ישנן שתי גישות עיקריות אל שואת יהודי אירופה: הגישה של הכנעה שמתוך יראה אדוקה, הרואה בשואה ביטוי של הרצון האלוהי, והגישה שלאחרונה רווחת יותר, זו של תהייה וספק, העשויה להגיע עד כדי מרד גלוי בעצם הרעיון של השגחה נוטה חסד. בעלי הגישה הזאת עשויים להרחיק לכת, עד שהמרד שלהם ייראה כגירסה יהודית של התיאולוגיה הרדיקלית בת זמננו. בעיני הקיצוניים שבהם "אלוהים מת" ו"החיים הם אבסורד".
אבל באמת יש לשאול שאלה אחת מכרעת: מי רשאי לעסוק בנושא השואה? האם לא מי שחזה את השואה מבשרו הוא? מי שהיה בתופת הגטאות, במחנות ההשמדה או במשרפות, הוא ואשתו וילדיו, בני משפחתו האחרים וידידיו, הם ועוד אחים יהודים לאין מספר מכל רחבי אירופה, שחיו, סבלו ונשארו בחיים? או שמא רשאי לעסוק בנושא השואה כל מי שקרא עליה, שמע על אודותיה, אולי אפילו חווה אותה בדמיונו?
תגובותיהם של מי שהיו שם ושל מי שלא היו שם אינן יכולות להיות זהות, ואסור להן שתהיינה זהות. אלה שהיו שם הגיבו על פי ניסיונם שלהם, שהיה ייחודי, שאין להשוותו, שהיה מדרגה לעצמה בתולדות אנוש כולן. אלה שלא היו שם, אפשר שיחושו הזדהות עמוקה עם סבלם של הקורבנות, אבל ניסיונם יישאר לעולם רק צל ותחליף של ההתרחשות עצמה, רחוק ממציאות השואה, ממש כשם שמחקר למדני ונינוח של תיאולוגים רדיקלים בני דורנו רחוק מעולם מחנות ההשמדה והמשרפות. תגובתם של הלמדנים האלה, המבוססת על תחליף של הניסיון ולא על הניסיון ממש, תהיה קלושה ולא מציאותית כמו ניסיונם עצמו. ברור כי כשם שהדברים האלה כוחם יפה באשר למרד של התיאולוג הרדיקלי, כך כוחם יפה גם באשר להכנעה שמתוך יראה אדוקה ושלמה של אנשים שלא היו שם, ומשלימים עם השואה מתוך אמונה. תגובתם של אלה אין לה קשר להתרחשות עצמה, כמו תגובתם של המרדנים והלא מאמינים. איש מהם אינו יכול להבין הבנה של ממש את השואה.
אלה מאתנו שלא היו שם חייבים קודם כל להאזין בתשומת לב לתגובותיהם של אלה שהיו שם, שכן הן הן התגובות האמיתיות. רבים מאלה שהיו שם איבדו את אמונתם. אני יכול להבין אותם. מנת גורלם הייתה תופת נוראה מזו של דנטה. אני מאמין כי אלוהים עצמו מבין אותם ואינו נוטר לאלה שאמונתם אבדה להם שם. כזאת היא אמונתי באלוהים. לפיכך, האם אני יכול ללכת בדרכם ולמרוד באלוהים ולדחותו? אני עצמי לא הייתי שם. אינני איוב. אני רק אחיו. אינני יכול למרוד באלוהים, מפני שהיו שם גם רבים אחרים, לאלפים ולרבבות, שלא איבדו את אמונתם, שהשלימו עם מה שאירע להם בהכנעה שמתוך יראה לרצון אלוהים. אני, שלא הייתי שם, אינני יכול למרוד באלוהים, מפני שמרידה שכזאת תהיה חילול קורבנם של הרבבות שהשלימו עם גורלם מתוך אמונה. כיצד אעז אני למרוד, אם הם השלימו?
אבל גם להשלים אינני יכול. אני, שלא הייתי שם, דווקא מפני שלא הייתי שם, אינני מעז להשלים, מפני שבאותה התופת היו אחים רבים שלי, לאלפיהם ולרבבותיהם, שמרדו באלוהים ופנו לו עורף. כיצד אעז אני, שלא הייתי שם, להשלים עם סבלם העל אנושי ולהיכנע מתוך אמונה!
אני ניצב בחרדת קודש לפני זיכרון הקדושים שהלכו אל תאי הגז ושפתותיהם מבטאות את המלים "אני מאמין". איך אעז אני להטיל ספק, אם הם לא הטילו ספק! אני מאמין - מפני שהם האמינו.
ואני עומד בחרדת קודש לפני הקדושים, לפני זכר הייסורים שלא ייאמנו של בני אדם חפים מפשע שהלכו אל תאי הגז בלי אמונה, מפני שמה שניטל עליהם לסבול היה יותר ממה שיצור אנוש מסוגל לשאת. הם לא יכלו להוסיף ולהאמין עוד, ועכשיו אין אני יודע כיצד להאמין, עד כדי כך אני מיטיב להבין את אי האמונה שלהם.
למעשה, נראה לי שקל להבין את מי שאיבד את אמונתו במחנות ההשמדה יותר מאשר את מי שהוסיף להאמין שם. איתנות האמונה שם הייתה על אנושית, אבדן האמונה שם אנושי. והואיל ואני אדם בלבד, האנושי קרוב לי יותר מן העל אנושי. האמונה קדושה היא, אבל קדושים הם גם אי האמונה והמרד של יושבי מחנות ההשמדה. אי האמונה לא הייתה עניין שבשכל, אלא אמונה שנשברה, נופצה ונמעכה. ואמונה שנרצחה מיליוני פעמים היא אי אמונה קדושה.
אלה שלא היו שם, ובכל זאת משלימים עם השואה בלי ערעור, ורואים בה ביטוי לרצון האל, שעל מניעיו אסור לתהות, מחללים את אי האמונה הקדושה של אלה שאמונתם נרצחה. ואלה שלא היו שם, ובלב בוטח הם מצטרפים אל שורות הלא מאמינים, מחללים את אמונתם הקדושה של המאמינים.
אולי מותר להרחיק לכת עוד ולומר: המאמין האדוק שלא היה שם, אבל מצדיק את הדין בנמיכות רוח, מצדיק לא את אבדנו שלו, אלא את אבדן שישה מיליוני אחיו, ומעליב באמונתו את אסירי מחנות ההשמדה הקדושים, שנשארו איתנים באמונתם באלוהי ישראל לנוכח המוות. אלה יכולים לבוא ולומר למאמין נלהב שכזה: "מה אתה יודע על אמונה, על היות מאמין? כיצד אתה מעז להצדיק סבל שאינו מנת חלקך? כבוש יצרך ושתוק".
אבל גם אלה שלא היו שם, ובכל זאת מכריזים בקול גדול שאינם מאמינים באלוהי ישראל, מעליבים את אסירי מחנות ההשמדה שאיבדו את אמונתם. אלה עשויים לפנות אל התיאולוגים הרדיקלים שלנו ולומר להם: "כיצד אתם מעזים לדבר על אבדן האמונה? מה אתם יודעים על אבדן האמונה, אתם, שלא ראיתם מה שראינו אנחנו, ולא התנסיתם במה שהתנסינו אנחנו?"
לנוכח האמונה הקדושה בתוך המשרפות, אמונתם נטולת הספק של אלה שלא היו שם היא וולגרית. אבל אי האמונה של האינטלקטואל המתוחכם החי בחברת השפע השלווה - לעומת האובדן הקדוש של אמונתם של שרופי המשרפות - היא תועבה.
אנחנו איננו איוב ואיננו מעזים לדבר ולענות כמוהו. אנחנו רק אחיו של איוב. אנחנו מוכרחים להאמין, מפני שאיוב אחינו האמין, ואנחנו מוכרחים להטיל ספק, מפני שאיוב אחינו לא היה מסוגל להוסיף ולהאמין במקרים רבים כל כך. אין זה מצב נוח, אבל זהו מעמדנו בעידן שאחרי השואה. רק בהיותנו בתוכו אנחנו ניצבים על פתחו של מענה הולם לשואה - אם יש בנמצא מענה שכזה. רק מתוך הפתח הזה תבוא פריצת דרך וייראה אפס קצהו של מענה. הוא יבוא בלי חילול האמונה הקדושה, ובלי חילול אי האמונה הקדושה של בני העם היהודי בתופת אירופה. ואם לא תהיה פריצת דרך, ראוי להישאר על הסף. אם אין מענה, מוטב לחיות בלעדיו ולא למצוא שלווה, לא בהעמדת הפנים של אמונה נעדרת רגישות, ולא באחיזת העיניים של אי האמונה של אנשים האוכלים ושותים ונהנים על שולחנותיה של חברה השבעה עד זרא.
