פתיחה
על פי פירוש רש"י בפרשתנו¹, גירש משה רבנו את צפורה אשתו, ועל אודות גירושין אלו דיברו מרים ואהרן במשה. לפי אחת המסורות, היה זה אהרן שיעץ למשה, קודם שחזר ממדיין למצרים, שלא ייקח עמו למצרים את אשתו ואת בניו, כדי לחסוך מהם את התלאות והצרות שבאו על עם ישראל במצרים, ואז החליט משה לגרש את צפורה². וזה פשר מה שנאמר לאחר מכן: "ויקח יתרו חתן משה את צפרה אשת משה, אחר שלוחיה" (שמות יח, ב), שמשמעו כמו: "ושלחה מביתו" (דברים כד, א), דהיינו שנתגרשה ממשה רבנו. אין התורה, וגם לא חז"ל, מרבים בפרטים על גירושין אלו, שהם בלי ספק מן הגירושין המתועדים הקדומים ביותר בקורות עמנו. כך, למשל, אין אנו יודעים אם גירושין אלו – שהתרחשו לפני מתן תורה – היו על דעת צפורה, ואם נדרשה הסכמתה? האם הגירושין היו זכותו של הבעל? או שמא עמדה גם לאישה הזכות לדרוש מבעלה גירושין?

מכל מקום, על פי דין תורה, הבעל רשאי לגרש את אשתו גם בעל כורחה, ויש לשער שגם קודם מתן תורה, הבעל היה רשאי לגרש את אשתו אף נגד רצונה של אשתו. כיום, כידוע, השתנה המצב, ובעקבות חרם דרבנו גרשום, שוב אין הבעל יכול לגרש את אשתו בעל כורחה ויש צורך בהסכמתה³. אם אין האישה מסכימה לגירושין, על הבעל להצביע על קיומה של עילת גירושין שמכוחה הוא זכאי לחייבה בגירושין. ודאי שאין האישה יכולה להיתלות בתקנת רבנו גרשום כהגנה מוחלטת מפני תביעת גירושין מצד הבעל, משום שמטרתה של התקנה הייתה להשוות את האישה לאיש, ולא לתת לאישה מעמד מועדף, ו"מכל מקום במה שהאיש כופין אותו להוציא [=לגרש], אף האשה כופין אותה לקבל גט"⁴.

על הלכות גירושין – שיסודן בתורה – אפשר לומר את אשר אמרו חז"ל על הלכות אחרות, שהן "כהררים התלויים בשערה, מקרא מועט והלכות מרובות"⁵, מפני שהתורה מייחדת פסוק אחד בלבד לנושא הגירושין. וזה לשונו:

כי יקח איש אשה ובעלהּ, והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחהּ מביתו (דברים כד, א).

פרשה קצרה זו, תלי תלים של הלכות נאמרו בה, ובגלל החומרה שמייחסת תורת ישראל לאיסורי עריות בכלל ולמעמדה של אשת איש בפרט, אמרו חז"ל⁶: "כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין, לא יהא לו עסק עמהם". ופירש רש"י⁷: "להיות דיין בדבר, שמא יתיר איסור ערוה, וזהו עיוות שאינו יכול לתקן". כלומר, בגלל התוצאות החמורות העלולות לנבוע מפסיקה הלכתית מוטעית בענייני קידושין וגירושין, לא ישמש כדיין בנושאים אלה אלא מי שהוא מומחה בדבר.

בשורות הבאות, נעמוד על העקרונות הבסיסיים של שיטת המשפט העברי בשאלת מימוש זכותה של האישה לשים קץ לקשר הנישואין.

הגירושין – אקט פרטי
יש הבדל מהותי בין פעולת הגירושין על פי הדין היהודי ובין פעולת הגירושין בשיטות משפט שנהוגים בהן גירושין אזרחיים. בדין היהודי, הגירושין הם אקט פרטי בין הבעל לבין אשתו, הבעל נותן את הגט והאישה מקבלת אותו, ואין לבית הדין תפקיד מהותי בביצוע הגירושין⁸, ופסק הדין שהוא נותן בעקבות תביעת הגירושין אינו יוצר את ההפרדה בין הבעל לבין האישה. רק מסירת הגט מיד האיש לידי אשתו פועלת את פעולת הגירושין. מצב משפטי זה הוא פועל יוצא של מצוות התורה: "וכתב לה ספר כרתות ונתן בידה", ודרשו חז"ל: "ספר [=גט] כורתה, ואין דבר אחר כורתה"⁹. כלומר, רק הגט יוצר את פעולת הגירושין, ולא שום דבר אחר. פעולת הגירושין מתבצעת ברגע שמסר הבעל לאשתו את הגט.
לעומת זאת, בגירושין אזרחיים, אין הבעל והאישה נדרשים למעשה כלשהו¹⁰, ופעולת הגירושין מתבצעת מכוחו של פסק דין לגירושין, כאשר בית המשפט מכריז על גירושיהם של בני הזוג, והגירושין חלים מיד עם הינתן פסק הדין לגירושין.

רצון הבעל
הבדל מהותי זה עומד ביסוד בעייתן של מסורבות הגט, שאינה יורדת מסדר יומנו. בדין היהודי, שהגירושין בו הם אקט פרטי, יש צורך – לפי דין תורה – בהסכמתו של הבעל. הכלל "שלא יגרש האיש אלא ברצונו" מופיע בראש רשימת עשרת הדברים שהם עיקר הגירושין, כלשון הרמב"ם¹¹. בגירושין אזרחיים, שבהם אין כל צורך בהבעת רצונם של בני הזוג, ובית המשפט מחליט בעצמו אם אין סיכוי להמשך הנישואין ושבני הזוג צריכים להתגרש, אין בעיה של מסורבת גט, מפני שאין האישה התובעת גירושין תלויה ברצון הבעל אלא בהחלטת בית המשפט. ואולם בדין היהודי, הדורש שייעשו הגירושין מרצונו החופשי של הבעל, תלויה האישה ברצון בעלה, וכל זמן שאינו מסכים לגרש אותה – אי אפשר לבצע את הגירושין.

כפיית הבעל לגרש
האם משמעות הדרישה לרצון חופשי של הבעל היא, שלעולם לא ניתן לכפותו לגרש את אשתו? התשובה לכך היא שלילית. יש אפשרות לכוף את הבעל לגרש את אשתו בתנאים הקבועים בהלכה. על פי המשנה¹²: "גט מעושה בישראל – כשר". כלומר, גט כפוי הוא גט כשר, ובלבד שהכפייה נעשתה "בישראל", דהיינו בבית דין יהודי. בפרשנות שניתנה בתלמוד לכלל זה, נאמר¹³:

אמר רב נחמן אמר שמואל: גט המעושה בישראל: כדין – כשר; שלא כדין – פסול, ופוסל [מן הכהונה, משום ריח הגט – רש"י].

נוספה כאן אפוא מילה אחת, "כדין". ופירושו של דבר: אימתי הכפייה למתן גט אינה פוסלת את הגט – כשהיא על פי דין, דהיינו שהדין מתיר לעשותה, אבל אם אין בסיס בדין לכפייה, הכפייה פוסלת את הגט. מילה יחידה זו היא העומדת בבסיס בעייתן של מסורבות הגט, מפני שנשאלת השאלה: מהי כפייה כדין?

אין ספק שבגדר של כפייה כדין, נכנסים ארבעת המקרים שנאמר עליהם בתלמוד במפורש שכופים בהם גט:
א. הבעל מוכה שחין – מחלה הגורמת לאישה גועל נפש מבעלה וגורמת נזק לבעל, שבשרו נימוק כתוצאה מקיום יחסי אישות¹⁴.
ב. הבעל חולה במחלה שבעקבותיה נודף ממנו ריח רע ("בעל פוליפוס") או שהוא עוסק במלאכה שבעקבותיה נודף ממנו ריח רע, כגון שהוא בורסקאי (מעבד עורות), והדבר מעורר גועל נפש באישה ואינו יכולה לחיות עמו חיי אישות¹⁵.
ג. הבעל והאישה אסורים זה לזה באיסור לאו מן התורה, כגון גרושה לכוהן ובת ישראל לממזר¹⁶.
ד. האישה רוצה ללדת, אך אינה יכולה להיבנות מבעלה¹⁷.
ה.
לשאלה: כיצד מתיישבת כפיית הבעל לגרש את אשתו עם הצורך שיהיו הגירושין מרצונו, עונה הרמב"ם. וזה לשונו¹⁸:

מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו, עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט, והוא גט כשר... ולמה לא בטל גט זה, שהרי הוא אנוס?... שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך, זה שאינו רוצה לגרש – מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו. וכיון שהוכה עד שתשש יצרו, ואמר רוצה אני, כבר גרש לרצונו.

מוסכם אפוא, שאם יש לאישה עילה לגירושין שמפורש בה בתלמוד שכופים את הבעל לגרשה – הכפייה היא חוקית, ואינה פוסלת את הגט. אכן, במרבית המקרים, גם כשיש לאישה עילה לגירושין, אין העילה כוללת את המינוח המפורש "כופים", והשאלה היא: האם די שתהא עילה לחיובו של הבעל לגרש את אשתו כדי שהכפייה תהא כדין? או שמא יש צורך בעילת גירושין שייאמר בה במפורש שכופים את הבעל לגרש, ורק אז הכפייה תהיה "כדין"?

בשאלה זו נחלקו הראשונים: שיטת רבנו חננאל, הנסמכת על התלמוד הירושלמי¹⁹, היא: אין כופים אלא במקום שנאמר במפורש שכופים; ואילו שיטת ר"י, רבנו יצחק, בעל התוספות, הנסמכת על התלמוד הבבלי²⁰, שלדעתו הוא חולק על הירושלמי, היא: גם במקום שנאמר "יוציא ויתן כתובה", אך לא נאמר במפורש שכופים, ניתן לכפות את הגט²¹. בשיטת ר"י מחזיקים עוד כמה מן הראשונים²², ששיטתם היא, שעצם קיומה של חובה לגרש משמעותה שניתן גם לכפות על הגירושין בעת הצורך, בדומה לכל חובה משפטית אחרת הניתנת לאכיפה²³.

שתי השיטות הובאו על ידי ר' יוסף קארו בשולחן ערוך²⁴, בלי שהכריע ביניהן, אך הרמ"א כתב בהגהותיו על פי הטור בשם הרא"ש: "וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, שלא יהא הגט מעושה". כלומר, כיוון שיש מחלוקת בין הפוסקים בשאלה זו, ראוי להחמיר ולנהוג בשיטת רבנו חננאל ולהימנע מלכפות גט במקרים שלא נתפרש בהם שכופים את הבעל לגרש את אשתו.

דרכי כפייה במקום שאין כופים גט
מה תעשה אישה המבקשת להתגרש מבעלה והוא מסרב לגרשה, ומטעמים הלכתיים לא ניתן לכפותו לגרשה? וכי על האישה נגזר להשלים עם מר גורלה ולשבת עגונה כל ימי חייה רק בגלל סרבנותו של בעלה? חכמי ישראל לדורותיהם נתנו דעתם למצוקותיהן של הנשים מסורבות הגט והציעו דרכים להשיג את הסכמתו של הבעל לתת גט לאשתו. בראש ובראשונה יש להזכיר את הצעתו של רבנו תם להימנע אמנם מהטלת אמצעי אכיפה ישירים על הבעל, כגון חרם ונידוי, אבל להטיל על הציבור ועל הרשויות את החובה להימנע ממגע כלשהו עם אותו איש עד שייתן גט לאשתו²⁵. אמצעים אלה ידועים כ"הרחקות דרבנו תם", והרמ"א מביא אותן בהגהותיו לשולחן ערוך²⁶. וזה לשונו:

ומכל מקום יכולין לגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו, או למול בניו או לקברם עד שיגרש. ובכל חומרא שירצו בית דין, יכולין להחמירן בכהאי גוונא, ומלבד שלא ינדו אותו.

לבתי הדין הרבניים בישראל יש כיום סמכויות נוספות ברוח "הרחקות דרבנו תם", וזאת מכוח חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין לגירושין), התשנ"ה-1995. על פי החוק, יש לבית הדין הרבני סמכות להוציא צווי הגבלה נגד בעל שניתן נגדו פסק דין לגירושין (ואין זה משנה אם פסק הדין כתוב בלשון חיוב או בלשון כפייה או בלשון אחרת, קלה יותר), והבעל מסרב לקיימו. בין ההגבלות שבסמכותו של בית הדין להטיל: שלילת רישיון נהיגה, שלילת רישיון אחר על פי חוק, מניעת אפשרות לבצע פעולות בנקאיות ועוד. כמו כן מוסמך בית הדין לשלוח בעל סרבן גט לכלא עד שייתן גט לאשתו. מגמת המחוקק הייתה לספק לבית הדין הרבני את מירב האמצעים שיש בכוחם להניע את הבעל לתת גט לאשתו. ההסתייגויות שהועלו בשעתו נגד הפגיעה של החוק בזכויות יסוד של האדם, כגון חופש התנועה וחופש העיסוק, נדחו, משום שהמפתח לסילוקן נמצא בידי הבעל, אם יואיל לפטור את אשתו בגט.

פרט ל"הרחקות רבנו תם", המעוגנות כיום בחוק המעניק לבתי הדין הרבניים סמכויות מרחיקות לכת למיצוי זכותן לגירושין של נשים מעוכבות גט, כלולות בהגהות הרמ"א עוד שתי דרכים:
א. לכפות על בעל המסרב לתת גט לאשתו למלא את חובותיו כלפי אשתו, כגון בעל שאינו מקיים חובת עונה ומסרב לגרש את אשתו, ניתן לכפותו לקיים את חובתו, ואם אינו רוצה לעשות כן ומעדיף לתת גט – הגט כשר, משום שאין מדובר בכפייה לגרש, שהיא אסורה, אלא בכפייתו למלא את חובותיו כלפי אשתו, שאין בה כל פסול²⁷.
ב. לכפות את הבעל לשלם לאשתו את כתובתה ואת נדונייתה מיד, אף לפני נתינת הגט. חיובו המיידי של הבעל הסרבן בתשלום הכתובה עשוי להמריץ אותו לגרשה בתמורה להסכמתה לוותר על דמי כתובתה, כולם או קצתם.

עילות חדשות לכפיית גט
חכמי ההלכה בכל הדורות עשו מאמצים גדולים כדי לאפשר לנשים מעוכבות גט להשיג גט בכפייה. דבר זה בולט במיוחד במקרים שלא נאמר בהם בתלמוד שיש לאישה זכות לתבוע גירושין, לא לחיוב ולא לכפייה. כך, למשל, אין התלמוד מתייחס לבעייתה של אישה מוכה הדורשת גט מבעלה, והוא מסרב לתתו לה. בהיעדר כל עילה בתלמוד, הרי שלכאורה הכפייה במקרה זה היא "שלא כדין", והיא פוסלת את הגט. אבל פסקו גדולי הראשונים שניתן לכפות את הבעל לגרש את אשתו מקל וחומר: אם בנסיבות קלות יותר, של ריח רע הנודף מן הבעל, נקבע בתלמוד שכופים אותו לגרש את אשתו, קל וחומר בבעל אלים, דבר שיש בו משום חיי נפש. אף ניתן לכופו לגרש משום הכלל: "אין אדם דר עם נחש בכפיפה"²⁸.

כיוצא בזה נפסק בעניין בעל הבוגד באשתו, שאף הוא לא נזכר בתלמוד, שניתן לכפותו לגרש את אשתו²⁹. והנימוקים שניתנו לזה הם: הפרת חובת הנאמנות של הבעל לאשתו, אי יכולתו למלא את חובותיו כלפי אשתו, וקל וחומר מן העילות לכפייה המוכרות בתלמוד.

מקרה אחר שהתלמוד קובע שאין בו עילה לאישה לבקש כפיית גט הוא "טענת מאיס עלי". לפי דין התלמוד³⁰, אישה הטוענת שבעלה מאוס עליה ואינה יכולה לחיות אתו, אין דינה כדין מורדת, ולא ניתן לכוף עליה לחיות אתו בניגוד לרצונה. לא נאמר בתלמוד דבר וחצי דבר ביחס לשאלה: כלום זכאית האישה שיכפו את בעלה לתת לה גט. בשאלת זכותה של האישה שיכפו את בעלה לגרשה, מצאנו מחלוקת בין הראשונים: על פי שיטת הרמב"ם, "כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה"³¹, ואילו לפי שיטת רבנו תם, אין כופין את הבעל לגרשה מחשש שמא נתנה עיניה באחר³². הדעה הרווחת בהלכה היא, שיש להחמיר כשיטת רבנו תם ולהימנע מלכפות גט בטענת "מאיס עלי"³³. ואולם כמה מן הפוסקים הלכו בעקבות מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג, שכתב שאם האישה האומרת "מאיס עלי" נתנה אמתלה לדבריה, כלומר שנימקה מדוע בעלה מאוס עליה, שוב אין לחשוש שנתנה עיניה באחר, וניתן על כל פנים לחייב את בעלה לגרשה, גם לשיטת רבנו תם³⁴, והדבר מאפשר להטיל עליו צווי הגבלה, כמבואר לעיל³⁵. ויש שהורו שאפשר גם לכוף אותו לגרשה, כגון במי שהמיר דתו, ש"כופין אותו לגרש בטענה זו של מאיס עלי, וכל שכן משומד דמאיס ומאיס"³⁶. ומצאנו גם שיש לשקול כפיית גט בטענת "מאיס עלי" עם טענה מבוררת, כשבית הדין חושש שתצא האישה לתרבות רעה³⁷.

סוף דבר
אי אפשר לסקור במסגרת זו את כל מגוון הדרכים שבידי האישה לנקוט כדי למצות את זכותה לגירושין. מכל מקום, מן המקורות שהבאנו לעיל ומהרבה מקורות שלא הבאנו כאן, עולה מגמתם של חכמים לעשות ככל שבידם, במסגרת ההלכה, כדי לפתור את מצוקתן של נשים מסורבות גט. אכן, לצדן של הדעות המצדדות בכפיית גט, יש גם דעות השוללות אותה, אבל שומה על בתי הדין להשתמש בכוחא דהיתרא ולמצות את כל האפשרויות הקיימות בהלכה גם כדי לפתור את מצוקתן של הנשים מסורבות הגט, וגם כדי למנוע יציאתן של נשים אלו לתרבות רעה, שהיא מכשול לרבים.

הערות:

* פרופ' למשפט עברי, מכללת שערי משפט, הוד השרון.

1. פירוש רש"י, במדבר יב, א.
2. ראה מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, מסכתא דעמלק, פרשה א, מהדורת הורוביץ, עמ' 190, על הפסוק "אחר שילוחיה". וזה לשונה: "ר' יהושע אומר: אחר שנפטרה ממנו בגט... ר' אלעזר המודעי אומר: מאחר שנפטרה ממנו במאמר... שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך הוצא את עמי בני ישראל ממצרים, שנאמר: 'לכה ואשלחך אל פרעה' (שמות ג, י), באותה שעה נטל אשתו ושני בניו והיה מוליכם למצרים, שנאמר: 'ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור וישב ארצה מצרים' (שמות ג, כ), באותה שעה נאמר לאהרן: 'לך לקראת משה' (שמות ד, כו). יצא לקראת משה, וחבקו ונשקו. אמר לו: משה, היכן היית כל השנים הללו? אמר לו: במדין. אמר לו: מה טף ונשים אלה עמך? אמר לו: אשתי ובני. אמר לו: ולאן אתה מוליכם? אמר לו: למצרים. אמר לו: על הראשונים אנו מצטערים, ועכשיו נצטער גם באלו. באותה שעה אמר [משה] לציפורה: לכי לבית אביך. ובאותה שעה, הלכה לבית אביה ונטלה שני בניה. לכך נאמר: 'אחר שילוחיה'". וראה גם: פירוש אבן עזרא לשמות יח, ב, המביא גם פירושים אחרים ל"שילוחים" אלו; פירוש מלבי"ם, שמות, שם.
3. ראה: שולחן ערוך, אבן העזר, סימן א, סעיף י; ב"צ שרשבסקי, דיני משפחה, מהדורה שלישית, ירושלים תשמ"ד, עמ' 353.
4. שו"ת הרא"ש, כלל מב, סימן א.
5. חגיגה י ע"א.
6. קידושין ו ע"א.
7. שם, ד"ה לא יהא לו עסק עמהן.
8. ראה שו"ת חתם סופר, אבן העזר, חלק ב, סימן סו, המצטט את דברי בעל גט פשוט, סדר הגט, סימן א, שכתב שהדרישה להרכב של שלושה יסודה במנהג בגלל חומרת העניין. והשווה עם שו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא, אבן העזר, סימן קיד, הסבור שהדרישה לשלושה היא מעיקר הדין. והדעה הרווחת בעניין זה היא כשיטת חתם סופר. אבל גם לשיטת נודע ביהודה, הגירושין מתבצעים על ידי מתן הגט.
9. קידושין ג ע"ב ועוד.
10. כבר הרמב"ם כתב שאין לבני נח גירושין בכתב. ראה רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ט, הלכה ח.
11. רמב"ם, הלכות גירושין פרק א, הלכה א.
12. גיטין ט, ח.
13. גיטין פח ע"ב.
14. ראה סוגיית התלמוד בכתובות עז ע"א; שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף א. מבחינת זכאותה של האישה לגירושין בכפייה, די שיתקיים היסוד הראשון, הדחייה, גם אם לא מתקיים היסוד השני, "בשרו נימוק". ראה מה שנפסק בתשובות ר' אליהו מזרחי, שבשו"ת מים עמוקים, סימן יט (ביחס למחלת מין שלקה בה הבעל), ומה שכתב בביאור הדברים בשו"ת מהרי"ט, חלק ב, אבן העזר, סימן יד (ביחס לבעל שלקה בצרעת). מנגד, היסוד השני, "בשרו נימוק", די בו כיסוד בלעדי כדי לכפות גט על הבעל, אף אם האישה אינה חשה דחייה, מפני שמדובר בסכנה. יסוד זה משמש בסיס לעילה לכפיית גט בכל מקרה של מחלה מסוכנת שלקה בה אחד מבני הזוג, העלולה לגרום נזק לבן זוגו. ראה מאמרי, "מחלת האיידס כעילה לגירושין", משפטים כה (תשנ"ה), עמ' 44-19.
15. כתובות, שם; שולחן ערוך, שם.
16. כתובות, שם; יבמות מד ע"ב; יבמות פה ע"א; ירושלמי, גיטין פרק ט, הלכה ט; שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף כ.
17. יבמות סה ע"ב; שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף ו. וראה שם התנאים שמקבלים בהם את טענת האישה וכופים את בעלה לגרשה.
18. רמב"ם, הלכות גירושין, פרק ב, הלכה כ.
19. ירושלמי, גיטין פרק ט, הלכה ט.
20. יבמות לט ע"א; כתובות עז ע"א.
21. המחלוקת על הראיות התומכות בכל אחת מן השיטות מובאת בתוספות, כתובות ע ע"א, ד"ה יוציא ויתן כתובה.
22. ראה: רש"י, נדרים צ ע"ב, ד"ה יוצאות; רש"י, גיטין פח ע"ב, ד"ה כדין; תוספות, כתובות ע ע"א, ד"ה יוציא ויתן כתובה; מגיד משנה, על הרמב"ם, הלכות אישות, פרק יד, הלכה ח, בדעת הרמב"ם; פירוש הר"ן לנדרים, שם, ד"ה נטולה; פירוש הריטב"א על הרי"ף, נדרים, פרק יא, דפוס וילנא, כז ע"א, ד"ה והאומרת; נימוקי יוסף, על הרי"ף, שם, ד"ה נטולה.
23. ראה הסברו של ר"י בתוספות, שם.
24. שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף כא.
25. ספר הישר לרבנו תם, חלק התשובות, סימן כד.
26. בהגהותיו לשולחן ערוך, שם.
27. דרך זו מקורה בשו"ת הריב"ש, סימן קכז. לגירושין בדרך ברירה, ראה: תיק (ירושלים) תשי"ג/194, פד"ר א, עמ' 77, בעמ' 80; ערעור תשל"ב/94, עדות ביהוסף, קובץ פסקי דין של הרב יוסף קאפח, סימן מד, עמ' 247; פסק דינו של בית הדין הרבני בחיפה, דברי משפט ב (תשנ"ו), עמ' קמד.
28. ראה: תשב"ץ, חלק ב, סימן ט; תשובת רבנו שמחה, אור זרוע, בבא קמא, סימן קסא; הגהות הרמ"א לשולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף ג.
29. ספר אגודה, יבמות, סימן עז. והובאו דבריו בהגהות הרמ"א לשולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף א.
30. כתובות סג ע"ב.
31. רמב"ם, הלכות אישות, פרק יד, הלכה ח. ונראה שכן היא גם שיטת רש"י, כתובות, שם, ד"ה לא כייפינן לה. השווה עם לשון רש"י בפירושו לגיטין פח ע"ב, ד"ה כדין. וראה ר' אברהם הורביץ, קונטרס הבירורים – שיטות הפוסקים בדין אשה הטוענת "מאיס עלי", בני ברק תשל"ה, סימן א, המביא שם עשרות פוסקים המצדדים בכפיית גט בטענת "מאיס עלי".
32. תוספות, כתובות סג ע"ב, ד"ה אבל אמרה.
33. ראה: שו"ת הרא"ש, כלל מג, סימן ח; מגיד משנה על הרמב"ם, הלכות אישות, פרק יד, הלכה ח. וראוי להעיר שאף על פי שבתי הדין נמנעים מלהסתמך על שיטת הרמב"ם בפסיקת גט בעילת "מאיס עלי", כשיש מקום לחייב את הבעל בגט על סמך עילה אחרת, ועילת "מאיס עלי" קיימת גם היא, מצורפת שיטת הרמב"ם כיסוד נוסף לחיוב הבעל לתת גט לאשתו, ראה שו"ת ציץ אליעזר, חלק ו, סימן מב, פרק ג, סעיף ז.
34. ראה: חוט המשולש, שבספר התשב"ץ, טור שלישי, סימן לה; שו"ת דברי חכמים, אבן העזר, סימן יא.
35. ראה תיק (חיפה) 8952-21-1 (פורסם ב"נבו". פסק דין מיום ה' בניסן תשס"ה).
36. שו"ת מהר"ם אלשקר, סימן עג.
37. ראה: שו"ת ציץ אליעזר, חלק ד, סימן כא; שם, חלק ה, סימן כו. לחשש לפריצות כשיקול הלכתי בפיתרון בעיית עגינות, ראה שו"ת מהר"ם גאויזון, סימנים א, ג, פב. לחשש הזה כשיקול בהקשר זה, ראה גם דברי הריא"ה הרצוג, קונטרס הערות לאוצר הפוסקים על אבן העזר, חלק ב, ירושלים תשכ"ו, עמ' ח; דברי הרב ב"צ מ"ח עוזיאל, שם, עמ' טו. וראה גם שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק א, סימן מג, ד"ה והנה נראה. ביחס לנסיבות כאלה, כתב הרב חיים פלאג'י, בשו"ת חיים ושלום, סימן קיב, ש"כשיהיה קטטה ומריבה בין איש ואשתו", ולא יעלה ביד מתווכי השלום להשכין שלום ביניהם, "ימתינו עד זמן ח"י חדשים. ואם בינם לשמים נראה לבית דין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג, ולכופם לתת גט, עד שיאמרו: רוצה אני". בשאלת ההסתמכות על תשובה זו לצורך כפיית גט הלכה למעשה, ראה: שו"ת ציץ אליעזר, חלק ו, סימן מב, קונטרס אורחות המשפטים, פרק א, ד"ה ואגב; שם, חלק יז, סימן נב [=תיק תשמ"ד/314 (ירושלים), פד"ר יג, עמ' 360] וסימן סז; שו"ת יביע אומר, חלק ג, אבן העזר, סימן יח, אות יג, בסופה (וראה גם שם, חלק ח, אבן העזר, סימן ב, אות ג).

---

---