|
|
|
וידוי, תשובה ומחיקת החטא
חיים מאיר*
פרשת צו, תשס"ב, גיליון מס' 68
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
מבוא
מתן אפשרות לעבריין לפתוח דף חדש בחייו הוא צורך חברתי, ובתי המשפט נזקקו לו בכל הדורות. האפשרות שייפקדו חטאי העבר של האדם שנים רבות לאחר עשייתם, גם לאחר ששינה את אורחות חייו, יש בה טעם לפגם ואף מסר חברתי שלילי. החברה מעוניינת לעודד התנהגות נורמטיבית, ובמיוחד את מי שסטה ותיקן את דרכיו.
הן המחוקק הן בתי המשפט מתמודדים עם צורך כפול זה: מחד גיסא, הם מבקשים להגן על החברה מפני העבריין, ומאידך גיסא הם מעוניינים לתת לו הזדמנות להיטיב את דרכיו ולעודד את חזרתו בתשובה.
כך, למשל, ציין המחוקק במבוא להצעת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א - 1981, שעניינו בין היתר בהתיישנות העבֵרה, ומחיקת רישומה מהמרשם הפלילי, שהן למעשה אופן מסוים של ריהביליטיזציה:
אף שאופיו [של החוק - ח"מ]... הוא לכאורה טכני - שכן הוא בא להסדיר את ניהול המרשם של הרשעות, עונשים והחלטות אחרות במשפטים פליליים ואת מסירת המידע מן המרשם - יש בו בשורה חברתית מתוך מגמתו לקדם בעל תשובה בשיקומו1.
סמיכה וכפרת עוונות
סוגיית שיקום העבריין וההתמודדות עם עברו תופשות מקום נכבד גם במשפט העברי גם בהגות היהודית לדורותיה. הקשר מעניין לכך נמצא בפרשיות הקרבנות שבספר ויקרא: פתיחת הספר עוסקת, בפירוט נרחב, בסוגי הקרבנות השונים. עיקר הדברים באים בפרשת "ויקרא", אך מקצתם מצויים גם בפרשתנו, פרשת "צו". עיקר הצורך בפירוט זה נובע מן ההבדלים בין הקרבנות. מבין השיטין עולים כמה קווים משותפים לקרבנות, אם כי לא בהכרח לכולם. להלן נעסוק באחד מהם.
הרמב"ם אומר בעניין זה: "כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד, בין חובה בין נדבה, סומך עליהן כשהן חיין"2, ובהמשך דבריו הוא מונה גם את קרבנות הצבור שנוהג בהם דין הסמיכה.
המקרא אינו מפרט את טיבה של סמיכה זו. לכאורה נראה שמדובר בפעולה טכנית - "וסמך ידו" - ותו לא, אלא שבמסורת ישראל התפרשה סמיכה זו כחלק מהליך הוידוי של מביא הקרבן על חטאיו או על חטאי הציבור שהקרבן מוקרב עבורם.
דומה שמקור פרשנות זאת בהסמכת עניין הסמיכה לעניין הכפרה במקרא: "וסמך ידו על ראש העלה, ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א, ד), ומפירוט הוידוי המופיע בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים: "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את עוונות בני ישראל..." (ויקרא טז, כא).
והרמב"ם אומר3:
וכיצד סומך... ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו ומתוודה... כיצד מתוודה? אומר: חטאתי עוויתי פשעתי, ועשיתי כך וכך, וחזרתי בתשובה לפניך, וזו כפרתי.
המעשה הטכני של הסמיכה נהפך באחת מפעולה טכנית בעלמא לחלק מהליך התשובה של האדם ומחובתו להתוודות כחלק בלתי נפרד, ואולי אף החלק המרכזי של הליך התשובה4. שוב אין מדובר בסמיכה בלבד, כחלק מסדר ההקרבה, אלא חלק מהתהליך הנפשי שעובר השב מחטאו.
למעשה הדברים מצטרפים לזעקת הנביאים כנגד התפישה שהחלה רווחת בעם, שהקרבן הוא פעולה פולחנית עצמאית, שאינה תלויה במעשי האדם, משל די בהקרבת הקרבן כדי לרצות את האל או להתכפר. וכבר הוכיח שמואל הנביא בעניין זה, ואמר: "הנה שמוע מזבח טוב" (שמואל א טו, כב), והנביא ישעיהו זועק ואומר: "למה לי רב זבחיכם...... גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידיכם דמים מלֵאו" (ישעיהו א, יא-יד).
התפישה העומדת ביסוד הדברים היא שהקרבת הקרבן אינה מהווה פולחן עצמי, אלא היא ביטוי לתהליך הנפשי העובר על האדם השב מחטאו, כפי שאומר הרמב"ן, ר' משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג), בפירושו לתורה: "ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו"5.
חרטתו העמוקה של השב בתשובה מגיעה לשיא בהכרתו כי גדול עוונו מנשוא, וכי היה ראוי שתילקח נפשו בשל חטאו. ההכרה בעומקו של החטא מוצאת את ביטויה בהקרבת הקרבן.
ולא הקרבן עיקר ולא הסמיכה עיקר, אלא ההליך הנפשי של החרטה, התשובה והרצון לכפרה המלוות אותן. ואכן נאמר בתלמוד שאי אפשר שתהיה הסמיכה באמצעות שליח6. אין מדובר בפעולה משפטית, שאפשר למנות שליח לעשותה, אלא בפעולה הצריכה להיעשות על ידי האדם בעצמו, כיוון שהיא מהווה ביטוי להליך הפנימי העובר על האדם. משום כך, הוא, ורק הוא, יכול לבצע את פעולת הסמיכה.
נטילת אחריות
לצד הסמיכה בא הווידוי. ברם, נשאלות כמה שאלות: מה פשרו? מה משמעותו? ומדוע הוא תופש מקום מרכזי כל כך בהליך התשובה?
העוסקים במשנת התשובה הציגו מספר טעמים לחובת הווידוי המוטלת על השב בתשובה, וחוזר בו מחטאיו. נציג את הדברים בקצירת האומר.
הרב אברהם יצחק קוק7, רבה הראשי הראשון של ארץ-ישראל במאה הכ', שנדרש לעניין זה, אומר:
אחד היסודות של התשובה במחשבתו של האדם הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם. וזה גם כן תוכן הוידוי המחבר עם מצות התשובה, שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי אם אותו בעצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועצם יכולתו על סדרי חייו ומעשיו, ומתוך כך הוא מפנה לפניו את הדרך לשוב אל ה' לחדש את חייו בסדר הטוב אשר יכיר שהוא מוצלח בעדו.
כלומר: השלב הראשון של התשובה הוא נטילת האדם אחריות על מעשיו, ואמירתו: "חטאתי, עוויתי, פשעתי", שיש בה הכרה עמוקה באחריותו, לא הטחת האשמה באחרים אלא: "אני חטאתי, אני עוויתי, אני פשעתי".
אך יש עוד יסוד אחר בווידוי, שעמד עליו הרב יצחק הוטנר8 (ארצות הברית - ארץ ישראל, המאה הכ'):
הוצאת החטא מן ההעלם שבנפש, אל הגילוי של הפה, נידון הוא כבירור הרע מן התערובת והעמדתו בפני עצמו.
על האדם להגדיר לעצמו את מאפייני ההתנהגות הפסולים שנהג בהם, את המעשים שנכשל בהם ואת תכונות הנפש שאינן ראויות. מעשה היוידוי הוא גם הליך של בירור: לא הצהרה סתמית בלשון "חטאתי, עוויתי, פשעתי" בלבד, אלא גם: "ועשיתי כך וכך" (הרמב"ם, שם).
ההתוודות פותחת את הליך התשובה והיא גם חותמת אותו, כדברי הרב יוסף דב סולובייצ'יק 9:
עד שמגיעים מהרהור תשובה למחשבת תשובה חייבים לעבור מהלך רב. וגם אז, כאשר נולדת בסופה של דרך המחשבה הבהירה, הבנויה בצורה הגיונית - עדיין היא צריכה להיוולד מחדש, בתרגומה לשפת המעשה. בדרך תרגומה של המחשבה למעשה - מוכרחה היא המחשבה להתגבש במלים במשפטים הגיוניים...
לדברי הרמב"ם, הוידוי הוא הקונקרטיזציה של התשובה. הדיבור נותן למחשבת התשובה ממשות. הוא נקודת השיא ואקורד הסיום של תהליך התשובה הפנימי הממושך.
האדם נכון להכיר בינו לבין עצמו בחטאו, אך נוח לו יותר להשאיר את הדברים עמומים, מעורפלים במידת מה, והווידוי מחייבו להגדיר את הדברים לעצמו, להוציאם ממסתרי הלב אל הגילוי, כי רק בכך נפתח בפניו השער להתנתק מן החטא ולהשתחרר ממנו.
בכל מעשה יש חשש שייתפש האדם לצורה ולא לתוכן, שיראה במעשה את העיקר, ויתעלם מתוכנו של המעשה וממהותו, כדברי הרמב"ם10:
כל המתוודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו.
עוד אומר הרמב"ם11 שהליך התשובה אינו מתמצה במסגרת היחסים של האדם עם בוראו, אלא יש לו גם נקודת מבט חברתית:
וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה: זכור מעשיך הראשונים, או להזכירן לפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים ועניינים הדומין להן כדי להזכירו מה עשה - הכל אסור, ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה, שנאמר: "ולא תונו איש את עמיתו".
עקרון התשובה במשפט הישראלי
לכאורה, הליך התשובה שייך רק לעניינים שבין האדם לקונו ובינו לבין עצמו, ועל פני הדברים, אין לו זיקה למערכת המשפטית. החוק ה"אזרחי" אינו מצווה על התשובה, ואינו בוחן אם חזר בו העבריין מחטאו12. עם זאת, גם במערכת החוק, חבויים דברי חוק ומשפט המבטאים את רצון החברה לאפשר לאדם לפתוח דף חדש בחייו, לשוב מחטאו ולחיות חיים עם שאר בני אדם שלא חטאו, ובלי שחטאי העבר יעיבו על חייו בעתיד.
בראש דברינו הזכרנו את עקרון "תקנת השבים", הבא לידי ביטוי בחוק המסדיר מחיקת הרשעות מן המרשם הפלילי. עניין זה קיבל חשיבות משנה בעקבות חקיקת "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", כפי שניסח את הדברים המשנה לנשיא (בדימוס), השופט מ' אֵלון:
נושא חשוב, עקרוני וקונסטיטוציוני זה קיבל לאחרונה משמעות מיוחדת, משבא לעולמנו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר קובע בסעיפים 2 ו- 4 שבו, בין היתר, את זכות היסוד של האדם לשמירה ולהגנה על כבוד האדם, ובסעיף 7 את זכות היסוד של כל אדם לפרטיות ולצנעת חייו. דומה, כי עקרון כבוד האדם מחייב כי מי שמעד וחטא, ועל ידי כך פגם בכבודו, תינתן לו האפשרות לשוב בתשובה שלמה ולפתוח דף חדש, נקי ומכובד בחייו ולחזור ולזכות בפרטיותו ובצנעת חייו13.
דברים דומים אמר בהרחבה נשיא בית המשפט העליון, השופט ברק:
הרשעה וענישה אינם מוות, ועם סיום ההליך הפלילי יש לאפשר לעבריין למצוא מקומו בקהילה ובחברה. עקרון 'התשובה' הוא מעקרונותיה של שיטתנו המשפטית, אותה ינקנו ממסורת העבר שלנו. השירות הציבורי חייב לתרום את תרומתו לשיקום האדם ולבנייתו כאזרח נאמן. אכן אין לזכור לאדם את חטאו כל ימיו ויש לאפשר לו לפתוח דף חדש בחייו ולעודד את שיקומו והשתלבותו המלאה בחיי החברה. יש לאפשר לו להשתלב בחברה כשווה בן שווים. אין לנעול את הדלת מפני השבים באמת ובתמים, אדרבה, באין נימוק כבד משקל יש לאפשר להם לחזור למסלול חייהם, למשלח ידם, ואף לתפקידם. אמש היה זה שנוא לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד. אכן, חברה מתוקנת אינה רודפת את עברייניה עד חורמה, אלא מושיטה להם יד, לטובתם שלהם ולטובתה שלה14.
ואולם עקרון מתן ההזדמנות לריהביליטציה אינו חזות הכול. מעבר לרצון לאפשר לאדם לפתוח דף חדש בחייו, קיים החשש שמא יתפרשו הדברים באופן מוטעה: שמא לא יובן נכונה המסר החברתי של ההכרה ביכולת האדם להשתנות, ויתפרש כזלזול בחומרת מעשה החטא. הכוח החברתי למחול ולסלוח עשוי להתפרש כחולשה וכוויתור על עקרונות, והרצון להגן על הפרט עלול להביא לפגיעה בכלל.
וכבר עמד על הדבר בית המשפט העליון באחד מפסקי הדין שלו, באמרו:
לאחר נתינת הדעת לעקרון "התשובה" על כל היבטיו, כשמנגד הועמדו השיקולים והעקרונות שעניינם בטובת הציבור. על שיקולים אלה נמנים, בין השאר, הבטחת פעילות תקינה של השירות הציבורי, הבטחת אמון הציבור בטוהר השירות הציבורי ובנקיון כפיהם של ממלאי התפקידים בו, הבטחת אמונו של הציבור בנושא המשרה במיוחד כאשר מתוקף המשרה צריך ממלאה לשמש דוגמא אישית לאחרים ולעמוד על רמה מוסרית נאותה15.
ואנו נוסיף על דברי בית המשפט העליון, ונאמר: הקב"ה, הוא לבדו, בוחן כליות ולב. לחברה אין כלים מתאימים לבחון אם אכן החוטא שב מחטאו תשובה גמורה. ניתן לקבוע מבחנים שונים, אך גם לאחר העמדתם עדיין יש חשש שהתשובה אינה תשובה והווידוי אינו וידוי. אמנם קבע המחוקק מבחנים לדבר, אלא שמבחנים אלו הם טכניים, ועיקרם משך הזמן שחלף ממועד ההרשעה16.
איזון ובקרה
הצורך לאזן בין הגורמים הללו מצא את ביטויו בהלכה העברית. כך, למשל, לעומת הדברים החד-משמעיים שמביא הרמב"ם בהלכות תשובה ביחס למעמדו של בעל התשובה, שמקצתן הובאו לעיל, הוא פוסק בעניינו של רוצח בשגגה באשר לחומרת העבֵרה כדברים האלה:
רוצח... אף על פי שנתכפר לו, אינו חוזר לשררה שהיה בה לעולם, אלא הרי הוא מורד מגדולתו כל ימיו, הואיל ובא תקלה זו הגדולה על ידו17.
וכיוצא בזה הוא פוסק גם באשר לטיב השררה שהוא חפץ לשוב אליה:
כהן גדול שחטא לוקה בשלושה כשאר העם, וחוזר לגדולתו. אבל ראש ישיבה שחטא מלקין אותו בפני שלושה, ואינו חוזר לשררתו. גם אינו חוזר להיות כאחד משאר סנהדרין18.
דילמה זו, שביקש המשפט העברי להתמודד עמה, מצאה את ביטויה גם בפסיקת בתי המשפט בשאלת מינוים של בעלי עבר פלילי לתפקידים ציבוריים: מינוי בעל עבר פלילי למשרת מנכ"ל משרד ממשלתי19; מינוי בעל עבר פלילי לתפקיד ראש המטה ללוחמה בטרור20; חברוּת אדם בעל עבר פלילי במועצה דתית21, ועוד.
אכן החברה מבקשת לעודד את השבים22, למחול להם על עברם ולאפשר להם לפתוח דף חדש, אך לצד זה קיימת חובה חברתית לעמוד על משמר החוק וכיבודו, הכרוכה לעתים בצורך להזכיר לחוטא את חטאו שלא על מנת לביישו23, אלא כדי להגן על ערכיה הכלליים של החברה. הרצון לתמוך בפרט ולסייע לשב בתשובה נסוג לעתים מפני הצורך הכללי להבטיח את תקינות המסגרות הכלליות.
בהכרה האנושית מותיר החטא רושם כלשהו, אפילו קלוש. רק יודע תעלומות, הוא ואין זולתו, יוכל להעיד על השב בתשובה "שלא ישוב לזה החטא לעולם"24.
הערות:
* עו"ד חיים מאיר, ירושלים.
1. הצעות חוק תשמ"א, עמ' 216. מובן שמעבר לעניין מחיקת המרשם הפלילי, יש להוסיף את סמכות החנינה, שמצאה את ביטויה בסעיף 11 ל"חוק יסוד: נשיא המדינה", אף כי שם מערכת השיקולים חורגת מזו הנידונה כאן, ויש בה התייחסות להיבטים מדיניים, מצבו הבריאותי של הנאשם ועוד. ראה למשל: בג"צ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3) 505; בג"צ 9290/99 מטה מותקפי הטרור נ' ממשלת ישראל פ"ד נ"ד(1) 8; בג"צ 706/99 רונן נ' משרד המשפטים, תק-על 99(3) 1464.
2. רמב"ם, הלכות מעשה הקורבנות, פרק ג, הלכה י.
3. שם, הלכה יד ואילך.
4. ראה רמב"ם, הלכות תשובה, פרק א, הלכה א. ר' יונה גירונדי, שערי תשובה, שער ראשון, העיקר הארבעה-עשר.
5. רמב"ן על התורה, ויקרא א, ט.
6. מנחות צג ע"ב.
7. אורות התשובה, פרק טז, פסקה א.
8. פחד יצחק, חלק יום הכיפורים, מאמר יז, פסקה ד.
9. על התשובה, דברים שבעל פה, עמ' 153-152.
10. רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב, הלכה ג.
11. רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ז, הלכה ח.
12. אין אנו מתייחסים כאן לתורת הענישה הפלילית, שניתן בה משקל לשאלת החרטה; וכן להוראת סעיף 28 לחוק העונשין, התשל"ז 1977, המעניקה פטור, בתנאים מסוימים, לעושה העבֵרה שהתחרט עליה במהלך ביצועה.
13. בג"צ 1935/93 מחפוד נ' השר לענייני דתות ואח', פד"י מ"ח(1) 752, 768ח'. ראה גם: על"ע 1/68 פלוני נ' היוהמ"ש, פ"ד כב(1) 673; על"ע 18/84 כרמי נ' פרקליט המדינה, פ"ד מ"ד (1)353. ובעת האחרונה, על"ע 8856/00 אל נסאסרה נ' לשכת עורכי הדין, תק-על 2001(3) 2008.
14. בג"צ 6163/92 אייזנברג ואח' נ' שר הבינוי והשיכון ואח', פד"י מ"ז(2) 229, 261.
15. בג"צ 4668/01 יוסי שריד ואח' נ' ראש הממשלה (טרם פורסם).
16. חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א - 1981, סעיפים 14 ו - 16.
17. הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ז, הלכה יג. וראה דוגמה נוספת לעניין כהן שחטא בעבודה זרה, רמב"ם, הלכות ביאת מקדש, פרק ט, הלכות יג-יד.
18. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יז, הלכה יב.
19. בג"צ 6163/92, הנזכר לעיל, הערה 14.
20. בג"צ 4668/01, הנזכר לעיל, הערה 15.
21. בג"צ 1935/93, הנזכר לעיל, הערה 13. בג"צ 727/88 עווד נ' השר לענייני דתות, פ"ד מ"ב(4) 487. לעומת זאת, ראה בג"צ 7367/97 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היוהמ"ש, פ"ד נב(4) 547, לעניין הכשירות לשמש כחבר כנסת ויו"ר הכנסת; וכן בג"צ 1284/99 פלונית נ' ראש המטה הכללי לעניין הכשירות לתפקיד פיקודי בכיר, פ"ד נג(2) 62.
22. ראה לעניין זה התקנה הידועה כ"תקנת השבים": משנה גיטין, פרק ה, משנה ה; מסכת בבא קמא צד ע"א; רמב"ם, הלכות גזלה, פרק ב, הלכה ב. וראה ע"א 7596/76 בישור בע"מ נ' טאובה, פ"ד ל"ב(3) 713.
23. ודייק בלשון הרמב"ם, שצוטט לעיל, ליד ציון הערה 11, שאסר להזכיר לשב בתשובה את חטאו "כדי לביישו".
24. לשון הרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב, הלכה ג.
חיים מאיר*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
מבוא הן המחוקק הן בתי המשפט מתמודדים עם צורך כפול זה: מחד גיסא, הם מבקשים להגן על החברה מפני העבריין, ומאידך גיסא הם מעוניינים לתת לו הזדמנות להיטיב את דרכיו ולעודד את חזרתו בתשובה. כך, למשל, ציין המחוקק במבוא להצעת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א - 1981, שעניינו בין היתר בהתיישנות העבֵרה, ומחיקת רישומה מהמרשם הפלילי, שהן למעשה אופן מסוים של ריהביליטיזציה: |
אף שאופיו [של החוק - ח"מ]... הוא לכאורה טכני - שכן הוא בא להסדיר את ניהול המרשם של הרשעות, עונשים והחלטות אחרות במשפטים פליליים ואת מסירת המידע מן המרשם - יש בו בשורה חברתית מתוך מגמתו לקדם בעל תשובה בשיקומו1.
|
|
סמיכה וכפרת עוונות הרמב"ם אומר בעניין זה: "כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד, בין חובה בין נדבה, סומך עליהן כשהן חיין"2, ובהמשך דבריו הוא מונה גם את קרבנות הצבור שנוהג בהם דין הסמיכה. המקרא אינו מפרט את טיבה של סמיכה זו. לכאורה נראה שמדובר בפעולה טכנית - "וסמך ידו" - ותו לא, אלא שבמסורת ישראל התפרשה סמיכה זו כחלק מהליך הוידוי של מביא הקרבן על חטאיו או על חטאי הציבור שהקרבן מוקרב עבורם. דומה שמקור פרשנות זאת בהסמכת עניין הסמיכה לעניין הכפרה במקרא: "וסמך ידו על ראש העלה, ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א, ד), ומפירוט הוידוי המופיע בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים: "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את עוונות בני ישראל..." (ויקרא טז, כא). והרמב"ם אומר3: |
וכיצד סומך... ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו ומתוודה... כיצד מתוודה? אומר: חטאתי עוויתי פשעתי, ועשיתי כך וכך, וחזרתי בתשובה לפניך, וזו כפרתי.
|
|
המעשה הטכני של הסמיכה נהפך באחת מפעולה טכנית בעלמא לחלק מהליך התשובה של האדם ומחובתו להתוודות כחלק בלתי נפרד, ואולי אף החלק המרכזי של הליך התשובה4. שוב אין מדובר בסמיכה בלבד, כחלק מסדר ההקרבה, אלא חלק מהתהליך הנפשי שעובר השב מחטאו.
למעשה הדברים מצטרפים לזעקת הנביאים כנגד התפישה שהחלה רווחת בעם, שהקרבן הוא פעולה פולחנית עצמאית, שאינה תלויה במעשי האדם, משל די בהקרבת הקרבן כדי לרצות את האל או להתכפר. וכבר הוכיח שמואל הנביא בעניין זה, ואמר: "הנה שמוע מזבח טוב" (שמואל א טו, כב), והנביא ישעיהו זועק ואומר: "למה לי רב זבחיכם...... גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידיכם דמים מלֵאו" (ישעיהו א, יא-יד). התפישה העומדת ביסוד הדברים היא שהקרבת הקרבן אינה מהווה פולחן עצמי, אלא היא ביטוי לתהליך הנפשי העובר על האדם השב מחטאו, כפי שאומר הרמב"ן, ר' משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג), בפירושו לתורה: "ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו"5. חרטתו העמוקה של השב בתשובה מגיעה לשיא בהכרתו כי גדול עוונו מנשוא, וכי היה ראוי שתילקח נפשו בשל חטאו. ההכרה בעומקו של החטא מוצאת את ביטויה בהקרבת הקרבן. ולא הקרבן עיקר ולא הסמיכה עיקר, אלא ההליך הנפשי של החרטה, התשובה והרצון לכפרה המלוות אותן. ואכן נאמר בתלמוד שאי אפשר שתהיה הסמיכה באמצעות שליח6. אין מדובר בפעולה משפטית, שאפשר למנות שליח לעשותה, אלא בפעולה הצריכה להיעשות על ידי האדם בעצמו, כיוון שהיא מהווה ביטוי להליך הפנימי העובר על האדם. משום כך, הוא, ורק הוא, יכול לבצע את פעולת הסמיכה. נטילת אחריות העוסקים במשנת התשובה הציגו מספר טעמים לחובת הווידוי המוטלת על השב בתשובה, וחוזר בו מחטאיו. נציג את הדברים בקצירת האומר. הרב אברהם יצחק קוק7, רבה הראשי הראשון של ארץ-ישראל במאה הכ', שנדרש לעניין זה, אומר: |
אחד היסודות של התשובה במחשבתו של האדם הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם. וזה גם כן תוכן הוידוי המחבר עם מצות התשובה, שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי אם אותו בעצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועצם יכולתו על סדרי חייו ומעשיו, ומתוך כך הוא מפנה לפניו את הדרך לשוב אל ה' לחדש את חייו בסדר הטוב אשר יכיר שהוא מוצלח בעדו.
|
|
כלומר: השלב הראשון של התשובה הוא נטילת האדם אחריות על מעשיו, ואמירתו: "חטאתי, עוויתי, פשעתי", שיש בה הכרה עמוקה באחריותו, לא הטחת האשמה באחרים אלא: "אני חטאתי, אני עוויתי, אני פשעתי".
אך יש עוד יסוד אחר בווידוי, שעמד עליו הרב יצחק הוטנר8 (ארצות הברית - ארץ ישראל, המאה הכ'): |
הוצאת החטא מן ההעלם שבנפש, אל הגילוי של הפה, נידון הוא כבירור הרע מן התערובת והעמדתו בפני עצמו.
|
|
על האדם להגדיר לעצמו את מאפייני ההתנהגות הפסולים שנהג בהם, את המעשים שנכשל בהם ואת תכונות הנפש שאינן ראויות. מעשה היוידוי הוא גם הליך של בירור: לא הצהרה סתמית בלשון "חטאתי, עוויתי, פשעתי" בלבד, אלא גם: "ועשיתי כך וכך" (הרמב"ם, שם).
ההתוודות פותחת את הליך התשובה והיא גם חותמת אותו, כדברי הרב יוסף דב סולובייצ'יק 9: |
עד שמגיעים מהרהור תשובה למחשבת תשובה חייבים לעבור מהלך רב. וגם אז, כאשר נולדת בסופה של דרך המחשבה הבהירה, הבנויה בצורה הגיונית - עדיין היא צריכה להיוולד מחדש, בתרגומה לשפת המעשה. בדרך תרגומה של המחשבה למעשה - מוכרחה היא המחשבה להתגבש במלים במשפטים הגיוניים...
לדברי הרמב"ם, הוידוי הוא הקונקרטיזציה של התשובה. הדיבור נותן למחשבת התשובה ממשות. הוא נקודת השיא ואקורד הסיום של תהליך התשובה הפנימי הממושך. |
|
האדם נכון להכיר בינו לבין עצמו בחטאו, אך נוח לו יותר להשאיר את הדברים עמומים, מעורפלים במידת מה, והווידוי מחייבו להגדיר את הדברים לעצמו, להוציאם ממסתרי הלב אל הגילוי, כי רק בכך נפתח בפניו השער להתנתק מן החטא ולהשתחרר ממנו.
בכל מעשה יש חשש שייתפש האדם לצורה ולא לתוכן, שיראה במעשה את העיקר, ויתעלם מתוכנו של המעשה וממהותו, כדברי הרמב"ם10: |
כל המתוודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו.
|
|
עוד אומר הרמב"ם11 שהליך התשובה אינו מתמצה במסגרת היחסים של האדם עם בוראו, אלא יש לו גם נקודת מבט חברתית:
|
וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה: זכור מעשיך הראשונים, או להזכירן לפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים ועניינים הדומין להן כדי להזכירו מה עשה - הכל אסור, ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה, שנאמר: "ולא תונו איש את עמיתו".
|
|
עקרון התשובה במשפט הישראלי בראש דברינו הזכרנו את עקרון "תקנת השבים", הבא לידי ביטוי בחוק המסדיר מחיקת הרשעות מן המרשם הפלילי. עניין זה קיבל חשיבות משנה בעקבות חקיקת "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", כפי שניסח את הדברים המשנה לנשיא (בדימוס), השופט מ' אֵלון: |
נושא חשוב, עקרוני וקונסטיטוציוני זה קיבל לאחרונה משמעות מיוחדת, משבא לעולמנו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר קובע בסעיפים 2 ו- 4 שבו, בין היתר, את זכות היסוד של האדם לשמירה ולהגנה על כבוד האדם, ובסעיף 7 את זכות היסוד של כל אדם לפרטיות ולצנעת חייו. דומה, כי עקרון כבוד האדם מחייב כי מי שמעד וחטא, ועל ידי כך פגם בכבודו, תינתן לו האפשרות לשוב בתשובה שלמה ולפתוח דף חדש, נקי ומכובד בחייו ולחזור ולזכות בפרטיותו ובצנעת חייו13.
|
|
דברים דומים אמר בהרחבה נשיא בית המשפט העליון, השופט ברק:
|
הרשעה וענישה אינם מוות, ועם סיום ההליך הפלילי יש לאפשר לעבריין למצוא מקומו בקהילה ובחברה. עקרון 'התשובה' הוא מעקרונותיה של שיטתנו המשפטית, אותה ינקנו ממסורת העבר שלנו. השירות הציבורי חייב לתרום את תרומתו לשיקום האדם ולבנייתו כאזרח נאמן. אכן אין לזכור לאדם את חטאו כל ימיו ויש לאפשר לו לפתוח דף חדש בחייו ולעודד את שיקומו והשתלבותו המלאה בחיי החברה. יש לאפשר לו להשתלב בחברה כשווה בן שווים. אין לנעול את הדלת מפני השבים באמת ובתמים, אדרבה, באין נימוק כבד משקל יש לאפשר להם לחזור למסלול חייהם, למשלח ידם, ואף לתפקידם. אמש היה זה שנוא לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד. אכן, חברה מתוקנת אינה רודפת את עברייניה עד חורמה, אלא מושיטה להם יד, לטובתם שלהם ולטובתה שלה14.
|
|
ואולם עקרון מתן ההזדמנות לריהביליטציה אינו חזות הכול. מעבר לרצון לאפשר לאדם לפתוח דף חדש בחייו, קיים החשש שמא יתפרשו הדברים באופן מוטעה: שמא לא יובן נכונה המסר החברתי של ההכרה ביכולת האדם להשתנות, ויתפרש כזלזול בחומרת מעשה החטא. הכוח החברתי למחול ולסלוח עשוי להתפרש כחולשה וכוויתור על עקרונות, והרצון להגן על הפרט עלול להביא לפגיעה בכלל.
וכבר עמד על הדבר בית המשפט העליון באחד מפסקי הדין שלו, באמרו: |
לאחר נתינת הדעת לעקרון "התשובה" על כל היבטיו, כשמנגד הועמדו השיקולים והעקרונות שעניינם בטובת הציבור. על שיקולים אלה נמנים, בין השאר, הבטחת פעילות תקינה של השירות הציבורי, הבטחת אמון הציבור בטוהר השירות הציבורי ובנקיון כפיהם של ממלאי התפקידים בו, הבטחת אמונו של הציבור בנושא המשרה במיוחד כאשר מתוקף המשרה צריך ממלאה לשמש דוגמא אישית לאחרים ולעמוד על רמה מוסרית נאותה15.
|
|
ואנו נוסיף על דברי בית המשפט העליון, ונאמר: הקב"ה, הוא לבדו, בוחן כליות ולב. לחברה אין כלים מתאימים לבחון אם אכן החוטא שב מחטאו תשובה גמורה. ניתן לקבוע מבחנים שונים, אך גם לאחר העמדתם עדיין יש חשש שהתשובה אינה תשובה והווידוי אינו וידוי. אמנם קבע המחוקק מבחנים לדבר, אלא שמבחנים אלו הם טכניים, ועיקרם משך הזמן שחלף ממועד ההרשעה16.
איזון ובקרה |
רוצח... אף על פי שנתכפר לו, אינו חוזר לשררה שהיה בה לעולם, אלא הרי הוא מורד מגדולתו כל ימיו, הואיל ובא תקלה זו הגדולה על ידו17.
|
|
וכיוצא בזה הוא פוסק גם באשר לטיב השררה שהוא חפץ לשוב אליה:
|
כהן גדול שחטא לוקה בשלושה כשאר העם, וחוזר לגדולתו. אבל ראש ישיבה שחטא מלקין אותו בפני שלושה, ואינו חוזר לשררתו. גם אינו חוזר להיות כאחד משאר סנהדרין18.
|
|
דילמה זו, שביקש המשפט העברי להתמודד עמה, מצאה את ביטויה גם בפסיקת בתי המשפט בשאלת מינוים של בעלי עבר פלילי לתפקידים ציבוריים: מינוי בעל עבר פלילי למשרת מנכ"ל משרד ממשלתי19; מינוי בעל עבר פלילי לתפקיד ראש המטה ללוחמה בטרור20; חברוּת אדם בעל עבר פלילי במועצה דתית21, ועוד.
אכן החברה מבקשת לעודד את השבים22, למחול להם על עברם ולאפשר להם לפתוח דף חדש, אך לצד זה קיימת חובה חברתית לעמוד על משמר החוק וכיבודו, הכרוכה לעתים בצורך להזכיר לחוטא את חטאו שלא על מנת לביישו23, אלא כדי להגן על ערכיה הכלליים של החברה. הרצון לתמוך בפרט ולסייע לשב בתשובה נסוג לעתים מפני הצורך הכללי להבטיח את תקינות המסגרות הכלליות. בהכרה האנושית מותיר החטא רושם כלשהו, אפילו קלוש. רק יודע תעלומות, הוא ואין זולתו, יוכל להעיד על השב בתשובה "שלא ישוב לזה החטא לעולם"24. |
הערות:* עו"ד חיים מאיר, ירושלים. 1. הצעות חוק תשמ"א, עמ' 216. מובן שמעבר לעניין מחיקת המרשם הפלילי, יש להוסיף את סמכות החנינה, שמצאה את ביטויה בסעיף 11 ל"חוק יסוד: נשיא המדינה", אף כי שם מערכת השיקולים חורגת מזו הנידונה כאן, ויש בה התייחסות להיבטים מדיניים, מצבו הבריאותי של הנאשם ועוד. ראה למשל: בג"צ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3) 505; בג"צ 9290/99 מטה מותקפי הטרור נ' ממשלת ישראל פ"ד נ"ד(1) 8; בג"צ 706/99 רונן נ' משרד המשפטים, תק-על 99(3) 1464. 2. רמב"ם, הלכות מעשה הקורבנות, פרק ג, הלכה י. 3. שם, הלכה יד ואילך. 4. ראה רמב"ם, הלכות תשובה, פרק א, הלכה א. ר' יונה גירונדי, שערי תשובה, שער ראשון, העיקר הארבעה-עשר. 5. רמב"ן על התורה, ויקרא א, ט. 6. מנחות צג ע"ב. 7. אורות התשובה, פרק טז, פסקה א. 8. פחד יצחק, חלק יום הכיפורים, מאמר יז, פסקה ד. 9. על התשובה, דברים שבעל פה, עמ' 153-152. 10. רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב, הלכה ג. 11. רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ז, הלכה ח. 12. אין אנו מתייחסים כאן לתורת הענישה הפלילית, שניתן בה משקל לשאלת החרטה; וכן להוראת סעיף 28 לחוק העונשין, התשל"ז 1977, המעניקה פטור, בתנאים מסוימים, לעושה העבֵרה שהתחרט עליה במהלך ביצועה. 13. בג"צ 1935/93 מחפוד נ' השר לענייני דתות ואח', פד"י מ"ח(1) 752, 768ח'. ראה גם: על"ע 1/68 פלוני נ' היוהמ"ש, פ"ד כב(1) 673; על"ע 18/84 כרמי נ' פרקליט המדינה, פ"ד מ"ד (1)353. ובעת האחרונה, על"ע 8856/00 אל נסאסרה נ' לשכת עורכי הדין, תק-על 2001(3) 2008. 14. בג"צ 6163/92 אייזנברג ואח' נ' שר הבינוי והשיכון ואח', פד"י מ"ז(2) 229, 261. 15. בג"צ 4668/01 יוסי שריד ואח' נ' ראש הממשלה (טרם פורסם). 16. חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א - 1981, סעיפים 14 ו - 16. 17. הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ז, הלכה יג. וראה דוגמה נוספת לעניין כהן שחטא בעבודה זרה, רמב"ם, הלכות ביאת מקדש, פרק ט, הלכות יג-יד. 18. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יז, הלכה יב. 19. בג"צ 6163/92, הנזכר לעיל, הערה 14. 20. בג"צ 4668/01, הנזכר לעיל, הערה 15. 21. בג"צ 1935/93, הנזכר לעיל, הערה 13. בג"צ 727/88 עווד נ' השר לענייני דתות, פ"ד מ"ב(4) 487. לעומת זאת, ראה בג"צ 7367/97 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היוהמ"ש, פ"ד נב(4) 547, לעניין הכשירות לשמש כחבר כנסת ויו"ר הכנסת; וכן בג"צ 1284/99 פלונית נ' ראש המטה הכללי לעניין הכשירות לתפקיד פיקודי בכיר, פ"ד נג(2) 62. 22. ראה לעניין זה התקנה הידועה כ"תקנת השבים": משנה גיטין, פרק ה, משנה ה; מסכת בבא קמא צד ע"א; רמב"ם, הלכות גזלה, פרק ב, הלכה ב. וראה ע"א 7596/76 בישור בע"מ נ' טאובה, פ"ד ל"ב(3) 713. 23. ודייק בלשון הרמב"ם, שצוטט לעיל, ליד ציון הערה 11, שאסר להזכיר לשב בתשובה את חטאו "כדי לביישו". 24. לשון הרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב, הלכה ג. |