גטו ורשה - הגדול בגטאות אירופה. לא רק מפני שיהדות העיר הייתה מרובת אוכלוסין אלא מפני שנמלטו והועברו לשם רבים מהסביבה וגם מערים אחרות. נראה כי בתקופה מסוימת היו שם כ- 500,000 יהודים. הימלר עמד על כך שהמפעלים הכלכליים של הגרמני טבנס מרוויחים מיליונים על ידי ניצול עבודת העבדים של היהודים. אף על פי כן הורה להוציא את היהודים בהדרגה מכל מפעלי היצור. "נתאמץ להביא פולנים במקום הפועלים היהודים... ולהעביר היהודים למקום אחר. כמובן גם משם יצטרכו היהודים להעלם ביום מסוים לפי רצון הפיהרר".

אין הימלר מוכן לקבל את ההסבר שראוי להשאיר את היהודים בחיים באשר המפעלים פועלים למען הצבא. "הצבא ימסור לנו את הזמנותיו, וחפצי הלבוש הדרושים לו יסופקו. הוריתי לנקוט ללא כל התחשבות בצעדים נגד כל אלה המאמינים כי יוכלו להתנגד לפעולותינו בתירוץ של עניני חימוש כביכול, ואשר לנגד עיניהם לעזור ליהודים ולעניינם".

באמצע שנת 1942 לא היו עוד אשליות בורשה לגבי כוונות השילוח של הגרמנים. לפני כן עוד קיוו היהודים, השלו עצמם ולא הטו אוזן להפצרות תנועת המחתרת להתנגד בכוח לנאצים. ראש מועצת הגטו, אדם צרניאקוב, איבד עצמו לדעת ברעל עוד ביולי 1942, כאשר הגרמנים תבעו לספק יהודים של הגטו.
אך המשולחים נאספו בכל זאת לאלפים ולרבבות. בספטמבר נאספו למעלה מ- 100,000 יהודים באזור הקרוי "הדוד"; 30,000 שוחררו לעבודה ויתרם - שולח למחנות הכליה: הפעם נשלחה גם המשטרה היהודית של הגטו. נשמע נא את התיאור:

"הגרמנים מובילים את היהודים הנותרים לתוך "הדוד", בין הרחובות זמנהוף, סטבקי, סמוצ'ה וגנשה, בהצטלבות רחובות מילה וגנשה חוסם שער של עץ את המדרכה לכל רחבה. דרך שער חיים ומוות זה זוחל ההמון בשורה עורפית. כל אדם נתון לבדיקה קפדנית. שורת אנשי ס"ס צעירים, ערנים, עומדת על המשמר... אקדחותיהם תלויים במדיהם. 'יותר מהר, יותר מהר', הם צורחים. צליפת מגלבים וקריאות אימה מתמזגים יחד.
ההמון צועד ללא סוף, דרך שער החיים והמות. חולפים אנשים חוורים, מבוהלים, עיניהם אדומות מן האימה. גברים עוזרים לנשיהם, אמהות מחבקות את פעוטותיהם. בנות מוליכות בזהירות אמהות ישישות. בני משפחה מנסים להישאר צמודים זה לזה ולהידחק כגוף אחד, וכל אחד מחזיק בידו את הכרטיס המקנה לו את זכות החיים, את "תעודת העבודה". הם מחזיקים את המסמך בדביקות כי זו הערובה היחידה לזכותם לחיות ומה שחשוב יותר - לזכות יקיריהם לחיים.
היום הוא היום הגדול. יום נאה הוא. השמש מצטחקת ברעננות נעורים. אונטרשטורמפיהרר הנדקטה מנגב את אגלי הזיעה מפניו האדומים, השמנים. לאחר מכן הוא מנגב גם את ערפו ומוכן שוב לפעולה. המגלב מצליף שוב ופוגע בקורבנות מוכי האימה בראשיהם, בפניהם ובכל מקום שניתן. קצין נמרץ, תקיף, מראה למבוהלים את כוון דרכם.
שמאל - לעבר סטבקי הוא שער המוות, משם יובלו לרכבת שתיקח אותם למלינקה ולטרבלינקה. זה המקום לנשים, לזקנים, לבעלי מום.
תנועת יד ימינה - זו הדרך ללשנו, לקרמליצקה, לנובוליפיה, היא דרך החיים. לימין יישלחו אלה שמעמלם וזיעתם אפשר עוד לסחוט רווח כל שהוא".

כך נראו הסלקציות בגטו.
תנועות הנוער משוועות לפעולה - אך נשק אין. המחתרת הפולנית סיפקה תשעה אקדחים וחמישה רימוני יד. עם זה צריך לצאת לפעולה.