פתיחה
בספר משלי מתוארים היחסים בין הנושה לבין החייב כיחסים בין האדון ובין העבד:

עשיר ברשים ימשול, ועבד לֹוֹה לאיש מלוה (משלי כב, ז).

בעולם העתיק, קוימו הדברים הלכה למעשה. שאם לא פרע הלווה את חובו בעתו, היו הלווה או בני ביתו נעשים עבדיו של הנושה, כעולה מן המקרא:

ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת... והנשה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים (מל"ב ד, א)¹.

בחוק שנים עשר הלוחות הרומי נקבע שיש לנושה זכות לאסור את החייב ואף ליטול מבשרו², אם לא פרע את חובו³.
כדי להגן על החייב מפני תוצאות לא רצויות מעין אלו, התורה מגבילה את כוחו של הנושה, שנאמר:

אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנֹשה, לא תשימון עליו נשך (שמות כב, כד).

ופירש רש"י⁴: "לא תתבענו בחזקה. אם אתה יודע שאין לו, אל תהי דומה עליו כאלו הלויתו, אלא כאילו לא הלויתו. כלומר, לא תכלימהו".
כך גם מגבילה התורה את כוחו של נושה הבא ליטול משכון מן החייב, ואף מחייבת את הנושה להשיב את המשכון לחייב אם הוא זקוק לו:

לא יחבל רחים ורכב, כי נפש הוא חֹבל (דברים כד, ו).
כי תשה ברעך משאת מאומה, לא תבא אל ביתו לעבט עבטו. בחוץ תעמד, והאיש אשר אתה נשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. ואם איש עני הוא, לא תשכב בעבֹטו. השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וברכֶך, ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך (שם י-יג)⁵.

כמו כן, גביית החוב מוגבלת לנכסים שאין החייב זקוק להם לצורך קיומו וקיום בני ביתו או לפרנסתו. ועוד, הנושה אינו רשאי לדרוש מן החייב לעבוד כדי להרוויח כסף ולפרוע את חובו. ואין צריך לומר שאין הנושה רשאי לשלול את חירותו של החייב⁶.
עם זאת, הכבדת יתר על הנושה עלולה לגרום להימנעותם של בעלי ההון מלהלוות לנזקקים⁷. משום כך, נקבעו בתלמוד ובפוסקים הסדרים המחזקים את כוחו של המלווה, והם נסמכים על המקרא "עבד לוה לאיש מלוה". בדברים שלהלן נדון בכמה מהם.

מקום השיפוט
הכלל במשפט העברי הוא, שבעלי דין הגרים במקום אחד מתדיינים בבית הדין המקומי, ואין איש מהם יכול לכפות את חברו לדון לפני בית דין במקום אחר, אף אם בית הדין האחר גדול מבית הדין המקומי⁸. אולם התלמוד מסייג את הכלל הזה, ואומר שהזכות להתנגד להעברת הדיון למקום אחר שמורה רק לנושה⁹, אבל החייב אינו יכול להתנגד לדרישת הנושה לקיים את הדיון בעיר אחרת בבית דין חשוב יותר¹⁰, והטעם הוא¹¹, משום שנאמר: "עבד לוה לאיש מלוה".
עם זאת, רבים מן הפוסקים מצמצמים את כוחו של הנושה לכפות את החייב לדון בבית דין במקום אחר. כך למשל יש פוסקים הסבורים שזכותו של הנושה לדרוש לדון במקום אחר מצומצמת רק להעברת הדיון לבית הדין הגדול שבירושלים¹². זאת ועוד, הנושה חייב להביא עדים או ראיה לבית הדין המקומי שיש יסוד לתביעתו¹³. הרמ"א¹⁴ מצמצם את הדין הזה עוד יותר ואומר: "וכל זה מדינא. אבל כבר נהגו בזמן הזה, שכל זמן שיש בית דין בעיר, אין אחד יכול לכוף חבירו שילך עמו לבית דין אחר".
בחוק הישראלי, מוסדר עניין מקום השיפוט בדברי חקיקה אחדים¹⁵, אולם אף לא באחד מהם ניתנת עדיפות לתובע להעביר את מקום הדיון לבית משפט אחר.

כתיבת שובר
המשנה דנה בשאלה: מה ייעשה בשטר חוב שנפרע בחלקו? מצד אחד, אין להשאיר את השטר אצל הנושה, כדי שלא ישתמש בו שלא כדין, לגבות שוב את כל החיוב. מצד שני, אין לתת את השטר לחייב, שמא יתחמק באמצעותו מלפרוע את יתרת חובו. וזה לשון המשנה¹⁶:

מי שפרע מקצת חובו. רבי יהודה אומר: יחליף [=יכתוב החייב לנושה שטר חדש ובו יתרת החוב בלבד]. רבי יוסי אומר: יכתוב שובר [=יכתוב הנושה לחייב שטר פירעון, כלומר קבלה]. אמר רבי יהודה: [אם יכתוב שובר], נמצא זה [החייב] צריך להיות שומר שוברו מן העכברים. אמר לו רבי יוסי: כך יפה לו, ולא יורע כחו של זה [=הנושה].

ההסבר בדעת רבי יוסי לדעת רשב"ם הוא: "כן יפה [=נוח] לו למלוה שיהיה הלוה בדאגת שימור שוברו, ולא המלוה, ד'עבד לוה לאיש מלוה'"¹⁷.
שאלה דומה עולה בתלמוד¹⁸ בעניין נושה הטוען שאיבד את שטר חובו: האם החייב פטור מלפרוע את חובו, שמא השטר קיים והנושה עלול להוציא אותו בהזדמנות אחרת או יפרע הנושה את חובו והנושה יכתוב לו שובר כנגדו. ומסקנת התלמוד היא שגם כאן יפה כוח הנושה מכוח החייב, וכותבים שובר אף על פי שייאלץ החייב לשמור עליו, והטעם שמביא רבא הוא: "עבד לוה לאיש מלוה"¹⁹.

מקום ביצוע החיוב
המשנה דנה בשאלת המקום בו על החייב לקיים את חיובו כלפי הנושה. וזה לשונה²⁰:

הגוזל את חבירו או שהלוה הימנו או שהפקיד לו בישוב, לא יחזיר לו במדבר.

כלומר, החייב אינו רשאי לפרוע את חובו במקום שאינו נוח לנושה. אבל לא כן הנושה, כפי שקובע התלמוד²¹:

מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום.

כלומר, הנושה זכאי לתבוע את החייב לפרוע את ההלוואה בכל מקום, אף אם תיגרם ללווה טרחה, כגון שהם במדבר וייאלץ החייב לתת למלווה מיטלטלין שהתכוון לסחור בהם²².
רבי יהונתן הכהן מלוניל (פרובנס וארץ ישראל, המאות הי"ב-הי"ג) מציין שהעדפת הנושה יסודה בכלל המקראי: "עבד לוה לאיש מלוה"²³.
בחוק הישראלי נקבע ככלל שמקום ביצוע החיוב הוא "מקום עסקו של הנושה. ואם אין לו מקום עסק, במקום מגוריו הקבוע"²⁴. אולם יש לכך כמה חריגים, ולפיהם מקום פריעת החוב הוא מקומו של החייב²⁵.

זקיפת תשלום בחיובים אחדים
לעתים האדם חייב כמה חובות לנושה אחד והוא מבקש לפרוע רק מקצתם, והנושה מבקש שייפרע החוב הפחות בטוח, כגון חוב שאינו מובטח בערבות, ואילו החייב מבקש לפרוע דווקא את החוב היותר בטוח, ונשאלת השאלה: עם מי הדין? רבי שמואל הסרדי (ספרד, המאה הי"ג), בעל "ספר התרומות", פוסק שהדין עם הנושה. וזה לשונו²⁶:

מלוה שהלוה לחבירו משני צדדין [=שתי הלוואות] ועבר מהכל זמן הפרעון, ופרע לו מה שפרע לו בסתם, ולא פירש לו במה דעתו לפרעו... הרשות ביד המלוה לומר: "על חוב פלוני רצוני לקבלם", ואין שומעין ללוה, אף על פי שטען שרצונו היה לפרוע חוב פלוני... דהא קיימא לן ד"עבד לוה לאיש מלוה"²⁷, ולפיכך הרשות ביד המלוה לומר: "לא אטלם אלא לרצוני".

זאת ועוד. בהמשך דבריו הוא אומר שהנושה זכאי להחליט לטובת איזה חוב ייזקף הפירעון, אף אם החייב מודיע מראש שהוא מתכוון לחוב מסוים:

ומסתברא נמי [=ומסתבר גם], דהיכא דאמר לוה בשעת פרעון: "לא אפרעך כי אם מחוב פלוני", והמלוה אומר: "לא אקבלם כי אם בחוב פלוני"... הרשות ביד המלוה לכופו בכך, דהא קיימא לן: "עבד לוה לאיש מלוה"²⁸.

החוק הישראלי, בסעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, מעדיף דווקא את החייב בשאלת זקיפת התשלום. וזה לשונו:
סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום. לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן²⁹.

שינוי תנאי הפירעון לאחר מועד ההלוואה
נפסק להלכה³⁰ שהמלווה את חברו בעדים, אינו חייב לפרעו בעדים, אלא אם כן התנה המלווה שיפרע הלווה את חובו בפני עדים. על פי רוב, תנאי ההלוואה מסוכמים בשעת ההלוואה, אך רבי יוסף אבן מיגש³¹ (ספרד, המאות הי"א-הי"ב) והרמב"ם פוסקים שהמלווה יכול להתנות באופן חד צדדי שהלווה יפרע את חובו דווקא בפני עדים אף לאחר מתן ההלוואה. וזה לשון הרמב"ם³²:

המלוה את חבירו בעדים, ואמר: "אל תפרעני אלא בעדים", בין שאמר לו בשעת הלואה בין שאמר לו אחר שהלוהו, הרי זה צריך לפרעו בעדים מפני התנאי.

ואומר מגיד משנה, רבי וידאל מטולושא (ספרד, המאה הי"ד)³³:

וכתב הרב ז"ל שאפילו לא קבל עליו הלוה מחוייב בכך משום ד"עבד לוה לאיש מלוה"³⁴.

לעומת זאת, לדעת הרמב"ן³⁵, הנושה אינו יכול להתנות תנאים לפירעון החוב לאחר מועד ההלוואה. הריטב"א, רבי יום טוב בן אברהם מסיביליה (ספרד, המאות הי"ג-הי"ד) מצדד בדעת הרמב"ן, וטעמו ונימוקו עמו³⁶:

ותמיהא לי מילתא [=ותמוה הדבר בעיניי], מטעמא ד"עבד לוה", היאך יוכל לשעבדו עתה למה שלא נשתעבד לו בשעת הלואה ולהוסיף עבדות על עבדותו?... להא [=לכן] ודאי בעניות דעתי אין לי אלא דברי רבינו הרמב"ן ז"ל. וכן הסכים מורי הרא"ה ז"ל.

בשולחן ערוך³⁷ נפסקה הלכה כדעת הרמב"ם, ונושאי כליו אף אומרים שעולה מן הכלל "עבד לוה לאיש מלוה" שתנאו של הנושה קיים אף אם החייב מתנגד לתנאי³⁸.

היקף הכלל "עבד לוה לאיש מלוה"
הריטב"א³⁹, דן במחלוקת בעניין הטלת תנאי פירעון לאחר מועד ההלוואה שראינו זה עתה⁴⁰ ואומר שהרשב"א הכריע בין הדעות:

ושאלתי למורי הרשב"א ז"ל, ואמר דבמלוה נראין דברי הרא"ם ז"ל⁴¹ [=רבי יוסף אבן מיגש, הסבור שבכוחו של המלווה להתנות תנאים לאחר מתן ההלוואה] מההיא טעמא ד"עבד לוה לאיש מלוה". אבל בפקדון, נראין דברי הרמב"ן⁴² [שאין המלווה יכול להתנות לאחר מתן הפיקדון].

לדעת הרשב"א, הכלל "עבד לוה לאיש מלוה" מתפרש כפשוטו של מקרא רק בהלוואה, אך לא בפיקדון. סברה להבחנה זו מציע הרא"ש⁴³:

הא קאמר גמרא: "עבד לוה לאיש מלוה", וזקוק הוא לזה [והוא חייב לשמור על שוברו], מאחר שהמלוה עשה עמו טובה.

מכיוון שיסוד הכלל "עבד לוה לאיש מלוה" בטובה שעושה הנושה עם החייב, בכל חיוב שהנושה אינו עושה טובה לחייב, אין מקום להחלת הכלל. וכך פוסק רבנו תם בעניין כפיית הנתבע לדון לפני בית הדין הגדול⁴⁴:

ומזיק וניזק לא מצו מעכבי [=אינם רשאים לסרב להתדיין בפני בית הדין המקומי], דטעמא דמלוה דמעכב, משום "ועבד לוה לאיש מלוה", אבל במזיק וניזק ליכא [=אין] עבד.

מכוח הבחנה זו, יש להסביר את סברת הפוסקים, שהכלל "עבד לוה לאיש מלוה" לא חל לא על יורשי הלווה⁴⁵, לא על הערב⁴⁶, ולא על דמי הכתובה שהבעל חייב לאשתו⁴⁷ וכיוצא באלו, מפני שבכל אלה הנושה לא עשה טובה לנתבע.
לעומת זאת, לדעת הרמב"ן, אף אם אין יסוד החוב בטובה שעשה הנושה, חל הכלל "עבד לוה לאיש מלוה"⁴⁸, "וכל מי ששעבד עצמו לאחד, לוה ועבד מיקרי [=נקרא]". ואומר רבי יוסף קארו בעניין זה⁴⁹:

דיש לומר דבשאר תביעות נמי [=גם] שייך לומר ["עבד לוה לאיש מלוה"], שהתובע מתרעם מחבירו שהזיקו, הוי הנתבע עבד לו, עד שיסלק היזקו או יברר שאינו מזיקו.

דומה שדעת רוב הפוסקים כדעת הרמב"ן⁵⁰, שהכלל "עבד לוה לאיש מלוה" חל על כל סוגי החיובים.

סיכום
בתלמוד ובפוסקים נקבעו הסדרים המעניקים לנושה עדיפות על החייב, על סמך הכלל "עבד לוה לאיש מלוה". יש פוסקים הסבורים שיסוד הכלל בהכרת הטובה שחב החייב למי שעשה עמו חסד כשהלווה לו את כספו, ואחרים סבורים שכל חייב כפוף לנושה, יהיה מקור החוב אשר יהיה. בין כך ובין כך, דומה שהעדפת המשפט העברי את הנושה אמורה רק בהסדרים פרוצדוראליים, כגון מקום הדיון, כתיבת שובר וכיוצא באלו, אך אין בכוחו של הכלל "עבד לוה לאיש מלוה" לפגוע בזכויותיו המהותיות של החייב⁵¹.
המשפט הישראלי אינו רואה בחייב כמי שכפוף לנושה, ובוודאי אינו רואה בנושה כמי שעושה חסד עם החייב, ומתייחס אליהם כאל שווים. לכן, אין במשפט הישראלי העדפה של צד זה על פני צד אחר.

הערות:

^* עו"ד אליעזר הללה, משרד המשפטים, המחלקה למשפט עברי, עוזר ראשי

¹ וראה גם נחמיה ה, א-ה.
² לוח III, פסקאות VI-X. לתרגום שנים עשר הלוחות לאנגלית ראה בכתובת הבאה: http://www.constitution.org/sps/sps01_1.htm. וראה גם את דברי הרב צדוק כַּהַן (רבה הראשי של צרפת, המאות הי"ט-הכ'), העבדות, קראקא תרנ"ב, עמ' 8.
³ וידוע מחזהו של ויליאם שייקספיר, "הסוחר מוונציה", העוסק במלווה היהודי שיילוק הדורש ליטול ליטרא מבשרו של הסוחר אנטוניו, כיוון שלא פרע את חובו בזמן שהוסכם ביניהם בחוזה ההלוואה. להיבטים ההלכתיים של משפט שיילוק, ראה הרב שלמה יוסף זווין, "משפט שיילוק לפי ההלכה", לאור ההלכה, ירושלים תשס"ד, עמ' תג.
⁴ רש"י, שם, ד"ה לא תהיה.
⁵ וראה גם: רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק ג; שולחן ערוך, חו"מ, סימן צז, סעיפים ו-יד.
⁶ שולחן ערוך, חו"מ, סימן צז, סעיף טו. וראה באריכות: אשר גולאק, תולדות המשפט בישראל בתקופת התלמוד: החיוב ושעבודיו, ירושלים תרצ"ט, פרק שני; מנחם אלון, חירות הפרט בדרכי ההוצאה לפועל: ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, ירושלים תש"ס.
⁷ דוגמה להכבדת יתר על הנושה שגרמה להימנעות מהלוואה היא דין שמיטת כספים לפיו בסיומה של שנת השמיטה נמחקת זכות התביעה. על כך נאמר במשנה: "פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל' וגו' (דברים טו, ט) התקין הלל לפרוזבול" (משנה, שביעית י, ג).
⁸ סנהדרין לא ע"ב. וראה: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ו, הלכות ו-ז; שולחן ערוך, חו"מ, סימן יד, סעיף א. וראה באריכות אליאב שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, ירושלים תשע"א, עמ' 229 ואילך.
⁹ הוא הדין כשאין בין הצדדים יחסי חייב-נושה, שכל אחד יכול להתנגד להעברת הדיון, כגון בתביעה בין שני שותפים, בין תביעה לפירוק השיתוף בין דרישת אחד מהם שיישבע חברו שלא נטל מממון השותפות לעצמו שלא כדין. וראה סמ"ע, חו"מ, סימן יד, ס"ק ו.
¹⁰ ראש השנה לא ע"ב. וראה גם המקורות המובאים לעיל, הערה 8.
¹¹ לעיל, הערה 8.
¹² רמב"ם ושולחן ערוך (לעיל, הערה 8). והשווה תוספות, בבא קמא קיב ע"ב, ד"ה מצי, בשם רבנו תם, שזכותו העדיפה של הנושה היא לדרוש את העברת הדיון לכל בית דין קבוע הגדול מבית הדין המקומי, ואילו את העברת הדיון לבית הדין הגדול שבירושלים, רשאי לדרוש גם החייב.
¹³ שולחן ערוך, שם (וראה ביאור הגר"א, שם, ס"ק ט, שראיה לביסוס התביעה היא תנאי מקדמי לתחולת הכלל "עבד לוה לאיש מלוה"); ערוך השולחן, חו"מ, סימן יד, סעיף א; שוחטמן (לעיל, הערה 8).
¹⁴ שם.
¹⁵ ראה למשל: תקנות 7-3 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984; תקנה 2 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976; תקנה 2 לתקנות למניעת אלימות במשפחה (סדרי דין), התשנ"א-1991; תקנות 7-3 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991; תקנה 10 לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998; ועוד.
¹⁶ משנה, בבא בתרא י, ו.
¹⁷ וראה גם פירוש רבי עובדיה מברטנורא ותוספות יום טוב על המשנה, המוסיפים שחשש הלווה מפני אבדן השובר תדרבן את הלווה להזדרז ולפרוע את חובו. אולם ראה תפארת ישראל (שם, אות נב), האומר: "כך יפה לו" – ללווה, כלומר ראוי להטיל את הסיכון על הלווה, מפני שיש בידו למהר ולפרוע את חובו. והרמב"ם פוסק שהנושה רשאי לבחור בין כתיבת שטר חדש לבין כתיבת שובר. וזה לשונו: "מי שפרע מקצת חובו: אם רצה [הנושה] - מחליף וכותבין לו בית דין שטר אחר בשאר החוב מזמן ראשון...; ואם רצה [הנושה] - יכתוב שובר" (הלכות מלווה ולווה, פרק כג, הלכה טו). וראה שולחן ערוך, חו"מ, סימן נד, סעיף א.
¹⁸ בבא בתרא קעא ע"ב; רמב"ם, שם, הלכה טז; שולחן ערוך, שם, סעיף ב.
¹⁹ וראה גם רשב"ם, בבא בתרא קע ע"ב, ד"ה א"ל.
²⁰ משנה, בבא קמא י, ו.
²¹ בבא קמא קיח ע"א. וראה: רמב"ם, שם, פרק יג, הלכה ח; שולחן ערוך, חו"מ, סימן עד, סעיף א.
²² רבנו יהונתן הכהן מלוניל, בבא קמא קיח ע"א, ד"ה לא יחזיר, ירושלים-ניו יורק תשכ"ט, עמ' 386.
למותר לציין שעל אף עדיפותו של הנושה, אין הוא רשאי להתעמר בחייב ולדרוש ממנו דרישות לא סבירות. ראה: שלטי הגיבורים, מכות א ע"ב בדפי הרי"ף, אות ב; ש"ך, חו"מ, סימן עד, ס"ק א.
²³ לעיל, הערה 22. וראה גם פירושו למסכת בבא מציעא כה ע"ב, ד"ה האומר לחברו. מדבריו עולה שהכלל "עבד לוה לאיש מלוה" אינו חל בפיקדון (ראה להלן, ליד ציון הערה 39, ובהערה 44). הפוסקים הסבורים שהכלל חל גם בפיקדון ייאלצו לתת הסבר אחר להבחנה בין הלוואה לבין פיקדון, שלגביו נקבע (לעיל, הערה 21): "אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן". ראה: בית הבחירה למאירי, בבא קמא קיח ע"א, ד"ה אמר המאירי הגוזל את חברו; ש"ך, חו"מ, סימן עד, ס"ק ג; ועוד. וראה עוד: מיכאל ויגודה, שכירות ושאילה, חוק לישראל, ירושלים תשנ"ח, סעיפים 5, 14; ת.א. 6344/04 (מחוזי, ירושלים) חיים שושן, יבוא יצוא ומסחר בע"מ נ' א.ב.א. ויקטורי, חברה לניהול אחזקות בע"מ, פסקה 345 ואילך לפסק דינו של השופט דרורי (2011).
²⁴ סעיף 44(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. וראה גם סעיף 53 להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011 (להלן: הצעת החוק. בדברי ההסבר מובאת עמדת המשפט העברי).
²⁵ ראה למשל: סעיף 10(א) לחוק המכר, התשכ"ח-1968; סעיף 159 להצעת החוק, ובדברי ההסבר.
²⁶ ספר התרומות, שער כ, חלק א, סימנים ב-ג (מובא גם בטור, חו"מ, סימן פג; ובשולחן ערוך, שם, סעיף א).
²⁷ והשווה ר"ן על הרי"ף, כתובות, פרק שמיני, מב ע"ב בדפי הרי"ף, ד"ה סיטראי נינהו, שטעמה של הלכה זו הוא משום שהנושה "מוחזק", והמוציא מחברו עליו הראיה. וראה באריכות עין המשפט (הרב עובדיה יוסף, נכדו של הראשון לציון), סימן פג, פרק א.
²⁸ וראה שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן לז, שגם אם הלווה מודיע במפורש שהוא פורע חוב מסוים, והמלווה מקבל את מעות הפירעון ושותק, רשאי המלווה לאחר מכן לומר שקיבל את המעות כפירעון לחוב אחר. הרשב"א מוכיח דין זה מסוגיית התלמוד בקידושין יג ע"א, אך לא מזכיר את הכלל "עבד לוה איש מלוה". הטור (לעיל, הערה 26) אינו מביא את דעת הרשב"א. לדעת הפרישה (שם, ס"ק ג; ובסמ"ע, שם, ס"ק ב) הטור חולק על הרשב"א, אך לדעת הב"ח (שם, ד"ה ואם הלוה) והש"ך (שם, ס"ק א), הכל מודים לדין זה. ואמנם כך פוסק הרמ"א (שם, סעיף ב).
²⁹ וראה גם סעיף 58 להצעת החוק. בדברי ההסבר, מובאת דעתו החולקת של המשפט העברי.
³⁰ ראה: שבועות מא ע"א-ע"ב; רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק יא, הלכה א; שולחן ערוך, חו"מ, סימן ע, סעיף א.
³¹ חידושי ר"י מיגאש, שבועות מא ע"א, ד"ה פיסקא.
³² רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק טו, הלכה א.
³³ מגיד משנה, שם.
³⁴ וזו גם דעת הרשב"א בחידושיו, שבועות לח ע"ב, מנה לי בידך, כפי שמעיר "מגיד משנה" (וראה להלן). וראה גם שו"ת מהרש"ך, חלק ב, סימן יא.
³⁵ חידושי הרמב"ן, שבועות מא ע"ב, ד"ה אל תפרעני.
³⁶ חידושי הריטב"א, שבועות מ ע"ב, ד"ה אבל הרא"ם.
³⁷ שולחן ערוך, חו"מ, סימן ע, סעיף ג.
³⁸ סמ"ע, שם, ס"ק יב; קצות החושן, שם, ס"ק ג. והשווה ש"ך, שם, ס"ק ט; שו"ת מהריט"ץ (הישנות), סימן קנג.
לדינים נוספים הנובעים מן הכלל "עבד לוה לאיש מלוה", ראה: שיטה מקובצת, כתובות פו ע"א, ד"ה וכתב הר' ישעיה מטראני (שהלווה חייב לפרוע את חובו במזומן, ולא בשווה כסף); שו"ת מהרש"ך (לעיל, הערה 34, כסף הפירעון באחריות החייב עד שיגיע לידי הנושה או לידי שלוחו); שיעורי רבי שמואל (רוזובסקי), ירושלים תשמ"ט, גיטין, סימן רנט; חידושי רבי שמואל (רוזובסקי), בני-ברק תש"ס, גיטין, סימן יד, אות ז (הלווה חייב לפרוע את חובו על ידי שליח אף אם עדיין האחריות מוטלת עליו. הרב רוזובסקי מסתמך על דברי התלמוד בגיטין יד ע"א-ע"ב ורש"י, שם).
³⁹ לעיל, הערה 36.
⁴⁰ לעיל, ליד ציון הערה 31.
⁴¹ לעיל, הערה 31.
⁴² לעיל, הערה 35.
⁴³ שו"ת הרא"ש, כלל צז, סימן ד. מובא גם: בטור, חו"מ, סימן רכו; וברמ"א, שם, סעיף ה.
⁴⁴ ספר הישר לרבנו תם, מהדורת שלזינגר, ירושלים תשמ"ה, חלק החידושים, סימן תרסח. וכן עולה גם מדברי רבי יונתן מלוניל (לעיל, הערה 23) ורבי ישעיה מטראני (שיטה מקובצת, לעיל, הערה 38). וראה גם: הגהות הרמ"ך על הרמב"ם (לעיל, הערה 8); אמרי בינה (אוירבך), חלק ב, חו"מ, הלכות הלוואה, סימן סה, ד"ה והנה לטעם המ"מ.
⁴⁵ סמ"ע, חו"מ, סימן סט, ס"ק כ.
⁴⁶ ראה: כנסת הגדולה, חו"מ, סימן נח, הגהות הטור, סימן ב; עין המשפט (לעיל, הערה 27), אות ח.
⁴⁷ השגות הראב"ד על הרי"ף, כתובות, פרק תשיעי, מח ע"ב בדפי הרי"ף, אות א. והשווה המאור הגדול, בבא מציעא, פרק ראשון, י ע"א בדפי הרי"ף, ד"ה רב כהנא: "כותבין שובר בכתובה, דהיא מעשה בית דין, אף על גב דליכא למימר [=שאין לומר] 'עבד לוה לאיש מלוה'" (ונימוקו צריך ביאור). וראה בית שמואל, סימן ק, ס"ק כח.
⁴⁸ חידושי הרמב"ן, בבא מציעא יז ע"ב, ד"ה ויש מי שאומר.
⁴⁹ כסף משנה, הלכות סנהדרין, פרק ו, הלכה ז. דברי רבי יוסף קארו נאמרו בעניין פסקו של הרמב"ם (לעיל, הערה 8), שגם הניזוק יכול לחייב את המזיק לדון לפני בית הדין הגדול על פי הכלל "עבד לוה לאיש מלוה".
⁵⁰ ראה: באר הגולה, חו"מ, סימן יד, אות ד; ביאור הגר"א, שם, ס"ק ח (ליקוט); ברכת אליהו (רקובר), שם, עמ' קמד.
⁵¹ לעיל (ליד ציון הערה 36), ראינו שהרמב"ם והרמב"ן חולקים בשאלה אם מכוחו של הכלל "עבד לוה לאיש מלוה", יכול המלווה להתנות תנאים גם לאחר מועד ההלוואה, ודומה שהם חלוקים בשאלה אם הטלת התנאי היא הסדר פרוצדורלי (רמב"ם) או זכות מהותית (רמב"ן).

---

---