[המחבר נולד בסלוצק שבפולין. כאשר עברה העיר לשלטון רוסי, עבר יחד עם הישיבה שהייתה בסלוצק לעיר הסמוכה קלצק, בתחום הפולני. משם לישיבות בליטא. בגלל חוק ליטאי שקבע כי ילידי רוסיה חייבים לעזוב את ליטא חזר לישיבה בקלצק. בקלצק החליט משה חיגר לנסוע לארץ ישראל, וזיכרונותיו מבטאים את קשיי העלייה לארץ.

רב העיר קלצק וראש הישיבה היה הרב איסר זלמן מלצר, ובישיבה לימד חתנו, הרב אהרן קוטלר. שני אלה נודעו לימים כמנהיגים בעלי סמכות: הרב איסר זלמן מלצר, שהיה תלמידו של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, ה"חפץ חיים" -הסמכות ההלכתית של הדור האחרון, עלה לארץ בשנת 1925, היה ראש ישיבת עץ חיים, חבר במועצת גדולי התורה וממייסדי וועד הישיבות בישראל. הרב אהרן קוטלר עבר לארצות הברית, ייסד שם את הישיבה בלייקווד, ונחשב לסמכות למקים הישיבות בארצות הברית].
ר' איסר זלמן מלצר קירב אותי. הערכתי את ענוותנותו והקפדתו שלא לגרום אי נעימות לשום אדם. הייתי מלווה אותו לאחר השיעור עד הגיעו לביתו.

ערב אחד אמר לי שייתכן שבקרוב יעזוב את קלצק לנוע לארץ ישראל, ושאל אותי אם גם אני הייתי רוצה לנסוע לארץ. עניתי: "בוודאי". באחד הערבים אמר לי רבי איסר זלמן שאם אני רוצה לנסוע איתו לארץ ישראל, עלי לכתוב לרב קוק ולבקש ממנו לקבל אותי לישיבה החדשה שלו "מרכז הרב", ולשלוח לי סרטיפיקט מאת הממשלה. הרב קוק שכנע את הממשלה המנדטורית שתיתן לו מספר מסוים של רשיונות כניסה לארץ, כדי להביא צעירים מצוינים ללמוד בישיבתו. כתבתי מכתב, הרב איסר זלמן הוסיף כמה מילים, ואחרי כמה חודשים קבלתי הודעה מירושלים שיש סרטיפיקט בשבילי אצל הקונסול האנגלי בוורשה.

הנסיעה הייתה בשבילי משימה נועזת. לא היה לי פספורט ולא כסף. נתברר כי הממשלה הפולנית הייתה מודעת לבעיה של אנשים חסרי תעודות, וקבעה כי הצהרה בפני שני עדים מספיקה כדי להנפיק פספורט. עשיתי כך, ולאחר זמן הוזמנתי למשרד כדי לקבל פספורט.

ושוב בעיה: הממשלה הפולנית פרסמה חוק כי צעירים מגיל 18 אינם רשאים לעזוב את פולין. נמצא שהפספורט שלי היה לי לרועץ: הפך אותי לאזרח פולני, וריתק אותי לפולין. לאחר בדיקות נתברר לי כי החוק האוסר על יציאת צעירים מסור בידי הצבא, והמפקדה בעיר בריסק מסוגלת לאשר יציאה מפולין. החלטתי לבקש אישור יציאה מהמפקדה בבריסק.
עודי מתכונן לנסוע לבריסק, כדי לקבל היתר יציאה מפולין, נודע בישיבה כי אני עומד לעלות לארץ ישראל. הרב אהרן קוטלר הזמין אותי אליו, והירבה דברים לשכנע אותי לבטל את הנסיעה. אמר לי: "אני אוסר עליך לעשות זאת. אתה תתקלקל שם, שם יש אפיקורסים רבים". טענתי בפני ר' אהרן קוטלר כי אני נוסע לישיבה, ואין הבדל בין הישיבה בקלצק לישיבה בארץ. אך הוא התרגש וחזר על דבריו ביתר חוזק: "אסור, אסור בהחלט. אני אוסר עליך". יצאתי ממנו במפח נפש. חשבתי שאעזוב את הישיבה למרות התנגדותו המפורשת והנמרצת, ומבלי להתחשב באיסור שאסר עלי.

אחרי כמה ימים קבלו התלמידים את הקצבה למחייתם. עלי פסחו, ולא נתנו לי מאומה. כאשר שאלתי מדוע מדלגים עלי, נעניתי "ר' אהרן אמר לא לתת לך שום כסף. אתה כבר לא שייך לישיבה. אתה מגורש, כי אינך רוצה לשמוע בקולו". רציתי לבוא ולהתווכח עם ר' אהרן, אך הוא הודיע לי שכל עוד לא ביטלתי את הנסיעה, אין הוא רוצה לדבר איתי. נותרתי ללא אמצעי מחיה וללא מקום מגורים.

בצר לי פניתי לר' איסר זלמן. הוא חשב קצת, ומבלי להתייחס לעצם העניין אמר לי שאבוא לגור בביתו ולאכול על שלחנו.
יצאתי לבריסק, כדי לקבל היתר יציאה מפולין. תהיתי איך אוכל לקבל היתר זה, ומי מן הפקידים יהיה מוכן לדבר איתי. פניתי אל רב העיר בריסק, רבי וועלוועלע (זאב) סולובייצ'יק. חששתי מן הפגישה עמו, הרי היה מראשי אגודת ישראל, ואולי גם הוא חושב כמו ר' אהרון, שאסור לנסוע לארץ ישראל. החלטתי לנסות, נכנסתי לבית הרב ומצאתי אותו יושב לפני גמרא פתוחה. התנצלתי ובקשתי לדבר אתו על עניין חשוב. הוא סגר את הגמרא, ואני התחלתי להרצות לפניו את מטרת בואי. לבסוף אמר לי: "בוא אלי מחר, אולי אצליח בע"ה לעזור לך".

למחרת מצאתי בביתו יהודי בעל הדרת פנים, לבוש בהידור. הרב הושיב אותי מול האורח, סיפר לו את סיפורי וסיים: "אני מבקש אותך, היות ויש לך קשרים עם הצבא, ואתה מכיר את הפקידים העליונים, הגנרלים והקולונלים, תשתדל אצלם ותבקש לתת רשות יציאה לבחור המסכן הזה, וה' יצליח בידך ותזכה לקיים מצווה גדולה, וה' ישלם לך פועלך ותצליח בכל אשר תעשה".

האיש רשם אם פרטי האישיים בפנקסו ויצא. הרב לקח את ידי ובירך אותי שה' יצליח דרכי ואגיע בשלום לארץ ישראל.
בשובי מבריסק החלטתי לסטות מן הדרך ולנסוע לראדין, מקום מושבו של הצדיק המפורסם בעל ה"חפץ חיים", לקבל ברכתו הן בדבר הרשיון, והן לעצם הנסיעה לארץ ישראל. נסעתי ברכבת לעיר לידא, שם מצאתי עגלון שהיה מסיע אנשים לראדין. נסענו לילה שלם בעגלה. נכנסתי לישיבה בראדין כדי לנוח, ומשם הלכתי לביתו של החפץ חיים. הוא בקשני לשבת, ואני הסברתי לו שאני נוסע לארץ ישראל, ובאתי לקבל את ברכתו. הוא קם מכיסאו, לקח את ידי, ואמר דברי ברכה הנאמרים בשעת פרידה. כשעמדתי לעזוב ביקש ממנו לחכות. לבש את הקפוטה שלו, חבש את כובעו, ואמר: "צריך ללוות אותך, אני אלך אתך עד לעגלון שיוביל אותך ללידא". יצאנו שנינו, והלכנו אט אט (החפץ חיים היה אז בגיל שלמעלה מ- 85). היהודים שבעיר ראו את החפץ חיים הולך עם בחור צעיר, וגם הם יצאו והצטרפו אלינו. וכשהגענו למקום בו עמד העגלון, היו המלווים אותי כמה עשרות אנשים, וכולם באו ללוות אותי בנסיעתי לארץ ישראל.
כתבתי להסתדרות הציונית בוורשה, בדבר סדרי הנסיעה וההוצאות. קבלתי תשובה עם פירוט מלא בדבר הסידורים וחשבון הוצאות מפורט. אני אצטרף לקבוצת חלוצים, אסע אתם ברכבת לקונסטנציה, משם באנייה ליפו. ההוצאות הן כרטיס רכבת, כרטיס אוניה, שיכול להיות זול אם אלון על הסיפון ואסע ללא אוכל. אך גם סכום זה לא היה בידי.

הסתובבתי כמה ימים מוטרד ומיואש. האמנם תגבר התנגדותו של ר' אהרן קוטלר על ברכתם של הרב מבריסק והחפץ חיים?

תוך כדי המתנה קבלתי מכתב מדודתי בעיר מיר. היא כתבה כי החליטה לעלות לארץ, והם עוזבים בתוך זמן קצר. נסעתי להיפרד מהם, וכאשר סיפרתי כי אני עומד לעלות לארץ, קראה הדודה: אם כן, תוכל לפתור בעיה שלנו. מכרנו את הבית, וקבלנו שטרות העומדים לפירעון במשך שנה. לפתע הוקדמה יציאתנו, ויש בידינו שטרות שלא נפרעו. קח את השטרות, גבה את החוב, ובארץ ישראל תחזיר לנו את הכסף.

ניסיתי למכור את השטרות לפני זמנם. חלפן כספים לעג לי: שטרות אלה נמשכו על ידי אדם לא מוכר. תוכל לקבל בשבילם 10% מערכם הנקוב. שוב אחז בי הייאוש. הלכתי לרב אליעזר יהודה פינקל, ראש ישיבת מיר, אולי הוא מכיר חלפן שיתן לי עבור השטרות סכום כסף סביר. הרב פינקל שמע את סיפורי, ואמר: "אתה נוסע לארץ ישראל, ומצווה גדולה לעזור לך. אני אקנה ממך את השטרות בניכוי כמה אחוזים (5 או 8 אחוזים), ואני מקווה שזה יספיק לך להוצאות הדרך".
חזרתי לקלצק מלא שמחה. הברכה של החפץ חיים, הרב מבריסק וראש ישיבת מיר, והעזרה שהשניים האחרונים הגישו לי בסידור נסיעתי הוכיחו לי, שלא כל גדולי ישראל חושבים כמו ר' אהרן קוטלר זצ"ל, ונתנו לי את ההרגשה שאני אמנם הולך לקיים מצווה גדולה - מצוות יישוב ארץ ישראל.
נסעתי לוורשה כדי לקבל את הויזה בקונסוליה האנגלית. לכל קבוצה היה רשיון מיוחד, ופקיד מיוחד טיפל בכל סוג רשיון. פקידי ההסתדרות הציונית רשמו אותי ברשימת החלוצים, כך שנכנסתי לחדרו של הפקיד המטפל בחלוצים. על השולחן היה מכשיר דמוי שרשרת קצרה עשויה קפיצים, ושתי טבעות משני צידיה. הבחור שהגיע לפני מתח את השרשרת בשתי ידיו, והפקיד הסתכל על המספרים הרשומים על המכשיר. הוסבר לי כי הקונסוליה מקפידה שהבאים לארץ ישראל יהיו בעלי כושר גופני. הם לא מסתפקים באישור הרפואי שכל אחד המציא לקונסוליה, והמכשיר הזה מודד את כוחו של הנוסע, לפי יכולתו למתוח את הקפיצים. על המכשיר יש מספרים, ונוסע שאיננו מגיע למספר המינימאלי - נפסל.

בין הנבחנים לפני לא ראיתי שפסלו מישהו. אבל הם היו חלוצים, הם עברו סלקציה על ידי פקיד ההסתדרות הציונית במקום מגוריהם, לפני שקיבלו אותם להכשרה ולפני שקבלו את רשיון העלייה. מבחינה פיזית הם בחירי העם. אך אני, תלמיד ישיבה מסכן, שבקושי היו לו מזונות להחיות את נפשו, שנדד ממקום למקום - מה יהיה אם לא אצליח? האם אחרי כל המאמצים שעמדו בפני, אכשל במבחן הזה, וכל מאמצי יעלו בתוהו?!

ניגשתי אל הפקיד, לקחתי את המכשיר בידים רועדות, ומתחתי אותו. הפקיד הסתכל על המכשיר, ונד בראשו לאות שלילה. "נסה עוד פעם" אמר בקול שקט. "אל תתעצבן, תמתח לאט לאט עד שתגיע למספר הדרוש". דבריו הרגיעו אותי. לקחתי את המכשיר, חשבתי על שמשון הגיבור כאשר לפת את שני העמודים בבית דגון. עצמתי את עיני, חזרתי על המילים שאמר שמשון: "חזקני ואמצני ה' אלקי". אני מותח לאט לאט, ונדמה לי שמישהו מחזיק בידי ועוזר לי למתוח. מתחתי בכל כוחותיי, עד ששמעתי את קול הפקיד: "או-קיי". הרפיתי ונשמתי לרווחה. הפקיד רשם מה שרשם, ופנה לבחור שעמד אחרי.

למחרת עלינו על הרכבת שהביאה אותנו אחרי כמה ימי נסיעה לנמל קונסטנציה. ירדנו מן הרכבת, ואני הצטרפתי לקבוצת החלוצים שעמדו בקרבת האנייה שתביאנו לנמל יפו. היה זה יום שישי, כשעה לפני כניסת השבת. ניגש אלינו רב העיר, והודיע לכל המעונין, שהבוקר עלה על האנייה וקנה שביתה בה בשבילנו - הנוסעים לארץ ישראל.
קניתי שתי ככרות לחם וכמה קופסאות סרדינים. בשעה טובה ומוצלחת, אחרי השקיעה יצאנו מן הנמל לדרכנו לארץ ישראל. התפללתי וקידשתי על הלחם. שתיתי מים מן הברז. שמתי חבילתי מראשותי, וישנתי שנת עמלים.

כעבור ארבעה ימים ראינו את יפו. האונייה עגנה במרחק מה מן החוף. ערבים עם סירותיהם הורידו את הנוסעים והביאום לחוף.

כך הגעתי בעזרת השם לארצנו הקדושה אחרי עמל ויגיעה רבה. למדתי שהמאמר "ארץ ישראל נקנית בייסורים" כולל גם את עצם הנסיעה לארץ ישראל. ואולי הייסורים הם כדי להעלות את ערכה וחשיבותה של ארץ ישראל.