|
|
|
איסור ההונאה בכשרות
"לא תאכל כל תועבה"
דוד קירשנבום וזאב דסברג*
פרשת ראה, תשס"ב, גיליון מס' 86
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
פתח דבר
לאחר שכללה התורה בפרשתנו את דיני מאכלות אסורות בציווי "לא תאכל כל תועבה"1, היא מפרטת בהרחבה שמות חיות ועופות הכשרים לאכילה והפסולים לאכילה, ובהם "והראה ואת האיה והדיה למינה" (דברים יד, יג), ופירשו חז"ל2 שהכוונה בפסוק זה לעוף אחד. וביאר רש"י את הטעם לפירוט, ואמר: "שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. שלא יהא האוסרה קורא אותה ראה, והבא להתיר אומר זו: דיה שמה או איה שמה, וזו לא אסר לך הכתוב"3. על אף הקביעה הברורה בתורה מה מותר לאכול ומה אסור, מצאנו שדיין ראוי הוא מי שמסוגל לטהר את השרץ במאה וחמישים טעמים4. אולם ברור שגם דיין שעמד באתגר השכלי והעלה מאה וחמישים טעמים מפולפלים לטהר את השרץ, אין בכוחו לשנות את קביעת התורה הברורה בדבר אי כשרותו של השרץ. ואולי בכך נבחן הדיין, אם למרות חריפות שכלו הוא יודע לכפוף את ראשו בהכנעה כלפי חוקת התורה.
לפני כשבוע מלאו תשע-עשרה שנה לחקיקת "חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג1983-" (מכאן ואילך: "החוק"). חוק זה מתייחד באימוץ יסודות הלכתיים בספר החוקים הישראלי. ברי היה למחוקק שהמבחנים לכשרותו של מזון אינם יכולים להיות כלים משפטיים או מדעיים חילוניים, ובבואו להגן על כשרות המזון מהונאה, עליו לנקוט אמות מידה דתיות ומבחנים הלכתיים דתיים. זאת ועוד. ברור היה למחוקק שהפיקוח על קיום החוק חייב להיות בשליטת אנשים האמונים על ההלכה היהודית ונאמנים על ציבור צרכני המזון הכשר.
כדי להפיס את דעת המתנגדים לדריסת רגלה של ההלכה בחוק הישראלי, קבע המחוקק שגורמי הכשרות יתחשבו ב"דיני הכשרות בלבד". בית המשפט ניסה להגדיר את "דיני הכשרות", וקבע שמדובר ב"שמירה על אותו 'גרעין קשה' של דיני הכשרות יצורו, הכנתו והגשתו ולהבטיח שתעודת ההכשר תינתן רק למי שמקפיד על אלה, ללא קשר למידת שמירתו של אותו בעל עסק על דיני הלכה אחרים"5. כפי שנראה להלן, הניסיון לתחם את סמכויות הגורמים הללו ל"גרעין הקשה של הלכות הכשרות" לא עלה יפה, כיוון שבתי המשפט בישראל נתנו למונח זה פרשנויות שונות, מהן מרחיבות ומהן מצמצמות, ואיינו למעשה את קשיות המבחן המשפטי ואת גרעיניותו.
המפגש המעניין בין החוק להלכה, כעולה מן החוק ומפסיקות בית המשפט הנוגעות ליישומו, הציב בפני בתי המשפט אתגר להתמודד עם סוגיות הלכתיות, עם פסיקות רבנים ועם החלטות גורמי הכשרות. להלן נבקש להציע הגדרה למונח ה"גרעין הקשה של הלכות הכשרות", וננסה לבחון לאורה אם ראוי שיתערב בית המשפט בשיקוליהם ההלכתיים של גורמי הכשרות, ובאיזו מידה מותר לו לעשות כן6.
המושג "גרעין קשה" ניתן להתפרש בשתי דרכים. הדרך האחת, "הגישה המאבחנת", היא בחינת פסקי ההלכה שיצאו מתחת ידי גורמי הכשרות, מתוך הנחה שהפסק שלהם קובע ומכריע לעניין כשרות המזון, וקביעה אם תעודת הכשרות משקפת את מצבו ההלכתי של המזון. הגישה השנייה, "הגישה המתערבת", מרחיבה את סמכות בתי המשפט בהתירה להם להתערב בשיקולי ההלכה תוך בחינת המקורות ההלכתיים שהסתמכו עליהם גורמי הכשרות, ואף לפסול כמה מהם מלשמש מרכיב בקביעת כשרות המזון.
הגישה המאבחנת
בית המשפט אינו חודר לתוך ארבע אמות של הלכה הקובעות את כשרות המזון, אם מותר הוא באכילה אם לאו, ואינו מתערב בשיקולי ההלכה להתיר מאכל מסוים ולאסור מאכל אחר. כל קביעה הלכתית בעניין זה, נכנסת בגדרו של מבחן ה"גרעין הקשה של הלכות הכשרות".
פועל יוצא מקביעה זו הוא שבתי המשפט בישראל מכירים בעובדה שבמסגרת ארבע אמות של הלכה הללו, כבכל נושא הלכתי, יש מגוון דעות: מחלוקות, גישות שונות, חומרות, היתרים וסייגים. כבכל נושא הלכתי, אף כאן יש מדרג נורמטיבי של הלכות - הלכות דאורייתא, הלכות דרבנן, הלכה למשה מסיני, גזרות, תקנות ומנהגים - המחייבות כולן את צרכן הכשרות.
בעניין אורלי7, משתקפת גישה המאפשרת פלורליזם ומרחב שיקול דעת לגורמי הכשרות, כיוון ש"עשויים להיות תחומים שבהם שני רבנים מקומיים עשויים להגיע למסקנות שונות, מבלי שנפל פגם כלשהו בהחלטתם. אשר לדיני הכשרות עצמם תיתכנה בהם גישות שונות, הכל ע"פ מנהגים וחומרות הנוהגים מדור לדור". ומעין זה נאמר גם בעניין מרבק8: "אמנם מוגבלות הרבנויות המקומיות לשיקולי כשרות בלבד, אך ידוע הוא שגם במסגרת מצומצמת זו קיימות דעות ותפיסות שונות".
רק לאחר שיצא המזון מבין כותלי בית המדרש, ולאחר שנבחן על פי קריטריונים הלכתיים, ונמצא כשר או בלתי כשר, בית המשפט רשאי להתערב ולבחון אם יש פגם הלכתי בכשרות המזון גופו בהנחה שהקביעה ההלכתית נכונה. במילים אחרות: כשרות המזון שבצלחתו של הצרכן נקבעת רק על פי ההלכה כפי שנבחנה בבית המדרש.
הגישה המתערבת
לפי גישה זו, סמכות בית המשפט פרושׂה על כלל השיקולים המביאים למסקנת גורמי הכשרות, ובכלל זה בחינת תוכן ההלכות שנסמכו עליהן גורמי הכשרות בפסיקתם וירידה לחקר טעמי ההלכה. בית המשפט בוחן כל הלכה לגופה, וקובע על פי ראות עיניו אם לפי פירושו, הלכה זו שייכת לגרעין הקשה של הלכות הכשרות אם לאו.
לפי גישה זו, בית המשפט מתייחס למעשה לקריטריונים ההלכתיים כאל כל קריטריון חקיקתי אחר הנתון לפרשנות בית המשפט, ואף רואה את עצמו ממונה על שמירת אחידותם. ומאחר שההלכה אינה עשויה מקשה אחת, ויש בה מחלוקות ודעות שונות, בית המשפט מתיר לעצמו להתערב בשיקולים פנים הלכתיים בניסיון לגבש מבחן אחיד. דברים בעניין זה נאמרו בבג"צ רסקין: "תחולתו של החוק היא בכל שטח המדינה, ומן הראוי לפרשו ככל שניתן כך שלא יחול דין שונה על פיו במקומות שונים בארץ... 'גרעין קשה' זה, כך יש להבין את כוונת החוק, שווה הוא בכל אתר ואתר בארץ"9.
חדירה פרשנית חריפה של בית המשפט לתחום ההלכה מתגלה בבג"צ מרבק10, שנידון בו האיסור ההלכתי של שחוטי חוץ, ולפיו כל בשר שנשחט במקום אחד ונמכר במקום אחר אינו כשר11. מטעם זה לא הכשירה הרבנות בנתניה בשר שנשחט בתל-אביב. אילו נקט בית המשפט בגישה המאבחנת, היה עליו לקבוע כבר בשלב זה שהרבנות בנתניה פעלה על פי סמכותה, משום שאין ספק שהלכת שחוטי חוץ קובעת לעניין כשרות המזון. ואולם בית המשפט הרחיב מאוד את הגישה הפרשנית, ובחן את מקורותיו של דין שחוטי חוץ מתוך כוונה לנסות ולהכריע בשאלה אם ראוי היה שישמש את גורמי הכשרות אם לאו. השופט גבריאל בך מצא שני נימוקים להלכת שחוטי חוץ: טעם "הלכתי", ולפיו שוחטים שבאו מחוץ למקום ההשגחה אינם נאמנים; וטעם "כלכלי", המגמה לשמור על פרנסת השוחטים המקומיים. לאור חקירתו זו, קבע השופט בך (אף כי בדרך אגב): "אומר מיד כי לו שוכנעתי כי תקנה זו, שהשתרשה במקומות רבים הן בישראל והן מחוצה לה, הייתה מבוססת על שיקולים בתחום הכלכלי בלבד ועל דאגה לפרנסתם של בעלי תפקידים מסוימים, כי אז הייתי מסיק מכך שזוהי הלכה שאין הרבנות רשאית לקחתה בחשבון במסגרת החלטותיה על פי סמכותה לפי חוק הכשרות"12.
בתי המשפט - סוגיות הלכתיות
בדיונים הנוגעים לענייני כשרות, הובאו בפני בתי המשפט נימוקי גורמי הכשרות לפסיקתם והאסמכתאות שנתבססו עליהן, ובתי המשפט ניסו להתמודד עם הפסיקות הללו, כגון בדיון בבג"צ רסקין13.
נזכיר את עיקרי העובדות: הרבנות הראשית בירושלים הוציאה דף הוראות בנושאי כשרות וחילקה אותו בבתי האוכל. באחת ההוראות נאמר: "אסור לערוך או להרשות קיום מופע שבו ריקודי בטן ו/או חשפנות באולם שבבעלותכם ו/או שמופעל על ידכם. אם יתעורר ספק בלבכם קודם המופע, נשמח להבהיר ספק זה קודם למופע". רקדנית הבטן, אילנה רסקין, עתרה נגד הוראה זו בטענה שההוראה הזאת פסולה כיוון שהיא חורגת מן הסמכות שנקבעה בחוק, ולפיה: "במתן תעודת הכשר יתחשב הרב בדיני כשרות בלבד".
הרבנות הראשית בירושלים הציגה בפני בג"צ שני פסקי הלכה של שני הרבנים הראשיים לירושלים המתייחסים לסוגיה מבחינה הלכתית גרידא, ובהם שלושה נימוקים עיקריים:
א. אסור למשגיחי כשרות להימצא במקום שמתנהל בו מופע שמטרתו גירוי מיני וחושניות, והפועל היוצא מהעדר השגחה במקום זה הוא שיש ספק בכשרות האוכל המוגש בו:
הרי בעת ההופעה, מקום זה משולל השגחה וכל אחד יכול לעשות מה שלבו חפץ... ולא יתכן מתן תעודת כשרות וקבלת אחריות על כשרות, אם ישנו זמן מסוים, או שעה מסוימת בה שוללים אפשרות של השגחה14.
אסור לו לאדם דתי להישאר שם ומוכרח הוא לברוח מן העבירה וגם יפסיד מלאכתו מלהיות שומר [=משגיח] כיון שבהישארותו שם נעשה הוא עצמו חשוד על עריות ואפילו דקה אחת פוסלת וממילא נשאר המקום בלי שומר ונאסר כל האוכל. עפ"י ההלכה הברורה השומר הוא עיקר ההיתר של האולם והוא נציג הרבנות ועליו אנו סומכים, ואם אין שומר, אתא שומר וגם לילה והכל חושך ואפלה15.
משום כך, הודיעה הרבנות לבית המשפט שאם ייערך המופע באולם הסמוך לאולם שמוגש בו המזון, תינתן לו תעודת כשרות.
ב. מניעת מכשלה ומראית עין, כדברי הרב קוליץ:
שלא להכשיל את הרבים שיחשבו בטעות כי אם הרב נותן הכשר, סימן הוא שאין כל איסור ומותר להסתכל במופעים אלו.
אי אפשר לתת אמון ברבנים אלו והכשרם אינו הכשר ובכך נעשה הרב לחשוד שנותן הכשר במקום שאסור לתת הכשר...
ברור שאין לחייב את הרב לתת הכשר על סעודה כשמופע תועבה לפניהם... כי ברור שאי אפשר לכפות על הרב שיעבור איסור כל שהוא בכדי לתת הכשר וכאן בנתינת התעודה הרב עובר על איסור16.
ג. פגם באמינות מספק המזון, בניגוד לכלל האומר שכל אדם מישראל הוא בחזקת ישר, ואין בודקין בציציותיו ובהתנהגותו הפרטית בביתו, כדברי הרב משאש:
דאע"פ שאינו דתי ואולי אוכל גם מאכלות אסורות, אבל מסתמא להכשיל ולהטעות את הרבים, לתת להם טרף במקום כשר, אינו ברור שיעשה... דאף שאין להקפיד על בעל האולם, היינו בעניינים השייכים לעצמו, לחלל שבת, או הולך לרקוד או אוכל איסור, אבל באופן שהוא מכשיל את הרבים, ודאי שמצד ההלכה אסור לתת תעודה בכגון זה... דכיוון שמסכים הוא להכניס תועבה בפומבי בפני קהל רב ואינו חושש להכשיל רבים, דתיים ולא דתיים, א"כ בוודאי עביד הא נמי [=עושה זאת גם] לגבי טריפה ויבא לרמות השומר17.
ואף שעמדו פסקי ההלכה הללו בפני בית המשפט, והרבנים פסקו בהם באופן חד משמעי שאסור למשגיח כשרות להימצא במקום שמתקיים בו מופע בלתי צנוע, ואף עמדו על מראית העין שבדבר, הסיק בית המשפט: "העולה מהאמור לעיל הוא, שעל פי גישת המשיבים, משנמסרה הסמכות למתן תעודת הכשר לפי החוק לרבנים, רב החפץ להיות שלם עם עצמו, רשאי שלא ליתן תעודת הכשר, כאשר בבית האוכל מתקיימים מעשים או אירועים שאינם על פי ההלכה, אפילו מקפידים בו על דיני כשרות המזון".
בית המשפט התייחס בחשדנות לנימוק בדבר הפגם באמינותו של מי שמכשיל אחרים, וקבע שאינו אלא "דרך עקיפה להשלטת חובת שמירת דיני ההלכה כולם". אך אילו דקדק בית המשפט בנימוקו של הרב משאש, היה למֵד שאורחות חייו הפרטיים של בעל בית האוכל אין בהם להשפיע על נאמנותו.
ואשר לנימוק משום "מראית עין", קבע בית המשפט ש"עם כל הכבוד, הנמקה זו אין לה בעליל כל קשר לכשרות המזון". הוצאת סוגיית מראית העין מדיני כשרות המזון מורה על חוסר התמצאות בית המשפט בארבע אמות של הלכה, שהרי ידוע שיסודן של כמה מהלכות הכשרות באיסור מראית העין, כגון: איסור אכילת בשר ושתיית חלב שקדים, אכילת דם דגים18, החובה להפריד בין אוכלי בשר לאוכל חלב בשולחן אחד ועוד.
לאחר שהתערב בנימוקיהם ההלכתיים של רבני ירושלים, חבש לראשו בית המשפט את כובע (או שמא את כיפת) הפוסק, והציע לרבני ירושלים לנקוט דרך "גמישה וקונסטרוקטיבית", כשם שעשה הרב משה פיינשטיין (ארה"ב, המאה הכ') בתשובתו19 בעניין מרכז ספורט יהודי שמכרו במסעדתו מזון לא כשר. ואולם יש להדגיש, שהרב פיינשטיין פסק שם מה שפסק רק בדיעבד, והעדיף לתת לבית האוכל של מרכז הספורט תעודת כשרות אם יימכרו שם רק מוצרים כשרים אף שבעלי המקום אינם מתחייבים שלא למכור מוצרי חלב למי שאכל מוצרי בשר. עדיף להבטיח את כשרות המוצרים מלהימנע מלתת תעודת הכשר ולהכשיל את הציבור באכילת מזון שאינו כשר כלל. ברור שהיקש מתשובת הרב פיינשטיין למדיניות גורמי הכשרות בישראל אינה ראויה, כיוון שהגורמים הללו הוסמכו בחוק לקבוע מדיניות לכתחילה, והסומכים על תעודות הכשרות שהם מנפיקים בטוחים שהמזון בהם כשר לכתחילה, לא בדיעבד.
ארבע אמותיו של המחוקק
נוסף על התערבות בפסיקות ההלכתיות של גורמי הכשרות, התערב בית המשפט בבג"צ רסקין בהחלטות המחוקק, ופסק בניגוד להן. בעת שנידון נוסח החוק בוועדת חוק ומשפט של הכנסת20, ביקשו כמה מחברי הכנסת לגרוס "כשרות המזון" בסעיף 11 לחוק, הקובע שעל הרב "להתחשב בדיני הכשרות בלבד". ההצעה נדחתה על ידי רוב חברי הוועדה מן הטעם שהרב נותן תעודת הכשר על סמך בדיקת דיני הכשרות ולא על סמך בדיקה מעבדתית של מרכיבי המזון, שהרי למשל, מזון שהוכן על פי כל כללי ההלכה, אך הובא על ידי יהודי במעלית בשבת, אסור באכילה. לאחר דיון מפורט בשאלת הוספת המילה "המזון", נדחתה בקשת חברי הכנסת הללו.
אף על פי כן, ובניגוד לדעת הרוב בוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, ובניגוד לנוסחו הסופי והמחייב של החוק, קבע בית המשפט בבג"צ רסקין: "מטרתו ותכליתו של החוק הן למנוע הונאה ביחס לכשרות המזון מבחינת טיבו, דרך הכנתו והגשתו והוא לא נועד לשרת מטרות של השלטת דיני ההלכה בעניינים אשר אינם חלק מדיני כשרות המזון"21.
"הדת והדין הדתי אינם יצורים של המחוקק החילוני"22
להתערבות בית המשפט בשיקוליהם ההלכתיים של גורמי הכשרות, עשויה להיות השפעה מרחיקת לכת. לפי גישה זו, בית המשפט עשוי לבחון טעמי הלכות כשרות שונות ולהוציא מתוך ה"גרעין הקשה" של הלכות הכשרות הלכות יסודיות הנוגעות לכשרות המזון, כגון הלכות "יין שנגע בו עכו"ם" ("סתם יינם")23, כיוון שהטעם לאיסור זה הוא לכאורה טעם חברתי-דתי, "שגזרו סתם יינם משום בנותיהם"24, היינו משום הרצון למנוע קרבה יתרה בין הגויים לישראל מחשש לנישואי תערובת.
דוגמה נוספת היא ההלכה האוסרת עירוב בשר בדגים, שטעמה אינו הלכתי-כשרותי, אלא רפואי-בריאותי25. סביר להניח שבית המשפט לא יראה טעם רפואי זה חלק מה"גרעין הקשה" של הלכות הכשרות26, במיוחד לאור העובדה שייתכן שחוות דעת רפואיות עדכניות עשויות לבטל את קיומו של הסיכון הרפואי הנזכר בהלכה. עם זאת, ההלכה הזאת, שנקבעה מקדמת דנא, אינה כפופה לשיקולים שיפוטיים או למציאות הרפואית בימינו.
וראוי להעיר שהיחס בין ההלכה ובין טעמיה אינו בהכרח יחס ישיר. יש שהטעם הפומבי שנתנו חז"ל להלכה אינו הטעם האמתי27. משום כך אף נקבע ש"אף על פי שבטל הטעם לא בטל האיסור"28. בכך שונה ההלכה כקודקס משפטי מעולם המשפט המוכר לבתי המשפט. נוסף על הבקיאות בעולם ההלכה, הבדל זה מחייב את פוסקי ההלכה גם ב"אמונת חכמים" ובענווה הבאה לידי ביטוי הלכתי בקביעה ש"אין בית דין רשאי לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמניין".
סיכום
כפי שאמרנו בראש דברינו, קביעת כשרות המזון היא עניין הלכתי בלבד, וצרכני הכשרות ימשיכו לנתב את ארוחותיהם על פי פסיקות גורמי הכשרות והבד"צ, לא על פי פרשנות בתי המשפט והבג"צ. ניסיונות בתי המשפט להתערב בשיקולים ההלכתיים ואף להוציא חלק מהלכות הכשרות מכלל "הגרעין הקשה" עשויים לגרום לכינויו של מזון בשם "כשר" אף שאינו כזה מבחינה הלכתית. כך, בניגוד גמור למטרת החוק, "יוכשר" מזון שאינו כשר, הציבור שומר הכשרות יאבד את אמונו בתעודות הכשרות, ומטרת החוק תסוכל29.
אף שיש בין ההלכה ובין החוק הישראלי זהות חיצונית של שפה וקשר תרבותי מסוים, ניכר הבדל של ממש בין שני העולמות בטרמינולוגיה, בהשקפת העולם, בחוקי הפרשנות ובמדרג הנורמטיבי של דאורייתא ודרבנן, לכתחילה ובדיעבד ועוד. כיוון שכך, טוב יעשה בית המשפט אם יתייחס לתחום ההלכתי כלתחומים האחרים שאינו בקיא בהם, שהוא מבקש את סיועם של המומחים בהם, ואינו מתערב בשיקוליהם. לעניין הכשרות, הרי כבר קבע המחוקק את המומחים בתחום, כשהגדיר מי הם גורמי הכשרות.
מסופר על חכם אחד ששאל את אביו בילדותו: אם יש לכל אדם בעולם ארבע אמות משלו, מדוע בני אדם מתווכחים בכל יום, דוחפים זה את זה ומתחרים זה בזה? השיב לו אביו: כיוון שכל אחד רוצה את ארבע האמות של חברו. ומכיוון שאמרו חכמינו זכרונם לברכה ש"מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד", צר המקום בחלקת אלוהים קטנה זו מלהכיל גם את התערבות בית המשפט.
הערות:
* עורכי דין, ירושלים.
1. דברים יד, ג.
2. בבלי חולין סג ע"ב.
3. רש"י, דברים יד, יג.
4. ראה: בבלי סנהדרין יז ע"א; עירובין יג ע"ב.
5. בג"צ 465/89 אילנה רסקין נ' המועצה הדתית ירושלים פ"ד מד(2), 673.
6. וראה א' ינון וב' לאו, גיליונות "פרשת השבוע", שמיני, תשס"ב, מס' 69, שעסקו גם הם בנושא זה, אם כי מנקודת מבט שונה משלנו.
7. בג"צ 22/91 אורלי ש. 1985 בע"מ נ' הרב הראשי ליבנה, פ"ד מה(3) 820.
8. בג"צ 3944/92 מרבק נ' הרבנות הראשית נתניה, פ"ד מט(1) 278.
9. בג"צ רסקין, הנזכר לעיל, הערה 5. נעיר שעניין זה מתייחס להערת אחד השופטים במהלך הדיון שבמלון בהרצליה שהתארח בו בעת האחרונה, הופיעה רקדנית בטן בחדר האוכל אף שיש לו תעודת כשרות.
10. בג"צ מרבק, הנזכר לעיל, הערה 8.
11. בסיס לאיסור זה ניתן למצוא בפתחי תשובה, יורה דעה, סימן מא, ס"ק יג, סימן סה, סעיף ו; בשו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן ה ועוד.
12. בג"צ מרבק, הנזכר לעיל, הערה 10, עמ' 290.
13. בג"צ רסקין, הנזכר לעיל, הערה 5.
14. מתוך חוות דעתו של הרב י' קוליץ, רבה הראשי האשכנזי של ירושלים, במסגרת הדיון בבג"צ רסקין הנזכר לעיל בהערה 5.
15. מתוך חוות דעתו של הרב ש' משאש, רבה הראשי הספרדי של ירושלים, במסגרת הדיון בבג"צ רסקין הנזכר לעיל בהערה 5.
16. ראה לעיל, הערה 14.
17. ראה לעיל, הערה 15.
18. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן טו, סעיף ט: "דם דגים אף על פי שהוא מותר, אם קבצו בכלי אסור משום מראית עין".
19. שו"ת איגרות משה, יורה דעה, חלק א, סימן נב.
20. דברים אלה הובאו בפני בית המשפט בבג"צ רסקין באמצעות תצהיר של אחד מחברי הוועדה בצירוף פרוטוקולים מדיוני ועדת חוקה חוק ומשפט.
21. מעניין לציין שעל אף גישת בית המשפט בבג"צ רסקין (465/89), הרי בבג"צ שני שהוגש על ידי רסקין (בג"צ 4759/90), שופטי בג"צ, בהרכב אחר, לא מצאו לנכון ליתן את הסעדים המבוקשים. בעתירה זו נתבקש בג"צ ליתן סעד המחייב את הרבנות להודיע לבעלי אולמות שאין איסור בקיום מופעי העותרת, ושאינה קושרת מתן תעודת כשרות באי-קיום המופעים. כאמור, נדחתה העתירה.
22. דברי השופט קיסטר, בג"צ 291/74 ראובן בילט נ' הרב שלמה גורן הרב הראשי לישראל ואח', פ"ד כט(1) 100.
23. נציין שהרמב"ם הקדיש לאיסור זה שלושה משבעה-עשר הפרקים שבהלכות מאכלות אסורות (פרקים יא - יג).
24. בבלי שבת יז ע"ב; בבלי עבודה זרה לו ע"ב; טור, יורה דעה, סימן קכג. וראה באריכות אנציקלופדיה תלמודית, כרך כד, ערך "יין של גויים".
25. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קטז, סעיף ב, ומקורו בבבלי פסחים עו ע"ב.
26. אף שיש איסור הלכתי לצרוך מזון המסוכן לבריאות. עניינים אלה באים אצל הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות, פרק יז, הלכות כט-לב. על כגון זה, אמרו: "חמירא סכנתא מאיסורא". וראה באריכות, ע' אדרעי, הכשרות בהלכה, מהדורה שלישית, תשמ"א ירושלים, עמ' 205.
27. ראה למשל, ש' ליברמן, יוונית ויוונות בארץ ישראל, ירושלים תשכ"ג, עמ' 253.
28. בית יוסף, אורח חיים, סימן תסח, אות א. וראה רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ב, הלכה ב.
29. אמירות ברוח זו נשמעו לאחר פסיקת בג"צ בעניין רסקין, כשנתפרסמה בעיתונות כוונתם של גורמים שונים להנפיק תעודת כשרות וכתוב עליה "בהכשל בג"צ".
דוד קירשנבום וזאב דסברג*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
פתח דבר לפני כשבוע מלאו תשע-עשרה שנה לחקיקת "חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג1983-" (מכאן ואילך: "החוק"). חוק זה מתייחד באימוץ יסודות הלכתיים בספר החוקים הישראלי. ברי היה למחוקק שהמבחנים לכשרותו של מזון אינם יכולים להיות כלים משפטיים או מדעיים חילוניים, ובבואו להגן על כשרות המזון מהונאה, עליו לנקוט אמות מידה דתיות ומבחנים הלכתיים דתיים. זאת ועוד. ברור היה למחוקק שהפיקוח על קיום החוק חייב להיות בשליטת אנשים האמונים על ההלכה היהודית ונאמנים על ציבור צרכני המזון הכשר. כדי להפיס את דעת המתנגדים לדריסת רגלה של ההלכה בחוק הישראלי, קבע המחוקק שגורמי הכשרות יתחשבו ב"דיני הכשרות בלבד". בית המשפט ניסה להגדיר את "דיני הכשרות", וקבע שמדובר ב"שמירה על אותו 'גרעין קשה' של דיני הכשרות יצורו, הכנתו והגשתו ולהבטיח שתעודת ההכשר תינתן רק למי שמקפיד על אלה, ללא קשר למידת שמירתו של אותו בעל עסק על דיני הלכה אחרים"5. כפי שנראה להלן, הניסיון לתחם את סמכויות הגורמים הללו ל"גרעין הקשה של הלכות הכשרות" לא עלה יפה, כיוון שבתי המשפט בישראל נתנו למונח זה פרשנויות שונות, מהן מרחיבות ומהן מצמצמות, ואיינו למעשה את קשיות המבחן המשפטי ואת גרעיניותו. המפגש המעניין בין החוק להלכה, כעולה מן החוק ומפסיקות בית המשפט הנוגעות ליישומו, הציב בפני בתי המשפט אתגר להתמודד עם סוגיות הלכתיות, עם פסיקות רבנים ועם החלטות גורמי הכשרות. להלן נבקש להציע הגדרה למונח ה"גרעין הקשה של הלכות הכשרות", וננסה לבחון לאורה אם ראוי שיתערב בית המשפט בשיקוליהם ההלכתיים של גורמי הכשרות, ובאיזו מידה מותר לו לעשות כן6. המושג "גרעין קשה" ניתן להתפרש בשתי דרכים. הדרך האחת, "הגישה המאבחנת", היא בחינת פסקי ההלכה שיצאו מתחת ידי גורמי הכשרות, מתוך הנחה שהפסק שלהם קובע ומכריע לעניין כשרות המזון, וקביעה אם תעודת הכשרות משקפת את מצבו ההלכתי של המזון. הגישה השנייה, "הגישה המתערבת", מרחיבה את סמכות בתי המשפט בהתירה להם להתערב בשיקולי ההלכה תוך בחינת המקורות ההלכתיים שהסתמכו עליהם גורמי הכשרות, ואף לפסול כמה מהם מלשמש מרכיב בקביעת כשרות המזון. הגישה המאבחנת פועל יוצא מקביעה זו הוא שבתי המשפט בישראל מכירים בעובדה שבמסגרת ארבע אמות של הלכה הללו, כבכל נושא הלכתי, יש מגוון דעות: מחלוקות, גישות שונות, חומרות, היתרים וסייגים. כבכל נושא הלכתי, אף כאן יש מדרג נורמטיבי של הלכות - הלכות דאורייתא, הלכות דרבנן, הלכה למשה מסיני, גזרות, תקנות ומנהגים - המחייבות כולן את צרכן הכשרות. בעניין אורלי7, משתקפת גישה המאפשרת פלורליזם ומרחב שיקול דעת לגורמי הכשרות, כיוון ש"עשויים להיות תחומים שבהם שני רבנים מקומיים עשויים להגיע למסקנות שונות, מבלי שנפל פגם כלשהו בהחלטתם. אשר לדיני הכשרות עצמם תיתכנה בהם גישות שונות, הכל ע"פ מנהגים וחומרות הנוהגים מדור לדור". ומעין זה נאמר גם בעניין מרבק8: "אמנם מוגבלות הרבנויות המקומיות לשיקולי כשרות בלבד, אך ידוע הוא שגם במסגרת מצומצמת זו קיימות דעות ותפיסות שונות". רק לאחר שיצא המזון מבין כותלי בית המדרש, ולאחר שנבחן על פי קריטריונים הלכתיים, ונמצא כשר או בלתי כשר, בית המשפט רשאי להתערב ולבחון אם יש פגם הלכתי בכשרות המזון גופו בהנחה שהקביעה ההלכתית נכונה. במילים אחרות: כשרות המזון שבצלחתו של הצרכן נקבעת רק על פי ההלכה כפי שנבחנה בבית המדרש. הגישה המתערבת לפי גישה זו, בית המשפט מתייחס למעשה לקריטריונים ההלכתיים כאל כל קריטריון חקיקתי אחר הנתון לפרשנות בית המשפט, ואף רואה את עצמו ממונה על שמירת אחידותם. ומאחר שההלכה אינה עשויה מקשה אחת, ויש בה מחלוקות ודעות שונות, בית המשפט מתיר לעצמו להתערב בשיקולים פנים הלכתיים בניסיון לגבש מבחן אחיד. דברים בעניין זה נאמרו בבג"צ רסקין: "תחולתו של החוק היא בכל שטח המדינה, ומן הראוי לפרשו ככל שניתן כך שלא יחול דין שונה על פיו במקומות שונים בארץ... 'גרעין קשה' זה, כך יש להבין את כוונת החוק, שווה הוא בכל אתר ואתר בארץ"9. חדירה פרשנית חריפה של בית המשפט לתחום ההלכה מתגלה בבג"צ מרבק10, שנידון בו האיסור ההלכתי של שחוטי חוץ, ולפיו כל בשר שנשחט במקום אחד ונמכר במקום אחר אינו כשר11. מטעם זה לא הכשירה הרבנות בנתניה בשר שנשחט בתל-אביב. אילו נקט בית המשפט בגישה המאבחנת, היה עליו לקבוע כבר בשלב זה שהרבנות בנתניה פעלה על פי סמכותה, משום שאין ספק שהלכת שחוטי חוץ קובעת לעניין כשרות המזון. ואולם בית המשפט הרחיב מאוד את הגישה הפרשנית, ובחן את מקורותיו של דין שחוטי חוץ מתוך כוונה לנסות ולהכריע בשאלה אם ראוי היה שישמש את גורמי הכשרות אם לאו. השופט גבריאל בך מצא שני נימוקים להלכת שחוטי חוץ: טעם "הלכתי", ולפיו שוחטים שבאו מחוץ למקום ההשגחה אינם נאמנים; וטעם "כלכלי", המגמה לשמור על פרנסת השוחטים המקומיים. לאור חקירתו זו, קבע השופט בך (אף כי בדרך אגב): "אומר מיד כי לו שוכנעתי כי תקנה זו, שהשתרשה במקומות רבים הן בישראל והן מחוצה לה, הייתה מבוססת על שיקולים בתחום הכלכלי בלבד ועל דאגה לפרנסתם של בעלי תפקידים מסוימים, כי אז הייתי מסיק מכך שזוהי הלכה שאין הרבנות רשאית לקחתה בחשבון במסגרת החלטותיה על פי סמכותה לפי חוק הכשרות"12. בתי המשפט - סוגיות הלכתיות נזכיר את עיקרי העובדות: הרבנות הראשית בירושלים הוציאה דף הוראות בנושאי כשרות וחילקה אותו בבתי האוכל. באחת ההוראות נאמר: "אסור לערוך או להרשות קיום מופע שבו ריקודי בטן ו/או חשפנות באולם שבבעלותכם ו/או שמופעל על ידכם. אם יתעורר ספק בלבכם קודם המופע, נשמח להבהיר ספק זה קודם למופע". רקדנית הבטן, אילנה רסקין, עתרה נגד הוראה זו בטענה שההוראה הזאת פסולה כיוון שהיא חורגת מן הסמכות שנקבעה בחוק, ולפיה: "במתן תעודת הכשר יתחשב הרב בדיני כשרות בלבד". הרבנות הראשית בירושלים הציגה בפני בג"צ שני פסקי הלכה של שני הרבנים הראשיים לירושלים המתייחסים לסוגיה מבחינה הלכתית גרידא, ובהם שלושה נימוקים עיקריים: א. אסור למשגיחי כשרות להימצא במקום שמתנהל בו מופע שמטרתו גירוי מיני וחושניות, והפועל היוצא מהעדר השגחה במקום זה הוא שיש ספק בכשרות האוכל המוגש בו: |
הרי בעת ההופעה, מקום זה משולל השגחה וכל אחד יכול לעשות מה שלבו חפץ... ולא יתכן מתן תעודת כשרות וקבלת אחריות על כשרות, אם ישנו זמן מסוים, או שעה מסוימת בה שוללים אפשרות של השגחה14.
אסור לו לאדם דתי להישאר שם ומוכרח הוא לברוח מן העבירה וגם יפסיד מלאכתו מלהיות שומר [=משגיח] כיון שבהישארותו שם נעשה הוא עצמו חשוד על עריות ואפילו דקה אחת פוסלת וממילא נשאר המקום בלי שומר ונאסר כל האוכל. עפ"י ההלכה הברורה השומר הוא עיקר ההיתר של האולם והוא נציג הרבנות ועליו אנו סומכים, ואם אין שומר, אתא שומר וגם לילה והכל חושך ואפלה15. |
|
משום כך, הודיעה הרבנות לבית המשפט שאם ייערך המופע באולם הסמוך לאולם שמוגש בו המזון, תינתן לו תעודת כשרות.
ב. מניעת מכשלה ומראית עין, כדברי הרב קוליץ: |
שלא להכשיל את הרבים שיחשבו בטעות כי אם הרב נותן הכשר, סימן הוא שאין כל איסור ומותר להסתכל במופעים אלו.
אי אפשר לתת אמון ברבנים אלו והכשרם אינו הכשר ובכך נעשה הרב לחשוד שנותן הכשר במקום שאסור לתת הכשר... ברור שאין לחייב את הרב לתת הכשר על סעודה כשמופע תועבה לפניהם... כי ברור שאי אפשר לכפות על הרב שיעבור איסור כל שהוא בכדי לתת הכשר וכאן בנתינת התעודה הרב עובר על איסור16. |
|
ג. פגם באמינות מספק המזון, בניגוד לכלל האומר שכל אדם מישראל הוא בחזקת ישר, ואין בודקין בציציותיו ובהתנהגותו הפרטית בביתו, כדברי הרב משאש:
|
דאע"פ שאינו דתי ואולי אוכל גם מאכלות אסורות, אבל מסתמא להכשיל ולהטעות את הרבים, לתת להם טרף במקום כשר, אינו ברור שיעשה... דאף שאין להקפיד על בעל האולם, היינו בעניינים השייכים לעצמו, לחלל שבת, או הולך לרקוד או אוכל איסור, אבל באופן שהוא מכשיל את הרבים, ודאי שמצד ההלכה אסור לתת תעודה בכגון זה... דכיוון שמסכים הוא להכניס תועבה בפומבי בפני קהל רב ואינו חושש להכשיל רבים, דתיים ולא דתיים, א"כ בוודאי עביד הא נמי [=עושה זאת גם] לגבי טריפה ויבא לרמות השומר17.
|
|
ואף שעמדו פסקי ההלכה הללו בפני בית המשפט, והרבנים פסקו בהם באופן חד משמעי שאסור למשגיח כשרות להימצא במקום שמתקיים בו מופע בלתי צנוע, ואף עמדו על מראית העין שבדבר, הסיק בית המשפט: "העולה מהאמור לעיל הוא, שעל פי גישת המשיבים, משנמסרה הסמכות למתן תעודת הכשר לפי החוק לרבנים, רב החפץ להיות שלם עם עצמו, רשאי שלא ליתן תעודת הכשר, כאשר בבית האוכל מתקיימים מעשים או אירועים שאינם על פי ההלכה, אפילו מקפידים בו על דיני כשרות המזון".
בית המשפט התייחס בחשדנות לנימוק בדבר הפגם באמינותו של מי שמכשיל אחרים, וקבע שאינו אלא "דרך עקיפה להשלטת חובת שמירת דיני ההלכה כולם". אך אילו דקדק בית המשפט בנימוקו של הרב משאש, היה למֵד שאורחות חייו הפרטיים של בעל בית האוכל אין בהם להשפיע על נאמנותו. ואשר לנימוק משום "מראית עין", קבע בית המשפט ש"עם כל הכבוד, הנמקה זו אין לה בעליל כל קשר לכשרות המזון". הוצאת סוגיית מראית העין מדיני כשרות המזון מורה על חוסר התמצאות בית המשפט בארבע אמות של הלכה, שהרי ידוע שיסודן של כמה מהלכות הכשרות באיסור מראית העין, כגון: איסור אכילת בשר ושתיית חלב שקדים, אכילת דם דגים18, החובה להפריד בין אוכלי בשר לאוכל חלב בשולחן אחד ועוד. לאחר שהתערב בנימוקיהם ההלכתיים של רבני ירושלים, חבש לראשו בית המשפט את כובע (או שמא את כיפת) הפוסק, והציע לרבני ירושלים לנקוט דרך "גמישה וקונסטרוקטיבית", כשם שעשה הרב משה פיינשטיין (ארה"ב, המאה הכ') בתשובתו19 בעניין מרכז ספורט יהודי שמכרו במסעדתו מזון לא כשר. ואולם יש להדגיש, שהרב פיינשטיין פסק שם מה שפסק רק בדיעבד, והעדיף לתת לבית האוכל של מרכז הספורט תעודת כשרות אם יימכרו שם רק מוצרים כשרים אף שבעלי המקום אינם מתחייבים שלא למכור מוצרי חלב למי שאכל מוצרי בשר. עדיף להבטיח את כשרות המוצרים מלהימנע מלתת תעודת הכשר ולהכשיל את הציבור באכילת מזון שאינו כשר כלל. ברור שהיקש מתשובת הרב פיינשטיין למדיניות גורמי הכשרות בישראל אינה ראויה, כיוון שהגורמים הללו הוסמכו בחוק לקבוע מדיניות לכתחילה, והסומכים על תעודות הכשרות שהם מנפיקים בטוחים שהמזון בהם כשר לכתחילה, לא בדיעבד. ארבע אמותיו של המחוקק אף על פי כן, ובניגוד לדעת הרוב בוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, ובניגוד לנוסחו הסופי והמחייב של החוק, קבע בית המשפט בבג"צ רסקין: "מטרתו ותכליתו של החוק הן למנוע הונאה ביחס לכשרות המזון מבחינת טיבו, דרך הכנתו והגשתו והוא לא נועד לשרת מטרות של השלטת דיני ההלכה בעניינים אשר אינם חלק מדיני כשרות המזון"21. "הדת והדין הדתי אינם יצורים של המחוקק החילוני"22 דוגמה נוספת היא ההלכה האוסרת עירוב בשר בדגים, שטעמה אינו הלכתי-כשרותי, אלא רפואי-בריאותי25. סביר להניח שבית המשפט לא יראה טעם רפואי זה חלק מה"גרעין הקשה" של הלכות הכשרות26, במיוחד לאור העובדה שייתכן שחוות דעת רפואיות עדכניות עשויות לבטל את קיומו של הסיכון הרפואי הנזכר בהלכה. עם זאת, ההלכה הזאת, שנקבעה מקדמת דנא, אינה כפופה לשיקולים שיפוטיים או למציאות הרפואית בימינו. וראוי להעיר שהיחס בין ההלכה ובין טעמיה אינו בהכרח יחס ישיר. יש שהטעם הפומבי שנתנו חז"ל להלכה אינו הטעם האמתי27. משום כך אף נקבע ש"אף על פי שבטל הטעם לא בטל האיסור"28. בכך שונה ההלכה כקודקס משפטי מעולם המשפט המוכר לבתי המשפט. נוסף על הבקיאות בעולם ההלכה, הבדל זה מחייב את פוסקי ההלכה גם ב"אמונת חכמים" ובענווה הבאה לידי ביטוי הלכתי בקביעה ש"אין בית דין רשאי לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמניין". סיכום אף שיש בין ההלכה ובין החוק הישראלי זהות חיצונית של שפה וקשר תרבותי מסוים, ניכר הבדל של ממש בין שני העולמות בטרמינולוגיה, בהשקפת העולם, בחוקי הפרשנות ובמדרג הנורמטיבי של דאורייתא ודרבנן, לכתחילה ובדיעבד ועוד. כיוון שכך, טוב יעשה בית המשפט אם יתייחס לתחום ההלכתי כלתחומים האחרים שאינו בקיא בהם, שהוא מבקש את סיועם של המומחים בהם, ואינו מתערב בשיקוליהם. לעניין הכשרות, הרי כבר קבע המחוקק את המומחים בתחום, כשהגדיר מי הם גורמי הכשרות. מסופר על חכם אחד ששאל את אביו בילדותו: אם יש לכל אדם בעולם ארבע אמות משלו, מדוע בני אדם מתווכחים בכל יום, דוחפים זה את זה ומתחרים זה בזה? השיב לו אביו: כיוון שכל אחד רוצה את ארבע האמות של חברו. ומכיוון שאמרו חכמינו זכרונם לברכה ש"מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד", צר המקום בחלקת אלוהים קטנה זו מלהכיל גם את התערבות בית המשפט. |
הערות:* עורכי דין, ירושלים. 1. דברים יד, ג. 2. בבלי חולין סג ע"ב. 3. רש"י, דברים יד, יג. 4. ראה: בבלי סנהדרין יז ע"א; עירובין יג ע"ב. 5. בג"צ 465/89 אילנה רסקין נ' המועצה הדתית ירושלים פ"ד מד(2), 673. 6. וראה א' ינון וב' לאו, גיליונות "פרשת השבוע", שמיני, תשס"ב, מס' 69, שעסקו גם הם בנושא זה, אם כי מנקודת מבט שונה משלנו. 7. בג"צ 22/91 אורלי ש. 1985 בע"מ נ' הרב הראשי ליבנה, פ"ד מה(3) 820. 8. בג"צ 3944/92 מרבק נ' הרבנות הראשית נתניה, פ"ד מט(1) 278. 9. בג"צ רסקין, הנזכר לעיל, הערה 5. נעיר שעניין זה מתייחס להערת אחד השופטים במהלך הדיון שבמלון בהרצליה שהתארח בו בעת האחרונה, הופיעה רקדנית בטן בחדר האוכל אף שיש לו תעודת כשרות. 10. בג"צ מרבק, הנזכר לעיל, הערה 8. 11. בסיס לאיסור זה ניתן למצוא בפתחי תשובה, יורה דעה, סימן מא, ס"ק יג, סימן סה, סעיף ו; בשו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן ה ועוד. 12. בג"צ מרבק, הנזכר לעיל, הערה 10, עמ' 290. 13. בג"צ רסקין, הנזכר לעיל, הערה 5. 14. מתוך חוות דעתו של הרב י' קוליץ, רבה הראשי האשכנזי של ירושלים, במסגרת הדיון בבג"צ רסקין הנזכר לעיל בהערה 5. 15. מתוך חוות דעתו של הרב ש' משאש, רבה הראשי הספרדי של ירושלים, במסגרת הדיון בבג"צ רסקין הנזכר לעיל בהערה 5. 16. ראה לעיל, הערה 14. 17. ראה לעיל, הערה 15. 18. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן טו, סעיף ט: "דם דגים אף על פי שהוא מותר, אם קבצו בכלי אסור משום מראית עין". 19. שו"ת איגרות משה, יורה דעה, חלק א, סימן נב. 20. דברים אלה הובאו בפני בית המשפט בבג"צ רסקין באמצעות תצהיר של אחד מחברי הוועדה בצירוף פרוטוקולים מדיוני ועדת חוקה חוק ומשפט. 21. מעניין לציין שעל אף גישת בית המשפט בבג"צ רסקין (465/89), הרי בבג"צ שני שהוגש על ידי רסקין (בג"צ 4759/90), שופטי בג"צ, בהרכב אחר, לא מצאו לנכון ליתן את הסעדים המבוקשים. בעתירה זו נתבקש בג"צ ליתן סעד המחייב את הרבנות להודיע לבעלי אולמות שאין איסור בקיום מופעי העותרת, ושאינה קושרת מתן תעודת כשרות באי-קיום המופעים. כאמור, נדחתה העתירה. 22. דברי השופט קיסטר, בג"צ 291/74 ראובן בילט נ' הרב שלמה גורן הרב הראשי לישראל ואח', פ"ד כט(1) 100. 23. נציין שהרמב"ם הקדיש לאיסור זה שלושה משבעה-עשר הפרקים שבהלכות מאכלות אסורות (פרקים יא - יג). 24. בבלי שבת יז ע"ב; בבלי עבודה זרה לו ע"ב; טור, יורה דעה, סימן קכג. וראה באריכות אנציקלופדיה תלמודית, כרך כד, ערך "יין של גויים". 25. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קטז, סעיף ב, ומקורו בבבלי פסחים עו ע"ב. 26. אף שיש איסור הלכתי לצרוך מזון המסוכן לבריאות. עניינים אלה באים אצל הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות, פרק יז, הלכות כט-לב. על כגון זה, אמרו: "חמירא סכנתא מאיסורא". וראה באריכות, ע' אדרעי, הכשרות בהלכה, מהדורה שלישית, תשמ"א ירושלים, עמ' 205. 27. ראה למשל, ש' ליברמן, יוונית ויוונות בארץ ישראל, ירושלים תשכ"ג, עמ' 253. 28. בית יוסף, אורח חיים, סימן תסח, אות א. וראה רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ב, הלכה ב. 29. אמירות ברוח זו נשמעו לאחר פסיקת בג"צ בעניין רסקין, כשנתפרסמה בעיתונות כוונתם של גורמים שונים להנפיק תעודת כשרות וכתוב עליה "בהכשל בג"צ". |