אין זה ענייני כאן לתאר מה שנעשה בתוך חומות הגטו הוורשאי. רוצה אני רק להגיד כי הספרים הרבים שנכתבו על המאורעות האיומים בגטו לא מיצו אף במקצת מן המקצת מכל מה שאירע שם במציאות. כאן נתגלתה החיה הגרמנית הרעה בכל נוראותיה, נוולותה ושפלותה. מעשי אכזריות ותעלולי חרפה כמו אלה של כנופיות המרצחים בגטו וורשה לא ראו השמים והארץ מיום היבראם. רעב, צמא, קור - נחשבו צרות קלות. אראה בנחמה אם לא ראיתי גופות אנשים, נשים וילדים מושלכות על המדרכות ונדרסות ברגלי הבורחים מפחד מוות והרג. בין המושלכים והשוכבים בחוצות נמצאו גם אנשים שחציים חיים, שהתעלפו מרעב, מקור או ממכות רצח. נפלו על הארץ מאין אונים ונפחו את נשמתם, והתגלגלו בעפר באין מי שירים אותם ויביאם לקבורה. אימת מוות וחרדת עינויים קשים ממוות נפלו על כל שוכני הגטו. מעשים בכל יום היו, שחיילים גרמניים או קציני צבא שוטטו בחוצות, והכו בשוטי ברזל שבידם את כל הנפגש בדרכם, הכו על העיניים ועל הראש בלי רחם.
סבורני כי טובים היו קרונות המוות שהובילו גברים נשים וטף מכל קצות אירופה אל מחנות ההשמדה, ואפילו תאי הגז וכבשני האש שבהם נשרפו חיים מיליוני נפשות יהודים, מאשר העינויים והייסורים שנעשו ליהודי ורשה בשנות המצור. הכאות, פציעות וחבלות של זקנים וילדים, השמצות, השפלות והעלבת רבנים וישישים שחזותם העידה על אצילותם, לחישות מחוצפות ומחפירות, יריקות מזוהמות בפני נשים צעירות, מעשי תועבה וניוול אשר לספרם תסמרנה שערות הראש, עלילות רשע ומרמה, מזימות שתפקידן לבוז את הרכוש ואת מעט האוכל שיהודים הטמינו לעצמם, התנפלות לשם שוד וחמס, התפרצות לבתים באמצע הלילה - כל אלה הכריעו את יושבי הגטו עד דכא. מצב הרוח שתקף את כולם אמר: טוב המוות מחיים כאלה. בגטו ראינו בעין את ירידתו ושפלותו של אדם כשהוא ריק ממוסר אלוהים ונטול מצפון אנושי. אכזריותו של זה עולה עשרת מונים על אכזריותה של חיית טרף.
אחרי שחוסל הגטו, ואחרי שנכחדו עדי ראייה ושמיעה לזוועות הנוראות, באו "סופרים גיבורי עט" בתלונה על שוכני הגטו על כך שלא התקוממו בעוד מועד נגד מעניהם הסדיסטים, על שעמדו באפס מעשה מסביב לבור האבדון והכליה שחפרו לרגליהם מרצחים ושודדים, ולא התייצבו בכוח נגדם, באמירת "תמות נפשי עם פלשתים". המתלוננים אינם בקיאים במזימות של רשעי עולם.
האקציות הרצחניות נעשו בתכנון אשמדאי מחושב, בסדר אכזרי ובצורה של לעג לרש, עד שהמיתו בלב כול את רצון החיים, והכחידו כל ניצוץ של תקווה וחשק להצלה. ההשמדה לא באה במהירות הבזק, אלא באה מעט מעט, דרגה אחרי דרגה, החיסול נעשה בסדר מכוון, ב"מדעיות גרמנית" יסודית. כשהגיע הקץ הנורא, לא היו כאן אנשים חיים, אלא צללים מעונים, סחופים ודווים, אכולי ייאוש ומפרפרים בין החיים והמוות. לא נשאר בנשמתם כל רגש חיים, מלבד כמיהה לחידלון גמור שישים קץ לייסורים קשים מנשוא. כלום יש לתמוה על כך שלא קמה בהם עוד רוח להתקומם ולעמוד על נפשם?
והיו בתוך כלואי הגטו הרבה "צדיקים נסתרים", אשר בבוא המלחמה, והגטו הפך לבית מטבחיים, הסתגרו בחדריהם, ושפרו נחלי דמעה ותפילות בלתי פוסקות, להשיב חמת ה' שניתכה על עמו. את אחד מהם זכיתי לראות, את הרבי הקדוש מאופולן הוא פרש מהעולם, ועמד בתפילת לחש יומם ולילה, ולא טעם טעם אכילה ושתייה, אלא כדי החזקת הנשמה בגוף. הצדיקים הללו, ה' ינקום דמם, נשרפו בבתי משרפות עטופים בטלית ותפילין, ומתוך קריאת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". הם לא מתו מות שריפה הרג וחנק, אלא מיתת נשיקה באהבה לה'. פשטו את צווארם, כרבי עקיבא בשעתו, לשחיטה בשמחה רבה, בבחינת "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקימנה?". נשמתם של קדושים אלה ויצאה ב"אחד", הם נעלמו מתחת השמים, אבל זכר קדושתם קיים ועומד, וזכותם תעמוד לנו לנצח.
רק מתוך ידיעת המצב כמו שהיה יש להעריך את עלילת הגבורה של ההתקוממות הספונטאנית בתוך הגטו המעונה והמושפל, סוף סוף נמצאו גואלים לכבוד העם הבזוי והשסוי, צעירי ישראל שלא יכלו לראות יותר בגסיסה הארוכה של מאות אלפי נפשות, אחים ואחיות, התאוששו, אזרו את שארית כוחם והשיבו גמול צודק למעניהם האכזריים. וכך היה המרד של גטו ורשה לדף מזהיר בתקופה החשכה ההיא.
המורדים, יהודים מכל המינים, בונדאים, ציונים, מזרחיים ואגודאים, שעמדו על סף הוודאות הגמורה של כליון וגוויעה מתוך ייסורי גהינם, לא חתו ולא זעו, אלא התחשלו בגבורה על אנושית כדי לנקום דם עמם השפוך. במיתתם - מות גיבורים - קידשו שם ישראל המחולל. ואילו היה בלב המרצחים טיפה אחת של דם אדם, היו צריכים לעשות מה שעשה אותו קלגס רומאי בשעה שהעלה את רבי חנינא בן תרדיון למדורת האש: היו גם הם צריכים לקפוץ ולפול לתוך האש.
