מתוך: מיכאל זילברברג, יומן וארשה, לונדון 1969, דביר ת"א עמוד 78


כמה ימים קודם ראש השנה בא יאנוש קורצ'אק לביתנו ורעיון חדש בפיו - שאסייע לו בארגון תפילה בבית היתומים. לפי דעתו לא קשה לקבל לצורך זה אחד מן החזנים ששרו ברחובות, ואף היה מוכן לשלם לו בעין יפה.. נדהמתי. הכול ידעו שקורצ'אק רחוק מאוד מן הדת. בפני קרא את הפתעתי. לא חיכה לשאלתי והשיב: בזמן הזה חשוב שתהיה תפילה בבית היתומים, תפילות יש בהן כדי להביא בני אדם להתרוממות הרוח בימים המרים האלו.

בתוך כמה ימים היה הכל מוכן. מצאתי חזן טוב שגירשוהו מאחת העיירות והיה לו סיפוק רב שיוכל לעזור לילדים בדרך זו. הילדים עצמם הכינו את האולם. פרשו שטיחים וקישטו את המקום בפרחים מוברחים מחוץ לגיטו.. השיגו ארון קודש ופרוכת ושני ספרי תורה. את הכיסאות סידרו בשורות. האולם נראה בבית כנסת לכל דבר.

כל זמן התפילה היה קורצ'אק עתיד לבלות עם הילדים, עומד בפינה. הרחק מכותל המזרח, ובידו מחזור מתורגם לפולנית, עטוף במעיל אפור שלא התאים לאווירה כולה, במגפי צבא ובכיפה של משי. כולו שקוע בתפילה.

החזן, תלמיד חכם וידוע סבל, שיקע את כל ליבו בתפילה. תחנוניו עלו מפרשת חייו שלו, ומעולם לא היה לו קהל נרגש כביום הזה. איש לא נע. אפילו הילדים כמו דבקו במושביהם. קולו נשמע ב"ונתנה תוקף":
בראש השנה יכתבון
וביום צום כיפור יחתמון,
כמה יעברון וכמה ייבראון,
מי יחיה ומי ימות...".
אפילו הקטנים שבילדים ישבו כמחושמלים.