קטעים מתוך דו"ח ששלח הגנרל הנאצי יורגן שטרופ, מדכא המרידה בגטו ורשה, לממונים עליו לאחר האקציה הגדולה (פעולת החיסול) בחדשים אפריל-מאי 1943.
שטרופ נתפס אחרי המלחמה, ובחיפוש בביתו נמצא אלבום המפרט את השמדת הגטו, ובו תמונות רבות. המסמך הוגש לבית המשפט כאחד המסמכים המזעזעים שהוגשו במשפט פושעי מלחמה. שטרופ נתלה בורשה, מול הגטו החרב.
בדו"ח של הגנרל הנאצי, משתקפת מלחמת-הגבורה של מגיני גטו-ורשה באספקלריה של האויב.

...לפני התחלתה של האקציה הגדולה נחסמו גבולותיו של אזור המגורים היהודי לשעבר ע"י הסגר חיצוני - כדי למנוע התפרצות מצד היהודים. הסגר זה נתקיים מראשיתה של האקציה ועד סופה, ובלילות אף הוגבר במיוחד.
בעת החדירה הראשונה לגטו עלה בידם של היהודים ושל הבנדיטים הפולניים להדוף אחור, ע"י התקפת אש מתוכננת מראש, את יחידותינו הפועלות, שכללו משוריינים וחצאי-זחלים. בשלב השני של ההתקפה, סמוך לשעה 8 בקירוב, הפעלתי את הכוחות לסריקת שטחו של הגטו כולו, וקבעתי לכל יחידה גזרת-פעולה משלה.
למרות הישנותן של התקפות-האש, עלה בידי כוחותינו לסרוק את גושי-הבתים באופן מתוכנן. האויב נאלץ להיסוג מנקודת המשען שלו על הגגות ובעליות, אל המרתפים, הבונקרים והתעלות. כדי למנוע את מנוסתם של היהודים אל תעלות-הביוב, מיהרו והציפו במים את הביבין שמתחת לאזור המגורים היהודי - דבר שהיהודים שמוהו במידה רבה לאל על ידי פיצוצן של מגופות התעלות. בערבו של היום הראשון נתקלנו בהתנגדות די חזקה; היא נשברה חיש מהרה ע"י הפעלתה של יחידת-קרב מיוחדת. בהמשך הפעולה הצלחנו להניס את היהודים מקיני ההתנגדות הערוכים שלהם, משוחות קלעים וכו', ובמשך ה- 20 וה- 21 באפריל עלה בידינו להשתלט על חלק גדול של שארית הגטו, ובכך נמנעה כל אפשרות של מרידה גדולה בקרב גושי-הבתים האלה...
...כבר מיד, לאחר הימים הראשונים, נוכחתי לדעת שהתכנית המקורית כפי שנקבעה מראש איננה בת-ביצוע, כל זמן שלא יחוסלו מפעלי הציוד והתעשייה הצבאיים המפוזרים בכל רחבי הגטו. היה אפוא הכרח לדרוש את פינוים של המפעלים והעברתם המיידית. וכך טיפלו בהם במפעלים בזה אחר זה, וכעבור זמן קצר ביותר ניטלה מהיהודים ומהבנדיטים האפשרות הנוחה להתחמק ולעבור ממקום למקום במפעלים אלה שעמדו תחת פיקוחו של הוורמכט. איני יכול לתאר לעצמי כי באיזה מקום אחר שהוא הייתה קיימת אנדרלמוסיה גדולה מזו, ששררה בגטו ורשה. הכל היה מצוי בידי היהודים, החל מאמצעים חימיים להתקנת חומרי-נפץ ועד לחלקי לבוש וציוד של הוורמכט. השגחתם של מנהלי המפעלים הייתה כל כך לקויה, עד שהייתה ליהודים האפשרות להתקין בתוך המפעלים האלה אמצעי מלחמה מכל המינים, במיוחד רימונים, בקבוקי מולוטוב וכו'.
בשלב מאוחר יותר עלה בידי היהודים להתקין בבתי-מלאכה אלה קיני התנגדות. כדי להכריע קן-התנגדות ממין זה במפעל של מנהלת האכסון הצבאי נשלחה לשם ביום השני מחלקת חפרים, שנסתייעה בלהב-יורים ובאש תותחים. היהודים התבססו במפעל זה במידה שלא הייתה כל אפשרות לאלצם לנטוש את תחומי המפעל מרצונם הטוב, מה שהניע אותי להחליט להחריב את המפעל באש למחרת היום...
...מספר היהודים שנתפסו והוצאו מן הבתים בימים הראשונים היה קטן, באופן יחסי. נסתבר שהיהודים התחבאו בתעלות ובבונקרים שהותקנו במיוחד. אם בימים הראשונים סבורים היינו, שמצויים בונקרים בודדים בלבד, הרי שבמשך האקציה הגדולה התברר, כי כל הגטו כולו היה זרוע באופן שיטתי בונקרים, מרתפים ותעלות. לתעלות ולבונקרים האלה היו כמעט תמיד דרכי-גישה אל תעלות הביוב. תודות לכך נתאפשר קשר תת-קרקעי בלתי מופרע בין היהודים. כן השתמשו היהודים ברשת-הביוב כדי להגיע לחלק הארי של העיר ורשה. לעתים תכופות הגיעו הודעות שהיהודים מנסים להתחמק דרך מוצאי-הביבין. הבונקרים נבנו כאן באזור המגורים היהודי לשעבר מאז שלהי סתיו של 1942, באמתלה של חפירת מקלטים מפני התקפות אויר. אולם תפקידם היה לקלוט את כל היהודים בעת האקציות החדשות, הצפויות זמן רב מראש ובהם עתידים היו לארגן את ההתנגדות לכוחות הפעולה... בעוד שבהתחלה אפשר היה לתפוס יהודים, פחדנים כשהם לעצמם, בהמונים ניכרים - הרי שבתפיסת הבנדיטים והיהודים במחציתה השניה של האקציה הלכה וקשתה יותר ויותר. מדי פעם בפעם נתגלו חוליות-קרב שמנו מ- 20 עד 30 ויותר בחורים יהודים בגיל של 25-18 שנה, ואתם היה תמיד גם מספר מתאים של נשים, שגילו כל פעם התנגדות מחודשת. חוליות-קרב אלה קיבלו פקודה להתגונן בכוח עד הסוף, ולמנוע את נפילתם בשבי על ידי התאבדות...
... בעת ההתנגדות המזוינת היו הנשים, המשתייכות לחוליות-הקרב, חמושות באופן כמו הגברים, ובחלקן השתייכו לתנועת החלוצים, ולא היה זה מקרה נדיר כלל וכלל, כשנשים אלה היו יורות באקדחים בשתי ידיים בבת-אחת. שוב ושוב נשנה הדבר, שהאקדחים ורימוני-היד היו חבויים עד לרגע האחרון ממש בתוך הבגדים שלהן, כדי לכוון אותם אל אנשי הוואפן-הס.ס., המשטרה והוורמכט.
את ההתנגדות המזוינת, שגילו היהודים והבנדיטים, אפשר היה לשבור רק על-ידי פעולות-יום-ולילה תקיפות ומתמידות של יחידות-מחץ. ב- 23 באפריל 1943 הגיעה מהרייכספירר ס.ס. אל הפירר העליון של הס.ס. והמשטרה אוסט בקראקא, פקודה לסיים את סריקת הגטו בורשה בצורה התקיפה ביותר וללא כל רתיעה שהיא. החלטתי, לכן, להחריב לחלוטין את אזורי-המגורים היהודיים על-ידי שריפתם של כל גושי הבניינים. באופן שיטתי פונה מפעל אחרי מפעל והועלה באש. כמעט תמיד הגיחו אותה שעה היהודים ממקומות המחבוא ומהבונקרים שלהם. לא היה זה מקרה נדיר, שהיהודים נשתהו בבתים הבוערים עד הרגע האחרון ממש. מחמת להט החום והפחד להיספות באש, העדיפו לקפוץ מתוך הקומות הגבוהות לאחר שהשליכו קודם לכן מזרנים ושאר דברי-ריפוד מן הבתים הבוערים אל הרחובות. בעצמות שבורות ניסו אחר-כך לזחול ולהגיע לגושי הבניינים אשר מעבר לרחוב, שלא בערו עדיין או שבערו רק בחלקם. תכופות היו גם היהודים מחליפים את מקומות-המחבוא שלהם במשך הלילה על-ידי כך, שהיו נסוגים אל עיי-חרבות שרופים, מקום שם מצאו לעצמם מקלט עד לאותה שעה שנתגלו על-ידי יחידות-המחץ הבודדות. גם השהייה בתוך תעלות-הביוב לא הייתה נוחה ביותר, לאחר שמונת הימים הראשונים. ברחובות אפשר היה לשמוע קולות רמים בוקעים ועולים מתוך סרגי פתחי הביבים. אנשי הוואפן-ס.ס., או המשטרה, או חיל-ההנדסה של הוורמאכט, היו יורדים אז באומץ-לב אל פתחי-הביבים, כדי להוציא משם את היהודים, ולא לעתים רחוקות היו מועדים על גוויותיהם של יהודים שנספו, או שנורו עליהם יריות. תמיד היה צריך להשתמש בנרות-עשן, כדי לגרש את היהודים. כך נפתחו במשך יום אחד 183 פתחי-ביבין, כדי להפעיל בהם בשעה מסוימת נרות-עשן. התוצאה הייתה, שהבנדיטים בנוסם מפני הגז הזה התקבצו אל מרכזו של אזור המגורים היהודי לשעבר, והוצאו מתוך פתח-ביבים, המצוי שם. יהודים רבים מאוד, שלא הייתה אפשרות למנותם, חוסלו בתעלות ובבונקרים ע"י פיצוצים...
... רק תודות לפעולה מתמדת וללא ליאות של כל הכוחות, הצליחו לתפוס או להשמיד - באופן שההשמדה ניתנת להוכחה - בסך-הכל 56065 יהודים. למספר הזה צריך להוסיף את היהודים שנספו בעת הפיצוצים, בשרפות וכו', שאין אפשרות לסכמם במספרים.