|
|
|
סעדים בעקבות עדות שקר
רפאל יעקובי*
פרשת נצבים-וילך, תשס"ב, גיליון מס' 90
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עדויות אמת ועדויות שקר
בפרשיות המחוברות, "ניצבים-וילך", חוזר כמה וכמה פעמים נושא העדוּת. בסוף פרשת "ניצבים", נאמר לבני ישראל:
הַעדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך (דברים ל, יט).
עניין העדת השמים והארץ חוזר גם בסוף פרשת "וילך"1.
בפרשת "וילך" אנו מוצאים שגם "שירת האזינו" אמורה לשמש כעדה. וכך נאמר על השירה:
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדהּ את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעֵד בבני ישראל (דברים לא, יט)2.
גם לספר התורה, נועד תפקיד של עדות:
לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' אלהיכם, והיה שם בך לעֵד (דברים לא, כו).
המכנה המשותף לכל העדים שנזכרו לעיל הוא שאינם עדים אנושיים, אלא דווקא מעולם הדומם. יתרונם הגדול של עדים אלה הוא מהימנותם המוחלטת ונצחיותם3.
מובן שלעומת העדים המיוחדים הללו, העדויות הקלסיות באות דווקא מפיהם של עדים אנושיים - בני אדם שקלטו בחושיהם עובדות שונות, והם מדווחים עליהן לבתי המשפט. ענין העדות בבתי המשפט אינו בגדר רשות בלבד, אלא קיימת מצווה להעיד, הנלמדת מן הנאמר בספר ויקרא. ואלה דברי "ספר החינוך" בעניין זה:
להגיד עדות בפני הדיינין בכל מה שנדעהו... שנאמר: "והוא עד או ראה או ידע, אם לא יגיד ונשא עוונו" (ויקרא ה, א). בכל עניין חובה עלינו להגיד העדות בפני הבית דין4.
לצד עצם החובה להעיד, נזכר בעשרת הדיברות האיסור להעיד שקר, שמשמעו להעיד אך ורק עדות אמת. ציווי זה נאמר במקרא פעמיים בגיוון לשון. בעשרת הדיברות שבפרשת "יתרו" נאמר: "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, יג), ובמקבילתם שבפרשת "ואתחנן", נאמר: "ולא תענה ברעך עד שוא" (דברים ה, יז)5. דא עקא, חרף הצווים המפורשים הללו שבקודקס המרכזי ביותר, עשרת הדיברות, הכול יודעים שלא אחת נשמעות בבתי המשפט ובבתי הדין עדויות שאינן אמת.
ויש מי שהתלוצצו ואמרו שאילו היו האיסורים שבעשרת הדיברות נרשמים בפנקסי הקהילות או כתובים בתורת מנהג שיש נוהגים בו, היו הכול נזהרים בהם הרבה יותר ממה שהם נזהרים בהם כשהם כתובים בעשרת הדיברות. כך, למשל, כותב ר' יעקב עמדין באחת מתשובותיו:
ואשר זכרת מחומרי אשכנזים שנזהרים בזה יותר מגופי תורה, הלא על זה וכיוצא בו קמצוחנא עלייהו בבי מדרשא [=אני צווח עליהם בבית המדרש] בכמה מחיבורי... עושה טפל עיקר ועיקר טפל... ויפה אמר אב בית דין גדול בדורנו, רב בקהילה מפורסמת לבני קהילתו: "הפסד גדול הוא שלא נכתבו עשרת הדברות בפנקס שלכם"6.
ומכיוון שלא נעקרה עדות שקר מעולם, ופעמים הרבה נשמעות עדויות שקר בכל מערכות המשפט, הרי משנדרשו עדים בעלי מהימנות מוחלטת להעיד על הברית בין ה' ובין ישראל, נבחרו לשם כך עדים מעולם הדומם, השמים והארץ או ספר התורה.
לנוכח קיומן של עדויות השקר במערכות המשפט, בוקעת ועולה מאליה השאלה: מה הם הסעדים והתרופות העומדים לזכות מי שנפגע מעדות השקר.
עדות שקר ותוצאותיה במשפט הישראלי
במשפט הישראלי, העדת עדות שקר היא בגדר עבֵרה פלילית7. משום כך, בפני כל מי שנפגע מעדות שלדעתו יסודה בשקר, פתוחה הדרך להגיש תלונה למשטרה, והמשטרה תקיים בעקבותיה את ההליכים המתחייבים מן החוק.
לגבי מסלול אפשרי אחר, אנו מוצאים שנעשו, ועדיין נעשים, נסיונות לנקוט הליכים שתכליתם להוביל לקביעה השיפוטית שהעדויות שנתקבלו בהליך הקודם יסודן בשקר, במגמה לאפשר ביסוס עתירה למשפט חוזר. הליכים מסוג זה מוכרים מן העבר8 וגם בהווה9.
ועדיין נשאלת השאלה: האם ניתן להגיש תביעה אזרחית כנגד עד שהעיד עדות שקר בהליך קודם? נוסף על המסלולים שנזכרו לעיל או במקומם.
במשפט הישראלי, ידוע בהקשר זה פסק דין רויטמן10, שנפסק בו חד-משמעית שלא ניתן להגיש תביעת נזיקין בגין עדות שקר. באותו פסק דין הודגש מה שהוסבר גם בפסקי דין מאוחרים יותר: "שיקולים כבדי משקל שבאינטרס הציבורי" הם שהביאו ליצירת המחסום בפני תביעת נזיקין מעין זו11. הרושם המתקבל הוא שההלכה הזאת נוהגת עד היום לעניין זה12, וכי היא תשתנה רק בעקבות הרהורים בדבר הצורך לסטות במידת מה מהלכת רויטמן. הרהורים מעין אלה הועלו במאמרו של פרופ' גלעד13, המביא דוגמאות אחדות שמהן עולה לכאורה שלפחות בדיני הנזיקין שבמשפט הישראלי יש "תהליך" של "הרחבת מעגלי האחריות", המתבטא בין היתר בפתיחת פתחים רחבים יותר להליכים משפטיים שהם תולדה של מהלך האירועים וההתרחשויות בהליך משפטי קודם14.
עדות שקר ותוצאותיה במשפט העברי
בפסק הדין בעניין רויטמן15, מזכירים השופטים קיסטר וח' כהן את התייחסותם של מקורות המשפט העברי לסוגיה שבנידון. שניהם מזכירים את דין "עדים זוממים", שמקיימים בהם את הציווי המקראי "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט, יט). הם מדגישים, שאף על פי שכאשר נושא עדות השקר הוא תשלום סכום כסף, עד השקר מחויב לשלם סכום זה למי שעלול היה להיפגע מעדותו ולא לקופה הציבורית, אין מודבר בסעד אזרחי, אלא בעונש פלילי ייחודי16.
אשר לסעדים אזרחיים העשויים להינתן כשמתגלה עדות שקר, עולה ממקורות המשפט העברי שהם אפשריים מבחינה עקרונית, אלא שהם עשויים להינתן רק בהתקיים שני תנאי הסף הבאים:
א. עדות השקר גרמה למי שהועדה נגדו נזק בלתי הפיך17.
ב. ברור לחלוטין שהעדות היא עדות שקר. משום כך, המקרה השכיח שבו מחויב עד שקר לתת פיצוי לקרבן העבֵרה הוא כשהעד עצמו מודה שאמנם שיקר בעדותו18.
במשפט העברי, המעיד עדות שקר על חברו הוא קרוב להיות גורם נזק במישרין, ולא רק מסב נזק בעקיפין, משום שעדותו מובילה ישירות לתוצאה הפוגעת בקרבן, כיוון שהדין נחתך על פיה19. לכן, הדעה הרווחת היא שבהתקיים שני התנאים שהזכרנו, עד השקר עלול לחוב חיוב ממוני כלפי קרבן עדות השקר, היכול להתממש בהליכים משפטיים אזרחיים20.
האפשרות לחייב את המעיד עדות שקר חיוב ממוני כלפי קרבן עדותו עולה ממקרה שנדון לפני הרא"ש, והובא בידי השופט ח' כהן בפסק דין רויטמן. ואלה דבריו21:
מעשה שהיה לפני הרא"ש כך היה: ראובן חייב היה כסף לשמעון. באו עדים וחתמו על שטר מחילה שלפיו מחל שמעון לראובן את חובותיו; לאמור, אנחנו עדים החתומים מטה מעידים שלפנינו מחל שמעון לראובן וכו'.
לאחר מכן אמרו העדים שראובן השקה אותם יין "ונשתכרו וכתבו וחתמו לו מה שרצה".
פסק הרא"ש שאין העדים מהימנים לבטל שטר לאחר "שנתקיימה חתימתם בבית דין", ואין הם מהימנים "להפסיד לראובן" שזכה על-פי השטר המקוים. אבל מהימנים הם לגבי עצמם, שהודאת בעל-דין כמאה עדים דמי, ואת הנזק שגרמו לשמעון על-ידי עשיית שטר בלתי-נכון, חייבים להשיב לו מדינא דגרמי [=נזק ישיר] שהם בעצמם עשו הנזק לממון שמעון בזה שחתמו עליו שקר.
נמצאנו למדים שהנפגע מעדות שקר שהעיד נגדו חברו עשוי לזכות לסעד של פיצויים "אזרחיים" מאותו עד שקר.
דינים אחרים קיימים לגבי מי שאינו מעיד בעצמו עדות שקר, אלא משתמש באחרים, כדי שיעידו שקר נגד פלוני.
לגבי השוכר עדי שקר כנגד חברו, הכול מסכימים שבדיני אדם - היינו, מבחינה משפטית - הוא פטור מלשלם לחברו, אך בדיני שמים - היינו, מבחינה מוסרית-דתית - הוא חייב לשלם לו22. טעם הדבר הובא ב"ספר מאירת עיניים", וזה לשונו:
הואיל שהוא לא העיד, אלא ששכר עדים, יכול לומר: "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין" [שלא סבר שהעדים ישמעו לו וילכו להעיד]; ועוד, העדים הן עיקר הגרמא [=הגורם לתוצאה] ולא השוכר23.
אך יש מחלוקת בשאלת דינו של מי שמשכנע עדים בדברים - לא ששוכר אותם בתשלום - להעיד עדות שקר נגד פלוני: יש הסוברים שדינו כשוכר עדי שקר, שהוא חייב לשלם לקרבן מדיני שמים; ויש הסבורים שגם מדיני שמים הוא פטור מלשלם לקרבן24.
סוף דבר
כל שאמרנו לעיל על העולה ממקורות המשפט העברי בעניין עדות שקר, הוא בגדר דברים לעיון ולימוד בלבד בלא השפעה על הדין הקיים במשפט הישראלי, אך אפשר שניתן יהיה לעשות גם זאת, בין לאור דברי פרופ' גלעד25 על תהליכים ומגמות במשפט הישראלי בנידוננו בין במנותק מהם. אפשר שדיני המשפט העברי בעניינים הללו עשויים לשמש תשתית לשינוי מסוים לעומת הלכת רויטמן26, וכוונתנו לכל הפחות לפתיחת פתח צר וזהיר להענקת סעד אזרחי לכל מי שנפגע מעדות שקר, לפחות במקרים קיצוניים וקשים במיוחד27, וגם אז רק אם יש ודאות גמורה או קרובה לגמורה שמדובר בעדות שקר28.
הערות:
* שופט בית משפט השלום בירושלים.
1. דברים לא, כח: "ואעידה בם את השמים ואת הארץ".
2. וראה רש"י, שם.
3. ראה, למשל, רש"י: דברים ל, יט; דברים לב, א.
4. ספר החינוך (ספרד, סוף המאה הי"ג), מצווה קכב. וראה מ' דרורי, "החובה להעיד", דף פרשת השבוע, גיליון 20, ויקרא תשס"א, ותיק כא5637/, פד"ר ה 132, והמקורות המרובים הנזכרים בו. וראה שם גם דעות שונות בשאלה אם היודע עדות ונמנע מלהעיד חייב לשלם את הנזק שנגרם עקב עדותו אם לאו.
5. כאן המקום להפנות לדברים שנאמרו זה כבר, כדי לשרש טעות נפוצה. כדי לגרום לעדים להעיד עדות אמת, לא היו משביעים אותם שיעידו אמת, אלא היו מזהירים אותם אזהרה מיוחדת. ראה "הבריחה מן השבועה", דף פרשת השבוע 21, פרשת צו תשס"א, ובאסמכתאות שהובאו שם.
6. שו"ת שאילת יעבץ, חלק שני, סימן קנ. וראה גם דברי הכנסת 32 (תשכ"ב) 56; י"צ גילת, "מגמתם של היחסים שבין הורים וילדים בדיני התורה וטמיעתם במשפט הנוהג בישראל", מאזני משפט א (תש"ס) 356,297, ה"ש 202; א' דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד (תל-אביב תשנ"א), כרך ב, סימן 1345 (עמ' 113-112). השווה ש"י עגנון, "בלבב ימים", בתוך: אלו ואלו (תל-אביב תשל"ח), עמ' תקו, על אותם "שאכילת אזני המן בפורים חשובה אצלם מאכילת מצה בפסח".
לעניין היחס בין המנהג לבין חוק חָרות, נאמר שבמשפט הישראלי נודע למנהג משקל לא מבוטל, אך אין בכוחו לגבור על חוק חָרות. ראה, למשל, פסק הדין שניתן בעת האחרונה בבג"ץ 849/00 שץ נ' שר המשפטים (פס"ד מיום 1.8.02 טרם פורסם) ובאסמכתאות שהובאו שם.
7. סעיף 237 לחוק העונשין, התשל"ז1977-.
8. ראה, למשל, ע"א 61/76 רויטמן נ' בנק המזרחי, פ"ד לא(1) 281.
9. ראה, למשל, ההליכים המתקיימים במקביל במ"ח 8483/00, דרעי נ' מ"י; ובבג"ץ 597/01, דרעי נ' היועץ המשפטי לממשלה; ולאחר מכן בבג"ץ 6302/01, דרעי נ' היועץ המשפטי לממשלה.
10. ע"א 572/74 רויטמן נ' בנק המזרחי, פ"ד כט(2) 57.
11. ראה , למשל: ע"א 245/81, סולטאן נ' סולטאן, פ"ד לח(3) 169, 179; ע"א 61/76, לעיל, הערה 8, ועוד. וראה גם י' גלעד, "אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט?" עלי משפט ב (תשס"ב) 255, בעמ' 272.
אותם טעמים כבדי משקל הם המביאים גם לכך שיש לעדים גם חסינות בפני הליכים לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה1965-. ראה: סעיף 13(5) לחוק הנ"ל; גלעד, שם, בעמ' 272; א' יעקב, "רשלנות בין כותלי בית המשפט", עיוני משפט כו (תשס"ב) 5, בעמ' 44; וראה גם: ת"א (שלום, ת"א) 60984/93, לוי נ' קליינר, פ"מ תשנ"ט(ג) 900. להגנה נוספת הניתנת לעד בהקשר קרוב לאחרון, ראה ע"א (ת"א) 3118/98, פרי נ' גורה, פ"מ תש"ס (א) 776; ע"א 2594/02, פרי נ' גורה (פס"ד מיום 15.4.02; לא פורסם).
12. ראה, ת"א (מחוזי, ת"א) 2100/01, פרופ' זסלבסקי נ' א' ספקטור ושות' בע"מ (החלטה מיום 23.4.02; טרם פורסמה), שבמסגרתה נדחתה על הסף תביעה שהגיש פלוני כנגד מומחה ששימש בהליך קודם כמומחה מטעם הצד שכנגד למגיש התביעה. אמנם ראה באותו הקשר גם ת"א (מחוזי, ת"א) 176/94 קוטליצקי נ' אפיקים (פס"ד מיום 28.5.00; לא פורסם), הנזכר במאמרו של גלעד, ליד ציון הערה 39, שנפסק בו באורח שונה. פסק הדין זוכה לביקורתו של גלעד.
13. צוין לעיל, הערה 11.
14. העניין המרכזי שנידון במאמר זה מתייחס להוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח משולב]. סעיף זה מקנה חסינות לשופטים ולממלאי תפקידים שיפוטיים בפני תביעות נגדם (וראה לאחרונה, בג"ץ 8370/01, עבייד נ' הנשיא אהרן ברק ואח' (החלטה מיום 12.11.01; לא פורסמה), וההליך הנוסף הנזכר במסגרתה; ע"א (מחוזי, י-ם) 3019/02, פרי נ' משרד המשפטים (פס"ד מיום 3.6.02; לא פורסם); ת"א (חדרה) 1259/02, בש"א 874/02, יורשי השופט הומינר ז"ל נ' דש (פס"ד מיום 2.6.02; לא פורסם); ד' אבניאלי, גבולות החסינות השיפוטית, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת-גן תשנ"ט.
הוראה זו מעוררת את השאלה: האם החסינות הנזכרת לעיל היא אישית גרידא או שהיא עומדת גם למעביד או למי שנתבע כאחראי באחריות שלוחית למעשי מי שפעל כנ"ל. שאלה אחרונה זו הוכרעה בבית משפט השלום בירושלים (ת"א 19309/97 פרידמן נ' כץ ואח' (החלטת כב' השופט א' רומנוב מיום 12.6.00), אך שונתה בבית המשפט המחוזי בירושלים (בר"ע 2315/00, פרידמן נ' מ"י ואח'; פס"ד מיום 13.3.01), שפתח פתח לתביעה כזו במקרים קיצוניים. עתה אמור גם בית המשפט העליון לשבת על אותה מדוכה, לאחר ששופט יחיד שדן בבר"ע על פסק הדין של בית המשפט המחוזי החליט ש"הבקשה תידון בפני הרכב שלושה" (רע"א 2828/01, החלטת כב' השופט ריבלין מיום 8.11.01).
נציין שנושא חשוב ומעניין אחד לא נזכר במאמרו של גלעד, הלוא הוא האפשרויות הפתוחות בפני עד במשפט להתמודדות עם אמירות שונות שנאמרו עליו במסגרת פסק דין. לדעות שונות בעניין זה, ראה, למשל: בג"ץ 188/96, רע"פ 8226/96, צירינסקי נ' השופט שרון, פ"ד נב(3)721; דנג"ץ 5566/98, צירינסקי נ' השופט שרון, תקדין עליון 99(2) 793; ל' שלף וא' פורת, "הלכות בעייתיות במשפט הפלילי - דיון במספר סוגיות שהתעוררו בשנים האחרונות", המשפט ו (תשס"א)81, 85-84, 105-101, 121.
15. לעיל, הערה 10.
16. ראה שם, בעמ' 63 ובעמ' 80-79, ובמקורות הנזכרים שם בעניין זה ובדיניו המיוחדים. וראה גם א' שיינפלד, נזיקין, במסגרת סדרת חוק לישראל, בעריכת נ' רקובר (ירושלים תשנ"ב), בעמ' 233, הערה 15 (מכאן ואילך: שיינפלד).
17. רמ"א, חושן משפט, סימן א, סעיף ד; פתחי תשובה, חו"מ, סימן כח, ס"ק יא; ביאור הגר"א, שם, ס"ק כג. וראה גם שיינפלד, שם.
18. ראה שו"ת הרא"ש, כלל נח, סימן ו; קונטרס דינא דגרמי לרמב"ן; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לח, סעיף א; שם, סימן כט, סעיף ב; רמ"א, חושן משפט, סימן כח, סעיף ג; פס"ד רויטמן (לעיל, הערה 10), בעמ' 63. שאלה מעניינת בהקשר לזה היא: אם כשהעידו שני עדים שקר יחדיו ניתן לגבות את מלוא ההפסד שנגרם לקרבן מאחד מהם, כחיוב ביחד ולחוד, אם לאו. ראה לעניין זה, שיינפלד, עמ' 51, הערה 35 והפניותיו.
19. ראה שיינפלד, שם, עמ' 233, האומר שמסיבה זו הנזק נחשב כ"גרמי" [=נזק ישיר], ולא כ"גרמא" [=נזק עקיף]. וראה גם אנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, עמ' תעח-תעט.
20. אך ראה גם אנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' תעט, ליד ציון הערה 206. וראה גם שם, כרך ח, עמ' תלג ובמקורות הנזכרים שם.
21. בעמ' 79 ג-ה.
22. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לב, סעיף ב; שיינפלד, עמ' 63. נציין שגם המונע עדים מלהעיד לטובת חברו פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים. ראה: המקורות הנזכרים אצל שיינפלד, עמ' 139, ושם הערה 11, ושם בעמ' 243, הערה 16; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, עמ' תפג- תפד.
23. סמ"ע, חושן משפט, סימן לב. וראה שיינפלד, עמ' 63, הערה 26, האומר: "נראה שהסמ"ע נזקק גם לטעם השני, למקרה שהעדים ידועים כאנשי מרמה, ואין לפטור את השוכר בטענת 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים', כיוון שהוחזקו לכך".
24. ראה תוספות, בבא קמא נו ע"א, ד"ה אלא; רמ"א, חושן משפט, סימן לב, סעיף ב; ש"ך, חושן משפט, סימן לב, ס"ק ג, בשם הריטב"א. וראה הערת קצות החושן, סימן לב, ס"ק א, שגם לדעת מי שסובר שהוא פטור מתשלום אף מדיני שמים, עדיין הוא צפוי להיענש על עצם ההתנהגות האסורה. ראה גם שיינפלד, עמ' 63, ושם בעמ' 357-356, ושם הביא גם את הבחנת בעל "נתיבות המשפט" בין השוכר עדי שקר לבין המשכנעם בדברים שיעידו עדות שקר מבחינת ייחוס העדות למזמין העדים או לעדים עצמם. וראה גם אנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, עמ' תצג.
25. ראה לעיל, ליד ציון הערה 13.
26. לעיל, הערה 10.
27. זוהי, למשל, גם דרישת הסף שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בבר"ע 2315/00, הנזכר לעיל, הערה 14, לעניין תביעה אפשרית באחריות שילוחית כשיש לשופט או למי שממלא תפקיד שיפוטי חסינות מכוח סעיף 8 לפקודת הנזיקין. וראה גם: גלעד, הנזכר לעיל, הערה 11, בעמ' 259-258; א' יעקב, בהערה 49 למאמרו הנזכר לעיל, הערה 11. וראה גם לעיל, ליד ציון הערה 17.
28. ראה לעיל, ליד ציון הערה 18.
רפאל יעקובי*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
עדויות אמת ועדויות שקר |
הַעדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך (דברים ל, יט).
|
|
עניין העדת השמים והארץ חוזר גם בסוף פרשת "וילך"1.
בפרשת "וילך" אנו מוצאים שגם "שירת האזינו" אמורה לשמש כעדה. וכך נאמר על השירה: |
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדהּ את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעֵד בבני ישראל (דברים לא, יט)2.
|
|
גם לספר התורה, נועד תפקיד של עדות:
|
לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' אלהיכם, והיה שם בך לעֵד (דברים לא, כו).
|
|
המכנה המשותף לכל העדים שנזכרו לעיל הוא שאינם עדים אנושיים, אלא דווקא מעולם הדומם. יתרונם הגדול של עדים אלה הוא מהימנותם המוחלטת ונצחיותם3.
מובן שלעומת העדים המיוחדים הללו, העדויות הקלסיות באות דווקא מפיהם של עדים אנושיים - בני אדם שקלטו בחושיהם עובדות שונות, והם מדווחים עליהן לבתי המשפט. ענין העדות בבתי המשפט אינו בגדר רשות בלבד, אלא קיימת מצווה להעיד, הנלמדת מן הנאמר בספר ויקרא. ואלה דברי "ספר החינוך" בעניין זה: |
להגיד עדות בפני הדיינין בכל מה שנדעהו... שנאמר: "והוא עד או ראה או ידע, אם לא יגיד ונשא עוונו" (ויקרא ה, א). בכל עניין חובה עלינו להגיד העדות בפני הבית דין4.
|
|
לצד עצם החובה להעיד, נזכר בעשרת הדיברות האיסור להעיד שקר, שמשמעו להעיד אך ורק עדות אמת. ציווי זה נאמר במקרא פעמיים בגיוון לשון. בעשרת הדיברות שבפרשת "יתרו" נאמר: "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, יג), ובמקבילתם שבפרשת "ואתחנן", נאמר: "ולא תענה ברעך עד שוא" (דברים ה, יז)5. דא עקא, חרף הצווים המפורשים הללו שבקודקס המרכזי ביותר, עשרת הדיברות, הכול יודעים שלא אחת נשמעות בבתי המשפט ובבתי הדין עדויות שאינן אמת.
ויש מי שהתלוצצו ואמרו שאילו היו האיסורים שבעשרת הדיברות נרשמים בפנקסי הקהילות או כתובים בתורת מנהג שיש נוהגים בו, היו הכול נזהרים בהם הרבה יותר ממה שהם נזהרים בהם כשהם כתובים בעשרת הדיברות. כך, למשל, כותב ר' יעקב עמדין באחת מתשובותיו: |
ואשר זכרת מחומרי אשכנזים שנזהרים בזה יותר מגופי תורה, הלא על זה וכיוצא בו קמצוחנא עלייהו בבי מדרשא [=אני צווח עליהם בבית המדרש] בכמה מחיבורי... עושה טפל עיקר ועיקר טפל... ויפה אמר אב בית דין גדול בדורנו, רב בקהילה מפורסמת לבני קהילתו: "הפסד גדול הוא שלא נכתבו עשרת הדברות בפנקס שלכם"6.
|
|
ומכיוון שלא נעקרה עדות שקר מעולם, ופעמים הרבה נשמעות עדויות שקר בכל מערכות המשפט, הרי משנדרשו עדים בעלי מהימנות מוחלטת להעיד על הברית בין ה' ובין ישראל, נבחרו לשם כך עדים מעולם הדומם, השמים והארץ או ספר התורה.
לנוכח קיומן של עדויות השקר במערכות המשפט, בוקעת ועולה מאליה השאלה: מה הם הסעדים והתרופות העומדים לזכות מי שנפגע מעדות השקר. עדות שקר ותוצאותיה במשפט הישראלי לגבי מסלול אפשרי אחר, אנו מוצאים שנעשו, ועדיין נעשים, נסיונות לנקוט הליכים שתכליתם להוביל לקביעה השיפוטית שהעדויות שנתקבלו בהליך הקודם יסודן בשקר, במגמה לאפשר ביסוס עתירה למשפט חוזר. הליכים מסוג זה מוכרים מן העבר8 וגם בהווה9. ועדיין נשאלת השאלה: האם ניתן להגיש תביעה אזרחית כנגד עד שהעיד עדות שקר בהליך קודם? נוסף על המסלולים שנזכרו לעיל או במקומם. במשפט הישראלי, ידוע בהקשר זה פסק דין רויטמן10, שנפסק בו חד-משמעית שלא ניתן להגיש תביעת נזיקין בגין עדות שקר. באותו פסק דין הודגש מה שהוסבר גם בפסקי דין מאוחרים יותר: "שיקולים כבדי משקל שבאינטרס הציבורי" הם שהביאו ליצירת המחסום בפני תביעת נזיקין מעין זו11. הרושם המתקבל הוא שההלכה הזאת נוהגת עד היום לעניין זה12, וכי היא תשתנה רק בעקבות הרהורים בדבר הצורך לסטות במידת מה מהלכת רויטמן. הרהורים מעין אלה הועלו במאמרו של פרופ' גלעד13, המביא דוגמאות אחדות שמהן עולה לכאורה שלפחות בדיני הנזיקין שבמשפט הישראלי יש "תהליך" של "הרחבת מעגלי האחריות", המתבטא בין היתר בפתיחת פתחים רחבים יותר להליכים משפטיים שהם תולדה של מהלך האירועים וההתרחשויות בהליך משפטי קודם14. עדות שקר ותוצאותיה במשפט העברי אשר לסעדים אזרחיים העשויים להינתן כשמתגלה עדות שקר, עולה ממקורות המשפט העברי שהם אפשריים מבחינה עקרונית, אלא שהם עשויים להינתן רק בהתקיים שני תנאי הסף הבאים: א. עדות השקר גרמה למי שהועדה נגדו נזק בלתי הפיך17. ב. ברור לחלוטין שהעדות היא עדות שקר. משום כך, המקרה השכיח שבו מחויב עד שקר לתת פיצוי לקרבן העבֵרה הוא כשהעד עצמו מודה שאמנם שיקר בעדותו18. במשפט העברי, המעיד עדות שקר על חברו הוא קרוב להיות גורם נזק במישרין, ולא רק מסב נזק בעקיפין, משום שעדותו מובילה ישירות לתוצאה הפוגעת בקרבן, כיוון שהדין נחתך על פיה19. לכן, הדעה הרווחת היא שבהתקיים שני התנאים שהזכרנו, עד השקר עלול לחוב חיוב ממוני כלפי קרבן עדות השקר, היכול להתממש בהליכים משפטיים אזרחיים20. האפשרות לחייב את המעיד עדות שקר חיוב ממוני כלפי קרבן עדותו עולה ממקרה שנדון לפני הרא"ש, והובא בידי השופט ח' כהן בפסק דין רויטמן. ואלה דבריו21: |
מעשה שהיה לפני הרא"ש כך היה: ראובן חייב היה כסף לשמעון. באו עדים וחתמו על שטר מחילה שלפיו מחל שמעון לראובן את חובותיו; לאמור, אנחנו עדים החתומים מטה מעידים שלפנינו מחל שמעון לראובן וכו'.
לאחר מכן אמרו העדים שראובן השקה אותם יין "ונשתכרו וכתבו וחתמו לו מה שרצה". פסק הרא"ש שאין העדים מהימנים לבטל שטר לאחר "שנתקיימה חתימתם בבית דין", ואין הם מהימנים "להפסיד לראובן" שזכה על-פי השטר המקוים. אבל מהימנים הם לגבי עצמם, שהודאת בעל-דין כמאה עדים דמי, ואת הנזק שגרמו לשמעון על-ידי עשיית שטר בלתי-נכון, חייבים להשיב לו מדינא דגרמי [=נזק ישיר] שהם בעצמם עשו הנזק לממון שמעון בזה שחתמו עליו שקר. |
|
נמצאנו למדים שהנפגע מעדות שקר שהעיד נגדו חברו עשוי לזכות לסעד של פיצויים "אזרחיים" מאותו עד שקר.
דינים אחרים קיימים לגבי מי שאינו מעיד בעצמו עדות שקר, אלא משתמש באחרים, כדי שיעידו שקר נגד פלוני. לגבי השוכר עדי שקר כנגד חברו, הכול מסכימים שבדיני אדם - היינו, מבחינה משפטית - הוא פטור מלשלם לחברו, אך בדיני שמים - היינו, מבחינה מוסרית-דתית - הוא חייב לשלם לו22. טעם הדבר הובא ב"ספר מאירת עיניים", וזה לשונו: |
הואיל שהוא לא העיד, אלא ששכר עדים, יכול לומר: "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין" [שלא סבר שהעדים ישמעו לו וילכו להעיד]; ועוד, העדים הן עיקר הגרמא [=הגורם לתוצאה] ולא השוכר23.
|
|
אך יש מחלוקת בשאלת דינו של מי שמשכנע עדים בדברים - לא ששוכר אותם בתשלום - להעיד עדות שקר נגד פלוני: יש הסוברים שדינו כשוכר עדי שקר, שהוא חייב לשלם לקרבן מדיני שמים; ויש הסבורים שגם מדיני שמים הוא פטור מלשלם לקרבן24.
סוף דבר |
הערות:* שופט בית משפט השלום בירושלים. 1. דברים לא, כח: "ואעידה בם את השמים ואת הארץ". 2. וראה רש"י, שם. 3. ראה, למשל, רש"י: דברים ל, יט; דברים לב, א. 4. ספר החינוך (ספרד, סוף המאה הי"ג), מצווה קכב. וראה מ' דרורי, "החובה להעיד", דף פרשת השבוע, גיליון 20, ויקרא תשס"א, ותיק כא5637/, פד"ר ה 132, והמקורות המרובים הנזכרים בו. וראה שם גם דעות שונות בשאלה אם היודע עדות ונמנע מלהעיד חייב לשלם את הנזק שנגרם עקב עדותו אם לאו. 5. כאן המקום להפנות לדברים שנאמרו זה כבר, כדי לשרש טעות נפוצה. כדי לגרום לעדים להעיד עדות אמת, לא היו משביעים אותם שיעידו אמת, אלא היו מזהירים אותם אזהרה מיוחדת. ראה "הבריחה מן השבועה", דף פרשת השבוע 21, פרשת צו תשס"א, ובאסמכתאות שהובאו שם. 6. שו"ת שאילת יעבץ, חלק שני, סימן קנ. וראה גם דברי הכנסת 32 (תשכ"ב) 56; י"צ גילת, "מגמתם של היחסים שבין הורים וילדים בדיני התורה וטמיעתם במשפט הנוהג בישראל", מאזני משפט א (תש"ס) 356,297, ה"ש 202; א' דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד (תל-אביב תשנ"א), כרך ב, סימן 1345 (עמ' 113-112). השווה ש"י עגנון, "בלבב ימים", בתוך: אלו ואלו (תל-אביב תשל"ח), עמ' תקו, על אותם "שאכילת אזני המן בפורים חשובה אצלם מאכילת מצה בפסח". לעניין היחס בין המנהג לבין חוק חָרות, נאמר שבמשפט הישראלי נודע למנהג משקל לא מבוטל, אך אין בכוחו לגבור על חוק חָרות. ראה, למשל, פסק הדין שניתן בעת האחרונה בבג"ץ 849/00 שץ נ' שר המשפטים (פס"ד מיום 1.8.02 טרם פורסם) ובאסמכתאות שהובאו שם. 7. סעיף 237 לחוק העונשין, התשל"ז1977-. 8. ראה, למשל, ע"א 61/76 רויטמן נ' בנק המזרחי, פ"ד לא(1) 281. 9. ראה, למשל, ההליכים המתקיימים במקביל במ"ח 8483/00, דרעי נ' מ"י; ובבג"ץ 597/01, דרעי נ' היועץ המשפטי לממשלה; ולאחר מכן בבג"ץ 6302/01, דרעי נ' היועץ המשפטי לממשלה. 10. ע"א 572/74 רויטמן נ' בנק המזרחי, פ"ד כט(2) 57. 11. ראה , למשל: ע"א 245/81, סולטאן נ' סולטאן, פ"ד לח(3) 169, 179; ע"א 61/76, לעיל, הערה 8, ועוד. וראה גם י' גלעד, "אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט?" עלי משפט ב (תשס"ב) 255, בעמ' 272. אותם טעמים כבדי משקל הם המביאים גם לכך שיש לעדים גם חסינות בפני הליכים לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה1965-. ראה: סעיף 13(5) לחוק הנ"ל; גלעד, שם, בעמ' 272; א' יעקב, "רשלנות בין כותלי בית המשפט", עיוני משפט כו (תשס"ב) 5, בעמ' 44; וראה גם: ת"א (שלום, ת"א) 60984/93, לוי נ' קליינר, פ"מ תשנ"ט(ג) 900. להגנה נוספת הניתנת לעד בהקשר קרוב לאחרון, ראה ע"א (ת"א) 3118/98, פרי נ' גורה, פ"מ תש"ס (א) 776; ע"א 2594/02, פרי נ' גורה (פס"ד מיום 15.4.02; לא פורסם). 12. ראה, ת"א (מחוזי, ת"א) 2100/01, פרופ' זסלבסקי נ' א' ספקטור ושות' בע"מ (החלטה מיום 23.4.02; טרם פורסמה), שבמסגרתה נדחתה על הסף תביעה שהגיש פלוני כנגד מומחה ששימש בהליך קודם כמומחה מטעם הצד שכנגד למגיש התביעה. אמנם ראה באותו הקשר גם ת"א (מחוזי, ת"א) 176/94 קוטליצקי נ' אפיקים (פס"ד מיום 28.5.00; לא פורסם), הנזכר במאמרו של גלעד, ליד ציון הערה 39, שנפסק בו באורח שונה. פסק הדין זוכה לביקורתו של גלעד. 13. צוין לעיל, הערה 11. 14. העניין המרכזי שנידון במאמר זה מתייחס להוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח משולב]. סעיף זה מקנה חסינות לשופטים ולממלאי תפקידים שיפוטיים בפני תביעות נגדם (וראה לאחרונה, בג"ץ 8370/01, עבייד נ' הנשיא אהרן ברק ואח' (החלטה מיום 12.11.01; לא פורסמה), וההליך הנוסף הנזכר במסגרתה; ע"א (מחוזי, י-ם) 3019/02, פרי נ' משרד המשפטים (פס"ד מיום 3.6.02; לא פורסם); ת"א (חדרה) 1259/02, בש"א 874/02, יורשי השופט הומינר ז"ל נ' דש (פס"ד מיום 2.6.02; לא פורסם); ד' אבניאלי, גבולות החסינות השיפוטית, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת-גן תשנ"ט. הוראה זו מעוררת את השאלה: האם החסינות הנזכרת לעיל היא אישית גרידא או שהיא עומדת גם למעביד או למי שנתבע כאחראי באחריות שלוחית למעשי מי שפעל כנ"ל. שאלה אחרונה זו הוכרעה בבית משפט השלום בירושלים (ת"א 19309/97 פרידמן נ' כץ ואח' (החלטת כב' השופט א' רומנוב מיום 12.6.00), אך שונתה בבית המשפט המחוזי בירושלים (בר"ע 2315/00, פרידמן נ' מ"י ואח'; פס"ד מיום 13.3.01), שפתח פתח לתביעה כזו במקרים קיצוניים. עתה אמור גם בית המשפט העליון לשבת על אותה מדוכה, לאחר ששופט יחיד שדן בבר"ע על פסק הדין של בית המשפט המחוזי החליט ש"הבקשה תידון בפני הרכב שלושה" (רע"א 2828/01, החלטת כב' השופט ריבלין מיום 8.11.01). נציין שנושא חשוב ומעניין אחד לא נזכר במאמרו של גלעד, הלוא הוא האפשרויות הפתוחות בפני עד במשפט להתמודדות עם אמירות שונות שנאמרו עליו במסגרת פסק דין. לדעות שונות בעניין זה, ראה, למשל: בג"ץ 188/96, רע"פ 8226/96, צירינסקי נ' השופט שרון, פ"ד נב(3)721; דנג"ץ 5566/98, צירינסקי נ' השופט שרון, תקדין עליון 99(2) 793; ל' שלף וא' פורת, "הלכות בעייתיות במשפט הפלילי - דיון במספר סוגיות שהתעוררו בשנים האחרונות", המשפט ו (תשס"א)81, 85-84, 105-101, 121. 15. לעיל, הערה 10. 16. ראה שם, בעמ' 63 ובעמ' 80-79, ובמקורות הנזכרים שם בעניין זה ובדיניו המיוחדים. וראה גם א' שיינפלד, נזיקין, במסגרת סדרת חוק לישראל, בעריכת נ' רקובר (ירושלים תשנ"ב), בעמ' 233, הערה 15 (מכאן ואילך: שיינפלד). 17. רמ"א, חושן משפט, סימן א, סעיף ד; פתחי תשובה, חו"מ, סימן כח, ס"ק יא; ביאור הגר"א, שם, ס"ק כג. וראה גם שיינפלד, שם. 18. ראה שו"ת הרא"ש, כלל נח, סימן ו; קונטרס דינא דגרמי לרמב"ן; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לח, סעיף א; שם, סימן כט, סעיף ב; רמ"א, חושן משפט, סימן כח, סעיף ג; פס"ד רויטמן (לעיל, הערה 10), בעמ' 63. שאלה מעניינת בהקשר לזה היא: אם כשהעידו שני עדים שקר יחדיו ניתן לגבות את מלוא ההפסד שנגרם לקרבן מאחד מהם, כחיוב ביחד ולחוד, אם לאו. ראה לעניין זה, שיינפלד, עמ' 51, הערה 35 והפניותיו. 19. ראה שיינפלד, שם, עמ' 233, האומר שמסיבה זו הנזק נחשב כ"גרמי" [=נזק ישיר], ולא כ"גרמא" [=נזק עקיף]. וראה גם אנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, עמ' תעח-תעט. 20. אך ראה גם אנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' תעט, ליד ציון הערה 206. וראה גם שם, כרך ח, עמ' תלג ובמקורות הנזכרים שם. 21. בעמ' 79 ג-ה. 22. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לב, סעיף ב; שיינפלד, עמ' 63. נציין שגם המונע עדים מלהעיד לטובת חברו פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים. ראה: המקורות הנזכרים אצל שיינפלד, עמ' 139, ושם הערה 11, ושם בעמ' 243, הערה 16; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, עמ' תפג- תפד. 23. סמ"ע, חושן משפט, סימן לב. וראה שיינפלד, עמ' 63, הערה 26, האומר: "נראה שהסמ"ע נזקק גם לטעם השני, למקרה שהעדים ידועים כאנשי מרמה, ואין לפטור את השוכר בטענת 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים', כיוון שהוחזקו לכך". 24. ראה תוספות, בבא קמא נו ע"א, ד"ה אלא; רמ"א, חושן משפט, סימן לב, סעיף ב; ש"ך, חושן משפט, סימן לב, ס"ק ג, בשם הריטב"א. וראה הערת קצות החושן, סימן לב, ס"ק א, שגם לדעת מי שסובר שהוא פטור מתשלום אף מדיני שמים, עדיין הוא צפוי להיענש על עצם ההתנהגות האסורה. ראה גם שיינפלד, עמ' 63, ושם בעמ' 357-356, ושם הביא גם את הבחנת בעל "נתיבות המשפט" בין השוכר עדי שקר לבין המשכנעם בדברים שיעידו עדות שקר מבחינת ייחוס העדות למזמין העדים או לעדים עצמם. וראה גם אנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, עמ' תצג. 25. ראה לעיל, ליד ציון הערה 13. 26. לעיל, הערה 10. 27. זוהי, למשל, גם דרישת הסף שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בבר"ע 2315/00, הנזכר לעיל, הערה 14, לעניין תביעה אפשרית באחריות שילוחית כשיש לשופט או למי שממלא תפקיד שיפוטי חסינות מכוח סעיף 8 לפקודת הנזיקין. וראה גם: גלעד, הנזכר לעיל, הערה 11, בעמ' 259-258; א' יעקב, בהערה 49 למאמרו הנזכר לעיל, הערה 11. וראה גם לעיל, ליד ציון הערה 17. 28. ראה לעיל, ליד ציון הערה 18. |