|
|
מתוך: יאנוש קורצ'ק / כתבים פדגוגיים, הקיבוץ המאוחד תשי"ד
תמהים הבריות ומביטים בי בעין רעה, שהנה כאילו אני במידה מסוימת רופא, ואיני רוצה לתת עצות. ראו נא: אם יודע אני מה תרופה יש לתת - איני יודע מה טיבה של המחלה. ואם אני מכיר את המחלה, איני יודע איך לרפא אותה. וכשאני יודע מה - איני יודע כמה ואימתי. קודם או אחרי האכילה, עם חלב או במרק של תרנגול. ואם כבר אני יודע, וכבר רשמתי, פותחת אימא בשאלות: האם תהיינה תסבוכות?, ואם לא תתפתח מזה למשל, שחפת? - "נקווה שלא. ואפילו כן - אין זה נורא יתגבר, יגדל". כך אני מעודד.
מיד ביום הראשון לשהותי כאן שואלת אותי אימא מן האמהות, מה לעשות לבנה שנצרב לו עורו מן השמש. הנה, כבר הדיאגנוזה נתונה, התפקיד הוקל. "צורב?" - "צורב". - "כואב"? - "כואב". אני אומר: "הווה זהיר, כי בשעת המיחוש הזה מזדמנות הרבה פעמים תגרות, חברך פוגע בגבך, או שהוא בא דרך ידידות ומניח את ידו על זרועך, זה מכאיב מאוד, ואתה נותן לו אחת בראשו, וכבר הוא גם עליך, ובאה תגרה". והאם: "האם אפשר למרוח בוזלין"? - "מדוע לא, אפשר". "ואולי בפודרה?" - "אפשר". "או במשחת צינק" - "לא יזיק". "ואולי קרם?" -"מפני מה לא? של פטל או של תות שדה? זה יעבור. עד לחתונה ודאי יתרפא, לא כל שכן עד לגט." (ואני מניין הייתי יכול לדעת שאימא שלו עומדת דווקא לפני גט?) נעלבה.
ניסו האמהות לבקש שאלות כגון, "מה לעשות לו לבן שלא נגע כלל בארוחת הצהרים". - "במה לא נגע, באצבע? -"כלומר, הוא לא אכל". - "אה, כן. ודאי לא היה רעב." ומיד אנו שואלו: "היית רעב או לא?". והוא משיב: "ועוד איך רעב". - "ובכן?" - "כי הייתי רעב, ואני אוהב חמיצת סלק, ואני יושב ולוקח את הכף, ואימא מתקנת לי את השערות, ומקרבת את הצלחת ואומרת: אכול, אכול בני, החמיצה טובה מאוד. אתה מוכרח לאכול. מדוע אימא ממאיסה עלי את האכילה?"
קראוני פעם אל תינוק בימות החורף. האם מותר לצאת עם הילדה אל הגן? כמה רגעים? ועד כמה מעלות קור? ובכן, אני אומר, בדרך כלל שהאוויר נחוץ ומועיל, אבל כמובן אין לטייל בחוץ עם תינוקת בקור של 30 מעלות. נו, סופו של דבר ששליח של אגודת צער בעלי חיים ביקש לאסור אותה, כי מצא אותה מהלכת עם התינוקת ברחוב בקור לוהט. והיא הלכה משום שהמדחום הראה 29 מעלות, ואני הלא אמרתי 30. אותו שליח של אגודת צער בעלי חיים ביקש לרשום את כתובתי ולמצוא לי מקום במוסד לחולים חסוכי מרפא. אבל התינוקת גדלה בריאה ושלמה, וכיום הזה היא כבר נשואה.
הילד יש בכוחו לשאת ולסבול הרבה עצות בריאותית, רפואיות וחינוכיות, זה מנגנון נפלא. ולמרות ועל אף ובניגוד ולהכעיס, יעבור ויתחמק מבעד לכל השיטות והתיאוריות החינוכיות והרפואיות ויחיה ויתפתח ויגיע לשווי משקל.
באים אלי בטענה שאין אני מרפא, אלא אני אומר דבר כיבושין, ומטיף מוסר, נושא נאומים ומרצה הרצאות (ובכלל אין אוהבים רופאים משכילים). ולפנים, לפני ימים רבים, אמרה לי גברת שחרחורת אחת, ובשעת אמירה גילתה בחיוך את שיניה הצחורות כשלג ושרטטה בשמשייה שבידה צורת לב על החול, שרטטה ואמרה בזה הלשון: "חוששת אני, שאדוני יבזבז בפילוסופיה שלו את כל חייו".
מיד ביום הראשון לשהותי כאן שואלת אותי אימא מן האמהות, מה לעשות לבנה שנצרב לו עורו מן השמש. הנה, כבר הדיאגנוזה נתונה, התפקיד הוקל. "צורב?" - "צורב". - "כואב"? - "כואב". אני אומר: "הווה זהיר, כי בשעת המיחוש הזה מזדמנות הרבה פעמים תגרות, חברך פוגע בגבך, או שהוא בא דרך ידידות ומניח את ידו על זרועך, זה מכאיב מאוד, ואתה נותן לו אחת בראשו, וכבר הוא גם עליך, ובאה תגרה". והאם: "האם אפשר למרוח בוזלין"? - "מדוע לא, אפשר". "ואולי בפודרה?" - "אפשר". "או במשחת צינק" - "לא יזיק". "ואולי קרם?" -"מפני מה לא? של פטל או של תות שדה? זה יעבור. עד לחתונה ודאי יתרפא, לא כל שכן עד לגט." (ואני מניין הייתי יכול לדעת שאימא שלו עומדת דווקא לפני גט?) נעלבה.
ניסו האמהות לבקש שאלות כגון, "מה לעשות לו לבן שלא נגע כלל בארוחת הצהרים". - "במה לא נגע, באצבע? -"כלומר, הוא לא אכל". - "אה, כן. ודאי לא היה רעב." ומיד אנו שואלו: "היית רעב או לא?". והוא משיב: "ועוד איך רעב". - "ובכן?" - "כי הייתי רעב, ואני אוהב חמיצת סלק, ואני יושב ולוקח את הכף, ואימא מתקנת לי את השערות, ומקרבת את הצלחת ואומרת: אכול, אכול בני, החמיצה טובה מאוד. אתה מוכרח לאכול. מדוע אימא ממאיסה עלי את האכילה?"
קראוני פעם אל תינוק בימות החורף. האם מותר לצאת עם הילדה אל הגן? כמה רגעים? ועד כמה מעלות קור? ובכן, אני אומר, בדרך כלל שהאוויר נחוץ ומועיל, אבל כמובן אין לטייל בחוץ עם תינוקת בקור של 30 מעלות. נו, סופו של דבר ששליח של אגודת צער בעלי חיים ביקש לאסור אותה, כי מצא אותה מהלכת עם התינוקת ברחוב בקור לוהט. והיא הלכה משום שהמדחום הראה 29 מעלות, ואני הלא אמרתי 30. אותו שליח של אגודת צער בעלי חיים ביקש לרשום את כתובתי ולמצוא לי מקום במוסד לחולים חסוכי מרפא. אבל התינוקת גדלה בריאה ושלמה, וכיום הזה היא כבר נשואה.
הילד יש בכוחו לשאת ולסבול הרבה עצות בריאותית, רפואיות וחינוכיות, זה מנגנון נפלא. ולמרות ועל אף ובניגוד ולהכעיס, יעבור ויתחמק מבעד לכל השיטות והתיאוריות החינוכיות והרפואיות ויחיה ויתפתח ויגיע לשווי משקל.
באים אלי בטענה שאין אני מרפא, אלא אני אומר דבר כיבושין, ומטיף מוסר, נושא נאומים ומרצה הרצאות (ובכלל אין אוהבים רופאים משכילים). ולפנים, לפני ימים רבים, אמרה לי גברת שחרחורת אחת, ובשעת אמירה גילתה בחיוך את שיניה הצחורות כשלג ושרטטה בשמשייה שבידה צורת לב על החול, שרטטה ואמרה בזה הלשון: "חוששת אני, שאדוני יבזבז בפילוסופיה שלו את כל חייו".