|
|
|
חיוב יורש בהסכם בוררות של מורישו
אברהם קלמנזון *
פרשת פינחס, תשפ"ג, גיליון מס' 532
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
חיוב יורש בהסכם בוררות של מורישו
אברהם קלמנזון*
מבוא
סעיף 4 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, מורה כי "הסכם בוררות וכוחו של בורר על פיו כוחם יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים להסכם". הסעיף מעלה שני קשיים: קושי פרשני וקושי מהותי.
הקושי הפרשני הוא: מיהו "חליף בעל דין"?1 נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) אשר גרוניס2, מנה לעניין זה שניים: (1) חליף רצוני - מי שהוסבה אליו זכותו או חובתו של בעל הדין המקורי מכוח חוזה; (2) חליף בלתי רצוני - מי שהוסבה אליו זכותו של בעל הדין המקורי מכוח החוק, כגון יורש, מנהל עיזבון, נאמן וכדומה.
הקושי המהותי הוא: מהי ההצדקה לפגיעה בזכות הגישה לערכאות של אדם אשר לא היה צד להסכם הבוררות?
אשר לחליף רצוני, נקבע בפסיקה כי אכן לא ניתן לחייבו בקיום הבוררות בלא יסוד רצוני, ועל כן נדרש "לתור אחר מודעותו של החליף לקיומו של הסכם הבוררות"3, ובלעדיה לא ניתן לחייבו בבוררות. אך מה באשר ליורש? כחליף בלתי רצוני, חיובו בהסכם הבוררות אינו מותנה בקיומה של מודעות אליו. לא ברור אפוא מהי ההצדקה לשלול ממנו את זכות היסוד לנהל את ענייניו בפני בית המשפט?!4
בשל קושי זה ניטשה בעבר מחלוקת בפסיקה: יש שקבעו שיש לפרש את הסעיף על דרך הצמצום ולא להחילו על יורש5; ויש שקבעו שהחוק חל גם עליו והוא מחויב להסכם6. בעקבות דברי השופט גרוניס, אשר נאמרו כמעט כהערת אגב וללא הסבר, התקבלה הלכה למעשה הנחה ולפיה הסכם הבוררות מחייב גם את היורש. ברם, המבוכה בדבר ההצדקה לשלילת זכות הגישה לערכאות מהיורש נשארה תלויה עד היום בחלל בתי המשפט ובדברי המלומדים7 כאבן שאין לה הופכין.
בדברינו להלן נבקש להראות, שמקורות המשפט העברי עשויים להעמיד הצדקה נורמטיבית לפגיעה לכאורה בזכות הגישה לערכאות של היורש באופן שמתיישב היטב עם נוסח החוק, הגיונו ועקרונות המשפט הישראלי.
תוקפו של הסכם הבוררות במשפט העברי
במשפט העברי קיים לפעמים קושי לאכוף התחייבות אובליגטורית אישית8. זאת במיוחד כאשר מדובר בהתחייבות לעשות מעשה, התחייבות המוגדרת כקניין דברים שאין לו תוקף באשר אינו חל על נכס ממשי9. בהתאם לכך, מאחר שהסכם בוררות עניינו בהתחייבות הצדדים לעשות מעשה - לברר את הסכסוך המשפטי ביניהם באופן מסוים - לכאורה הסכם זה נעדר תוקף ולא ניתן לאוכפו.
פוסקי ההלכה העלו הצעות שונות לביסוס תוקפו של הסכם בוררות10, שהוא מהמוסדות המשפטיים הוותיקים במשפט העברי11:
- לפי גישה אחת, הסכם בוררות אינו התחייבות לעשות מעשה, אלא התחייבות ממונית; הצדדים משעבדים את הנכסים השנויים במחלוקת להכרעת הבוררים12.
- לפי גישה שניה, לפנינו חריג לדין "קניין דברים" ולפיו חתימה על שטר בוררות יוצרת התחייבות אישית בת תוקף13.
- לפי גישה שלישית, תוקפו של הסכם בוררות יסודו בכללי סדרי הדין ולפיהם עם חתימת הסכם הבוררות קונים הבוררים מעמד של בית דין המוסמך מעתה לדון בתובענה14.
בהמשך דיוננו נבחן אם ניתן, לאור גישות אלו, לבסס את תוקף הסכם הבוררות כלפי יורש.
שעבוד הנכסים
לפי הגישה הראשונה היה מקום להציע לכאורה, שמחויבות היורש להסכם הבוררות נובעת מבעלותו בנכסי הירושה, שמשועבדים לקיום הסכם הבוררות. אולם, הצעה זו אינה עומדת במבחן הביקורת.
לפי המשפט העברי, אפילו אם תוקף הסכם הבוררות מותנה בשעבוד הנכסים, הוא אינו נובע ממנו אלא ממחויבותו האישית של המוריש שהתחייב בו, כשנכסיו רק שועבדו להבטחת קיומו. ומעתה, אם מחויבותו האישית של המוריש פגה, שעבוד הנכסים פג יחד עמה.
עיקרון זה נלמד מדין מכירת שטר חוב, ולפיו אם לאחר מכירת שטר החוב מחל המלווה ללווה על חובו, יש תוקף למחילה וקונה שטר החוב מנוע מלגבות אותו מן הלווה: "המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו – מחול"15. תוצאה קשה זו טעונה הסבר. רבנו תם מסביר16, שכוחו של המלווה לבטל את שטר החוב על אף שכבר אינו בעליו, נעוץ בכך ששעבוד הלווה כלפי המלווה מורכב משני שעבודים: שעבוד הגוף, שעניינו שעבוד אישי של הלווה כלפי המלווה לפרוע את החוב; ושעבוד נכסים, שעניינו העמדת נכסי הלווה כבטוחה לקיום מחויבותו האישית. לדבריו, שעבוד הנכסים נובע משעבוד הגוף, אולם שעבוד הגוף הוא עניין אישי שמתקיים רק בין הלווה למלווה ואינו ניתן להעברה. אשר על כן, מאחר ששעבוד גוף הלווה למלווה פוקע כתוצאה מן המחילה, פוקע ממילא גם שעבוד הנכסים. ומכאן, מבחינה אנליטית, לתוצאה הקשה כלפי קונה השטר17.
האפשרות לחייב יורש בהסכם בוררות מתוקף בעלותו בנכסים שירש, נסתרת אפוא מדיני הקניינים והשעבודים, שהלא שעבוד הגוף מוטל רק על המוריש, ועם מותו פוקע שעבוד גופו ובטל ממילא גם שעבוד הנכסים שנבע ממנו.
אמנם, יש מי שנוקט שבנו של המוריש יורש את שעבוד הגוף של אביו18, זאת מכיוון שהבן, בשונה משאר יורשים, נתפס כממשיכו של אביו, או בלשון חכמים, "ברא כרעא דאבוה" [=הבן הוא 'רגלו' של אביו]19. לפי דעה זו, שעבוד הגוף אינו פג עם מות האב אלא עובר לבניו, וממילא יש לכאורה בסיס לחייב את הבנים לקיים את הסכם הבוררות של אביהם.
ואולם, בסיס זה רעוע משתי סיבות: (א) דעה זו שנויה במחלוקת20; (ב) דומה שאפילו לגישה שלפיה שעבוד הגוף עובר אל בני המוריש, כך הוא הדין רק בשעבוד הנובע מחוב ממוני, ולא בשעבוד הנובע מהתחייבות אישית. כך לדוגמה, הראנ"ח21 (רבי אליהו בן חיים, טורקיה, המאה הט"ז) דן בדרישת יורש לקבל זכות מעבר בנכס, זכות שבעל הנכס התחייב לתת לאביו. על אף שהראנ"ח הכיר בייחודיות מעמדו של בן המוריש כ"כרעא דאבוה", הוא קובע שזכות אישית כעין זו אינה עוברת בירושה22. ומכאן, שגם לדעות המכירות במעמדו הייחודי של בן המוריש, אין הבן יורש שעבוד הגוף הנובע מהתחייבות אישית, כהסכם בוררות. וכך או כך, אין חולק ששעבוד הגוף עובר רק מאב לבניו, ולא ליורשים אחרים מכוח דין, ובוודאי שלא ליורשים מכוח צוואה.
חיוב חוזי
על פי הגישה השניה שהוצגה לעיל, חתימה על הסכם בוררות יוצרת התחייבות אישית תקפה. האם ניתן לטעון שכפי שהיורש דירה שהושכרה מחויב לכבד את הסכם השכירות של מורישו, כך הוא מחויב לכבד את הסכם הבוררות הנלווה לנכסי הירושה? גם הצעה זו דינה להידחות.
שכירות מעניקה לשוכר זכות קניינית במושכר23, ועל כן היא תקפה כלפי כולי עלמא. מה שאין כן הסכם בוררות שעניינו זכות אישית בלבד, ועל כן הוא תקף רק בין הצדדים המקוריים להסכם. זאת ועוד, אפילו בשכירות, הפוסקים מבחינים בין זכות חפצית של השוכר במושכר ובין זכות אישית שיש לו כלפי המשכיר, שאינה מחייבת את הנעבר.
כך, למשל, דן הריב"ש (רב יצחק בר ששת, אלגי'ר, המאה הי"ד)24 בחוזה שכירות שבו המשכיר שייר לעצמו את הזכות לפנות את השוכר לפני סיום תקופת השכירות במידה שיזדקק למושכר לצורך עצמי. לאחר מכן מכר המשכיר את הדירה, והרוכש טען שגם הוא זכאי לכך. הריב"ש קובע שמאחר שהמשכיר לא שייר לעצמו "דבר מסוים" במושכר, הרי שמדובר בזכות אישית שלו כלפי השוכר ועל כן אינה עוברת לקונה: "לעצמו לבד ולא ליורשיו ולבאי כוחו, אלא אם כן פירש"25.
אמנם, מדבריו עולה שאם התנה במפורש שזכות הפינוי תעבור לחליפיו, הדבר יחייב את השוכר, אולם אין זה אלא משום שהשוכר הסכים להתחייב כלפיהם26. לעומת זאת, יורש אינו מחויב בחיובים האישיים של מורישו, אף אם המוריש ציין במפורש שאלה יחייבו גם את יורשיו ובאי כוחו.
כך עולה למשל מתשובת הרב יצחק שמלקיש27 (גליציה, המאה הי"ט) בעניין שותפים שהסכימו על חלוקת הנכס שבבעלותם, תוך התחייבות שכל אחד מהם יימנע מלעסוק במשלח יד רעהו. לימים, פשט אחד מהשותפים רגל. חתנו רכש את חלקו בשותפות והחל לעסוק במשלח היד של השותף השני אשר תבעו לדין. הרב שמלקיש דוחה את התביעה וקובע שהתחייבות מעין זו להימנע ממעשה אינה עוסקת בנכס עצמו, אלא היא התחייבות חיצונית אליו. ממילא, אפילו הצדדים התנו על כך במפורש, אין היא ניתנת להעברה במכירה או בהורשה28.
דומה אפוא, שכפי שהתחייבות להימנע ממעשה דוגמת עיסוק במשלח יד בנכס, אינה זכות הניתנת להעברה יחד עם הנכס, כך גם התחייבות לעשות מעשה כקיום בוררות אינה ניתנת להעברה יחד עם נכסי הירושה מושאי ההסכם. זאת בהיות שתיהן התחייבויות חיצוניות לנכס בדבר שאין בו ממש.
כללי סדרי הדין
לעיל הוצגה האפשרות שתוקפו של הסכם בוררות נובע מכללי סדרי הדין ולפיהם עם חתימת הסכם הבוררות קונים הבוררים מעמד של בית דין המוסמך לדון בתובענה. ניתן אולי להציע כי מרגע שהבוררים קנו את סמכותם, סמכות זו נשארת בידם גם כאשר התחלפה הבעלות בנכסים מושאי התובענה.
דומה שלכל הפחות באשר לחליף רצוני, יש לדחות הצעה זו. הראב"ן29 (רבי אליעזר בן נתן, מיינץ, המאה הי"ב) דן בשאלת סמכותם של בוררים כלפי בעל דין שהבעלות בנכס הועברה אליו במהלך הליכי הבוררות. הראב"ן קובע שהחליף מחויב לסמכות הבוררים רק "מכיוון שבא לפניהם". מדבריו עולה שבוררים אינם קונים סמכות כלפי חליף בעל הדין אם לא הביע הכרה משתמעת בסמכות הבוררים.
ברם, דומה שלעניין זה שונה דינו של יורש. התלמוד30 מביא מדרש הלכה של רבי יהודה ולפיו: "שלשה [אנשים] שנכנסו לבקר את החולה [והלה אמר להם כיצד לחלק את נכסיו לאחר מותו]... רצו עושין דין"31. מדבריו למדו בעלי התוספות32 שמרגע שמוריש מינה בית דין לטפל בצוואתו, היורשים שציין בצוואתו מחויבים על כורחם לדון בפני בית דין זה בכל סכסוך משפטי על הירושה, ואינם רשאים לדרוש להעביר את הדיון לבית דין אחר, אפילו סמכותו גדולה יותר. למרות שמדובר בדין חריג - כפי שמודים התוספות בעצמם: "דמשונה משאר דינין, שדנין בעל כרחו"33 - כך נפסקה ההלכה34.
על בסיס הלכה מחודשת זו, קבע הרב זלמן נחמיה גולדברג35 שיורשים מחויבים לבוררים שמינה המוריש לא רק באשר לסכסוכים ביניהם, אלא גם באשר לתובענה שהגיש אדם אחר בנוגע לנכסי הירושה. לדבריו, מרגע שהחלו בעלי דין לטעון בפני בוררים, סמכות הבוררים שרירה גם כלפי יורשיהם: "שכיון שהמצווה עשאם לבית דין בזמן שהמעות היו שלו, אין היורשים יכולים לומר שהם רוצים לדון בבית דין אחר"36.
ואף שדברי הרב גולדברג אמורים במי שכבר החל לטעון בפני הבוררים, דומה שהוא הדין אף במוריש שרק חתם על הסכם בוררות, וזאת משני טעמים: ראשית, דברי התלמוד לעיל אמורים במי שמינה בית דין על צוואתו בחייו עוד בטרם פרץ הסכסוך על נכסיו. שנית, מדברי התוספות ופוסקי ההלכה עולה שכוח הבוררים כלפי היורשים תלוי בכך שגם המוריש, לוּ היה בחיים, כבר לא היה יכול לחזור בו37. בהתאמה, אין סיבה להבחין בין חוסר יכולת לחזור מהמינוי מפאת כך שהמוריש החל לטעון בפני בוררים, ובין חוסר יכולת מפאת החתימה על הסכם בוררות38.
אכן, דומה שהסברו של הרב גולדברג חסר במקצת. אם הטעם לסמכות הבוררים נעוץ רק בכך שהמוריש מינה אותם בעודו בעל הרכוש, הרי שניתן היה להסיק, שסמכות בוררים תהיה תקפה בכל מצב של העברת בעלות ולא רק בהעברה מכוח ירושה. מדוע אפוא אמרו בעלי התוספות שהדין אמור רק לגבי יורשים39 והדגישו שכפייתם לבוררות "משונה מכל דינין"?
יתר על כן, אפילו הסבר זה מניח את הדעת מבחינה פוזיטיבית, הוא מעניק רק מענה חלקי לקושי הנורמטיבי המוסרי הכרוך בפגיעה בזכויות היורשים40.
לפיכך דומה שלדברי הרב גולדברג יש לצרף הסבר נוסף בהבנת דין התוספות. הרב אברהם שפירא41 הציע לומר שדינם של בעלי התוספות נסמך על דין משמוש נחלה. בגדר דין זה נקבע42, שאם אדם נפטר לפני אביו והשאיר אחריו בנים, אין אחי המת מקבלים את חלקו בירושת אביהם, אלא הירושה עוברת לבניו של המת. זאת משום שהמת נחשב עדיין כבעל זכות יורשה והורשה. מכך לומד הרב שפירא שגם לאחר מות המוריש, זכותם של יורשיו בנכסיו עדיין נובעת מכוחו לרשת ולהוריש. במובן מסויים, המוריש נותר בעל הירושה, ולפי זה מובן שגם לאחר מותו יש לו, כביכול, מעמד במינוי הבוררים.
ניתן אם כן להציע, כי הגיון דינם של בעלי התוספות מוסבר בשילוב ייחודי שבין סדרי הדין לבין דיני הירושה. סדרי הדין מורים שסמכות בוררים מתקבעת עם מינויים על ידי בעלי הנכסים. ברם, כאשר הנכסים עוברים בעלות, במישור הנורמטיבי כללי סדרי הדין לבדם אינם מצדיקים את הפגיעה שבסגירת דלתות ערכאות המשפט המקובלות בפני חליפי בעלי הדין. לעומת זאת, כאשר מדובר בהעברת בעלות מכוח ירושה, דיני הירושה מורים שבמובנים שונים המוריש עודו נחשב כבעלי הנכסים, ומחמת היותו עדיין בעל דין בסכסוך, יש להתחשב ברצונו במינוי הבוררים.
ההתאמה למשפט הישראלי
דין התוספות והגיונו עולים בקנה אחד עם עקרונות המשפט הישראלי. ראשית, יסוד מוסד בדיני ירושה הוא "השאיפה לכבד ולקיים את רצון המת. עיקרון זה נגזר מחירותו של אדם לעשות בקניינו ככל שירצה"43, דברים אלה מהדהדים במידה רבה את דבריו של הרב גולדברג לעיל44. לאור עיקרון זה, המשפט הישראלי קובע שהסמכות והדין החלים על נכסי הירושה נקבעים על פי מקום מושבו של המוריש בעת פטירתו, כשסביר לומר שרצון המוריש היה שיחולו על נכסיו45. לרוב, דין זה מכובד גם כאשר נגרמת בכך פגיעה בזכויות היורשים46. שנית, סדרי הדין במשפט הישראלי מורים כי משעה שקנה בית משפט סמכות לדון, מותו של בעל הדין אינו מבטל את סמכותו, והיורשים מחויבים להמשיך בהליך בפניו47. באשר לסכסוכי ירושה אף הוכרע שהסמכות נמשכת גם בטריבונל שקנה את סמכותו מכוח הסכמת הצדדים48. שלישית, דומה כי האמור מאפשר לנו להתבונן על סעיף 4 לחוק הבוררות, והתאמתו הנורמטיבית לעקרון היסוד הרצוני שבדיני הבוררות באור חדש. גם כאשר מחייבים יורש בקיום בוררות בעל כורחו, סמכות הבורר לדון בנכסי הירושה עדיין נובעת ונסמכת על יסוד רצוני, יסוד המתקיים בהתחקות אחר רצונו של המוריש אשר מינה את הבוררים.
שאיבת השראה מדינם של בעלי התוספות אל המשפט הישראלי ראויה לא רק לאור ההלכה שלפיה ערכי המשפט העברי "הם חלק מערכי היסוד של משפטנו"49, אלא גם מכוח הרצון לסייע לקיומה של אחידות נורמטיבית במשפט הישראלי באופן שבו יעלו בקנה אחד עקרונות דיני הירושה, ועקרונות סדרי הדין והבוררות.
באשר לחליף רצוני, יצוין שהן המשפט הישראלי50 והן המשפט העברי51 תמימי דעים באשר למסקנה שלפיה בהיעדר יסוד רצוני של החליף לקיום הבוררות, לא ניתן לחייבו בכך. אלא שבעוד שבמשפט הישראלי די בקיומה של מודעות החליף לקיומו של ההסכם בשביל לעמוד בדרישת היסוד הרצוני, המשפט העברי נוקשה יותר, ודורש הכרה משתמעת של החליף בסמכות הבוררים.
סיכום
עסקנו באפשרות לשאוב מהמשפט העברי השראה כדי למצוא הצדקה נורמטיבית לחיוב יורש לקיים הסכם בוררות של מורישו. לאחר שדחינו את האפשרות ללמוד כן מדיני השעבודים, החוזים וסדרי הדין, הצבענו על כך שבמשפט העברי קיים דין "משונה מכל דינין", הנובע משילוב ייחודי שבין דיני הירושה לכללי סדרי הדין. מדין זה נלמד שסמכות בוררים שמינה מוריש, כוחה יפה גם כלפי יורשיו. חיוב היורש בבוררות בשל דין זה והגיונו עולים בקנה אחד עם עקרונות דיני הירושה, סדרי הדין והבוררות שבמשפט הישראלי, ואף עם לשון סעיף 4 לחוק הבוררות לפיו "הסכם בוררות וכוחו של בורר על פיו כוחם יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים".
* עו"ד וטוען רבני, חוקר במכון משפטי ארץ, ודוקטורנט למשפט עברי באוניברסיטת בר אילן.
גיליון זה הוא עיבוד מקוצר של מאמרי "'משונה מכל דינין' - חיוב יורש בהסכם בוררות של מורישו לאור המשפט העברי", שזכה במקום ראשון בפרס מנכ"ל משרד המשפטים ליצירה בנושא "שילוב המשפט העברי במשפטה של מדינת ישראל", תשפ"ג. המאמר המלא עתיד לעלות לאתר היחידה למשפט עברי.
1 ראה סמדר אוטולנגי, בוררות דין ונוהל א, תל-אביב תשע"ה, עמ' 97.
2 ראה ע"א 10892/02 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי זיסר (06.06.2005).
3 ראה רע"א 3925/12 חן רונן נ' עו"ד יובל כהן (17.06.2013).
4 יתר על כן, אין מדובר אך בחריגה נורמטיבית מעקרונות הבוררות הדורשים את קיומו של יסוד רצוני, אלא אף בחריגה מעקרונות דיני החוזים והירושה בגדרם נקבע שיורשים אינם מחויבים בחוב בעל אופי אישי של מורישם. ראה גבריאלה שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, תל-אביב תשס"ה, עמ' 635; תא"מ (שלום כ"ס) 12761-06-14 אילנה קרול נ' לאון לוי (01.10.2015).
5 ראה בש"א (מחוזי חיפה) 9640/00 שרותי כרמיאל אגודה שיתופית לשרותי דלק ומזנון בע"מ נ' נתן ברנגולה (08.01.2001). בנוסף היו שטענו לסתירה עם הוראות סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט- 1969, ראה אוטולנגי (לעיל, הערה 1), עמ' 105 ועמ' 107.
6 ראה רע"א 8523/05 החברה המרכזית לפיתוח השומרון בע"מ נ' מזי את יחזקאל בע"מ (14.02.2010).
7 השווה בין דברי אורי גורן, בוררות, ירושלים תשע"ח, בעמ' 104 לדבריו בעמ' 105. ובדומה לכך השווה בין דברי ישראל שמעוני, דיני בוררות - אופק חדש בבוררות, תל-אביב תשע"ד, בעמ' 24 ובעמ' 26.
8 ראה: איתמר ורהפטיג, ההתחייבות - תוקפה, אופיה וסוגיה, ירושלים תשס"א; הרב דוד בס, "חוזים על פי דיני התורה", כתר א (תשנ"ו) 36.
9 להרחבה ראה ברכיהו ליפשיץ, "'מתנה לחוד' - בין קנין לבין התחייבות", דיני ישראל יב (תשד"ם-תשמ"ה) קכה.
10 ראה בהרחבה: הרב יועזר אריאל, דיני בוררות, ירושלים תשס"ה, עמ' פא ואילך; הרב בס (לעיל הערה 8), עמ' 112; ורהפטיג (לעיל, הערה 8), עמ' 220-219.
11 מוסד הבוררות מוזכר כבר במשנה, סנהדרין ג, א.
12 ראה: מרדכי, סנהדרין, סימן תרפ; ספר אבן העזר לראב"ן, שבועות, לט ע"א; ש"ך, חו"מ, סימן כב, ס"ק ד. לפי גישה זו, הסכם בוררות תקף רק בעניינים ממוניים, ראה: תיק (אזורי ירושלים) תשנ"ב/939, פד"ר יח, בעמ' 103; זרח ורהפטיג, מחקרים במשפט עברי, ירושלים תשמ"ה, עמ' 32.
13 גישה זו מבוססת על נימוקי יוסף, סנהדרין ד ע"ב, ד"ה אין לאחר קנין כלום: "כיון שקנו מידו מתחלה שלא יחזור בו שוב אינו חוזר בו, ואף על גב דמחזי כקנין דברים אפילו הכי אשכחן בקנין שמחזק הדברים". ראה חזון איש, חו"מ, סנהדרין, סימן יז, סעיף יא. ברוח זו ראה סמ"ע, חו"מ, סימן יב, ס"ק יח-יט. וראה הרב אריאל (לעיל, הערה 10), עמ' פב-פה. הגיונו של חריג זה טעון ביאור שחורג ממסגרת דיוננו.
14 גישה זו מבוססת על פרשנות חלופית בדברי נימוקי יוסף, שם. ראה: ורהפטיג (לעיל, הערה 8), עמ' 222; בס (לעיל הערה 8), עמ' 115 ובהערה 264.
15 ראה בבא בתרא קמז ע"ב.
16 הובא בין היתר בחידושי הריטב"א, קידושין מז ע"ב, ד"ה ואי בעית.
17 עם זאת, יש לציין שקונה השטר יוכל לתבוע את המוכר בנזיקין מכוח "דינא דגרמי", ראה: כתובות פו ע"א; רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ז, הלכה י. ואין כאן מקומו.
18 ראה תומים, חו"מ, סימן סו, ס"ק מג, אשר מסיק מדברי הר"ן (כתובות מד ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה ואפילו יורש), ששעבוד הגוף של המוריש עובר אל בניו. וראה איתמר ורהפטיג "חיובי ממון - האם עוברים בירושה?", תחומין כא (תשס"א) 437, בעמ' 453-452.
19 ביטוי זה שגור בפי האחרונים, על פי עירובין ע ע"ב: "יורש כרעיה דאבוה הוא".
20 ראה קצות החושן, סימן סו, ס"ק כו. וראה ורהפטיג, שם, עמ' 453. וראה אריה אדרעי, "שעבוד נכסים: מה בין נכסי הלקוח לבין נכסי היורש", משפטים כה (תשנ"ה) 291, עמ' 293, 310.
21 שו"ת הראנ"ח, סימן פח.
22 הראנ"ח דן באפשרות שאף הריב"ש, להלן ליד ציון הערה 24, יודה שבן המוריש יורש זכות שאינה ראלית בשל הגדרתו כ"כרעא דאבוה". הראנ"ח דוחה אפשרות זו ומביא לכך ראיה מכך שגם טובת הנאה לא עוברת בירושה. ראה הרב בנימין רבינוביץ תאומים, חוקת משפט - הלכות ירושה ועיזבון, ירושלים תשל"ו, פרק ח, הלכה א.
23 ראה מיכאל ויגודה, חוק לישראל, שכירות ושאילה, ירושלים תשנ"ח, עמ' 469.
24 שו"ת הריב"ש, סימן רנז. וראה ויגודה, עמ' 485-484.
25 ראה פתחי חושן, הלכות שכירות, פרק יט, הערה עח, שמרבית הפוסקים פסקו כריב"ש.
26 ברוח זו מובן מדוע כאשר חוזה נחתם על דעת בוררות שתחייב גם את חליפי הצדדים, הרי שהזכות לדרוש את קיום הבוררות מהצד שהתחייב לכך בעצמו, קיימת גם ליורשים, ראה שו"ת מהרש"ך, חלק ב, סימן רכט.
27 שו"ת בית יצחק, חו"מ, סימן כט.
28 הרב שלמקיש מדמה זכות זו, לזכות ב"טובת הנאה", אשר אינה עוברת בירושה. ראה לעיל, הערה 22.
וראה גם שו"ת דברי חיים (הלברשטאם), חו"מ, חלק א, סימן לא. הרב הלברשטאם דן באדם שקנה דירה על תנאי שלא יעסוק בה במשלח יד מסוים. לאחר מכן יורשי הקונה מכרו את הדירה לאדם שעסק במשלח היד האמור. הוא פוסק, שמצד דיני הקניין ספק אם התנאי להגבלת העיסוק היה תקף אפילו כלפי הקונה הראשון, שכן מדובר ב"שיור של דבר שאין בו ממש". ואף שייתכן והקונה הראשון היה כפוף אליו בשל כך שהשית על עצמו חיוב אישי שאינו קנייני, התחייבות זו אינה עוברת לחליפיו מאחר שהיא שעבוד אישי ו"החיוב אינו על הקרקע רק אקרקפתא דגברי מונח [=על ראש האנשים הוא מונח]".
29 ספר הראב"ן, חלק השו"ת, סימן קי.
30 בבא בתרא קי"ג ע"ב.
31 כך הוא מסיק מן הפסוק: "וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט" (במדבר כז, יא)
32 שם, ד"ה אורעה. כך מסיקים התוספות מכך שהתלמוד מדבר על "דין נחלות", שמשמעותו "דין גמור", היינו יישוב סכסוך בין היורשים, ולא על חלוקת נחלה גרידא. בכך הם דוחים את פירוש הרשב"ם, שם.
33 כך לשון התוספות בסוף דבריהם, שם.
34 ראה: רמ"א, חו"מ, סימן רנג, סעיף א; בית יוסף, שם.
35 כך מביא בשמו אליאב שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, חלק א, ירושלים תשע"א, עמ' 220, הערה 530.
36 תימוכין לדבריו ניתן למצוא בפתחי חושן, חלק ח, פרק טז, הערה קלא: "דמסברא זו שהנכסים שלו מהני קבלתו גם עליהם".
37 ראה קצות החושן, סימן רנג, ס"ק א.
38 ראה שולחן ערוך ורמ"א, חו"מ, סימן יג, סעיף ב.
39 כך עולה מדברי הפוסקים הסבורים שיורשים מכוח מתנת בריא אינם מחויבים כן, ונימקו זאת בכך שבעלותם אינה נובעת מ"דיני נחלות". ראה טור, חו"מ, ראש סימן רנג. אמנם בית יוסף, שם, דוחה טענה זו וקובע שגם ירושה כזו כלולה ב"דיני נחלה". אבל ברור שסמכות הבורר אינה חלה בהעברת בעלות שאינה בגדר "נחלה", שכן "גזרת הכתוב" אינה חלה עליה.
40 אמנם היו שטענו שאין לתור אחר טעם לדין זה בהיותו "גזרת הכתוב". ראה: שיעורי ר' דוד (פוברסקי), בבא בתרא קיג ע"ב; באר לחי ראי (סרנא), הלכות סנהדרין, פרק ג, הלכה ה-ו.
41 ראה שיעורי מרן הגר"א שפירא, בבא בתרא, עמ' קפו. ובדומה לגישתו ראה הרב חיים שלמה ליבוביץ, ישורון לה (תשע"ו) רסג.
42 ראה רמב"ם, הלכות נחלות, פרק א, הלכה ג.
43 רע"א 8047/03 היועמ"ש לממשלה נ' דוידזון ואח' (16.06.2004).
44 לעיל, ליד ציון הערה 35.
45 ראה ע"א 598/85 מסתורה כהנא נ' מאיר כהנא, מד(3) 473 (1990).
46 ראה שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, חלק ב, ירושלים תשנ"ה, עמ' 128; גורן (לעיל, הערה 7), עמ' 1260.
47 אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, צפרירים תש"פ, עמ' 214.,
48 ראה ע"א 513/98 יפה דוד נ' יצחק גביש (הרצנשטיין) נג(2) 385 (1999).
49 אהרן ברק, השופט במדינה דמוקרטית, חיפה תשס"ד, עמ' 290.
50 ראה לעיל, ליד ציון הערה 3.
51 ראה לעיל, ליד ציון הערה 29.
אברהם קלמנזון*
מבוא
סעיף 4 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, מורה כי "הסכם בוררות וכוחו של בורר על פיו כוחם יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים להסכם". הסעיף מעלה שני קשיים: קושי פרשני וקושי מהותי.
הקושי הפרשני הוא: מיהו "חליף בעל דין"?1 נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) אשר גרוניס2, מנה לעניין זה שניים: (1) חליף רצוני - מי שהוסבה אליו זכותו או חובתו של בעל הדין המקורי מכוח חוזה; (2) חליף בלתי רצוני - מי שהוסבה אליו זכותו של בעל הדין המקורי מכוח החוק, כגון יורש, מנהל עיזבון, נאמן וכדומה.
הקושי המהותי הוא: מהי ההצדקה לפגיעה בזכות הגישה לערכאות של אדם אשר לא היה צד להסכם הבוררות?
אשר לחליף רצוני, נקבע בפסיקה כי אכן לא ניתן לחייבו בקיום הבוררות בלא יסוד רצוני, ועל כן נדרש "לתור אחר מודעותו של החליף לקיומו של הסכם הבוררות"3, ובלעדיה לא ניתן לחייבו בבוררות. אך מה באשר ליורש? כחליף בלתי רצוני, חיובו בהסכם הבוררות אינו מותנה בקיומה של מודעות אליו. לא ברור אפוא מהי ההצדקה לשלול ממנו את זכות היסוד לנהל את ענייניו בפני בית המשפט?!4
בשל קושי זה ניטשה בעבר מחלוקת בפסיקה: יש שקבעו שיש לפרש את הסעיף על דרך הצמצום ולא להחילו על יורש5; ויש שקבעו שהחוק חל גם עליו והוא מחויב להסכם6. בעקבות דברי השופט גרוניס, אשר נאמרו כמעט כהערת אגב וללא הסבר, התקבלה הלכה למעשה הנחה ולפיה הסכם הבוררות מחייב גם את היורש. ברם, המבוכה בדבר ההצדקה לשלילת זכות הגישה לערכאות מהיורש נשארה תלויה עד היום בחלל בתי המשפט ובדברי המלומדים7 כאבן שאין לה הופכין.
בדברינו להלן נבקש להראות, שמקורות המשפט העברי עשויים להעמיד הצדקה נורמטיבית לפגיעה לכאורה בזכות הגישה לערכאות של היורש באופן שמתיישב היטב עם נוסח החוק, הגיונו ועקרונות המשפט הישראלי.
תוקפו של הסכם הבוררות במשפט העברי
במשפט העברי קיים לפעמים קושי לאכוף התחייבות אובליגטורית אישית8. זאת במיוחד כאשר מדובר בהתחייבות לעשות מעשה, התחייבות המוגדרת כקניין דברים שאין לו תוקף באשר אינו חל על נכס ממשי9. בהתאם לכך, מאחר שהסכם בוררות עניינו בהתחייבות הצדדים לעשות מעשה - לברר את הסכסוך המשפטי ביניהם באופן מסוים - לכאורה הסכם זה נעדר תוקף ולא ניתן לאוכפו.
פוסקי ההלכה העלו הצעות שונות לביסוס תוקפו של הסכם בוררות10, שהוא מהמוסדות המשפטיים הוותיקים במשפט העברי11:
- לפי גישה אחת, הסכם בוררות אינו התחייבות לעשות מעשה, אלא התחייבות ממונית; הצדדים משעבדים את הנכסים השנויים במחלוקת להכרעת הבוררים12.
- לפי גישה שניה, לפנינו חריג לדין "קניין דברים" ולפיו חתימה על שטר בוררות יוצרת התחייבות אישית בת תוקף13.
- לפי גישה שלישית, תוקפו של הסכם בוררות יסודו בכללי סדרי הדין ולפיהם עם חתימת הסכם הבוררות קונים הבוררים מעמד של בית דין המוסמך מעתה לדון בתובענה14.
בהמשך דיוננו נבחן אם ניתן, לאור גישות אלו, לבסס את תוקף הסכם הבוררות כלפי יורש.
שעבוד הנכסים
לפי הגישה הראשונה היה מקום להציע לכאורה, שמחויבות היורש להסכם הבוררות נובעת מבעלותו בנכסי הירושה, שמשועבדים לקיום הסכם הבוררות. אולם, הצעה זו אינה עומדת במבחן הביקורת.
לפי המשפט העברי, אפילו אם תוקף הסכם הבוררות מותנה בשעבוד הנכסים, הוא אינו נובע ממנו אלא ממחויבותו האישית של המוריש שהתחייב בו, כשנכסיו רק שועבדו להבטחת קיומו. ומעתה, אם מחויבותו האישית של המוריש פגה, שעבוד הנכסים פג יחד עמה.
עיקרון זה נלמד מדין מכירת שטר חוב, ולפיו אם לאחר מכירת שטר החוב מחל המלווה ללווה על חובו, יש תוקף למחילה וקונה שטר החוב מנוע מלגבות אותו מן הלווה: "המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו – מחול"15. תוצאה קשה זו טעונה הסבר. רבנו תם מסביר16, שכוחו של המלווה לבטל את שטר החוב על אף שכבר אינו בעליו, נעוץ בכך ששעבוד הלווה כלפי המלווה מורכב משני שעבודים: שעבוד הגוף, שעניינו שעבוד אישי של הלווה כלפי המלווה לפרוע את החוב; ושעבוד נכסים, שעניינו העמדת נכסי הלווה כבטוחה לקיום מחויבותו האישית. לדבריו, שעבוד הנכסים נובע משעבוד הגוף, אולם שעבוד הגוף הוא עניין אישי שמתקיים רק בין הלווה למלווה ואינו ניתן להעברה. אשר על כן, מאחר ששעבוד גוף הלווה למלווה פוקע כתוצאה מן המחילה, פוקע ממילא גם שעבוד הנכסים. ומכאן, מבחינה אנליטית, לתוצאה הקשה כלפי קונה השטר17.
האפשרות לחייב יורש בהסכם בוררות מתוקף בעלותו בנכסים שירש, נסתרת אפוא מדיני הקניינים והשעבודים, שהלא שעבוד הגוף מוטל רק על המוריש, ועם מותו פוקע שעבוד גופו ובטל ממילא גם שעבוד הנכסים שנבע ממנו.
אמנם, יש מי שנוקט שבנו של המוריש יורש את שעבוד הגוף של אביו18, זאת מכיוון שהבן, בשונה משאר יורשים, נתפס כממשיכו של אביו, או בלשון חכמים, "ברא כרעא דאבוה" [=הבן הוא 'רגלו' של אביו]19. לפי דעה זו, שעבוד הגוף אינו פג עם מות האב אלא עובר לבניו, וממילא יש לכאורה בסיס לחייב את הבנים לקיים את הסכם הבוררות של אביהם.
ואולם, בסיס זה רעוע משתי סיבות: (א) דעה זו שנויה במחלוקת20; (ב) דומה שאפילו לגישה שלפיה שעבוד הגוף עובר אל בני המוריש, כך הוא הדין רק בשעבוד הנובע מחוב ממוני, ולא בשעבוד הנובע מהתחייבות אישית. כך לדוגמה, הראנ"ח21 (רבי אליהו בן חיים, טורקיה, המאה הט"ז) דן בדרישת יורש לקבל זכות מעבר בנכס, זכות שבעל הנכס התחייב לתת לאביו. על אף שהראנ"ח הכיר בייחודיות מעמדו של בן המוריש כ"כרעא דאבוה", הוא קובע שזכות אישית כעין זו אינה עוברת בירושה22. ומכאן, שגם לדעות המכירות במעמדו הייחודי של בן המוריש, אין הבן יורש שעבוד הגוף הנובע מהתחייבות אישית, כהסכם בוררות. וכך או כך, אין חולק ששעבוד הגוף עובר רק מאב לבניו, ולא ליורשים אחרים מכוח דין, ובוודאי שלא ליורשים מכוח צוואה.
חיוב חוזי
על פי הגישה השניה שהוצגה לעיל, חתימה על הסכם בוררות יוצרת התחייבות אישית תקפה. האם ניתן לטעון שכפי שהיורש דירה שהושכרה מחויב לכבד את הסכם השכירות של מורישו, כך הוא מחויב לכבד את הסכם הבוררות הנלווה לנכסי הירושה? גם הצעה זו דינה להידחות.
שכירות מעניקה לשוכר זכות קניינית במושכר23, ועל כן היא תקפה כלפי כולי עלמא. מה שאין כן הסכם בוררות שעניינו זכות אישית בלבד, ועל כן הוא תקף רק בין הצדדים המקוריים להסכם. זאת ועוד, אפילו בשכירות, הפוסקים מבחינים בין זכות חפצית של השוכר במושכר ובין זכות אישית שיש לו כלפי המשכיר, שאינה מחייבת את הנעבר.
כך, למשל, דן הריב"ש (רב יצחק בר ששת, אלגי'ר, המאה הי"ד)24 בחוזה שכירות שבו המשכיר שייר לעצמו את הזכות לפנות את השוכר לפני סיום תקופת השכירות במידה שיזדקק למושכר לצורך עצמי. לאחר מכן מכר המשכיר את הדירה, והרוכש טען שגם הוא זכאי לכך. הריב"ש קובע שמאחר שהמשכיר לא שייר לעצמו "דבר מסוים" במושכר, הרי שמדובר בזכות אישית שלו כלפי השוכר ועל כן אינה עוברת לקונה: "לעצמו לבד ולא ליורשיו ולבאי כוחו, אלא אם כן פירש"25.
אמנם, מדבריו עולה שאם התנה במפורש שזכות הפינוי תעבור לחליפיו, הדבר יחייב את השוכר, אולם אין זה אלא משום שהשוכר הסכים להתחייב כלפיהם26. לעומת זאת, יורש אינו מחויב בחיובים האישיים של מורישו, אף אם המוריש ציין במפורש שאלה יחייבו גם את יורשיו ובאי כוחו.
כך עולה למשל מתשובת הרב יצחק שמלקיש27 (גליציה, המאה הי"ט) בעניין שותפים שהסכימו על חלוקת הנכס שבבעלותם, תוך התחייבות שכל אחד מהם יימנע מלעסוק במשלח יד רעהו. לימים, פשט אחד מהשותפים רגל. חתנו רכש את חלקו בשותפות והחל לעסוק במשלח היד של השותף השני אשר תבעו לדין. הרב שמלקיש דוחה את התביעה וקובע שהתחייבות מעין זו להימנע ממעשה אינה עוסקת בנכס עצמו, אלא היא התחייבות חיצונית אליו. ממילא, אפילו הצדדים התנו על כך במפורש, אין היא ניתנת להעברה במכירה או בהורשה28.
דומה אפוא, שכפי שהתחייבות להימנע ממעשה דוגמת עיסוק במשלח יד בנכס, אינה זכות הניתנת להעברה יחד עם הנכס, כך גם התחייבות לעשות מעשה כקיום בוררות אינה ניתנת להעברה יחד עם נכסי הירושה מושאי ההסכם. זאת בהיות שתיהן התחייבויות חיצוניות לנכס בדבר שאין בו ממש.
כללי סדרי הדין
לעיל הוצגה האפשרות שתוקפו של הסכם בוררות נובע מכללי סדרי הדין ולפיהם עם חתימת הסכם הבוררות קונים הבוררים מעמד של בית דין המוסמך לדון בתובענה. ניתן אולי להציע כי מרגע שהבוררים קנו את סמכותם, סמכות זו נשארת בידם גם כאשר התחלפה הבעלות בנכסים מושאי התובענה.
דומה שלכל הפחות באשר לחליף רצוני, יש לדחות הצעה זו. הראב"ן29 (רבי אליעזר בן נתן, מיינץ, המאה הי"ב) דן בשאלת סמכותם של בוררים כלפי בעל דין שהבעלות בנכס הועברה אליו במהלך הליכי הבוררות. הראב"ן קובע שהחליף מחויב לסמכות הבוררים רק "מכיוון שבא לפניהם". מדבריו עולה שבוררים אינם קונים סמכות כלפי חליף בעל הדין אם לא הביע הכרה משתמעת בסמכות הבוררים.
ברם, דומה שלעניין זה שונה דינו של יורש. התלמוד30 מביא מדרש הלכה של רבי יהודה ולפיו: "שלשה [אנשים] שנכנסו לבקר את החולה [והלה אמר להם כיצד לחלק את נכסיו לאחר מותו]... רצו עושין דין"31. מדבריו למדו בעלי התוספות32 שמרגע שמוריש מינה בית דין לטפל בצוואתו, היורשים שציין בצוואתו מחויבים על כורחם לדון בפני בית דין זה בכל סכסוך משפטי על הירושה, ואינם רשאים לדרוש להעביר את הדיון לבית דין אחר, אפילו סמכותו גדולה יותר. למרות שמדובר בדין חריג - כפי שמודים התוספות בעצמם: "דמשונה משאר דינין, שדנין בעל כרחו"33 - כך נפסקה ההלכה34.
על בסיס הלכה מחודשת זו, קבע הרב זלמן נחמיה גולדברג35 שיורשים מחויבים לבוררים שמינה המוריש לא רק באשר לסכסוכים ביניהם, אלא גם באשר לתובענה שהגיש אדם אחר בנוגע לנכסי הירושה. לדבריו, מרגע שהחלו בעלי דין לטעון בפני בוררים, סמכות הבוררים שרירה גם כלפי יורשיהם: "שכיון שהמצווה עשאם לבית דין בזמן שהמעות היו שלו, אין היורשים יכולים לומר שהם רוצים לדון בבית דין אחר"36.
ואף שדברי הרב גולדברג אמורים במי שכבר החל לטעון בפני הבוררים, דומה שהוא הדין אף במוריש שרק חתם על הסכם בוררות, וזאת משני טעמים: ראשית, דברי התלמוד לעיל אמורים במי שמינה בית דין על צוואתו בחייו עוד בטרם פרץ הסכסוך על נכסיו. שנית, מדברי התוספות ופוסקי ההלכה עולה שכוח הבוררים כלפי היורשים תלוי בכך שגם המוריש, לוּ היה בחיים, כבר לא היה יכול לחזור בו37. בהתאמה, אין סיבה להבחין בין חוסר יכולת לחזור מהמינוי מפאת כך שהמוריש החל לטעון בפני בוררים, ובין חוסר יכולת מפאת החתימה על הסכם בוררות38.
אכן, דומה שהסברו של הרב גולדברג חסר במקצת. אם הטעם לסמכות הבוררים נעוץ רק בכך שהמוריש מינה אותם בעודו בעל הרכוש, הרי שניתן היה להסיק, שסמכות בוררים תהיה תקפה בכל מצב של העברת בעלות ולא רק בהעברה מכוח ירושה. מדוע אפוא אמרו בעלי התוספות שהדין אמור רק לגבי יורשים39 והדגישו שכפייתם לבוררות "משונה מכל דינין"?
יתר על כן, אפילו הסבר זה מניח את הדעת מבחינה פוזיטיבית, הוא מעניק רק מענה חלקי לקושי הנורמטיבי המוסרי הכרוך בפגיעה בזכויות היורשים40.
לפיכך דומה שלדברי הרב גולדברג יש לצרף הסבר נוסף בהבנת דין התוספות. הרב אברהם שפירא41 הציע לומר שדינם של בעלי התוספות נסמך על דין משמוש נחלה. בגדר דין זה נקבע42, שאם אדם נפטר לפני אביו והשאיר אחריו בנים, אין אחי המת מקבלים את חלקו בירושת אביהם, אלא הירושה עוברת לבניו של המת. זאת משום שהמת נחשב עדיין כבעל זכות יורשה והורשה. מכך לומד הרב שפירא שגם לאחר מות המוריש, זכותם של יורשיו בנכסיו עדיין נובעת מכוחו לרשת ולהוריש. במובן מסויים, המוריש נותר בעל הירושה, ולפי זה מובן שגם לאחר מותו יש לו, כביכול, מעמד במינוי הבוררים.
ניתן אם כן להציע, כי הגיון דינם של בעלי התוספות מוסבר בשילוב ייחודי שבין סדרי הדין לבין דיני הירושה. סדרי הדין מורים שסמכות בוררים מתקבעת עם מינויים על ידי בעלי הנכסים. ברם, כאשר הנכסים עוברים בעלות, במישור הנורמטיבי כללי סדרי הדין לבדם אינם מצדיקים את הפגיעה שבסגירת דלתות ערכאות המשפט המקובלות בפני חליפי בעלי הדין. לעומת זאת, כאשר מדובר בהעברת בעלות מכוח ירושה, דיני הירושה מורים שבמובנים שונים המוריש עודו נחשב כבעלי הנכסים, ומחמת היותו עדיין בעל דין בסכסוך, יש להתחשב ברצונו במינוי הבוררים.
ההתאמה למשפט הישראלי
דין התוספות והגיונו עולים בקנה אחד עם עקרונות המשפט הישראלי. ראשית, יסוד מוסד בדיני ירושה הוא "השאיפה לכבד ולקיים את רצון המת. עיקרון זה נגזר מחירותו של אדם לעשות בקניינו ככל שירצה"43, דברים אלה מהדהדים במידה רבה את דבריו של הרב גולדברג לעיל44. לאור עיקרון זה, המשפט הישראלי קובע שהסמכות והדין החלים על נכסי הירושה נקבעים על פי מקום מושבו של המוריש בעת פטירתו, כשסביר לומר שרצון המוריש היה שיחולו על נכסיו45. לרוב, דין זה מכובד גם כאשר נגרמת בכך פגיעה בזכויות היורשים46. שנית, סדרי הדין במשפט הישראלי מורים כי משעה שקנה בית משפט סמכות לדון, מותו של בעל הדין אינו מבטל את סמכותו, והיורשים מחויבים להמשיך בהליך בפניו47. באשר לסכסוכי ירושה אף הוכרע שהסמכות נמשכת גם בטריבונל שקנה את סמכותו מכוח הסכמת הצדדים48. שלישית, דומה כי האמור מאפשר לנו להתבונן על סעיף 4 לחוק הבוררות, והתאמתו הנורמטיבית לעקרון היסוד הרצוני שבדיני הבוררות באור חדש. גם כאשר מחייבים יורש בקיום בוררות בעל כורחו, סמכות הבורר לדון בנכסי הירושה עדיין נובעת ונסמכת על יסוד רצוני, יסוד המתקיים בהתחקות אחר רצונו של המוריש אשר מינה את הבוררים.
שאיבת השראה מדינם של בעלי התוספות אל המשפט הישראלי ראויה לא רק לאור ההלכה שלפיה ערכי המשפט העברי "הם חלק מערכי היסוד של משפטנו"49, אלא גם מכוח הרצון לסייע לקיומה של אחידות נורמטיבית במשפט הישראלי באופן שבו יעלו בקנה אחד עקרונות דיני הירושה, ועקרונות סדרי הדין והבוררות.
באשר לחליף רצוני, יצוין שהן המשפט הישראלי50 והן המשפט העברי51 תמימי דעים באשר למסקנה שלפיה בהיעדר יסוד רצוני של החליף לקיום הבוררות, לא ניתן לחייבו בכך. אלא שבעוד שבמשפט הישראלי די בקיומה של מודעות החליף לקיומו של ההסכם בשביל לעמוד בדרישת היסוד הרצוני, המשפט העברי נוקשה יותר, ודורש הכרה משתמעת של החליף בסמכות הבוררים.
סיכום
עסקנו באפשרות לשאוב מהמשפט העברי השראה כדי למצוא הצדקה נורמטיבית לחיוב יורש לקיים הסכם בוררות של מורישו. לאחר שדחינו את האפשרות ללמוד כן מדיני השעבודים, החוזים וסדרי הדין, הצבענו על כך שבמשפט העברי קיים דין "משונה מכל דינין", הנובע משילוב ייחודי שבין דיני הירושה לכללי סדרי הדין. מדין זה נלמד שסמכות בוררים שמינה מוריש, כוחה יפה גם כלפי יורשיו. חיוב היורש בבוררות בשל דין זה והגיונו עולים בקנה אחד עם עקרונות דיני הירושה, סדרי הדין והבוררות שבמשפט הישראלי, ואף עם לשון סעיף 4 לחוק הבוררות לפיו "הסכם בוררות וכוחו של בורר על פיו כוחם יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים".
הערות:
* עו"ד וטוען רבני, חוקר במכון משפטי ארץ, ודוקטורנט למשפט עברי באוניברסיטת בר אילן.
גיליון זה הוא עיבוד מקוצר של מאמרי "'משונה מכל דינין' - חיוב יורש בהסכם בוררות של מורישו לאור המשפט העברי", שזכה במקום ראשון בפרס מנכ"ל משרד המשפטים ליצירה בנושא "שילוב המשפט העברי במשפטה של מדינת ישראל", תשפ"ג. המאמר המלא עתיד לעלות לאתר היחידה למשפט עברי.
1 ראה סמדר אוטולנגי, בוררות דין ונוהל א, תל-אביב תשע"ה, עמ' 97.
2 ראה ע"א 10892/02 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי זיסר (06.06.2005).
3 ראה רע"א 3925/12 חן רונן נ' עו"ד יובל כהן (17.06.2013).
4 יתר על כן, אין מדובר אך בחריגה נורמטיבית מעקרונות הבוררות הדורשים את קיומו של יסוד רצוני, אלא אף בחריגה מעקרונות דיני החוזים והירושה בגדרם נקבע שיורשים אינם מחויבים בחוב בעל אופי אישי של מורישם. ראה גבריאלה שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, תל-אביב תשס"ה, עמ' 635; תא"מ (שלום כ"ס) 12761-06-14 אילנה קרול נ' לאון לוי (01.10.2015).
5 ראה בש"א (מחוזי חיפה) 9640/00 שרותי כרמיאל אגודה שיתופית לשרותי דלק ומזנון בע"מ נ' נתן ברנגולה (08.01.2001). בנוסף היו שטענו לסתירה עם הוראות סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט- 1969, ראה אוטולנגי (לעיל, הערה 1), עמ' 105 ועמ' 107.
6 ראה רע"א 8523/05 החברה המרכזית לפיתוח השומרון בע"מ נ' מזי את יחזקאל בע"מ (14.02.2010).
7 השווה בין דברי אורי גורן, בוררות, ירושלים תשע"ח, בעמ' 104 לדבריו בעמ' 105. ובדומה לכך השווה בין דברי ישראל שמעוני, דיני בוררות - אופק חדש בבוררות, תל-אביב תשע"ד, בעמ' 24 ובעמ' 26.
8 ראה: איתמר ורהפטיג, ההתחייבות - תוקפה, אופיה וסוגיה, ירושלים תשס"א; הרב דוד בס, "חוזים על פי דיני התורה", כתר א (תשנ"ו) 36.
9 להרחבה ראה ברכיהו ליפשיץ, "'מתנה לחוד' - בין קנין לבין התחייבות", דיני ישראל יב (תשד"ם-תשמ"ה) קכה.
10 ראה בהרחבה: הרב יועזר אריאל, דיני בוררות, ירושלים תשס"ה, עמ' פא ואילך; הרב בס (לעיל הערה 8), עמ' 112; ורהפטיג (לעיל, הערה 8), עמ' 220-219.
11 מוסד הבוררות מוזכר כבר במשנה, סנהדרין ג, א.
12 ראה: מרדכי, סנהדרין, סימן תרפ; ספר אבן העזר לראב"ן, שבועות, לט ע"א; ש"ך, חו"מ, סימן כב, ס"ק ד. לפי גישה זו, הסכם בוררות תקף רק בעניינים ממוניים, ראה: תיק (אזורי ירושלים) תשנ"ב/939, פד"ר יח, בעמ' 103; זרח ורהפטיג, מחקרים במשפט עברי, ירושלים תשמ"ה, עמ' 32.
13 גישה זו מבוססת על נימוקי יוסף, סנהדרין ד ע"ב, ד"ה אין לאחר קנין כלום: "כיון שקנו מידו מתחלה שלא יחזור בו שוב אינו חוזר בו, ואף על גב דמחזי כקנין דברים אפילו הכי אשכחן בקנין שמחזק הדברים". ראה חזון איש, חו"מ, סנהדרין, סימן יז, סעיף יא. ברוח זו ראה סמ"ע, חו"מ, סימן יב, ס"ק יח-יט. וראה הרב אריאל (לעיל, הערה 10), עמ' פב-פה. הגיונו של חריג זה טעון ביאור שחורג ממסגרת דיוננו.
14 גישה זו מבוססת על פרשנות חלופית בדברי נימוקי יוסף, שם. ראה: ורהפטיג (לעיל, הערה 8), עמ' 222; בס (לעיל הערה 8), עמ' 115 ובהערה 264.
15 ראה בבא בתרא קמז ע"ב.
16 הובא בין היתר בחידושי הריטב"א, קידושין מז ע"ב, ד"ה ואי בעית.
17 עם זאת, יש לציין שקונה השטר יוכל לתבוע את המוכר בנזיקין מכוח "דינא דגרמי", ראה: כתובות פו ע"א; רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ז, הלכה י. ואין כאן מקומו.
18 ראה תומים, חו"מ, סימן סו, ס"ק מג, אשר מסיק מדברי הר"ן (כתובות מד ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה ואפילו יורש), ששעבוד הגוף של המוריש עובר אל בניו. וראה איתמר ורהפטיג "חיובי ממון - האם עוברים בירושה?", תחומין כא (תשס"א) 437, בעמ' 453-452.
19 ביטוי זה שגור בפי האחרונים, על פי עירובין ע ע"ב: "יורש כרעיה דאבוה הוא".
20 ראה קצות החושן, סימן סו, ס"ק כו. וראה ורהפטיג, שם, עמ' 453. וראה אריה אדרעי, "שעבוד נכסים: מה בין נכסי הלקוח לבין נכסי היורש", משפטים כה (תשנ"ה) 291, עמ' 293, 310.
21 שו"ת הראנ"ח, סימן פח.
22 הראנ"ח דן באפשרות שאף הריב"ש, להלן ליד ציון הערה 24, יודה שבן המוריש יורש זכות שאינה ראלית בשל הגדרתו כ"כרעא דאבוה". הראנ"ח דוחה אפשרות זו ומביא לכך ראיה מכך שגם טובת הנאה לא עוברת בירושה. ראה הרב בנימין רבינוביץ תאומים, חוקת משפט - הלכות ירושה ועיזבון, ירושלים תשל"ו, פרק ח, הלכה א.
23 ראה מיכאל ויגודה, חוק לישראל, שכירות ושאילה, ירושלים תשנ"ח, עמ' 469.
24 שו"ת הריב"ש, סימן רנז. וראה ויגודה, עמ' 485-484.
25 ראה פתחי חושן, הלכות שכירות, פרק יט, הערה עח, שמרבית הפוסקים פסקו כריב"ש.
26 ברוח זו מובן מדוע כאשר חוזה נחתם על דעת בוררות שתחייב גם את חליפי הצדדים, הרי שהזכות לדרוש את קיום הבוררות מהצד שהתחייב לכך בעצמו, קיימת גם ליורשים, ראה שו"ת מהרש"ך, חלק ב, סימן רכט.
27 שו"ת בית יצחק, חו"מ, סימן כט.
28 הרב שלמקיש מדמה זכות זו, לזכות ב"טובת הנאה", אשר אינה עוברת בירושה. ראה לעיל, הערה 22.
וראה גם שו"ת דברי חיים (הלברשטאם), חו"מ, חלק א, סימן לא. הרב הלברשטאם דן באדם שקנה דירה על תנאי שלא יעסוק בה במשלח יד מסוים. לאחר מכן יורשי הקונה מכרו את הדירה לאדם שעסק במשלח היד האמור. הוא פוסק, שמצד דיני הקניין ספק אם התנאי להגבלת העיסוק היה תקף אפילו כלפי הקונה הראשון, שכן מדובר ב"שיור של דבר שאין בו ממש". ואף שייתכן והקונה הראשון היה כפוף אליו בשל כך שהשית על עצמו חיוב אישי שאינו קנייני, התחייבות זו אינה עוברת לחליפיו מאחר שהיא שעבוד אישי ו"החיוב אינו על הקרקע רק אקרקפתא דגברי מונח [=על ראש האנשים הוא מונח]".
29 ספר הראב"ן, חלק השו"ת, סימן קי.
30 בבא בתרא קי"ג ע"ב.
31 כך הוא מסיק מן הפסוק: "וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט" (במדבר כז, יא)
32 שם, ד"ה אורעה. כך מסיקים התוספות מכך שהתלמוד מדבר על "דין נחלות", שמשמעותו "דין גמור", היינו יישוב סכסוך בין היורשים, ולא על חלוקת נחלה גרידא. בכך הם דוחים את פירוש הרשב"ם, שם.
33 כך לשון התוספות בסוף דבריהם, שם.
34 ראה: רמ"א, חו"מ, סימן רנג, סעיף א; בית יוסף, שם.
35 כך מביא בשמו אליאב שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, חלק א, ירושלים תשע"א, עמ' 220, הערה 530.
36 תימוכין לדבריו ניתן למצוא בפתחי חושן, חלק ח, פרק טז, הערה קלא: "דמסברא זו שהנכסים שלו מהני קבלתו גם עליהם".
37 ראה קצות החושן, סימן רנג, ס"ק א.
38 ראה שולחן ערוך ורמ"א, חו"מ, סימן יג, סעיף ב.
39 כך עולה מדברי הפוסקים הסבורים שיורשים מכוח מתנת בריא אינם מחויבים כן, ונימקו זאת בכך שבעלותם אינה נובעת מ"דיני נחלות". ראה טור, חו"מ, ראש סימן רנג. אמנם בית יוסף, שם, דוחה טענה זו וקובע שגם ירושה כזו כלולה ב"דיני נחלה". אבל ברור שסמכות הבורר אינה חלה בהעברת בעלות שאינה בגדר "נחלה", שכן "גזרת הכתוב" אינה חלה עליה.
40 אמנם היו שטענו שאין לתור אחר טעם לדין זה בהיותו "גזרת הכתוב". ראה: שיעורי ר' דוד (פוברסקי), בבא בתרא קיג ע"ב; באר לחי ראי (סרנא), הלכות סנהדרין, פרק ג, הלכה ה-ו.
41 ראה שיעורי מרן הגר"א שפירא, בבא בתרא, עמ' קפו. ובדומה לגישתו ראה הרב חיים שלמה ליבוביץ, ישורון לה (תשע"ו) רסג.
42 ראה רמב"ם, הלכות נחלות, פרק א, הלכה ג.
43 רע"א 8047/03 היועמ"ש לממשלה נ' דוידזון ואח' (16.06.2004).
44 לעיל, ליד ציון הערה 35.
45 ראה ע"א 598/85 מסתורה כהנא נ' מאיר כהנא, מד(3) 473 (1990).
46 ראה שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, חלק ב, ירושלים תשנ"ה, עמ' 128; גורן (לעיל, הערה 7), עמ' 1260.
47 אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, צפרירים תש"פ, עמ' 214.,
48 ראה ע"א 513/98 יפה דוד נ' יצחק גביש (הרצנשטיין) נג(2) 385 (1999).
49 אהרן ברק, השופט במדינה דמוקרטית, חיפה תשס"ד, עמ' 290.
50 ראה לעיל, ליד ציון הערה 3.
51 ראה לעיל, ליד ציון הערה 29.