פתיחה
יוקר המחיה היווה מאז ומעולם בעיה חברתית קשה, וכן הוא במיוחד במציאות הישראלית, שנתקיימו בה דברי חז"ל¹: "ויוקר יאמיר, הגפן תיתן פריה, והיין ביוקר". מחאות ציבוריות² מעלות על סדר היום נושא כאוב זה בניסיון להשפיע על הממשלה להקל ולו במעט את הנטל הכספי המוטל על כתפי האזרחים.

בעולם המודרני מוכרות לנו שתי תפיסות עולם כלכליות ביחס למעורבות הממשל בכוחות השוק. מצד אחד עומדת תפיסה קפיטליסטית הדוגלת ביזמה חופשית ומעודדת תחרות מסחרית. אליבא דשיטה זו נקבע יוקר המחיה על פי חוק ההיצע והביקוש, וכך צומחת כלכלה המביאה בסופו של דבר רווחה כלכלית וחברתית. מצד שני עומדת תפיסה סוציאליסטית הדוגלת בפיקוח והכוונה של חיי המסחר בכלל ויוקר המחיה בפרט במטרה להביא לחלוקה צודקת ושוויונית של משאבי החברה.

להלן נסקור את יחסם של חז"ל ופוסקי ההלכה לבעיית יוקר המחיה. נפתח בתיאור הגורמים לעליית המחירים, ולאחר מכן נעמוד על הדרכים שהעלו חכמי המשפט העברי לדורותיהם מתוך כוונה להתמודד עם בעיה חברתית זו³.

הגורמים ליוקר המחיה
כאמור, אחת מאבני היסוד של הכלכלה המודרנית היא המודל של "היצע וביקוש"⁴. לפי מודל זה, מחירו של מצרך נקבע על פי איזון בין ההיצע שלו לבין הביקוש⁵. בשוק חופשי, עם כל מעלותיו, יכולים בעלי שליטה למיניהם להביא להיצף או מחסור מדומים כדי לשרת את האינטרס הכלכלי שלהם. תופעות מעין אלו היו תמיד נחלת השוק החופשי.

בתלמוד נזכרות התארגנויות מניפולטיביות הגורמות לעליית שערים ולייקור לא ראלי של מחירי השוק. אחת מהן היא התארגנות "אוצרי פירות"⁶, הקונים מצרכים בסיטונות ואוגרים אותם וגורמים למחסור מדומה בשוק. כן נזכרים בתלמוד "מפקיעי השערים"⁷, סוחרים הנמנעים מלשווק את הסחורה שיש בידם כדי למכור אותה בעת מחסור. עוד נזכרים בו ספסרי השוק והמתווכים⁸ למיניהם, שכל אחד בשרשרת המתווכים מייקר את מחירה של הסחורה בלא הצדקה⁹.

התארגנות אחרת הנזכרת בתלמוד¹⁰ העלולה להביא להתייקרות מחירים היא ה"קרטל", היינו התאגדות ספקים או נותני שירות המתאמים מחירים כדי לגרוף רווחים. ויפה הגדיר את מטרתם אבי הכלכלה המודרנית, הפילוסוף והכלכלן אדם סמית¹¹:

אנשי מקצוע מאותו הענף נפגשים לעתים רחוקות, אפילו רק באירועי בידור, אך השיחות ביניהם מסתיימות בקנוניה נגד הציבור או בתחבולה לשם העלאת מחירים.

כלומר, הקרטל פוגע בתחרות החופשית על חשבון הצרכן.

גינוי "אוצרי פירות" ו"מפקיעי שערים"
התלמוד מלמד שברכת השנים בתפילת שמונה-עשרה, שהמתפלל מבקש בה על פרנסתו, שובצה כברכה התשיעית בתפילה תוך הקבלה לספר תהילים, שנזכרים בו במזמור התשיעי הרשעים מפקיעי השערים. וזה לשון התלמוד¹²:

ומה ראו לומר ברכת השנים בתשיעית? אמר רבי אלכסנדרי: כנגד מפקיעי שערים. דכתיב: "שבֹר זרוע רשע" (תהילים י, טו). ודוד כי אמרה, בתשיעית אמרה¹³.

רש"י¹⁴ אומר שהפרשנות, ולפיה הרשע שדויד מדבר עליו במזמור זה הוא מפקיע השערים, נרמזת בפסוק אחר באותו מזמור: "יארב במסתר כאריה בסכֹּה, יארב לחטוף עני" (תהילים י, ט). והלוא העני אינו בעל רכוש, ומה יש לחטוף ממנו? מכאן שסביר לומר כי שבירת זרוע רשע הנזכרת במזמור מכוונת נגד "מפקיעי שערים", האורבים לעני כדי לעשוק אותו בגביית מחירים מופקעים.

כמו כן מגנה הברייתא¹⁵ באופן נחרץ את מי שגורמים לעליית שערים מדומה, ומונה אותם בנשימה אחת עם מי שמלווים בריבית ועוברים על איסור תורה¹⁶:

תנו רבנן: אוצרי פירות¹⁷, ומלווי בריבית, ומקטיני איפה, ומפקיעי שערים¹⁸ - עליהן הכתוב אומר: "לאמר מתי יעבר החֹדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר" (עמוס ח, ד-ה)... וכתיב "נשבע ה' בגאון יעקב, אם אשכח לנצח כל מעשיהם" (עמוס ח, ז)¹⁹.

תאבי הבצע מחכים לסיום חודש הקציר, שהעניים מתפרנסים בו מן הלקט הנשאר בשדות, או לסיום שנת השמיטה, שהשדות פתוחים בה לכל, כדי למכור את תבואתם ביוקר. על מעשים פסולים אלה, אומר הנביא שאין מחילה²⁰.

דרכי התמודדות
בתלמוד נזכרות הלכות שמטרתן להילחם ביוקר המחיה.

מינוי פקחים
התלמוד²¹ מביא את הדעה שתפקידם של הפקחים הממונים על הגינות חיי המסחר, כולל פיקוח על השערים²². וזה לשונו:

דאמר רמי בר חמא: מעמידין אגרדמין²³ [=פקחים] בין למדות²⁴ [=אימות המשקולות ומכשירי המדידה לסוגיהם] ובין לשערים מפני הרמאין.

הרשב"ם אומר שלעניין השערים, תפקיד הפקחים לוודא שלא ימתין מוכר ערמומי עד שהכול ימכרו את סחורתם, ואז ימכור ביוקר²⁵.

האיסור לאגור מצרכים
כדי למנוע את האמרת המחירים, אסרו חז"ל²⁶ לאגור מוצרי יסוד שהם בגדר "חיי נפש" מתוך כוונה למכור אותם בעתיד במחיר גבוה, מפני שהאגירה גורמת למחסור מדומה בשוק ולהתייקרות הסחורה בלא הצדקה. לפנינו דוגמה נוספת להתערבות חקיקתית במסחר בשוק החופשי כדי לשמור על מחירים הוגנים.

לעומת זאת, מותרת אגירה שמטרתה הוזלה הסחורה בעתיד. התלמוד²⁷ מספר על האמורא שמואל שנהג להשהות את פירותיו ולמכור אותם בשוק בשער הזול כדי לגרום להוזלת מחיר סחורה שאזלה.

הגבלת שרשרת התיווך
תקנה נוספת באה בברייתא²⁸ המגבילה את שרשרת התיווך במוצרי יסוד בין היצרנים לבין הצרכנים כדי לצמצם את פער התיווך ועליית המחירים. וכך פוסק הרמב"ם²⁹:

אסור לעשות סחורה בארץ ישראל בדברים שיש בהם חיי נפש, אלא זה מביא מגורנו ומוכר, וזה מביא מגורנו ומוכר, כדי שימכרנו בזול.

מניעת "קרטל"
חז"ל נלחמו גם בתופעת ה"קרטל". אמנם התלמוד³⁰ מתיר לבעלי עסקים להתארגן ולקבוע ביניהם הסדרים מסחריים כדי למנוע תחרות פרועה, אך מתנה את ההתארגנות בהסכמת "אדם חשוב"³¹. הרמב"ן אומר שמטרת תנאי זה להבטיח פיקוח של גוף אמין בלתי תלוי לשמור על האינטרס הציבורי³²:

דילמא איכא פסידא ללקוחות דמייקרי זביני [=אולי נגרם הפסד ללקוחות בעליית המחירים]. הלכך לאו תנאה הוא עד דשקלי רשות מיניה [=לכן אין תוקף להסכמתם בלא נטילת רשות ממנו].

הגבלת מתח הרווחים
התלמוד³³ מגביל את הרווח ממכירת מצרכי יסוד ("חיי נפש") עד שישית: "אמר שמואל... המשתכר אל ישתכר יותר משתות"³⁴. כך לדוגמה, קמעונאי הקונה מן הסיטונאי ומוכר מעט מעט לצרכנים אינו רשאי למכור במחיר העולה על שישית ממחיר הקנייה³⁵. כמובן, המוכר יכול להוסיף על המחיר דמי טרחתו והוצאות³⁶.

השמדת סחורה
חז"ל אף פעלו אישית למניעת עליית המחירים. התלמוד מספר על רב הונא³⁷ שבכל ערב שבת היה שולח שליח לשוק לקנות את הסחורה שנשארה בידי הסוחרים ומשליך אותה לנהר. ומדוע נהג לעשות כן? מפני שחשש שאם תישאר הסחורה בידי הסוחרים, יביאו בשבוע שלאחריו פחות סחורה לשוק ויגרמו לעליית מחירים³⁸.

הימנעות מקביעת תענית
על פי התלמוד, בעת עצירת גשמים, בית דין קובע "סדר תעניות" (שלוש תעניות בימי שני וחמישי ושני), ותיקנו חז"ל שלא להתחיל את ה"סדר" ביום חמישי. והטעם: "אין גוזרין תענית על הציבור בתחילה בחמישי, שלא להפקיע השערים"³⁹. כלומר, אילו החל "סדר תעניות" ביום חמישי, היה הציבור מרבה בקניות עקב הסמיכות בין מוצאי התענית לשבת, והמוכרים היו עלולים להעלות את המחירים⁴⁰.

אמצעים חריגים
באין מוצא אחר, נקטו חז"ל אמצעים חריגים במלחמתם בעליית המחירים עד כדי הקלה בדרישות הלכתיות. התלמוד⁴¹ מספר שהאמורא שמואל פנה לסוחרי ההדסים בדרישה לבל ימכרו הדסים שלמים במחיר מופרז, ואיים עליהם שאם לא יצייתו לו, יורה הלכה שניתן להסתפק בהדסים קטומים.

רבן שמעון בן גמליאל, שחי בסוף ימי בית שני, הרחיק לכת. לפי דין תורה, היולדת חייבת להביא לבית המקדש קרבן שני תורים או שני בני יונה, המכונים "קני יולדת". אישה שלא הביאה קרבן עד שילדה שוב חייבת להביא קרבן כמספר לידותיה. המשנה⁴² מספרת, בלי לפרט את הרקע לדבר⁴³, שביקוש רב ל"קני יולדת" גרם לכך "שעמדו קינין בירושלים בדינר זהב", ולא יכלו יולדות עניות להביא את קרבנן ולהיטהר. כדי להביא לירידה דרסטית של המחירים, הורה רבן שמעון בן גמליאל הוראת שעה, בניגוד לדין תורה, שניתן להסתפק בקרבן אחד⁴⁴. ואכן, ירדו המחירים פלאים.

מקרה מפורסם במאבק פוסקי ההלכה ביוקר המחיה הוא "חרם הדגים" שהוטל במאה הי"ז באזור מורביה, לאחר שסוחרי הדגים העלו את מחירי הדגים בלא סיבה. בתגובה לזה, הכריזו ראשי הקהל על חרם צרכנים ואסרו לקנות דגים לכבוד שבת במשך חודשיים, כולל על ידי מי שידם משגת. רבי מנחם מנדל קרוכמל, בעל שו"ת "צמח צדק"⁴⁵, נשאל אם ראוי לגזור חרם הפוגע בכבוד השבת, והשיב שוודאי שראוי לעשות כן, והסתמך על התקדים של רבן שמעון בן גמליאל בעניין קרבן היולדת⁴⁶.

יוקר דמי שכירת דירת מגורים
במרוצת הדורות תוקנו תקנות למניעת התייקרות מחירי הדיור.

בתנאי הגלות, כשרוב משכירי הדירות לא היו יהודים, מצא רבנו גרשום מאור הגולה (אשכנז, המאה י"א) דרך להגן על השוכרים היהודים. הוא התקין⁴⁷ שאין לשכור בית מנכרי אם היה מושכר ליהודי אחר אלא כעבור שנה מיום שעזב השוכר הראשון. כך נמנעה עליית דמי השכירות עקב תחרות בין השוכר ובין מי שמבקש לשכור את הבית במקומו⁴⁸.

גירוש ספרד גרם למחסור קשה בדיור בכמה קהילות, ובעיקר בעיר סלוניקי, עם קליטת המגורשים. רבני התקופה הסתמכו על תקנת רגמ"ה, ואף הרחיבו אותה לשלוש שנים, כפי שמביא רבי יוסף קארו⁴⁹. וזה לשונו:

ואם יקרה שיוציאו לשום יהודי מביתו או מחנותו שהחזיק מיד הנכרי בעל כרחו, או שרוצה הנכרי לעלות את שכר הבית, והיהודי יצא מהבית או החנות בעל כרחו או מעצמו בשביל עליית השכר... שאז לא יהיה רשאי שום יהודי להיכנס בבית ההוא או בחנות ההיא תוך שלשה שנים רצופים [כך במקור!] זה אחר זה מהיום אשר יצא היהודי את הבית.

כאמור, התקנה דומה לתקנת רבנו גרשום, אך מחשש שיגרום מי שמבקש לשכור את הבית לפינוי השוכר הנוכחי באמצעות הסכמה לשלם למשכיר דמי שכירות לשנה שהמושכר ריק, הוארכה תקופת איסור השכירות לשלוש שנים, "דאין לך מי שפורע שכירות של שלש שנים רצופות מבלי שידור בבית משום תועלת הבאה לו לאחר שלש שנים"⁵⁰.

המאבק ביוקר המחיה במדינת ישראל
במרוצת השנים נחקקו במדינת ישראל חוקים רבים במאבק ביוקר המחיה והדיור. נזכיר כאן רק מקצתם.

חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 מונע התארגנות של "קרטלים" בשוק, כולל בענישה פלילית. חוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, התשנ"ו-1996 קובע מנגנון פיקוח על מחירי מצרכי יסוד.

מכוח חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ד-2013, הקימה הממשלה את "הועדה לדיור לאומי" (וד"ל), שתפקידה לאפשר "נתיב מהיר" לקידום תכניות בנייה למגורים מתוך תקווה להגדיל את היצע הדירות כדי להקל את מצוקת הדיור ⁵¹.

לפני פיזור הכנסת הקודמת, פרסמה הממשלה את הצעת חוק שכירות הוגנת (תיקוני חקיקה והוראת שעה), התשע"ה-2014, המגבילה את זכות המשכיר כלפי כל שוכר להעלות את דמי השכירות במשך שלוש שנים מיום חתימת הסכם שכירות⁵². חוק זה פוגע פחות בזכות הקניין מקודמו המפורסם, חוק הגנת הדייר, התשי"ד-1954, שאסר לחלוטין לפנות שוכר ולהעלות את דמי השכירות. כידוע מצאו בעלי הדירות דרכים לעקוף אותו, כגון גביית "דמי מפתח", ולימים הוא נתרוקן מתוכנו⁵³. מציעי החוק החדש מקווים שהצעתם המתונה יותר תתגבר על כשל זה.

אחרית דבר
יפים לסיום דברינו דברי המשורר הלאומי ח"נ ביאליק⁵⁴ בנאומו האחרון שנשא בשנת 1934, ובהם מתח ביקורת חברתית נוקבת:

הנני מרגיש כי גם תל אביב שלנו והישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב, האסון מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם להכין פינה וצל, קורה של דירה בכלל, ולוא יהא בצריפים, נצלנו את אסונם למען בצע כסף. "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", "אשר קרך בדרך", ואומות שלמות נפסלו לבוא בקהל על "אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים בדרך בצאתכם ממצרים". כיצד קבלנו אנחנו את אחינו פליטי החרב? העלינו את שכר הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות.

הסימן השני למחלה הוא הספסרות הבזויה האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סמא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ופריחה, במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות. דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד, וכל פעם עולה מחירו, ואנו חושבים שזוהי עליה וגיאות. אין ערך לקרקע מלבד מה שהיא יכולה ליתן לבני אדם למזונותיהם בשעת חרום וסכנה. אנו עושים בקרקע מה שהספסרות בשעת המלחמה והמהפכות היתה עושה בלחם. שק הקמח היה עובר עשרות פעמים מיד ליד, ויש היה מגיע שוב ושוב לאותה היד, ומחירו היה עולה ומגיע לסכומים מבהילים. אבל, סוף סוף לא היה זה אלא שק קמח. ה"מליונים" המרמים התנדפו כעשן.

וכבר קדמו הרמב"ם⁵⁵ בדברים קצרים וקולעים על טעמי מצוות התורה בענייני רכוש. וזה לשונו:

הן קובעות משפטי צדק במשא ומתן המתנהל בין הבריות בהכרח, ושלא יחרגו בו משיתוף הפעולה המועיל לשני הצדדים, ושלא יתכוון אחד הנושאים ונותנים להרבות את חלקו לגמרי, ושיהיה הוא המרוויח מכל הבחינות.

הערות:

* מתמחה במחלקה למשפט עברי, משרד המשפטים

1 סוטה מט ע"ב.
2 דוגמת "מחאת הקוטג'" ו"מחאת האוהלים".
3 להרחבה, ראה: נחום רקובר, המסחר במשפט העברי, ירושלים תשמ"ח; שילם ורהפטיג, דיני מסחר במשפט העברי, ירושלים תש"ן; יוסף מנירב, פרקמטיא, רמת-גן תשס"ט.
4 המודל נוסח על ידי Alfred Marshall , Principles of Economics, London 1920.
5 דוגמה לזה מצינו בתוספתא: "רבי יהודה בן בתירא אומר: הסוס והסיטום והסייף במלחמה אין להם אונאה" (תוספתא, ליברמן, בבא מציעא ג, כד). בשעת מלחמה, הביקוש הרב לכלי נשק מביא לעליית מחירם ואי אפשר לטעון להפקעת המחיר.
6 בבא בתרא צ ע"ב.
7 שם.
8 שם צא ע"א.
9 דין זה אינו אמור במתווך שהוסיף ערך מוסף למוצר. ראה רשב"ם, בבא בתרא צא ע"א, ד"ה אין משתכרין.
10 בבא בתרא ט ע"א.
11 Adam Smith, The Wealth of Nations, 1776. תורגם לעברית בשם עושר העמים, ירושלים תשנ"ז.
12 מגילה יז ע"ב.
13 לפנינו פסוק זה נמצא בפרק י ולא בפרק ט. על חלוקת הפרקים בספר תהילים, ראה דעת מקרא, תהילים, מבוא, עמ' ב. השווה: רש"י, ד"ה בפרשה; תוספות, ד"ה ודוד.
14 שם, ד"ה שבור.
15 בבא בתרא צ ע"ב.
16 סמ"ע, חו"מ, סימן רלא, ס"ק מג, מטעים שמפקיעי שערים ואוצרי פירות עוברים גם הם כמו המלווים בריבית על "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו).
17 ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ערך אוצרי פירות.
18 ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך י, ערך הפקעת שערים.
19 על פי הסברו של ר' אחאי גאון, שאילתות דרב אחאי, פרשת ויגש, שאילתא לב. וראה העמק שאלה, שם, ד"ה לא הוי, האומר שדינם כדין גוזלי הרבים, שאינם יכולים לעשות תשובה.
20 כיוצא בזה קורא התלמוד על "שבתאי אוצר פירות" (יומא פב ע"ב - פג ע"א) את הפסוק "זֹרו רשעים מרָחם" (תהילים נח, ד).
21 בבא בתרא פט ע"א.
22 וכן נפסק להלכה. ראה: רמב"ם, הלכות גניבה, פרק ח, הלכה כ; שולחן ערוך, חו"מ, סימן רלא, סעיף כ.
23 לביאור המושג "אגרדמין", ראה ח' גוגנהיימר, "הערות למס' עבודה זרה", אור המזרח לב (תשמ"ד), עמ' 252, אות ט.
24 ראה תומר מוסקוביץ, "על המידות והמשקלות", פרשת השבוע, כי תצא, תשס"ד, גיליון מס' 178.
25 רשב"ם, שם, ד"ה מפני, בפירושו הראשון. השווה יד רמה, שם, ד"ה וקימא לן.
26 בבא בתרא צ ע"ב.
27 שם.
28 בבא בתרא צא ע"א.
29 רמב"ם, הלכות מכירה, פרק יד, הלכה ד.
30 בבא בתרא ט ע"א. וראה רמב"ם, הלכות מכירה, פרק יד, הלכות ט-י. וראה גם תוספתא, בבא מציעא יא, כג.
31 בעניין "אדם חשוב", ראה הרב יהודה זולדן, "חרם צרכנים", תחומין לב (תשע"ב), עמ' 141, הערה 10. וראה שם, אות ד, בדין "אדם חשוב" בזמננו. וראה גם רקובר (לעיל, הערה 3), עמ' 36, הערה 137. וראה גם עת"מ (ב"ש) 204/02 אלאסד נ' אבו מחארב, פסקה 7 (פורסם בנבו, 1.2.2002).
32 חידושי הרמב"ן, בבא בתרא ט ע"א, ד"ה הא.
33 בבא בתרא צ ע"א.
34 השווה סעיף 11(א)(2) לחוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, התשנ"ו-1996.
35 רשב"ם, שם, ד"ה והמשתכר.
36 רא"ש, בבא מציעא, פרק ג, סימן טז; שולחן ערוך, חו"מ, סימן רלא, סעיף כ. על איסור הונאה שחל לא רק על מצרכי יסוד והוא מן התורה, ראה בני פורת, "על החובה לסחור במחיר הוגן", פרשת השבוע, בהר-בחקתי, תשס"ד, גיליון מס' 165.
37 תענית כ ע"ב.
38 התלמוד אומר שרב הונא לא חילק את הנותר לעניים והעדיף להשמידו, מפני שאילו עשה כן, היו העניים סומכים על זה ונמנעים מלרכוש סחורה.
39 תענית טו ע"ב. וראה פירושי הר"ן והריטב"א, שם.
40 בדומה לזה, רב האיי גאון (אחרון גאוני בבל במאה הי"א) אסר להפיץ שמועות לא מבוססות על מחסור בתבואה כדי לא לגרום לייקורה (ספר המקח והממכר, שער ס). בימינו אסר הרב יצחק זילברשטיין לפרסם דירוג של רופאים מחשש שרופאים שדורגו כטובים יעלו מחירים (חשוקי חמד, שבת, עמ' תרעד).
41 סוכה לד ע"ב.
42 משנה, כריתות א, ז.
43 אולי מצב מלחמה שמנע מן היולדות מלהביא את קרבנן, כך משער ערוך לנר, כריתות ח ע"א, ד"ה במתניתין לא אלין.
44 ראה ברטנורא, שם, ד"ה נכנס לבית דין ולימד: "אף על פי שהיקל בשל תורה ולימד דבר שאינו כהלכה, משום עת לעשות לה' עשה כן. שאלמלא כן, לא ימצאו, וימנעו העניות מלהביא אפילו [קרבן] אחד ויאכלו קדשים בטומאת הגוף".
45 שו"ת צמח צדק, סימן כח.
46 תשובה זו הובאה להלכה אצל רבים מן הפוסקים האחרונים. וראה משנה ברורה, סימן רמב, ס"ק ב, שכתב שאף אם לא התייקר בהרבה, ניתן לתקן שלא יקנו דגים עד שיתברר שמחירם ראלי.
47 תקנה זו מוכרת בספרות ההלכה בשם "חרם החזקות" או "תקנת החזקות", ראה: שו"ת מהר"ם שיק, סימן לו; שו"ת המבי"ט, חלק ג, סימן רכה. לשאלה אם תקנה זו הייתה בכלל ה"חרמות", ראה ישראל שציפנסקי, התקנות בישראל, חלק ד, פרק ראשון, הערה 5. וראה גם מ' ויגודה, חוק לישראל, שכירות ושאילה, ירושלים תשנ"ח, עמ' 448, הערה 180.
48 ראה: שו"ת מהר"ם פדובה, סימן מא; שו"ת מהר"ם אלשיך, סימן סז; שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן תיג. וכן נפסק בשולחן ערוך, חו"מ, סימן רלז, סעיף ב.
49 שו"ת אבקת רוכל, סימן קי.
50 אבקת רוכל, שם. וראה מיכאל מולכו, "תקנת חזקת בתים, חצרות וחנויות בשאלוניקי", סיני כח (תשי"א), עמ' רצו. הוא מביא (בעמ' רצח) שחוק דומה חוקק האפיפיור במאה הט"ו באזור שליטתו בפרובנס לטובת היהודים. עוד הוא מביא (בעמ' שב-שג) שלימים הורחבה התקנה לעשר שנים [!].
כיוצא בזה ראה גם שו"ת מהר"י וייל, סימן קיח, המזכיר תקנה שלא לשכור יותר מדירה אחת בשל מצוקת הדיור. וראה הרב שמואל בן אליהו, "תקנות ירושלים בזמן הזה", אספת מחקרים תורניים (תשל"ז), עמ' קא, בעמ' קו, שהציע שהאיסור להשכיר לעולי רגלים בתים בירושלים, ורק להשאילם (יומא יב ע"א), מכוון נגד עליית מחירי הדיור בימי העלייה לרגל.
51 על חוק זה, ראה עת"מ 44796-05-12 במקום - מתכננים למען זכויות תכנון נ' ועד פעולה משואה, (פורסם בנבו, 24.11.2014).
52 סעיף 1(א) להצעת החוק.
53 ראה אהוד מנירב, חוק הגנת הדייר, מחקרי מדיניות, המכון ללימודים אסטרטגיים ופוליטיים מתקדמים, אפריל 1999. ניתן לצפייה בכתובת tad.colman.ac.il/paper-all/8621.pdf. וראה הרב אברהם שרמן, "תוקף חוק הגנת הדייר בהלכה, בדיור דמי מפתח ובשכירות מוגנת", צהר טו (תשס"ה, בעריכת הרב א' דבורקס), עמ' תי-תכז.
54 benyehuda.org/bialik/lastwords.html. מובא בספרו החדש של חיים שיין, באר שחת – המקורות ההיסטוריים של השחיתות הישראלית, ישראל תשע"ה, עמ' 26.
55 מורה הנבוכים, חלק ג, פרק מב (מהדורת שוורץ).

---

---