנו בעריסתו ועד אחרון רחלינו במקננו... ה' קורא לנו להיאסף מסביבו, ואין קריאה זו אלא רצונו לראותנו מסביבו, על כל חלקינו ועם כל קנייננו.

תפיסה שוויונית זו לא קנתה לה שביתה מלאה בהלכה היהודית, שיש בה חוסר שוויון מובהק17 בין שני המינים. הנשים אינן חייבות בקיום מצוות עשה "שהזמן גרמן" [=שקיומן תלוי בזמן מסוים], והוא הדין למצוות מרכזיות אחרות דוגמת תלמוד תורה18. בהקשר זה, מרבים לצטט את דברי התנא ר' אליעזר בן הורקנוס: "כל המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות" (משנה סוטה ג, ד), ובניסוח קיצוני יותר: "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים!"19. מקורות אלה "רוככו" במידה ניכרת בחלוף השנים20, ויש לא מעט מקורות המציגים גישה שונה לחלוטין21. כידוע, עד לפני כמאתיים שנה, הייתה החברה היהודית, כרוב התרבויות העתיקות, חברה דתית מובהקת. הַדָּרַת הנשים מקיום רוב מצוות עשֵׂה, הביאה עמה, יחד עם גורמים אחרים, לפגיעה מקבילה במעמדן החברתי והכלכלי22. אמנם באופן כללי, מעמד האישה בחברה היהודית היה טוב לאין ערוך ממעמד האישה בחברה הנכרית, אך ברבדים רבים של החיים, עדיין הייתה האישה היהודית נחותה מבחינת מעמדה המשפטי והחברתי. המציאות החדשה בימינו, חברה יהודית שרובה אינו שומר מצוות במלואן, יחד עם השיפור העצום שחל במעמד האישה בעולם כולו, במיוחד בדור האחרון, הביא עמו צורך להתמודדות מחודשת בשאלת מעמד האישה בקיום הפולחן הדתי ומקומה השוויוני בחברה היהודית. נושא זה הוא מן האתגרים הגדולים ביותר הניצבים לפתחם של חכמי המשפט העברי בימינו. דומה שהפתרון הרצוי הוא, כבסוגיות אחרות, יצירת הסינתזה המתבקשת והאפשרית בין הערכים היהודיים והדמוקרטיים שעומדים ביסוד הווייתה של מדינת ישראל. להלן נביא דוגמאות אחדות, שהן טיפה מן הים הגדול, לאמצעים שנקטו חכמי המשפט העברי, כבר לפני מאות רבות של שנים, כדי להקהות את המתח שבין חוסר השוויון הנובע לעתים מן המסורת לבין המציאות שמעלה את עקרון השוויון על נס. נשים חשובות הן! לפי ההלכה, הנשים חייבות במצוות ליל הסדר ופסח, משום ש"אף הן היו באותו הנס"23. ברם, נפסק בתלמוד הבבלי24 שהאישה פטורה ממצוות ההסבה, המבטאת חירות וחופש, מכיוון שהיא כפופה לבעלה, ו"אין חירות לאישה אצל בעלה", או משום החשש לחוסר הצניעות הכרוך בישיבה בהסבה25. דין זה יש לו סייג אחד בתלמוד, "אישה חשובה" חייבת בהסיבה. ברם, מאי משמע: "אישה חשובה"? חלק מחכמי ישראל בימי הביניים ניסו לפרש מונח זה. ר' אלעזר מוורמיזא, מבעלי התוספות באשכנז (גרמניה, סוף המאה הי"ב), פירש מונח זה על דרך השלילה: "אישה חשובה - שאין בעלה מקפיד עליה". אחרים, כגון ר' שמואל מפלייז (Falaise), מבעלי התוספות בצרפת במאה הי"ג, פירשוהו על דרך החיוב: "כגון גברתנית(!)". הגדיל לעשות ר' מרדכי (בן הלל) הכהן, מחכמי אשכנז במחצית השנייה של המאה הי"ג ומתלמידיו המובהקים של המהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג, שכתב: "כולהו נשים דידן [=כל הנשים שלנו, שבימינו] - נשים חשובות נינהו [=הן], וצריכות הסבה". קרוב לוודאי שהגדרות אלה משקפות את מעמדן של הנשים בעיני אותם חכמים, במקומם ובזמנם26. דוגמה נוספת היא יחסם של חכמים לנשים שביקשו לקיים מצוות מסוימות למרות הפטור שניתן להן, ורצו ליטול חלק פעיל ומרכזי בחיי הדת כדי לממש את רצונן לחופש הפולחן והדת. הנחת תפילין והעטיפה בטלית בוודאי לא היו חלק משגרת החיים של הנשים במאה הי"ג. אף על פי כן, משנתקלו חכמים בנשים שביקשו לזכות במצוות אלה, לא גינו אותן. להפך, חכמים נקטו כלפיהן יחס של כבוד והערכה. דוגמה מובהקת ליחס זה יש ביצירתו של ר' אביגדור צרפתי (מבעלי התוספות במחצית השנייה של המאה הי"ג, תלמידו של ר' שמואל מפלייזא), שלא ניתנה לה שימת הלב שהיא ראויה לה. בפירושיו על התורה ועל המגילות יש לא מעט מרגליות בעניין זה27. בפירושו לתורה (עמ' קעב), הוא כותב:

ואע"ג דנשים מפטרי [=פטורות] בתקיעת שופר, הן שהנהיגו על עצמן וקבלו המצוה עליהם... וכן פְּסָק דאפילו בכל דבר שהן פטורות, כגון ציצית ותפילין וראיית פנים [=מצוות עליה לרגל לירושלים] - אם הנשים נהגו על עצמן, מברכות. וראיה ממיכל בת שאול, שהייתה לובשת ומנחת תפילין, ואשתו של יונה הייתה עולה לרגל. ומטעם זה נהגו מקצת נשים צדקניות להניח תפילין ולברך ולהתעטף בציצית.

כפי שהראה פרופ' א' גרוסמן28, היו נשים שנטלו חלק פעיל ומרכזי בתפילה, ויש רמזים שחלקן אף נצטרפו לזימון לאחר הסעודה עם הגברים. מעדויות מפורשות מפי גדולי חכמי ישראל, דוגמת המהר"ם מרוטנבורג, עולה שבנסיבות מיוחדות, עלו נשים לתורה בבית הכנסת ואף קראו בתורה29, ועוד כהנה וכהנה. במדינת ישראל עקרון היסוד של השוויון נקבע עלי חוק הן במגילת העצמאות הן ב"חוק שיווי זכויות האישה, התשי"א1951-" הן בשורה ארוכה של חוקים רבים אחרים. מכוח ערכי הדמוקרטיה, זכות זו צריכה לנהוג גם בתחום הדת והפולחן הדתי. ברם, המורשת ההיסטורית, שהופלתה בה האישה לרעה, והמסורת היהודית, שהזכות לקיים את מצוותיה נגזרת מעקרון חופש הדת, הביאו לכך שבפועל אין בימינו שוויון מלא בין המינים בהרבה מן הסוגיות שבתחום הרחב של יחסי "דת ומדינה". עם זאת, חלו גם בתחום זה תמורות מפליגות בשנים האחרונות, במידה רבה בזכותה של המערכת המשפטית. שלא כבעבר, נשים מכהנות במועצה דתית30, מופיעות כטוענות בבית הדין הרבני31, יושבות בוועדה לבחירת דיינים ובגוף הבוחר רבני עיר32, מקיימות מנייני תפילה ברוב עם33, וחלקן - הנמנות עם הזרם הלא אורתודוקסי - משמשות ברבנות. עם זאת, מדובר בתהליך מורכב וסבוך, שהסבלנות, כמו הסובלנות, הן תנאים שבלעדיהם לא יצלח תהליך זה. יש לזכור שמדובר בתהליכים שבסיסם ומניעם אינו רק משפטי, אלא גם דתי, חברתי, תרבותי וכלכלי. למרות תרומתה הגדולה של מערכת המשפט להטמעת עקרון השוויון גם בתחום רגיש זה, ראוי שתהא הכרעתה החותכת בסוגיות מעין אלה התחנה הסופית, לא תחנת המוצא; גם אז, בית המשפט חייב לעשות את מלאכתו במידה, במשקל ובמשורה, שאם לא כן, יש חשש של ממש שיוציא שפיטתו לריק34, שיאבד אימון הציבור בו, שיחריף המתח שבין הפלגים השונים ויתרחב השסע ביניהם. דומה שדברים שכתבנו במקום אחר35 יפים אף לסוגיה שאנו דנים בה: לא בחיל החוק, אף לא בכוח המשפט, תוכרענה שאלות אלה, כי אם ברוח של פיוס והבנה, לאו דווקא של הסכמה והודאה, שממנה יתד ובה אבן פינה לעיגון "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית" במדינת ישראל.

הערות: * אביעד הכהן מנהל את המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט", ומלמד משפט עברי ומשפט חוקתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בר אילן. 1. כתובות יז ע"א. 2. תיאור מופלא של סוגיה זה יש במחקרו המקיף של פרופ' אברהם גרוסמן, חסידות ומורדות - נשים יהודיות באירופה בימי הביניים (ירושלים תשס"א). 3. בעלי המדרש פיתחו עוד יותר רעיון זה, ותיארו את מעשי הנשים שמיאנו להישמע לגזֵרת פרעה: "היו נוטלות בניהן וטומנות אותם במחילות [כדי להחביאן]. והיו המצרים הרשעים נוטלים בניהם הקטנים ומכניסים אותם לבתיהם של ישראל, ועוקצים אותם, והם בוכים. והיה התינוק של ישראל שומע קול חברו שבוכה ובוכה עמו. והיו המצרים נוטלים אותם ומשליכים אותם ליאור" (שיר השירים רבה, ב; ספר האגדה, עמ' מד). 4. על פי מסורת תלמודית אחת, היו המיילדות יוכבד ומרים, שנשתנו שמותיהן לפי תפקידן: "שפרה - שמשפרת את הוולד, פועה - שפועה לתינוק [ופירש רבנו חננאל (צפון אפריקה, המאה הי"א): לוחשת לחישה ויוצא הוולד, כמו שעושים אלו עכשיו באזני האשה"; תוספות, ד"ה שהיתה]" (בבלי סוטה יא ע"ב). לפי מסורת אחרת, היו המיילדות כלה וחמותה, יוכבד ואלישבע אשת אהרן הכהן. 5. לפי המסורת התלמודית (שם), ביקש פרעה מהמיילדות לקיים עמו יחסי מין, אך הן סירבו להישמע לו. 6. מדרש תנחומא, ויצא; בבלי סוטה יא ע"ב, נוסח מקוצר. 7. לפי מסורת חז"ל, יוכבד הייתה באותה עת בת 130(!), ובדומה לשרה אמנו נעשה לה נס, ו"נולדו לה סימני נערות, נתעדן הבשר, ונתפשטו הקמטים". ובשעה שהחזירה עמרם, "הושיבה באפיריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניה, ומלאכי השרת אמרו 'אם הבנים שמחה' " (בבלי, סוטה יב ע"א). 8. לפי המשך הכתובים (שמות ו, כ), יוכבד הייתה דודתו של עמרם! 9. רש"י, שמות ב, א. וראה בבלי סוטה יב ע"א. 10. "זפת מבחוץ וטיט מבפנים, כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת" (רש"י, שמות ב, ב). 11. ראה רש"י, שמות ד, כד. 12. מעשה זה מעורר שאלות משפטיות ומוסריות, בדבר טיבה של "שאילה" זו, שלכאורה - ובניגוד לדיני השאילה - לא הייתה על מנת להחזיר. 13. כמובן, תיאור זה, כמו התיאור שהובא לעיל, משמר את "חלוקת התפקידים המסורתית" בין שני המינים. מכל מקום, המסר שעולה הימנו מגלה בוודאי יחס חיובי ואוהד ביותר למקומה המרכזי והמכריע של האישה בתהליך הגאולה. 14. סוטה יא ע"ב. 15. בפירושו לתורה, הרמב"ן, ר' משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג), מקצין עוד יותר תפישה זו, כשהוא מפרש את דרישת פרעה, "מי ומי ההולכים" (פסוק ח), כרצון לאפשר את חופש התנועה וחופש הפולחן רק לרשימה נבחרת של גברים בני האליטה, "ראשים, זקנים ושוטרים", הנכללים ברשימת ה"מי ומי". 16. פ' פלאי, "מסה ומעש", תורה היום (ת"א תש"ן), עמ' 63-65. 17. בניגוד למקובל, אין זה ודאי שנעשתה אפליה זו בראשיתה לרעת הנשים, אך תוצאותיה הביאו ללא ספק לאפלייתן לרעה בתחומים מסוימים. 18. ראה בהרחבה גרוסמן (לעיל, הערה 2), עמ' 266 ואילך. 19. ירושלמי סוטה פ"ג ה"ג, יט ע"א. ומעניינת הערתו של המאירי: "ובתלמוד המערב אמרו דרך גוזמא: ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים". 20. ראה לדוגמה ניסוחו של הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה א, יג, ומאמרי: "ציוו חכמים - פרק בלשונות הרמב"ם במשנה תורה", שנתון המשפט העברי יד-טו (תשמ"ח-תשמ"ט), עמ' 113-120. 21. לפרטים ראה ספרו של גרוסמן (לעיל, הערה 2), עמ' 304-345. 22. לעניין זה יש להבחין היטב בין התיאוריה ובין המעשה. כפי שהראה פרופ' גרוסמן במחקרו (לעיל, הערה 2), היו הנשים היהודיות מעורבות בעסקי מסחר מגוונים, והיה להן מקום חשוב ביותר בתחומי חיים שונים. 23. אכן, בניגוד לאמור לעיל, ביטוי זה רואה בנשים רק טפלות לגברים, ולא בהן עיקר הגאולה: "אף הן" - כטפל ולא כעיקר - "היו באותו הנס". על ביטוי זה וגלגוליו, ראה בהרחבה: א' ארליך, "'אף הן היו באותו הנס' - לגלגולה של טענה שוויונית בעולם ההלכה", בתוך: עין טובה, בעריכת נ' אילן (ת"א תשנ"ט), עמ' 142-159. 24. בבלי, פסחים קח ע"א; והשווה לתלמוד הירושלמי, פסחים פ"י ה"א, לז ע"ב, המתלבט בשאלה אם כל אישה צריכה להסב בליל הסדר. 25. ראה בהרחבה אצל גרוסמן (לעיל, הערה 2), עמ' 326-328. 26. עמדתי על עניין זה בהרחבה במאמרי: א' הכהן, "נשים עצלניות הן!? נשים חשובות הן!", עלון שבות בוגרים יא (תשנ"ח), עמ' 63-82. 27. כך, לדוגמה, הוא מכנה את אשתו: "צלעתי". מן הסתם, נסמך כינוי זה על הגמרא (קידושין ו ע"א), אך לפי שעה לא מצאתי מי שקרא כן לרעייתו. ר' עקיבא איגר מכנה במאה הי"ט באחת התשובות את בתו: "צלעתי". ראה שו"ת ר' עקיבא איגר, מהדורא קמא, סימן קמז. 28. בספרו הנ"ל (הערה 2), עמ' 312 ואילך. וראה ביקורתי על הספר: א' הכהן, "כלה כמות שהיא", מסכת א (תשס"ב) [בדפוס]. 29. גרוסמן, שם, עמ' 326. 30. ראה בג"צ 153/87 שקדיאל נ' השר לענייני דתות, פ"ד מב(2) 221. 31. ראה בג"צ 6300/93 המכון להכשרת טוענות בית דין נ' השר לענייני דתות ואח', פ"ד מח(4) 441. 32. ראה בג"צ 953/87 פורז נ' ראש עירית ת"א ואח', פ"ד מב(2) 309. 33. ראה בג"צ 257/89 הופמן נ' הממונה על הכותל המערבי, פ"ד מח (2) 265; בג"צ 3358/95 ענת הופמן ואח' נ' מנכ"ל משרד ראש הממשלה ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 22.5.00). 34. דוגמה בולטת לדבר יכול לשמש בג"צ 465/89 רסקין נ' המועצה הדתית ירושלים, פ"ד מד(2) 673, שנותר למעשה כאבן שאין לה הופכין. 35. א' הכהן, "משפט ורפואה ב'מדינה יהודית ודמוקרטית' - בין אנטומיה של חוק לפתולוגיה של יחסי דת ומדינה", שערי משפט ב (תש"ס), עמ' 221.

---

---