על לשון הרע, "לשון טובה" ופיצויים

הכסף לא יענה את הכול

נעם סולברג^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

מוציא שם רע בפרשת השבוע מתואר תהליך מורכב, רב-שלבי, של רפואה וטהרה מנגע הצרעת לסוגיו ולגווניו, כלשון הרמב"ם: "הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה"1. הצרעת אינה מחלה כשאר מחלות, כפי שנדרש בתלמוד:

"זאת תהיה תורת המצרע" (ויקרא יד, ב) - אמר ריש לקיש: זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע2.

וגם הרמב"ם מטעים, שנגע זה "אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע"3. עד כדי כך עולה חומרת לשון הרע, שאמר "ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר 'אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו - מי אדון לנו' (תהילים יב, ה)"4. המצורע מנודה מחברת אנשים, כמו שנאמר: "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו). בידוד זה בא לעונש: "הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה - בדד ישב"5; ולחינוך - להביא את המצורע לחשבון נפש ולשינוי אורחותיו. לא פחות משהוא פוגע בזולתו, "המדבר לשון הרע - פוגע קודם כל בעצמו. בצלם האלוקים שבו"6. ומפורסם סיפור המעשה במדרש7 על אותו רוכל, וזה לשונו:

היה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי, והיה מכריז ואומר: מי רוצה לקנות סם חיים? דחקו בו הבריות לקנות ממנו. ר' ינאי היה יושב ועוסק במקרא בטרקלינו ושמע את הרוכל מכריז: מי רוצה סם חיים? אמר לו: בוא ועלה אלי כאן ומכור לי. אמר לו הרוכל: לא אתה זקוק לו ולא שכמותך. הפציר בו. עלה הרוכל אצל ר' ינאי, הוציא לו ספר תהלים, הראה לו פסוק "מי האיש החפץ חיים"... מה כתוב אחריו? "נצור לשונך מרע... סור מרע ועשה טוב"... אמר ר' ינאי: כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה, ולא הייתי יודע עד היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו: "מי האיש החפץ חיים" וכו'.

טוב שם משמן טוב נשיא בית המשפט העליון, השופט א' ברק, עמד כמה פעמים על הערך של כבוד האדם ושמו הטוב בכלל, ובמורשת היהודית בפרט:

כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי. מקורותינו מציינים, כי "לשון הרע הורגת", וכי כל המלבין את פני חברו ברבים "כאילו שופך דמים", ואפילו סלח אדם עליו הוצא לשון הרע, הריהו "בוער מבפנים". אין להתפלא אפוא, כי תפיסתנו הִנָה, כי "טוב שם משמן טוב" (קהלת ז, א)8.

אותה "בעירה מבפנים" שהשופט ברק מדבר עליה, יסודה בדברי המדרש9:

"חצי גיבור שנונים" - מה ראה למושלם כחץ מכל כלי זין? אלא כל כלי זין מכים במקומם, וזה מכה מרחוק. כך הוא לשון הרע: שאמור ברומי ומכה בסוריא. ולא ככל גחלים, אלא גחלי רתמים. שכל גחלים כבים מבפנים, אבל גחלי רתמים, אף על פי שהוא כבה מבחוץ, עדיין הוא בוער מבפנים. כך כל מי שהוא מקבל לשון הרע, אף על פי שאתה הולך ומפייסו והוא מתפייס, עדיין הוא בוער מבפנים. מעשה ברותם אחד, שהציתו בו את האור, והיה דולק שמונה עשר חודש, חורף וקיץ וחורף.

חרף האמור, כל דיון בלשון הרע, אינו יכול להתמצות רק במגרעותיה של הלשון. מסופר על רבן שמעון בן גמליאל שאמר לטבי עבדו:

צא וקח לי מאכל טוב מן השוק. יצא ולקח לו לשון. אמר לו: צא וקח לי מאכל רע מן השוק. יצא ולקח לו לשון. אמר לו רשב"ג: מפני מה [עשית כך]? אמר לו: ממנה הטובה וממנה הרעה. כשהיא טובה - אין טובה ממנה, וכשהיא רעה - אין רעה ממנה10.

"הלשון הטובה" איננה אלא חופש הביטוי, "ציפור הנפש" של הדמוקרטיה (כביטויו של הנשיא אגרנט11) ושל היהדות גם יחד. זו שנועדה להפרות את המחשבה, לכוון את המעשה, לחקור ולבטא את האמת; כשהיא טובה - אין טובה ממנה. הליבה של חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, היא האיזון בין זכות היסוד לחופש הביטוי לבין זכות היסוד לשם טוב. שני אלה "נגזרים מאותה זכות 'אם' עצמה - מכבוד האדם. שני תאומים אלה - השם הטוב וחופש הביטוי - מתרוצצים בקרבה של הדמוקרטיה. לעתים הם משלימים זה את זה. לעתים הם מתנגשים זה עם זה"12. כך הוא מקדמת דנא גם בעולמה של יהדות13. פיצוי כספי על הוצאת שם רע בית המשפט העליון נדרש לאיזון בין הזכות לשם הטוב לבין הזכות לחופש הביטוי במשפטי לשון הרע, בעיקר לצורך קביעת האחריות. לפני כחצי שנה, נפסק בעניין אמר:

האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות... בגין לשון הרע, והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות14.

דובר שם באיזון האמור לעניין פסיקת סעד של פיצויים, ומעניינת גישת המשפט העברי בנושא הפיצויים על הוצאת שם רע. לגבי נזק שאינו ממוני, הכלל הוא: "ביישו בדברים - פטור מכלום"15. בבושת דברים והוצאת שם רע - אף על פי שהמבייש בדברים פטור מן הדין, בכל זאת יש לבית דין לעשות תקנות לגדור הדבר. ונהגו בכל מקומות ישראל לקנוס בעלי הלשון לפי המבייש והמתבייש16. קנס זה מבטא את הפן הסובייקטיבי של הפגיעה בשמו הטוב של האדם. אכן, מבחינה פסיכולוגית יכולה לשון הרע לפגוע בדימוי העצמי של האדם, כל אחד לפי מבנה אישיותו ומעמדו. ואשר לנזק ממוני, נשאל ר' ישראל איסרלין, בעל "תרומת הדשן" (וינה-ניישטאדט, 1460-1390):

בראובן שהיה ש"ץ [=שליח ציבור] בקהל אחד, בא שמעון והוציא עליו שם רע של ניאוף, וסילקוהו הקהל לראובן בשביל הוצאת שם רע של שמעון, ושכרו שליח ציבור אחר, ואחר כך נמצא ונתברר שדברי שמעון שקר הם וכזב, ומחמת שנאה הוציא שם רע על ראובן, והקהל לא רצו להחזיר את ראובן, מפני שכבר שכרו אחר, ולא יכולים לסלקו, ועל ידי כך הפסיד ראובן מחייתו, כי לא מצא להשתכר במקום אחר, ותובע לשמעון דמי בושתו ודמי הזיקו שקיבל מהוצאת שם רע עליו - חייב שמעון לשלם או לאו?17.

לשון אחר: האם בתביעת לשון הרע יש לפסוק נזק ממוני, כגון אובדן השׂתכרות? בעל "תרומת הדשן" מרבה דברים בעניין חומרת עוונו של שמעון, אך לגופה של שאלה הוא אומר:

מכל מקום, מן הדין אין לחייב את שמעון לתת ממון לראובן בשל כך... ונראה דהאי גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזיקין [=פעולה הגורמת נזק בעקיפין] פטור... אמנם נראה דאף על גב דמדינא [=אף על פי שמן הדין] לא יתחייב שמעון... מכל מקום אם רצו הבית דין, וקנסו כדי לעשות גדר וסייג, ולסכור פי דוברי שקר ומוציאי שם רע, הרשות בידם, כפי מה שנראה להם צורך לפי העניין.

כיוצא בזה נפסק גם בשו"ת "אוהלי תם", שאף על פי שמן הדין פטור מלשלם נזקו, "מכל מקום הדבר מסור לחכמים יודעי העתים לגדור פרצות, והרשות נתונה להם לקנוס ולענוש לפי ראות עיניהם"18. המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט ש' לוין, ראה צורך להנחות בעניין אמר, לגדור פרצות, לקנוס ולענוש, לעשות גדר וסייג. וזה לשונו:

הסטנדרטים שהיו מקובלים עד כה בישראל לשומת הפיצויים בתביעות לשון הרע אינם משקפים את הדין הרצוי וכי בכפוף לנסיבות הפרטניות של כל מקרה, יש להעלות את רמת הפיצויים במידה ניכרת ביותר. לדעתי הדברים הם כך ביתר שאת כשהפרסום נעשה בכלי תקשורת19.

לדברי השופט לוין, זהו שוברה של הלכת אבנרי נ' שפירא20. בשם חופש הביטוי, בדרך כלל אין למנוע פרסום מראש; אך בדיעבד, משהתברר כי בלשון הרע עסקינן, צריך שיעור הפיצויים לשקף את המשקל הרב שאנו מייחסים לשמו הטוב של אדם, ובמקרה המתאים, גם את טובת ההנאה למפרסם על הפרסום הסנסציוני, למען לא יצא חוטא נשכר. הנשיא ברק עמד שם על דלותו של ההסדר החקיקתי באשר לפיצויים, בהעדר כללים לכימות הנזק, והתווה אמות מידה ראשוניות לפיצויים על פי סוגם: "פיצוי תרופתי" שתכליתו להשיב את המצב לקדמותו, במצב של איזון אופקי בין הזכויות החוקתיות המתנגשות; "פיצוי עונשי" שיסודו במגמה עונשית, מחנכת ומרתיעה, במצב של איזון אנכי בין הזכויות, כשמשקל הזכות לשם טוב גובר; ו"פיצוי נומינלי", במצב של איזון אנכי, כשמשקל חופש הביטוי גובר. "פיצוי עונשי" יינתן כשהפרסום נעשה בכוונה לפגוע או בזדון. "פיצוי נומינלי" יינתן מקום בו ראוי להסתפק בהצהרה על ביצוע עוולה. פיצויים לתיקון הפגיעה בשם הטוב - האמנם? משפטי לשון הרע מתנהלים כמה שנים לאחר הפרסום הפוגע. לעתים כמעט נשכח מלב שהמטרה היא לתקן את הפגיעה בשם הטוב. המניע הבסיסי, הראשוני, העיקרי, להגשת התביעה, הוא השבת השם הטוב. מלכתחילה - הכסף הוא הטפל והשם הטוב הוא העיקר. במהלך בירור התביעה מתהפכות היוצרות: הכסף הופך עיקר, והשבת השם הטוב נעשית טפלה. ניהול המשפט מעיק על התובע. הוא נושא בעלויות כספיות, ולעתים מזומנות הוא חווה פגיעה חוזרת ונשנית בשמו הטוב במהלך ההתדיינות21 ובפרסומים הנלווים לה. כעס אצור ועלבון צורב מלווים תדיר את התובעים במשפטי לשון הרע, עד שנראה שעיקר מִרצם כבר אינו ממוקד בהשבת כבודם האבוד, אלא בהענשת המפרסם, כביכול הכסף יענה את הכול. ולא היא. הפיצויים, כשהם לעצמם, מחטיאים את מטרתם העיקרית (השבת השם הטוב22). התובע שבע-רוגז, נחזה להיות תאב-בצע. בסופו של דבר, הפיצויים ממתיקים את הגלולה המרה של הפגיעה בשם הטוב רק במידה מסוימת, אך על פי רוב, מעט מדי ומאוחר מדי. אפשר גם אחרת: פרסום תיקון ו/או התנצלות סמוך לפרסום הפוגע במקום, במידה ובדרך שנתפרסמה לשון הרע, ללא סייג, בצירוף פיצוי כספי נומינלי, עשוי לעשות צדק הרבה יותר מפיצויי עתק לאחר כמה שנים בלוויית תיקון מהוסס שנזקו עולה לעתים על תועלתו, וכשרק המעגל הקרוב לנפגע זוכר את פרטי הפרסום הפוגע, וכל השאר זוכרים רק במעומעם "מי נגד מי". "סעד ממוקד" זה מגשים ביתר שאת את שתי הזכויות המתנגשות גם יחד, ומועיל לנפגע, לפוגע ולציבור הרחב23. וראוי להסביר: הנפגע מבועת מן הפגיעה בשמו הטוב ובהול לתקן את המעוות, יותר משהוא חפץ בסכום כסף בשיעור גבוה, מסופק ועתידי. הפגיעה מתפשטת כאש בשדה קוצים, וככל שיקדם תיקונה, כך ייטב. חלוף הזמן, ההתדיינות המשפטית והעלויות הכרוכות בה, כמו גם המשך החשיפה הציבורית ומריטת העצבים בעצם ניהול המשפט, מגבירים בדרך כלל את עצמת הפגיעה. הפוגע מונע מעצמו סכנה של חבות בפיצויי עתק בסופה של ההתדיינות המשפטית, וחוסך את עלויות עצם קיומה. בשלב מוקדם, לפני משפט, הוא יכול "לקנות בזול" יחסי את הנפגע. ככל שמדובר בתקשורת הציבורית, הרי שחלים עליה עקרונות המשפט הציבורי. העיתונות הפרטית, גם היא נאמן הציבור. אלה גם אלה מחויבים להגינות, לאמינות, לאובייקטיביות, לפעולה מתוך שוויון בלא ניגוד עניינים ומתוך נאמנות לציבור24. בהתחשב בדבר, לבטח תיאות התקשורת לרתום את עצמה למנגנון שיעדיף דיוק והקפדה ומימוש מיטבי של זכות הציבור לדעת, לדעת אמת. ממילא ייצאו נשכרים הציבור הרחב והיחיד כאחת. יש לצפות שה"סעד הממוקד" המדובר יתרום להקפדה מלכתחילה, בשל המבוכה שבצורך לתקן או להסביר או להתנצל בדיעבד. בחלוף העתים, יגבר אמון הציבור בתקשורת, ומובטחת עליית קרנה. בארה"ב ננקטו בשנים האחרונות מספר יזמות חקיקה שתכליתן להביא לידי בירור מחוץ לכותלי בית המשפט וסעד מהיר כל אימת שהאדם טוען שנפגע מלשון הרע25. מי שטוען טענה מעין זאת יפנה לאלתר, תוך פרק זמן קצוב, אל המפרסם וימציא לו חומר לביסוס טענותיו. הדברים עודם טריים, חומר הגלם זמין גם אצל המפרסם ואצל המקורות שהסתמך עליהם בעת הפרסום, ושיתוף פעולה בין הצדדים עשוי לסייע בביצוע בדיקה רצינית ואמינה, שבעקבותיה עשויה לבוא התנצלות מתאימה או תיקון הולם ואפקטיבי, ואז יוגבל סכום הפיצויים שייקבע בחוק לסכום נמוך באופן יחסי. אז יהא תמריץ למפרסם להכיר בטעותו, אם יתברר לו שטעה, להתנצל ולשלם פיצוי בסכום נמוך. ואף לנפגע יהא תמריץ להסכים להסתפק בתיקון לאלתר של הנזק האמתי, הפגיעה בשמו הטוב. אך אם לא יכיר המפרסם בטעותו, וייאלץ הנפגע לנקוט הליכים משפטיים, ואם יעלה בידי הנפגע להוכיח במשפט את אחריות מפרסם הלשון הרע, תהא התקרה הראשונית ל"רצפה", וסכום הפיצויים יוכל להרקיע לשחקים, כדי נזקו של הנפגע בתוספת עונשית, למען ירְאו ויירָאו26. דומני, כי מימוש הצעה מעין זו עשוי לשרת את הנוגעים בדבר במעגל הראשון, קרי, הנפגע ומפרסם הלשון הרע; כמו גם מי שמצוי במעגל השני, קרי, הקוראים, המאזינים והצופים. לטוב יהיה לחופש הביטוי ולשם הטוב של האדם גם יחד27. והאמת תורה דרכה. בינתיים, עד שנבוא לדבר בחידושי חקיקה שמעבר לים ובתיקוני חקיקה אצלנו, נזכור דברים פשוטים משכבר הימים, שהורה לנו ה"חפץ חיים28:

ואם עבר וסיפר לשון הרע על חבירו... אם חבירו נתגנה על ידי זה בעיני השומעים, ונסבב לו על ידי זה היזק בגופו או בממונו, או שהצר לו על ידי זה, הרי הוא ככל עוונות שבין אדם לחברו, שאפילו יום הכיפורים ויום המיתה אין מכפר עד שירצה את חבירו. על כן צריך לבקש מחילה מחבירו על זה.

הערות: * שופט בית משפט השלום, ירושלים. 1. רמב"ם, הלכות טומאת צרעת, פרק טז, הלכה י. 2. בבלי, ערכין טו ע"ב. 3. שם. 4. בבלי, שם. 5. שם טז ע"ב. 6. הרב אביגדר נבנצל, שיחות לספר ויקרא, קעה. 7. ויקרא רבה, טז ב. 8. ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג (3) 840, 857-856. 9. בראשית רבה צה, יט. 10. ויקרא רבה לג א. 11. ע"פ 255/68 מ"י נ' בן משה, פ"ד כב (2) 427, 435. 12. רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף ואח', דינים עליון, כרך ס, 161, פיסקה 10. 13. להערות אחדות בעניין זה ומקורות אחדים, ראה דבריי בגיליון "פרשת השבוע" לפרשת בהעלותך, תשס"א, גיליון מס' 29. 14. הנזכר בה"ש 12, בפיסקה 11. 15. בבלי, בבא קמא צא ע"א. 16. א' שיינפלד, נזיקין, חוק לישראל, ירושלים תשנ"ב, עמ' 306. לעונשים וקנסות בבושת, ראה: אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, עמ' מט. 17. שו"ת תרומת הדשן, סימן שז. 18. שו"ת אוהלי תם, חלק א, סימן קס. מקורות אלה ורבים אחרים מובאים אצל א' שיינפלד, שם, עמ' 232-4; נ' רקובר, "על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי", סיני נא (תשכ"ב), עמ' קצז-רט, שכו-שמה. 19. הנזכר בה"ש 12, בפיסקה 2. 20. הנזכר בה"ש 8. 21. הרמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכה ז, מסביר מדוע משלם אדם בושת על פי עצמו, אף שמדובר בקנס: "הבושת לא הגיעה לו אלא בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו. שהנחבל שלא חבל בו [בפני] אדם אין לו בושת, והודאתו בבית דין היא שביישה אותו". אכן, המציאות מלמדת שלעתים מזומנות, עצם ההתדיינות והחשיפה בבית המשפט מוסיפות על הבושת ועגמת הנפש, ואינה מפחיתתן. 22. בעניין אמר (ה"ש 12, בפיסקה 14), אומר הנשיא א' ברק: "כחוט השני עובר בדיני הנזיקין העיקרון, כי מטרתם של הפיצויים הינה להשיב את המצב לקדמותו... גישה זו חלה גם בפיצויים בגין לשון הרע". גם אם המטרה הבסיסית דומה - להשיב את המצב לקדמותו - הרי שביישום, צריך להביא בחשבון הבדל חשוב: אינו דומה נזק שאינו ממוני כשבנזקי גוף עסקינן, כשהנזק הגופני הוא בלתי הפיך, לנזק שאינו ממוני בתביעת לשון הרע, כשהפגיעה בשם הטוב אינה בלתי הפיכה, וניתן לתקנה כדבעי לאו דווקא בכסף (או לא רק בכסף), אלא בהתנצלות הולמת. 23. בפסיקת בית המשפט העליון נזכרים תדיר דברי קוהלת: "טוב שם משמן טוב" (ז, א). דומני כי בפירוש רש"י נמצא תימוכין למיעוט ערכו של הכסף כפיצוי על הפגיעה בשם הטוב: "שמן טוב לשעה, ושם טוב לעולם...שמן טוב הולך מקיתון לטרקלין ולא יותר, ושם טוב לסוף העולם"; וכן מצודת דוד: "שם טוב היוצא לאדם למרחוק בעבור מעשיו ההגונים הוא יותר טוב משמן הטוב הנודף ריח טוב למרחוק, כי שמן הטוב דרכו להפיג ריחו בכל עת, והוא הולך וחסור, אבל שם טוב דרכו ללכת ולהתגבר בכל פעם". 24. על פי רעיון שהעלה הנשיא א' ברק: "על העיתונות הפרטית", עלי משפט ב (תשס"ב), 293. 25. לתיאור חלקן: י' קרניאל, ע' ברקת, "הפיצויים בדיני לשון הרע: "השם והשמן", עלי משפט ב (תשס"ב), 205. המחברים מתמקדים בהצעות ולפיהן יש לנתק את הקשר בין המטרה - ההגנה על השם הטוב - לבין הפיצוי הכספי כאמצעי להשגתה. בדבריהם באה גם הצעה מעניינת, להסתייע בבתי הדין לאתיקה של מועצת העיתונות למשימות של גישור ובוררות. אכן, כדי להקדים תרופה (על הפגיעה בשם הטוב) למכה (פיצויים כספיים בשיעור גבוה), אף אני סבור כי יש טעם רב בקיומם של הליכי גישור - במתכונת כלשהיא - בתביעות לשון הרע. 26. מימוש הצעה זו מחייב גם תיקוני חקיקה, ואין כאן מקום לרדת לפרטיהם. המחוקק נקרא לעשות מעשה. עם זאת, גם במצב המשפטי הנוכחי, אין זה מן הנמנע ליתן ביטוי הולם בפסיקת הפיצויים לכנות ההתדיינות ומה שקדם לה, תוך בחינה אם ניתן היה להביא לתיקון הפגיעה בשם הטוב סמוך לאחר שאירעה הפגיעה ובעטיו של מי לא צלח התיקון. 27. ועל חסכון זמן שיפוטי יקר עוד לא דיברנו. 28. הלכות לשון הרע, ד, יב.

---

---