כניסת הגייסות הגרמניים לערי פולין ועיירותיה חלה ערב הימים הנוראים של שנת ת"ש.
עם כניסתם, מיד עמדו וגזרו על החנויות שתהיינה פתוחות בשבת ובחגים, ואמנם ברוב הערים נפתחו החנויות גם בראש השנה וביום הכיפורים.

החטיפה לעבודה נעשתה גם בשבתות ובימים טובים, והאוכלוסייה היהודית נאלצה לחלל את השבת.

בכל עיר ועיירה נוסדו היודנראטים. הללו היו מסדירים את משלוח היהודים לעבודת הכפייה. החל גם עניין הטלת הקנסות על האוכלוסייה היהודית. היודנראטים נאלצו לעבוד בשבתות ובימים טובים ולשלוח יהודים לעבודה בימים אלה. כל זה פגע בשמירת השבת.

המחירים עלו ונתהווה מחסור במצרכים שונים, שהביא שוב לעליית מחירים. הרבה יהודים, ביניהם אדוקים מאוד, התירו לעצמם, מטעמי פיקוח נפש, לחלל את השבת ולערוך בה, משרק ניתן, קניות שונות.

עם כניסת הגרמנים בטל ה"עירוב" בכל עיר ועיירה. בשל שעת החירום נאלצו יהודים לשאת אתם בשבת את תעודותיהם, כלי עבודה וחפצים אחרים, עם הקמת הגטאות, והקפתם חומה מסביב, נפתרה שאלת העירוב מאליה.

בערים שנספחו לרייך, עבודת הכפייה היא מלאה. כל התושבים היהודיים, גברים ונשים, עובדים שם שבוע שלם. פשוט נשכחה השבת, הנשים אף הפסיקו להדליק נרות לכבוד שבת. בעיירות רבות תימצא אישה אחת ולכל היותר שתים, המדליקות עדיין נרות לכבוד שבת.

גם בשטח הגנרל גוברנמנט, שעבודת כפיה אינה נושאת בו אותו אופי, מצויות נשים הנמנעות להדליק נרות לכבוד שבת בגלל מחירם הגבוה.

עם סגירת הגטו, כאשר גדלה מצוקת הרעב ברובע היהודים באופן איום, נראים, בשבת כמו בחול, יהודים בעלי זקן שיבה, וחבושי כובע יהודי לראשם, פושטים יד לנדבה, ברחובות...