הדרן עלך ספר בראשית

"ספר הישר"

מנחם אֵלון^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

הדין, הנשמה והנשמה היתֵרה לכאורה, עניינים שבדין ודברים במשפט, הדיון והעיון בהם מקומו בספר שמות, השני מחמשת חומשי התורה, מעשרת הדיברות ופרשת משפטים ואילך. אך כבר מן הגיליונות היפים שהופיעו עד כה, כולם מפרשיות בספר בראשית, נמצאנו למדים שלא כך הם פני הדברים. וכל כך למה? על שום שדבר חוק ומשפט אינו מצוי רק בהוראות מפורשות בדבר זכות וחובה, מותר ואסור וכיוצא באלה. הגות משפטית מצויה גם - ומרשה אני לעצמי לומר: בעיקר - בתוך מעשים ואירועים, עובדות ותגובות שבהוויה האנושית לפרטיה, מעין מה שאמרתי בפרשת לסרסון1:

כלל גדול בידינו שאין מערכת משפטית יכולה להתפרנס מגופו של הדין בלבד. גופה של מערכת המשפט זקוק הוא לנשמה, ויש שאף לנשמה יתירה. נשמה זו תימצא למערכת המשפט בדמותן ובצלמן של נורמות ערכיות שונות, שיסודן בעקרון-העל של עשיית הישר והטוב.

עובדה זו, נשמה יתֵרה זו, מחייבת את כל העוסק באמנות המשפט, במיוחד השופט, בזהירות ובאיפוק ובצניעות. משזכינו והגענו לסיומו של ספר בראשית, מבקש אני לכתוב דברי סיום. מנהג יפה הוא במורשת ישראל בכל עיון, בשעה שמגיע הלומד לסיומו של חלק מן הלימוד, חלק המוגדר בזכות עצמו, הוא עורך לימוד של סיום, הכולל גם דברי סיום בנוסח שהלומד מבטיח בו לשוב וללמוד את החלק שסיים זה עתה, שהרי מקובלנו: "אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים למי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד"2. וכך נהוג מימים ימימה לומר בסיומה של כל מסכת ממסכתות התלמוד, שיש בו משום אירוע גדול ונכבד: "הדרן עלך מסכת..." - 'חזרנו עליך מסכת...', ומשמעו: 'אנו מבטיחים לחזור וללמוד אותך מסכת...'. נדגים משהו מעין זה בסיומנו בהגיגים על הפרשיות שבספר בראשית. "ספר הישר" ודאי המעיין תמֵה על הכותרת שבראש דבריי - "ספר הישר". לפי התלמוד, ניתן שם זה לספר בראשית עוד בתקופת הנביאים. וכך אנו שונים3:

"וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו, הלא היא כתובה על ספר הישר" (יהושע י, יג), מאי [=מהו] ספר הישר? אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב (היינו: ספר בראשית, שמעשי אבות כתובים בו - רש"י), שנקראו ישרים. שנאמר: "תמת נפשי מות ישרים" (במדבר כג, י) (בלעם מבקש על עצמו שימות מיתה של גויעה כמותן - רש"י)4.

ספר בראשית מכונה בפיהם של הנביאים, על פי פירושם של חכמי התלמוד, בשם "ספר הישר", כי החלק הניכר שבו עניינו תולדות האבות - אברהם, יצחק ויעקב - שנקראו ישרים, שלפי פירושם של חכמי התלמוד, קרא להם בלעם בשם זה, כשאיחל לעצמו למות מות ישרים, הלוא המה האבות, ושתהא אחריתו כאחריתם. פירושו של הנצי"ב דברים מאלפים מאוד בעניין שם זה לספר בראשית ולאבות האומה נאמרו על ידי רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, הידוע בכינויו הנצי"ב, שעמד במשך כארבעים שנה, במחצית השנייה של המאה הי"ט, בראש ישיבת וולוז'ין שבפלך מינסק שברוסיה הלבנה, שהייתה בימיו המרכז הרוחני של יהדות רוסיה. מפורסם פירושו לחמשת חומשי התורה, הנקרא בשם "העמק דבר". וכה כותב הנצי"ב בפתיחתו לספר בראשית:

זה הספר, הנקרא ספר בראשית, נקרא בפי הנביאים ספר הישר, כדאיתא [=כפי שישנו] במסכת עבודה זרה5... ויש להבין הטעם: למה קרא בלעם את אבותינו בשם ישרים ביחוד, ולא צדיקים או חסידים וכדומה? וגם: למה מכונה זה הספר ביחוד בכינוי ישרים? ובלעם התפלל על עצמו שיהא אחריתו כמו בעלי זה הכינוי? והעניין, דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק: הצור תמים פעלו וגו' צדיק וישר הוא (דברים לב, ד), דשבח יָשָׁר הוא נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחורבן בית שני, שהיה דור עיקש ופתלתל; ופירשנו שהיו [בני אותו דור] צדיקים וחסידים ועמֵלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חִנם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' הוא צדוקי ואפיקורס; ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר הוא, ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות, אף על גאו שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ. וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים... כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום... והיינו ממש כ"אב המון גוים" (בראשית יז, ד), שאף על גאו שאין הבן הולך במישרים, מכל מקום [האב] שוחר שלומו וטובו.

בהמשכם של דברים, עומד הנצי"ב על מאמציו של יצחק אבינו להתפייס עם אבימלך ומרעיו, ועל דרך דיבורו של יעקב אבינו, שעל אף יחסו של לבן אליו, דיבר עמו לבסוף דברים רכים (לפרטן של דברים, ראה להלן). והנצי"ב מסיים לאמור:

ובדברינו נתיישב יפה על מה נקרא זה הספר ספר הישר, שהוא ספר הבריאה.

דרכו של הנצי"ב דברים גדולים, עמוקים וקשים אלה של הנצי"ב, שהיה אחת הדמויות המרכזיות בעולם ההלכה והיהדות בימיו, שתורתו והגותו ממשיכים לשמש מעיין לא אכזב עד עיצומם של ימינו אנו, מכוונים היו, לעניות דעתי, לא רק כפירושו של הנצי"ב לעניין מהותו של ספר בראשית ולדרכם של אבות האומה, אלא מרמזים היו, בעקיפין, גם למציאות הרוחנית והחברתית בימיו של הנצי"ב, הלוא היא תקופת ההשכלה, על ריבוי הדעות שבה, על חילוקי דעות קשים ומרים בין פלגי האומה, ובתוכו של כל פלג ופלג לעצמו. כידוע, התנגד הנצי"ב להקמת "קהילה חרדית נפרדת", משום שכל בני ישראל צריכים להיות "אגודה אחת"6, והוא אף הצטרף לתנועת "חיבת ציון" מראשיתה7. מבית מדרשו של הנצי"ב, יצא גם המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, שעל אף שעזב את אורח החיים של עולם הישיבה, דבק בכל נימי נפשו במקורות ישראל ובמורשת ישראל, כינסם ואספם כדי להביאם לתודעתו של כלל הציבור היהודי, בניגוד לדעתם של אחרים. מפרי עטו של ביאליק ושירתו, יצאה הפואמה הגדולה, "המתמיד", שהיא מתארת במידה מרובה את חוויותיו מתקופת לימודיו בישיבת וולוז'ין. ולא כאן המקום להאריך באלה. ה"יושר" במערכת המשפט אך ברור ומובן כי המושג "ספר הישר" מכוון הוא, כפשוטו, לא רק לדרך יישוב חילוקי דעות בתחום דרכי החיים והנהגתם, אלא לקביעת עקרונות יסוד בתחום עשיית משפט וצדק, כפי שהדבר בא לידי ביטוי באחד מעקרונות העל של תורת המשפט העברי - "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יז-יח) - המהווה יסוד מוסד בקביעת עקרונות יסוד בעולמו של המשפט העברי הן בתחום הפסיקה הן בתחום החקיקה, הלוא הוא התקנת תקנות המתחייבות מעקרונות הצדק והיושר8. וכך פועל עקרון היושר (equity) במערכות משפטיות שונות. וכך קבע המחוקק במדינת ישראל, בבואו להגביר את ביסוס מערכת המשפט במדינה העברית על מערכת המשפט העברי במקום הקשר שהיה קיים בתקופת המנדט הבריטי עם המשפט האנגלי, לאמור: "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל"9. לצערי, ההיזקקות להוראות חוק זה כמעט ולא באה לידי ביטוי בפסיקתם של בתי המשפט, ולא כאן המקום להאריך10. נעיין עתה בדוגמאות מספר בראשית, "ספר הישר", בקצירת האומר, כנדרש ממסגרת כתיבתנו בפרשת השבוע. זכות הטיעון אחד היסודות העיקריים בדרכי ניהול המשפט, לפי עקרונות היושר, הוא זכות הטיעון של הנאשם. זכות יסוד זו, למדוה חכמי ההלכה מכמה וכמה פרשיות שבתחילתו של ספר בראשית. נעיין בדיון והנמקה מאלפים לקיומה של זכות יסוד זו בדבריו של הרמ"א, ר' משה איסרליש, מגדולי הפוסקים והמשיבים במאה הט"ז במרכז היהודי בפולין11. בתחילה, נחזור ונזכור, כפי שעמדנו על כך במקומות רבים12, שאבדן העצמאות המדינית - שהייתה קצרה יחסית - ואבדן הקשר הפיסי עם מכורתה של האומה, עם ארץ ישראל, לא הביאו עמם את ביטול האוטונומיה השיפוטית. במשך גלותו הארוכה והמפוזרת בתפוצות רבות, נטל העם העברי את משפטו ובית דינו עמו, ועמד על משמרתם, הן על ידי קבלת כתבי זכויות מן השלטון הכללי מבחוץ הן על ידי הטלת משמעת חמורה מבפנים. תופעה היסטורית זו הביאה עמה יצירה והתפתחות מתמידים בכל תחומי המשפט - האזרחי, הפלילי והציבורי - שאחד הביטויים המאלפים שלה הוא קיומה של ספרות עצומה של שאלות ותשובות בכל ענפי המשפט - הוא ה-case law של המשפט העברי, שהמה הפד"י של האומה העברית, שנוצרו ונכתבו בכל תפוצות ישראל. אוטונומיה שיפוטית זו התקיימה בארצות אירופה עד סופה של המאה הי"ח עם פרוס האמנסיפציה. בארצות המזרח נמשכה יצירה מאלפת של ספרות השו"ת - בכל ענפי המשפט - עד סמוך לימינו. וכך אמרתי, בין היתר, בפסק דיני בבג"צ האגודה לזכויות האזרח13:

הזכות לטעון ולהישמע בבית המשפט, מקורה ויסודה במורשת ישראל מקדמת דנא, וחכמי ישראל ראוה כזכות יסוד הקדומה ביותר בתרבות אנוש. סוגיה זו גדולה ומאלפת היא, ולא כאן המקום להאריך בה. נצטט דברים שהם בבחינת מועט המכיל את המרובה שנאמרו על ידי ר' משה איסרליש. ואלה דבריו: "פשיטא דאי אפשר לדון בדבר בלי שמיעת טענות הנתבע, כי התורה אמרה: 'שָמע בין אחיכם'" [הוא הפסוק שבספר דברים א, טז: "ואצוה את שפטיכם בעת ההיא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו"]. והרמ"א ממשיך ואומר: "ואף כי הדבר פשוט, נוכל ללמדו מדרכי השם יתברך, כי כל דרכיו משפט, ודרכיו דרכי נועם ונתיבותיו שלום. התחיל באדם לשאול: מי הגיד לך כי עֵירם אתה? המן העץ... ויאמר האדם... [בראשית ג, יא-יב, משפטו של אדם הראשון בטרם גורש מגן העדן]. וכן לקין, אמר לו: אי הבל אחיך? ויאמר: לא ידעתי... ויאמר: מה עשית [בראשית ד, ט-י; משפט הרצח הראשון], כדי לשמוע טענותיו, קל וחומר [שכך יש לנהוג] להדיוט [כאשר השופט הוא בשר ודם, הדיוט]. וכזה דרשו רבותנו זכרונם לברכה [ראה מדרש תנחומא, פרשת נח, פיסקא יח, ותנחומא מהדורת בובר שם, פיסקה כח], ממה שנאמר: 'ארדה נא ואראה, הכצעקתה הבאה אלי עשו' [בראשית יח, כא; פרשת סדום ועמורה] - לימד לדיינים שלא ידונו עד שישמעו ויבינו [וראה רש"י שם, וכן יא, ה]. ומינה [=מזה יש להסיק] כי אף בדבר שברור לדיין שיתחייב הנתבע, על כל פנים צריך לשמוע טענותיו תחילה". זאת תורת זכות הטיעון האמורה בתורה, שחכמים ראוה כיסוד מוסד אף כביכול בבית דין של מעלה, וקל וחומר שכך צריך לנהוג בבית דין של מטה. ועד כמה מהותית וחשובה היא זכות הטיעון, שאף אם הדבר ברור, ובטענות שייטענו לא יהא כדי לשנותו, צריך, ותינתן לבעלי הדין זכות הטיעון בפני בית המשפט לפני שיוציא את פסק דינו.

דרכי אבות האומה והנהגתם נסיים את עיוננו בעקרונות היושר שב"ספר הישר", מתוך דברים האמורים בפרשתנו, פרשת ויחי, המסיימת את פרשיות ספר בראשית. כאמור, עומד הנצי"ב על דרכי אבות האומה והנהגתם, כצדיקים, כחסידים וכישרים, שלא הייתה "שנאת חינם בלבם", לא הייתה "עקמימות" בהנהגתם, אלא דאגו לזולתם, והשתדלו להתפייס גם עם מי שביקש להצר להם ולפגוע בהם. אכן, פרשיות ספר בראשית מלאות תיאורים של דין ודברים בין שלושת האבות ובין מי שגרו עמהם, של חיפושי דרך עוקפים, לא תמיד רצויים, של מתחים בין אברהם, שרה והגר, ובין בניהם - יצחק וישמעאל, ובין בניהם של יצחק ורבקה - יעקב ועשיו. מתח רב מצוי בחלק ניכר של הפרשיות שבספר בראשית. דרך אגב, מן הראוי כבר לציין שכל מה שאירע, הדברים כהווייתם, מתואר ומפורט. אין צנזורה. גם זה עניין של יושר. שום דבר לא מטואטא. וכך הוא בתורה, בנביאים ובכתובים כולם. פרשת דוד המלך, בת-שבע ואוריה החתי מובאת על כל פרטיה. יסודם ותכליתם של דרכי האבות - אברהם, יצחק ויעקב - שכוונותיהם ומעשיהם היו ישרים, כדברי הנצי"ב בפתיחתו לספר בראשית:

שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עם עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף על גב שהיה שונא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום, מכל מקום חפץ בקיומם. וברבה [=מדרש רבה] פרשת וירא (פרק מט, פיסקה כה) איתא על זה [=נאמר על זה]: "אמר לו הקדוש ברוך הוא: אברהם, 'אהבְתָ צדק' (תהלים מה, ח) - אהבת לְצַדֵק את בריותַי; 'ותשנא רשע' (תהלים שם) - שנאת מלחייבן; 'על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחביריך' (שם) - מנח ועד אצלך עשרה דורות היו, ומכולם לא זכרתי אלא אותך"14... וכן הוצק חן ודרך ארץ נפלא על דבר אברם את לוט, כמו שנתבאר בפרשת לך לך (בראשית יג). וכן ראינו כמה נוח היה יצחק אבינו להתפיס ממשנאיו, ובמעט דברי פיוס מאבימלך ומרעיו נתפייס באופן היותר ממה שביקשו ממנו, כמבואר במקומו (בראשית כו). ויעקב אבינו, אחר שהיטב חרה לו על לבן, שידע שביקש לעוקרו, לולי ה', מכל מקום דיבר עמו דברים רכים, עד שאמרו על זה בבראשית רבה (פרשה עד15): "ויחר ליעקב וירב בלבן, ויען יעקב ויאמר ללבן: מה פשעי, מה חטאתי, כי דלקת אחרי. כי מששת את כל כלי, מה מצאת מכל כלי ביתך, שים כה נגד אחי ואחיך ויוכיחו בין שנינו (בראשית לא, לו-לז). רבי עזריה, רבי יונתן בן חגי ורבי יצחק בר מריון, ותנו לה [=ויש שונים אותה] בשם רבי חננא בר יצחק: קפדנותן של אבות ולא ענוותנותן של בנים. קפדנותן של אבות - "ויחר ליעקב וירב בלבן, ויען יעקב ויאמר ללבן: מה פשעי מה חטאתי!", אתה סבור שמא מכות ופצעים היו שם? לא, אלא דברי פיוסים. יעקב מפייס את חמיו: "כי מששת את כל כֵלי" וגו'; אמר רבי סימיי: חתן שדר אצל חמיו, אפשר לו שלא ליהנות ממנו אפילו כלי אחד, אפילו סכין אחד? ברם הכא [=אבל כאן] "כי מששת את כל כלי" - אפילו מחט אפילו צינורא! [=צינור, סיכה]. ולא ענוותנותן של בנים, מנין? מדוד - "ויברח דוד מניות רמה, ויבא ויאמר לפני יונתן: מה עשיתי, מה עווני, ומה חטאתי לפני אביך, כי מבקש את נפשי? (שמואל א, כ, א). מזכיר שפיכות דמים בפיוסו, ברם הכא [=אבל כאן, בדברי יעקב]: "כי דלקת אחרי". ונתפייס עמו מהר [יעקב נתפייס עם לבן (בראשית לא, מג-מד; לב, א)]. וכן הרבה למדנו מהליכות האבות בדרך ארץ, מה ששייך לקיום העולם המיוחד לזה הספר, שהוא ספר הבריאה. ומשום הכי [=כך] נקרא כמו כן ספר הישר על מעשה האבות בזה הפרט.

דברים גדולים ומאלפים מאת הנצי"ב. יוסף ואחיו לאחר תיאור מעשי האבות ה"ישרים", עובר ספר בראשית לתיאור יחסי יוסף ואחיו. הקנאה ביניהם, השלכת יוסף לבור, מכירתו למדיינים ולישמעאלים, הורדתו למצרים, מאסרו בשל עלילתה של אשת פוטיפר, פתרון חלומות שרי פרעה, ולאחר מכן פתרון חלום פרעה המלך בעצמו. יוסף מתמנה למשנה למלך מצרים כדי לבצע את תוכנית ההבראה שהציג לפני פרעה, ויעקב, שכה אהב את יוסף, זוכה לשוב ולראותו במצרים. ומכל מקום, המתח הקשה והחמור שבין האחים - בינם לבין עצמם ובינם לבין יוסף - לא נעלם. קודם פטירתו, משמיע יעקב דברים קשים מאוד נגד שמעון ולוי על הריגת עיר שלמה, שכם, בגלל המעשה הנורא של עינוי אחותם דינה על ידי אחד, חמור בן שכם, דברים שהם הרבה יותר חריפים ממה שנאמרו על ידי יעקב מיד לאחר הריגת אנשי שכם (בראשית לד, ל). מעשה שמעון ולוי עומד בניגוד חמור לתפיסה של "יושר", שבה דגלו האבות ה"ישרים", כפי שביטא זאת בצורה כה ברורה ראשון האבות הישרים, אברהם, בפרשת סדום: "האף תספה צדיק עם רשע?" (בראשית יח, כג), דבר שעומד בניגוד חמור לאמונה בבורא עולם, באלוקים אחד. לאחר ברכותיו, הולך גם יעקב לעולמו ומובא לקבורה במערת המכפלה. יוסף ואחיו שבים למצרים, ולאחר פטירת אבי המשפחה, האחרון לשלושת האבות ה"ישרים", חוששים האחים מתגובתו של יוסף, המשנה למלך. אף כאן, בסיום דברינו, עומדים אנו על שיח ושיג מאלפים בין יוסף ואחיו אשר חוזר ומתקשר לכיוון המרכזי שבספר בראשית, "ספר הישר". וכך אנו קוראים בסופה של פרשת ויחי:

ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, ויאמרו: לו ישטמנו יוסף, והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו. ויצוו אל יוסף לאמר: אביך ציוה לפני מותו לאמר: כה תאמרו ליוסף: אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך, ועתה שא נא לפשע עבדי אלקי אביך, ויבך יוסף בדברם אליו. וילכו גם אחיו ויפלו לפניו, ויאמרו: הננו לך לעבדים. ויאמר אליהם יוסף: אל תיראו, כי התחת אלקים אני? ואתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה, למען עֲשׂה כיום הזה, להחיות עם רב. ועתה אל תיראו, אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, וַיְנחֵם אתם וידבר על לבם (בראשית נ, טו-כא).

שאלה ותשובה, בקשה ותגובה. נעמוד על שניים מן הדברים בקצירת האומר. הדין, האמת והשלום העניין האחד. כבר תמהו ושאלו הפרשנים: האם אכן ציווה יעקב לפני מותו לומר ליוסף ולבקש הימנו לשאת את פשעם ולמחול להם? הרי בתחילת פרשת ויחי נאמר מה ציווה יעקב לבנו ליוסף, ובקשה זו אינה נזכרת שם כלל. כמו כן, קיים ספק גדול אם ידע יעקב מה עשו האחים ליוסף. בכך דנו רבות במדרש ובדברי גדולי הפרשנים, ולא נאריך בכך16. התשובה המצויה בתלמוד ואצל חלק מן הפרשנים היא: אכן יעקב לא ציווה כך לבניו, אלא שמותר ומצווה לשנות מפני השלום:

אמר רבי אילעא משום רבי אליעזר ברבי שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר שלום, שנאמר: "אביך צווה... כה תאמרו ליוסף אנא שא נא". רבי נתן אומר: מצווה!

משבאים אנו לעיין בנושא זה מבחינת עולמו של המשפט, הדברים הם אף הרבה יותר מהותיים ומשמעותיים. הביטוי הקלסי הוא אמרתו הידועה של רבן שמעון בן גמליאל, נשיא ישראל ונשיא הסנהדרין במאה הב':

רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם עומד [נוסח אחר: קיים]: על האמת ועל הדין ועל השלום, שנאמר: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (זכריה ח, טז) (משנה אבות א, יח).

תפקידו של השלום בעולמו של המשפט העברי הוא כפול: ראשית, הוא משמש כמקור ליצירת הדין וכעיקרון פרשני בדרך פסיקת הדין; ושנית, הוא משמש כמטרה ותכלית של כלל מערכת המשפט העברי, ועל פיו יש לפרש את כלל הוראות המשפט העברי. ולא לחינם נקבע הפסוק המתאר את התורה, "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז), כהנחיה כללית בדרכי פרשנותם של דיני המשפט העברי, על כל ענפיו וסוגיו, וכתכלית ומטרה של כלל עולמו של המשפט העברי17. מכאן אף מקומו המיוחד של השלום כאחד מארבעת העקרונות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחוק יסודות המשפט שנזכר לעיל. מסופקני אם נמצא במערכות משפט אחרות את עקרון השלום כהנחיית יסוד בדרכי המשפט והפסיקה, במיוחד, בדומה ובשורה אחת עם שלושת העקרונות האחרים - החירות, הצדק והיושר - שכל מערכת משפטית ראויה מתכבדת בהם. הפיוס בין יוסף לאחיו - חירות האדם שנברא בצלם אלוקים הדבר השני שמביא אותנו לאחד מיסודי עקרונות המשפט העברי הוא המשמעות שיש להצעת האחים ותשובת יוסף לדרך שבה יבוא על סיומו המתח הקשה והחמור ביניהם, שיסודו בהשלכת יוסף לבור ומכירתו למדיינים ולישמעאלים שהביאוהו מצרימה. האחים מבקשים את סליחתו של יוסף: "שא נא לפשע עבדי אלקי אביך" (בראשית נ, יז), נופלים לפני יוסף ומצהירים: "הננו לך לעבדים"(שם, יח). יוסף משיב להם: "אל תיראו, כי התחת אלקים אני" (שם, יט), סולח להם, שהרי: "אלקים חשבה לטובה" (שם, כ), מנחם אותם ומבטיח לדאוג לכלכלתם. הפירוש המקובל לביטוי "התחת אלקים אני" הוא, שיוסף אינו בא במקומו של האל, השופט את כל הארץ ודן את ברואיו. אך נחזור שוב לפירושו של הנצי"ב, הרואה בתשובתו של יוסף את עומקה של תפיסת המשפט העברי באשר לזכויות האדם וחובותיו. ואלה דבריו:

"כי התחת אלקים אני" - הלא אתם עבדי אלקים, וכאשר תהיו עבדים לי, הלוא אני מקפח כבוד שמים, ומקבל את עבדיו לי לעבדים, והיאך אפשר לעשות כן? הבמקום אלקים אני, שאקבל את עבדיו לי לעבדים? וכדרך שאמרה תורה בספר ויקרא (כה, נה): "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם!", ואין רצון הקדוש ברוך הוא ואין כבודו שיהיו נמכרים לעבדים לזולתו.

יוסף הצדיק, כפי שמקובל לכנותו במורשת ישראל, משיב לאחיו תשובה של יוסף הישר, כאורחם ותפיסת עולמם של אבותיו הישרים. הוא, המשנה למלך מצרים, בא להזכיר לאחיו את תפיסת היסוד שבעולמה של יהדות, כי חירות האדם, הנמקתה ומהותה, יסודן בעובדה שכל אדם, באשר הוא, נברא בצלם אלוקים, הוא עבד אלוקים, ושלילת חירותו על ידי הפיכתו עבד לאדם אחר, יש בה משום פגיעה בצלם האלוקים, בהיות כל בן אדם בן חורין שאינו משועבד לאדם אחר. כל יצורי אנוש, עבדיי הם, ולא ייתכן שיהיו עבדים לעבדים. ומאלף לציין כי אכן האחים, בדברם אל יוסף, אמרו לו: "שא נא לפשע עבדי אלוקי אביך", ויוסף השיב להם: אכן "כדבריכם כן הוא" (בראשית מד, י). מאבינו ומאבות אבותנו למדנו כי האדם, כל אדם, עבד האלוקים הוא, ולא עבד האדם, ומתוך הפנמת ערך זה לא ייתכן שאתם תהיו לי, ליוסף אחיכם, לעבדים. תפיסה זו באה לידי ביטוי מאלף בפיו של האמורא רב, גדול חכמי בבל במאה הג', בקשר להלכה עקרונית בתחום חירות האדם, ובהנמקה שניתנה לה. ואלה דבריו:

פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום... דכתיב: "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה, נה) - עבדי הם, ולא עבדים לעבדים18.

לפי הלכה זו, אדם שהשכיר עצמו לבעל הבית כפועל, על אף שהשכיר עצמו ליום עבודה שלם, רשאי הוא לחזור בו באמצע היום (כמובן שלא יקבל אלא שכר עבור העבודה שעבד). וכל כך למה? על שום שעבודה אצל אחר, בניגוד לרצונו של העובד, פוגעת בחירותו, ויש בה משום "עבדות" לאדם אחר. הלכה זו גרמה לקשיים רבים ולהפרעות לחיי כלכלה תקינים, וחכמים צמצמוה בדרכי פרשנות שונים19. סיום ותחילה סיומו של ספר בראשית מחזיר אותנו לתחילתו. כפי שראינו, מדגיש הנצי"ב מפעם לפעם כי שמו של ספר בראשית הוא גם "ספר הישר" וגם "ספר הבריאה". יוסף, בדברו אל אחיו, ובפיוסו עמהם, מעמיד במרכז הדברים את עקרון היסוד של חירות האדם, שמקורו וכוחו בעיקרון של בריאת האדם בצלם אלוקים. אשר על כן, אין מקום לעבדות האדם לאדם. בכך ביקש יוסף הצדיק, הישר, להעביר מסר לבני ישראל, לפני ועובר לתקופת שעבוד מצרים, שבה הייתה עבדותו של אדם לאדם חלק מהמערכת האמונית, החברתית והמשפטית. ומשנגאלו ממצרים, שמעו בני ישראל מפי הגבורה את העיקרון הגדול: "עבדי הם - ולא עבדים לעבדים", כפי שיחזרו וישמעו אותו בעשרת הדיברות, בתורה, ובמורשת ישראל כולה. הדרן עלך ספר בראשית, ספר הישר, ספר הבריאה.

הערות: * פרופ' מנחם אֵלון, המשנה לנשיא בית המשפט העליון (בדימוס), נשיא האיגוד העולמי למדעי היהדות, דיקן מכללת "שערי משפט" וראש המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו. 1. ע"א 391/80 מירה ומיכאל לסרסון נ' שכון עובדים בע"מ, פ"ד לח(2)237, בעמ' 264. 2. תלמוד בבלי, חגיגה ט, ב. 3. תלמוד בבלי, עבודה זרה כה, א. 4. וכן הוא בהמשך הסוגיה במסכת עבודה זרה, שם: "כתיב [=כתוב] 'ויאמר ללמד בני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר" (שמואל ב, א, יח), מאי ספר הישר? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: זה ספר אברהם, יצחק ויעקב שנקראו ישרים, דכתיב בהו: 'תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו' ". 5. כאן מצטט הנצי"ב הפסוקים שציטטנו לעיל. 6. שו"ת משיב דבר, חלק א, סימן מב. וראה מ' אלון, המשפט העברי, מהדורה שלישית (ירושלים, תשמ"ח), עמ' 153 ואילך. 7. וראה האנציקלופדיה העברית, כרך ט, עמ' 784-782 וביבליוגראפיה שם, והמשפט העברי (הערה 6, לעיל), שם. 8. ראה המשפט העברי (לעיל, הערה 6), עמ' 149 ואילך, 157 ואילך, 512 ואילך, ועוד. 9. חוק יסודות המשפט, תש"ם1980-, סעיף 1. בסעיף 2 לחוק בוטל הקשר למשפט האנגלי שהיה קיים לפי סימן 46 לדבר המלך במועצתו. ראה המשפט העברי (הערה 6), עמ' 1537 ואילך. 10. ראה: המשפט העברי, עמ' 1537 ואילך, 1594 ואילך; מ' אלון, "עוד לענין חוק יסודות המשפט", שנתון המשפט העברי, כרך יג (תשמ"ז), עמ' 227; הנ"ל, "דרך חוק בחוקה: ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, תשנ"ב1992-", עיוני משפט יז (תשנ"ג), עמ' 659, 688-684. 11. שו"ת הרמ"א, סימן קח. דיון מפורט בתשובה זו מצוי בפסק דיני בבג"צ 4112/90 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' אלוף פיקוד הדרום, פ"ד מד(4)626, מעמ' 637 ואילך. 12. ראה המשפט העברי (לעיל, הערה 6), עמ' 67-3, ועוד. 13. שם, עמ' 638-637. 14. הנוסח מובא כאן על פי מדרש בראשית רבה, מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 512-511. 15. הקטע המלא מובא להלן על פי מהדורת בראשית רבה הנ"ל, עמ' 867-866. 16. ראה נ' ליבוביץ, עיונים בספר בראשית, תשמ"ז, עמ' 407-403. 17. ראה בהרחבה: מ' אלון, "הדין, האמת, השלום והפשרה: על שלושה וארבעה עמודי המשפט והחברה", מחקרי משפט יד (תשנ"ח), 342-269, ובמיוחד מעמ' 300 ואילך. 18. בבא מציעא י, א. 19. וראה בהרחבה: מ' אלון, "חוקי היסוד, דרכי חקיקתם ופרשנותם, מאין ולאן", מחקרי משפט יב (תשנ"ו), עמ' 275 ואילך; מ' אלון, כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל (ירושלים, תש"ס), עמ' 68, 112.

---

---