על הגנת הפרטיות

"מה טבו אהליך יעקב"

נחום רקובר^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

מבוא עניינה של זכות האדם לפרטיות הוא שלא תופרע פרטיותו, לא רק על ידי מי שנכנס לתוך רשותו, אלא אף על ידי מי שמשקיף עליו ממקומו. עד לחקיקת חוק הגנת הפרטיות1, התלבטו המשפטנים בארץ, אם ניתן להגן מפני "היזק ראִייה" לפי דיני הנזיקין2. אף נשמעה הקריאה לשנות את החוק הקיים בעקבות ההגנות שמעניק המשפט העברי בתחום "היזק הראייה"3. הבה ונראה מה אומרים מקורותינו בעניין זה. נאמר בפרשתנו על בלעם: "וירא את ישראל שׁכן לשבטיו" (במדבר כד, ב); ומיד לאחר מכן, בלעם מברך אותם לאמור: "מה טבו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל" (שם, ה). ופירשו חכמי התלמוד4:

מה ראה בלעם? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונים זה לזה. אמר: ראויין הללו שתשרה עליהם שכינה5.

כלומר, ראה בלעם שפתחי אוהלי ישראל היו מכוונים להבטחת הפרטיות של שוכניהם, ומשום כך בירכם6. זכות משפטית הבטחת הפרטיות על ידי מיקום נאות של פתחי הבתים אינה עניין של מידה טובה בלבד. בתקופת המשנה, נתגבשה זכות משפטית מוקנית לאדם למנוע מחברו לפתוח לביתו פתח העלול לפגוע בפרטיותו. ולא רק ביתו של אדם מוגן, אלא אף חצרו. ואלה דברי המשנה בעניין זה:

לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין... לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון7.

הלכת המשנה, "לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין", נתפרשה בתלמוד בלשון "ואין צריך לומר". כלומר, שאפילו לחצר השותפין, אסור לאדם לפתוח חלון, ואין צריך לומר שאסור לו לעשות כן בחצר שאינה של שותפים. ומאחר שאסור לאדם לפתוח חלון לחצר השותפין, מה משמעות המשך דברי המשנה "לא יפתח אדם לחצר השותפין... חלון כנגד חלון"? והרי אסור לאדם לפתוח חלון אף שלא כנגד חלונו של חברו. והתשובה לתמיהה זו: אסור לאדם לפתוח פתח כנגד פתח וכו' אף כשהוא רשאי לפתוח פתח (כגון שיש לפוגע "חזקה"8 בנזק זה). וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך9:

לא יפתח אדם חלון לחצר חברו, ואפילו אחד מהשותפין בחצר שבקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר מעכב עליו שותפו, מפני שמסתכל בו ממנו. ואם פתח, יסתום. ואם נתנו לו השותפין בחצר רשות לפתוח חלון או פתח, רשאי, והוא שלא יפתח פתח כנגד פתח או חלון כנגד חלון, אלא ירחיק משהו זה מנגד זה. ואם הוא לחצר אחרת שנתנו לו רשות לפתוח פתח או חלון, צריך להרחיק מכנגד פתחו או חלונו של חברו עד שלא יוכל לראות בו כלל.

מניעת אפשרות של פגיעה אמנם מצינו בתלמוד גם דעה הסוברת שהיזק ראייה אינו נזק, אלא שדעה זו רק מצמצמת את היקפה של ההגנה, למשל ביחס לפרטיות שבחצרו של אדם, אך אינה שוללת את ההגנה לפרטיותו של האדם בביתו, משום שבני אדם רגילים לעשות בביתם דברים של צנעה10. הלכות "היזק ראייה" מרובות הן11, ומשפטנים העוסקים בשאלות של תכנון ערים בוודאי ימצאו עניין רב בהן. אולם ענייננו כאן הוא בעיקר העיקרון המונח ביסודם של דברים ובאופייה המשפטי של הזכות. הכלל בדבר "היזק ראייה" מבוסס על הרעיון שלא רק שאסור להסתכל לתוך רשות הזולת, אלא אף יש למנוע את האפשרות לעשות כן, שהרי די בקיומה של אפשרות זו כדי להפריע לאדם לעשות ברשותו כחפצו. צו מניעה והחזרת המצב לקדמותו ובכן, אדם שנפגעה פרטיותו מתוך שפתח שכנו חלון כנגד חצרו, זכאי לא רק לקבל צו מניעה כנגד שכנו, שלא יעמוד הלה ליד חלונו ויסתכל לרשות חברו12, אלא יותר מכן, הנפגע זכאי לדרוש מן הפוגע להחזיר את המצב לקדמותו כדי שלא ייפגע יותר. ובנידוננו: בעל החצר, שנפגעה פרטיותו, זכאי לדרוש משכנו לסתום את החלון13. נפגע שוויתר על זכותו מה דינו של אדם שנפגע מפתיחת חלון מול חצרו, אך לא מחה על כך? לשאלה זו, אנו מוצאים שתי דעות אצל התַנאים: לדעה האחת, בעל החלון קונה חזקה כנגד בעל החצר; ולדעה השנייה, זכאי הנפגע גם במקרה זה לדרוש את החזרת המצב לקדמותו כדי שלא תיפגע פרטיותו עוד. תקדים בעניין זה, מסוף המאה הב' לספירה, בא בברייתא14:

מעשה באדם אחד שפתח חלוניו לחצר השותפין, ובא לפני רבי ישמעאל בר רבי יוסי. אמר לו: "הֶחזקתָ, בני, הֶחזקתָ". ובא לפני רבי חייא. אמר: "יגעת ופתחת - יְגע וסתום".

הדעה השנייה באה בתלמוד הירושלמי15 בלשון זו:

הפותח חלון בכותל חצירו במעמד חבירו, פותח בשמאל, נועל בימין.

כלומר, ביד אחת פותח, וביד השנייה סותם - מיד! ההיבט המוסרי של הגנת הפרטיות וגם להלכה, נחלקו הפוסקים בשאלה אם יש חזקה כנגד הנפגע16. לענייננו, מאלפים נימוקיו של הרמב"ן, ר' משה בן נחמן17, בשעה שהוא בא לבסס את דעתו, ולפיה אין חזקה כנגד הנפגע18. לדבריו, המזיק יכול לרכוש חזקה רק בהיזק ממוני, מה שאינו כן כשהאדם עצמו ניזוק ומצטער. ועוד: אין לשער מראש את מידת הנזק הצפויה לאדם מפגיעה בפרטיותו, ולכן מחילתו אינה מחילה. זאת ועוד: אף אם ימחול הניזק, כיוון שוודאי אסור למזיק להזיק בראייה, ואין מי שיכול להיזהר בדבר ולהיות כל היום עצום עיניים - על כורחנו נאמר לו: "סתום חלונך, ואל תחטא תדיר"19. על האופי האיסורי של פתיחת פתח כנגד פתח, עומד גם הרמ"ה, ר' מאיר הלוי אבולעפיה20. ראינו למעלה שהיסוד לאיסור פתיחת פתח נגד פתח הוא דבריו של בלעם, ומהם מוכיח הרמ"ה שהמניעה לפתוח פתח נגד פתח יש לה אופי איסורי, ומשום כך אין מועילה בה מחילת הנפגע. ואלה דבריו בהעברה ללשון ימינו21:

מכאן אנו לומדים שיש גם איסור בכך משום צניעות הנשים, ואפילו חזקה אינה מועילה בו. שאם היה עולה על דעתך שאין כאן אלא זכות משפטית, מהו "ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה"? שמשמע שהטעם לכך הוא שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה. ואם לא היה כן, לא היו ראויין לכך?! ואם אין כאן אלא זכות משפטית, ותו לא, גם אם היו פתחיהם מכוונים, מדוע לא היו ראויים [שתשרה עליהם שכינה]? אולי מחלו זה לזה. וכי מי שמוחל על הנזק שגורם לו חברו, עושה דבר מגונה?! אלא מאחר שהדבר אסור, אין מחילה יכולה להתירו.

ונעיר בדרך אגב שאפשר להבין על פי זה טוב יותר את היחס בין שני חלקי המשנה שהובאה לעיל. ההלכה הראשונה - "לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין" - עיקרה בדיני הנזיקין, ועולה ממנה שאסור לאדם לפתוח חלון המשקיף אל חצרו של חברו, משום שבזה הוא מפריע לשכנו לעשות בחצרו דברים שבצנעה. לעומת זאת, ההלכה השנייה - "לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון" - נלמדת מן הפסוק "מה טבו אהליך יעקב", ועניינה הגנה על הערך של צנעת הפרט22, שיש לה זיקה לאיכות החיים של הכלל, ומשום כך נאמר: "ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה". כתוצאה מכך, אף אם הנפגע עצמו מוחל על הפגיעה בצנעת חייו, עדיין איסור פתיחת החלון תקף משום האפשרות לפגיעה באינטרס של הכלל. אמנם עניין הצניעות משותף לשתי ההלכות, אלא שבעוד שבהלכה הראשונה הערך המוגן הוא השימוש הבלתי מוגבל של הבעלים בחצרו, בהלכה השניה, הערך המוגן הוא הצניעות עצמה. אמנם בהמשך דבריו, קובע הרמ"ה שהדין האומר שהמחילה אינה מועילה הוא דווקא בפתח כנגד פתח, משום שאין דרך להיזהר שלא להסתכל בשכנו, אבל לא באיסור לפתוח חלון כנגד חלון, שבזה, אף שמועילה מחאה לכתחילה, אם החזיק בזה, מועילה לו החזקה, משום שאפשר לו להיזהר ולהשתמש בצניעות23. חשוב להדגיש כי אף לדעת מי שסובר שיש חזקה לבעל החלון, אמנם הנפגע אינו רשאי לדרוש את סתימת החלון, מכל מקום אסור לבעל החלון לעמוד בחלון ולהסתכל לחצר חברו, כדי שלא יזיקנו בראייתו24, ויכול בעל החצר למחות בו. מנהג בטעות בדרכו של הרמב"ן, הולך גם תלמידו, הרשב"א25, ר' שלמה בן אדרת, בתשובה מקיפה שהוא מפרט בה את סוגי המנהגים ואת דינם26. עם המנהגים שיש להם תוקף משפטי אף שלא הסכימו עליהם לא בית דין הגדול ולא בני המדינה, "אלא שהוא מנהג לעשות כן, ואין אדם מקפיד עליו", הוא מונה את המנהג בדבר עובי המחיצות: אם נהגו במחיצות דקות, מועיל המנהג; אבל אם נהגו שלא להקפיד על היזק הראייה כלל, הרי זה מנהג מוטעה, ואינו מנהג, מאחר שהוא כרוך באיסור. ואלה דבריו:

וכן למדין ממנהג המדינה... כאותה ששנינו: "מקום שנהגו לבנות גויל גזית, כפסין לבינין [=חומרי בנייה בעובי שונה] - בונין. הכל כמנהג המדינה". ופרשו: "הכל - לאיתויי הוצא ודפנא [=כפות תמרים וענפי ערמון]". ומכל מקום, אם נהגו שלא להקפיד כלל על היזק ראיה שעל הבתים וחצרות, מנהג בטעות הוא, ואינו מנהג, שאין מחוּלה ההקפדה אלא בממונות, שאדם רשאי ליתן את שלו או ליזוק בנכסיו, אבל אינו רשאי לפרוק גדרן של ישראל, ושלא לנהוג בצניעות, ובגורם [אולי צ"ל: וכגורם] להסתלק שכינה מישראל הוא. דתנן: "לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין". וגרסינן עלה בגמרא: "מנא הני מילי? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: 'וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שׁכן לשבטיו'. מה ראה? ראה שאין פתחיהן מכוונין זה לזה. אמר: ראויין אלו שתשרה שכינה ביניהן".

ובעוד שלגבי המנהג למחול על היזק ראייה, ברור לרשב"א שאינו מחייב, הרי לעניין מחילה מפורשת על היזק ראייה, אין הרשב"א אומר את דבריו במוחלט, אלא בלשון: "וקרוב אני לומר שאפילו מוחל לו בפירוש, לא יועיל, שיוכל לומר לו: סבור הייתי לקבל, ואיני יכול"27. היישום במציאות משתנה האם דיני ההרחקה משום "היזק ראייה" חלים על בניינים הנבנים כיום ברשיון בנייה על פי דיני התכנון והבנייה? למעשה, ישנן עדויות שכבר בתקופות קדומות, לא הקפידו על כללי ההרחקה ב"היזק ראייה", כגון עדות ר' יום טוב צהלון28, האומר:

בארצנו, בצפת, מעולם לא שמענו, ולא בא לידינו, תביעת היזק ראיה בריחוק מקום הרבה29.

ברם, נשאלת השאלה: מהו היסוד ההלכתי לדבר? שאלה זו חריפה במיוחד לאור ההנחה שדיני "היזק ראייה" אינם רק עניין שבממון, שהוא ניתן למחילה, אלא עניין שבאיסור30. הסברים אחדים הוצעו לאי-תחולת דיני ההרחקה משום "היזק ראיה" בימינו, כגון: אשר לפתח מול פתח - נשתנתה צורת בנייתן של דירות בימינו, שהרי מקובל לבנות פרוזדור סמוך לפתח, ובו אין עושים מעשים שבצנעה31. עיקרו של החלון אינו לשם הסתכלות, אלא לאור32, ובימינו פתחי החלונות מוגנים בתריסים, וכשאדם רוצה לעשות דברים שבצנעה, הוא מגיף את התריסים33. בזמן התלמוד, היו החלונות קטנים, וכדי להרבות אור בבית, היו הפתחים פתוחים הרבה. אבל היום, כשהחלונות הם גדולים, ממילא אין משאירים את הפתחים פתוחים כבעבר34. העולה מן האמור אף שאין הפתח שלנו כ"פתח" התלמודי, ואין החלון שלנו כ"חלון" התלמודי, יש בידינו להצביע על עקרונות חשובים הנלמדים מסוגיית "היזק ראייה" ליישומם בחיינו: הפגיעה בפרטיותו של האדם אינה רק כשהזולת חודר אל תוך תחומו באופן פיזי, אלא גם בשעה שהלה משקיף מרשותו אל רשות חברו. יתר על כן: לא רק ההסתכלות לרשות הזולת מהווה פגיעה, אלא אף יצירת מוקד המאפשר הסתכלות זו. זכותו המשפטית של מי שנפגעת פרטיותו כוללת לא רק האפשרות להוציא צו מניעה אלא גם לדרוש את החזרת המצב לקדמותו. פגיעה זאת יש בה גם יסוד של איסור, וחובה היא לאדם להימנע ממנה. הנזק לפרטיותו של האדם חמור מן הנזק לממונו מכמה בחינות: חומרת הנזק מחד גיסא, והקושי לצפות מראש את שיעור הנזק מאידך גיסא, יש בהם כדי להביא לכלל הנחה שהנפגע אינו מוחל על הנזק. ועוד: אף אם מחל הנפגע, ואף אם לא נצטווה הפוגע להחזיר את המצב לקדמותו, מכל מקום מאחר שיש איסור בהסתכלות אל רשות הזולת, הוא לא יהיה רשאי לעמוד ולִצפות מרשותו אל רשותו הפרטית של הזולת, ויוכל הלה למחות בו. סוף דבר הזכות לפרטיות, שהוכרה כראויה להגנה משפטית במשפט המודרני, יסודה בתפישת עולם חדשה, ולפיה לא רק גופו ורכושו של האדם ראויים להגנה, אלא אף אישיותו ואורח חייו. ההשקפה היהודית שהאדם אינו "בשר ודם" בלבד, אלא הוא יצור שנברא בצלם אלקים, מסבירה את העובדה שהשכילו המקורות היהודיים לקבוע כללים משפטיים המגינים לא רק על ערכיו החומריים של האדם, אלא גם על ערכיו הרוחניים. משום כך נתברר לנו שמה שהוא בגדר חידוש במשפטי העמים, "כבר היה לעולמים" במקורותינו35.

הערות: * פרופ' נחום רקובר, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עומד בראש עמותת "מורשת המשפט בישראל". 1. חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א1981-, ספר החוקים התשמ"א, עמ' 128. 2. ראה: פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, ע"א (ב"ש) 35/73 שוורץ נ' נחום, פ"מ תשל"ה(2) 320; ג' קלוגמן, "על 'היזק הראיה'", עיוני משפט ה (תשל"ו-תשל"ז), עמ' 439-425. 3. במאמר הסוקר את המצב המשפטי בארץ, המצוי והרצוי, תוך השוואה לשיטות המשפט האמריקנית והאנגלית, כותב המחבר: "יורשה לנו להציע בנושא זה את אימוץ העיקרון הכללי שהונח במשפט העברי בנידון... נראה כי שיטה זו מתקדמת אף מן הדין האמריקאי בנושא. עם אימוץ עקרונותיה ומגמתה בנושא, עשויה שיטת המשפט הישראלית להתאים עצמה לדרישות החיים המודרניים ולאתגרים שהם מציבים מפני דיני הנזיקין" (קלוגמן, שם, עמ' 437). 4. בבא בתרא ס ע"א. 5. ראה רשב"ם, בבא בתרא, שם, ד"ה אמר ראויין, שדייק כן מן המילים "מה טבו אהליך" (ושמא כוונתו לנאמר בהמשך הפסוק: "משכנותיך ישראל" - רמז לשכינה). ואילו התוספות, בבא בתרא, שם, ד"ה ראויין, פירשו שדרשו כן מן הנאמר בהמשך הפסוק, "וירא את ישראל שׁכן לשבטיו", שהוא: "ותהי עליו רוח אלקים". ופירש המהרש"א, בחידושיו לבבא בתרא, שם, ד"ה תוס' בד"ה ראויין, שהכינוי "עליו" מוסב על ישראל, שראה בלעם את ישראל שוכן לשבטיו, ואמר שראוי שתהא על ישראל רוח אלוקים. וראה "אור החיים", שפירש גם הוא: "'ותהי עליו' וגו' - שהיתה שורה שכינה על כל שבט בפני עצמו". 6. וראה רמב"ן לפסוק "שׁם שׂם לו חק ומשפט ושם נסהו", כי עוד לפני מתן תורה, "כאשר החלו לבא במדבר... שם להם במחייתם וצרכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת... ומשפטים שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו ולהתנהג בעצת הזקנים והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים" וכו' (שמות טו, כה). 7. משנה, בבא בתרא ג, ז; בבלי, שם, נט ע"ב - ס ע"א. 8. רשב"ם לבבא בתרא ס ע"א, ד"ה לא יפתח. 9. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קנד, סעיף ג. 10. ראה בבא בתרא ב ע"ב, ושם ברש"י. וכך נפסק בטור, חושן משפט, בראש סימן קנז: "אמרו חז"ל, היזק ראיה - שמיה [=שמו] היזק". 11. ראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך "היזק ראיה", כרך ח, עמ' תרנט. וראה א' שיינפלד, נזיקין (בסדרה חוק לישראל, בעריכת נ' רקובר), ירושלים תשנ"ב, במפתח, ערך "הזק ראיה". 12. ראה שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קנד, סעיף ז, בהגהת הרמ"א. 13. ראה: הרמב"ם, הלכות שכנים, פרק ה, הלכה ו; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קנד, סעיף ג. 14. בבא בתרא נט ע"ב. 15. ירושלמי, בבא בתרא, פרק ג, הלכה י. 16. ראה: הרמב"ם, הלכות שכנים, פרק ז, הלכה ו; שם, פרק יא, הלכה ד; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קמב, סעיף ג; שם, סימן קנד, סעיף ז, ושם ברמ"א. 17. ד"א תתקנ"ד (1194) - ה"א ל' (1270) בערך. מגדולי חכמי ישראל בספרד וממייסדי היישוב היהודי בירושלים אחר עלייתו לארץ-ישראל. 18. חידושי הרמב"ן לבבא בתרא נט ע"א. 19. וראה ט"ז לשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרלז, ס"ק ד, האומר שמותר להיכנס לסוכתו של הזולת שלא מדעתו כדי לקיים מצוות ישיבה בסוכה, אלא שהוא מסייג את ההיתר דווקא לשעה שבעל הסוכה אינו בסוכתו, "אבל בשעה שהוא שם, אפשר דקפיד עליו, שלא יראה חבירו עסקיו ואכילתו בלי ידיעתו. וזה דבר מוסכם מצד הסברא. כנ"ל [=כן נראה לי]". וראה שו"ת שלמת חיים, תשובות שהשיב ר' יוסף חיים זוננפלד לר' שלמה סובל, מהדורה חדשה, בני-ברק תשמ"ב, סימן תפא: "במה שיש מקפידין כשרואין באיזה ספר הם לומדים ובאיזה ענין, נסתפקתי אי הוה בכלל היזק ראיה". והתשובה: "פשיטא דאין כאן אלא משום קפידא, כיון דיודעים דהלה מקפיד, ראוי למנוע מזה, אבל אין כאן היזק ראיה". 20. טולידו (ספרד), ד"א תתק"ל (1170) - ה"א ד' (1244). בצעירותו כתב לחכמי לוניל נגד דעתו של הרמב"ם, ור' אהרן ב"ר משולם השיב לו בתוכחה קשה. 21. יד רמה, בבא בתרא, שם, אות רפ. 22. ראה רשב"ם, בבא בתרא ס ע"א, ד"ה חלון כנגד חלון: "וטעם משום צניעות". 23. דעת הרמ"ה הובאה להלכה על ידי הרמ"א, שולחן ערוך, סימן קנד, סעיף ג, בשם "יש אומרים". בהמשך דבריו, מסביר הרמ"ה מדוע מועילה החזקה למרות האיסור. ההסבר האחד הוא: "שהרחקה יתירא הוא", כיוון שאפשר להימנע מלהשתמש באותו מקום בשעה שהזולת משתמש במקום זה, שיוכלו לומר: אנו נזהרים בעצמנו שלא להשתמש בו אלא דרך צניעות. והסבר נוסף: לא כל "הרחקה יתירא", יכפה עליה בית הדין, אלא רק כשברור הדבר שיבוא בו לידי הרגל עברה. 24. רמ"א, חושן משפט, סימן קנד, סעיף ז. 25. ברצלונה, ד"א תתקצ"ה (1235) - ה"א ע' (1310). גדול חכמי ישראל בספרד בדור שלאחר הרמב"ן. למד תורה מפי ר' יונה גירונדי והרמב"ן. 26. שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן רסח. 27. וראה גם שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימנים קס-קסב. 28. צפת, לפני שנת ש"ך (1560) - שצ"ח (1638). מחשובי חכמי ארץ-ישראל. למד בישיבתו של ר' משה מטראני (המבי"ט), והוסמך בידי ר' משה אלשיך. 29. שו"ת מהריט"ץ, סימן רנג. 30. ראה דברי הרמב"ן, למעלה, ליד ציון הערה 18. וראה: יד רמה, בבא בתרא ס ע"א, אות רפ, ד"ה הרי אמרו; שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן רסח. 31. פתחי חושן, נזיקין, פרק יד, סעיף ד, אות ד. 32. בעקבות פסקי הרא"ש, בבא בתרא, פרק א, סימן ב. 33. שו"ת מנחת צבי, חלק א, סימן ג. 34. הרב י' שטיגליץ, תורת המשפט א (תשנ"ז), עמ' 161: "התקנת חלון מול חלון בזמן הזה". 35. השווה המבוא להצעת חוק הגנת הפרטיות, התש"ם - 1980, עמ' 206: "במקורות המשפט העברי הוכרה הפרטיות כראויה להגנה כבר בתקופה קדומה... הגנה זו באה לידי ביטוי בשמירה מפני דברים שנאמרו בנסיבות של אמון, בהגנה מפני קריאת איגרות של הזולת, ובשמירה על צנעת חייו של הפרט". להיבטים נוספים של הגנת הפרטיות, ראה נ' רקובר, הגנה על צנעת הפרט, סדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי, חוברת ד, משרד המשפטים, תש"ל - 1970.

---

---