העדויות שנמסרו בבית המשפט על התנהגותו של אצ'ה גרינבוים באושוויץ אינן לפנינו, אבל יש תיעוד אחר, ספרותי, מהמם ומזעזע: תיאור של ק. צטניק, בספרו "פיפל". התיאור עוסק ב"אדון ראש המשרתים" בבלוק מס' 10 באושוויץ, ששמו "פרוכטנבוים". (יש לציין, כי בספרו של פריסטר, שרת אצ'ה בבלוק מספר 9!). בעמוד 130 מוסר ק.צטניק כמה רמזים לזהות את האיש:

"אביו, המנהיג הציוני, ודאי יבוא ראשון לאושוויץ בתום המלחמה להתפלש פה בעפר, וראשון יסקול באבנים את פגר בנו התלוי. הלא בנו כגופו... הלא הבן אבר הוא מאביו, כשם שהפרי אבר מן העץ".

פרוכטנבוים הוא בנו של המנהיג הציוני, ואפשר אולי לשער כי בשינוי השם מרמז ק.צטניק לאשמת האב: גרינבוים (=עץ ירוק) הפך להיות פרוכטנבוים (=פרי עץ). "הלא הבן אבר הוא מאביו, כשם שהפרי אבר מן העץ".
בחוברת "שרופי הכבשנים מאשימים" מאת משה שנפלד, (חוג בני תורה שע"י צעירי אגודת ישראל בא"י, תשל"ח), בעמוד 5, מזהה הכותב את פרוכטנבוים עם גרינבוים.

הקטעים הבאים לקוחים מן הספר ק. צטניק, פיפל, הקיבוץ המאוחד, 1998.

אנו מבקשים מן הקוראים שיש להם עדויות נוספות בנושא זה, לשלוח אותן אלינו. כדי להתחבר לדואר האלקטרוני - לחץ כאן
פרוכטנבוים יעשה פה באושוויץ קריירה גדולה, מהרהר מוני. כשהביאו את פרוכטנבוים למחנה כבר היה אז הוא עצמו פיפל בבלוק- 28. מיד כשבא, ביום הראשון, בכה פרוכטנבוים לפניו בדמעות שליש: "בחוץ הייתי אישיות מפורסמת". כל אחד במחנה מספר לך שבחוץ היה מיליונר גדול או איש מפורסם. "אחרי המלחמה תיפתחנה לפניך כל הדלתות אם תוכל לומר שעזרת לי", הבטיח לו אז פרוכטנבוים. ומוני מיהר להוציא אליו מן הקיטון את מנת המרק שלו. לא כדי שאחרי המלחמה תיפתחנה לפניו הדלתות, אלא פשוט מפני שלא יכול לשאת את דמעותיו של פרוכטנבוים. אלו גם נגעו ללב וגם הגעילו. כי איזה אסיר באושוויץ בוכה ביום הראשון שלו בגלל תוספת מרק? אחר כך התחיל פרוכטנבוים להתחנף לראש הבלוק: הרביץ לאסירים חלשים, ביזמתו שלו, השליט סדר בשעת חלוקת המרק בלא שיבקש את זה ממנו אף אחד. ראש הבלוק הכיר בו מיד משרת בלוק מבטן ומלידה. עכשיו כבר הגיע פרוכטנבוים לדרגה של ראש משרתים, ועדיין לא די לו. בכל הזדמנות הוא משתדל להפגין לפני בכיר המחנה לודוויג טין את כושרו וכשרונותיו להיות גם ראש בלוק. ואין ספק שיגיע גם לזה, אבל ביום שבו יעשו את פרוכטנבוים ראש בלוק, יוצף המחנה הזה דם יותר מכל מדורי אושוויץ ביחד. כי מי יודע אם לא ירצה אז להוכיח לגרמנים שהוא מוכשר לשרת אותם גם בתור בכיר מחנה! הרי רואים בבירור שפרוכטנבוים החליט בכל מחיר לעשות קריירה נכבדה באושוויץ ורואים באיזו החלטיות מגפיו המצוחצחים צועדים לקראת מטרתו. (עמוד 169)
"אשר לי, אינני מבקש מאדוני מאומה!" הצהיר הלר בלהט-נדיבות של עסקן ציבורי שאינו מתכוון לטובת עצמו, "לא למעני באתי להשתדל. הן אין אדוני יודע כלל שבבלוק שלו נמצא הרבי משיליוו! הרי זה ממש נס מן השמים שנקלע אל כבודו!"
פרוכטנבוים, ראש המשרתים של בלוק 10, עמד וידו תחובה בכיס מכנסיו, מישיר מבטו לתוך עיני היהודי. הוא הניחו לסיים את דבריו. כבר רגיל הוא בכך. בכל משלוח חדש קורה כדבר הזה.
מאחריו ניצבו משרתי-הבלוק. בבואת המחזה העתיד להתחולל כאן בעוד רגע השתקפה כבר עכשיו בהבהוב החיוך הכמוס שבעיניהם: הנה זה ה"ירוק", החוצב אמרותיו בלהט בטחון-עצמי שכזה, בעוד רגעים מספר יתגולל בחוץ על ערמת הפגרים! לעצם המחשבה הזאת נרעשו אפילו הם, משרתי-הבלוק האושוויציים. שהרי לרצוח אסיר-אושוויץ, אין לך קל מזה. ממש כמעוך תולעת ברגל. ואולם הלזה, שעתה זה הגיע, הלא הוא עודו בן-אדם!
הלר היה מנכבדי העיר מטרופולי. כבד בנכסים ועסקן ציוני מסור ונשוא-פנים. בבואו היום לאושוויץ, אך שמעו אוזניו כי ראש-המשרתים בבלוק 10 הוא בנו של המנהיג הציוני פרוכטנבוים, מיד קפץ מאצטבתו ורץ אליו בהתרגשות:
"ישמע נא, איש צעיר", נקט הלר טון רעות חמים כלפי פרוכטנבוים, כמשפטו כל הימים בלשכת משרדו המהודרת. "הרואה הוא שם, באצטבה ההיא? שם-שם, בכיוון אצבעי! שם נמצא הרבי משיליוו. ואותו אדמוני על ידו סופר ציוני מכובד הוא, פארבר שמו. אביו של אדוני ודאי שמע את שמעו. חלילה, אל לכבודו לחשוד בי: לא הייתי ואינני חסידם של אדמו"רים. אך להציל צריך! אין מה לדבר, אדוני הצעיר, להציל צריך! הרי זו ממש אצבע אלוהים שהרבי משיליוו נקלע לבלוק של אדוני".
פרוכטנבוים לא זע משלוותו. עמד ללא-נוע, ידו האחת תחובה לו בכיס מכניו וכרסו מובלטת במוגזם - יציבתו האהובה של פרוכטנבוים. כמו הוסיפה לו נופך חשיבות. כשסיים הלר סוף-סוף לדבר החלה ידו הסגורה של פרוכטנבוים מקפצת במתינות לאורך מקלו עד אשר הגיעה לאמצעיתו, ואז, בנועם, בניחותא, דרך רעות, הקיש קלילות בידית הפלדה דמוית-הגרזן על חזהו של המבשר הנלהב, כשהוא שואל תוך כך במנוחה, בשלוות השקט, אפשר לומר בחוסר עניין מיוחד:
"אתה מכיר אותי?"
"את אביו של אדוני אני מכיר". 'אתה!' מדוע נקט כלפיו לשון-אתה? סוף-סוף יש לו להלר בנים קשישים ממנו. ואם גם באושוויץ, ובכן מה? כאן אין כבר בנו של פרוכטנבוים חייב בכבודו של קשיש? "אם אני מכיר את אדוני? בוודאי מכיר. הרי בנו של פרוכטנבוים הוא! שאלה נאה, אם אני הכרתי את פרוכטנבוים! וכי באסיפת עם אחת ישבתי כבוד על הבמה כשאביו נאם? היה מי שהיה חסידו של הרבי משיליוו, והיה מי שהיה חסידו של פרוכטנבוים. אני, למשל, הייתי חסידו של אביו. אף על פי כן, אם נמצא הרבי משיליוו באושוויץ, חובת קודש היא לכל אחד מאתנו להצילו. זה לחוד, וזה לחוד".
"אם כן, מה אתה אומר - שמי?" טופח שוב פרוכטנבוים קלילות בגרזנית-הפלדה על חזהו של הלר.
שמורות עינו של הלר מפלבלות עתה בעצבנות, נעצמות ונפקחות בלי הרף. לבו מתחיל נוקף ומנחש לו מה. באושוויץ אתה חש בעליל בפרוש עליך המוות את גלימתו. הלר מתחיל להרהר אם לא נפלה כאן טעות. ראשית-קצהו של חשד מבעית מחלחל בו. אך לא! הן בפירוש נאמר לו: בנו של פרוכטנבוים! "מה שם אדוני, הוא שואל? פשיטא: פרוכטנבוים שם אדוני. פרוכטנבוים, בנו של פרוכטנבוים".
חיש, בדוחק הספיקה העין לראות, ניחת להב-הגרזן בראש הלר כהבקיע קרדום בגזע-אילן, ומיד מחץ ועוד מחץ, פעם אחר פעם. תוך שניות מספר הפך מדמות אדם למסכת דמים מרוטשת, זוועתית, שעיניה נחלי דם. ממש שניות ולא יותר.
פרוכטנבוים עמד נינוח, רפוי, ידו האחת תחובה בכיס מכנסיו, ממתין באורך רוח לרגליים הכושלות אחורנית סוף-סוף עד לסמוכת האצטבה, ושם תיעצרנה. לימנו של הלר ולשמאלו ניצבו בשורותיים משרתי-הבלוק. עיניו של פרוכטנבוים עקבו אחרי הרתיעה המתנודדת כעקוב שחקן ביליארד אחרי התגלגל הכדור שחבט בו. משנעצרה המסכה כמסומרת אל סמוכת העץ של האצטבה, רק אז ניגש אליו פרוכטנבוים סמוך-סמוך, שוב הקיש קלילות בגרזנית-מקלו על חזהו שטוף הדם, הקיש דרך רעות, בנחת, אפשר לומר בחוסר עניין מיוחד:
"אם כן, מה שמי, אתה אומר?" הפטיר שאלתו.
עיני דם בצבצו מתוך מסכת הראש. הפה שנעקר ממקומו שוב לא היה אלא דבלולי בשר נפוחים, תלויים על בלימה, שלא זעו אלא רק נשמו ונשפו בכבדות כהלחת כלב משורבב לשון.
"אם כן, מה שמי, אתה אומר?" נתלתה שוב השאלה באוויר.
אחד ממשרתי הבלוק שעמד סמוך למאורה, לחש לעברו: "אמור: 'אדון ראש המשרתים'!"
פרוכטנבוים הזעיף עיניו במשרת הבלוק ושיניו חרקו בזעם: "אל תעזור לו, בן זנונים! לא את פיך שאלתי!" וחיש נתברקה שוב באוויר ידית המקל, עלה וירוד, עלה וירוד.
גוף מרוטש שחוק דמות התפלש בנפתוליו על האדמה. קול משונה שיווע משם בלי הרף: "אדון ראש המשרתים!... אדון ראש המשרתים!... יהודים, הצילו!... אדון ראש המשרתים!... הצילו יהודים!... הצילו!..."
אך עתה שוב לא שמע פרוכטנבוים מאום. טבול היה עד אבדן החושים בטירוף רצח, זה הטירוף התוקפו כל אימת שמזכירו מישהו את מוצאו: "הכניסו אותו פנימה!" זרק פרוכטנבוים לעבר משרתיו.
מתוך קיטון הבלוק בקעו יללות הצלה חנוקות: "אדון ראש המשרתים!"... ופתאום, דממה. כעבור זמן מה נפתחה הדלת, והמשרתים גררו החוצה פגר אל מאחורי הבלוק.
שיגעון עיוועים היה תוקף את פרוכטנבוים כשביטא מי במפורש את שם משפחתו. לעקור מן השורש ביקש את כל מי שידע את זהותו. אין להבין מפני מה היה פרוכטנבוים מתאווה לטבע את שמו בנהר דמים. אולי חשש פן יהיה לו ייחוס עברו כאבן נגף בדרך לקריירה שלו באושוויץ, ואולי לא רצה שישרוד גם אחד שיוכל לספר אחר כך בחוץ על מעלליו באושוויץ. מכל מקום, השם פרוכטנבוים גירה את זעמו כגרות גלימה אדומה את חית הפרא. "אדון ראש המשרתים!" כך ולא אחרת יקראו לו. אמנם ראשי הבלוקים לא קראוהו אלא בשמו, פרוכטנבוים. אך אל פרומיננטים רוחש פרוכטנבוים כבוד ודרך ארץ יותר מן הנחות שבאסירים.
כמעט בכל משלוח שהגיע לאושוויץ נמצאו תמיד כאלה שהשם פרוכטנבוים סנוור את עיניהם בברק זהרו, והם נפלו לו קרבן כזבובים לרעל הממותק. מכל משלוח ומשלוח בחר לו פרוכטנבוים קרבן אחד לדוגמה, למען יראו כל היתר ויידעו: "אדון ראש המשרתים!"
תכלית שנאה היה פרוכטנבוים שונא יהודים דתיים. עיניו נתרשפו ביקוד אש זרה, מיוחדת במינה, כשנפל לידיו יהודי דתי. קל וחומר - רב! לפיכך, אך סיים את טיפולו בהלר, מיד קרא אליו את שני המומלצים מאצטבתם. אך נתן מבטו בהם, מיד זיהה מי משניהם הוא הרב: את קדקודו של זה כיסה קרע-שרוול של אפודת-אושוויץ להיות לו לכיפה. פרוכטנבוים מדד את השניים במבט כבד-גועל. פרצופו נתעווה במכאוב-אמת על כי שכמותם עודם בחיים. ואף כי ברגיל היתה לשון דיבורו פולנית, עתה פנה אל הרבי משיליוו ביידיש-עילגים חקיינית; ידו בכיס מכנסיו, עמד ועיין ברבי משיליוו. ושיניו הקפוצות החריקו את ה"ריש" בניגון אנטישמי מובהק: "רררררביצין!"...
מוחו זמם ותיחבל עתה באיזו מיתה יכבדם. (עמודים 56-53)
מוני התקרב בהליכתו אל רחבת-המיפקד. שם עשו שני אסירים "ספורט": שפופים-מרחפים באוויר, כפופי-ברכיים, ועכוזיהם מוגבהים כחוק-אושוויץ בדיוק חמישה סנטימטרים מעל הארץ. איש-איש ולבנה בידיו הנשואות אל-על, והם מנתרים ומדלגים אגב כך מקצה הרחבה ועד קצה, נתר ושוב, בלא פוגה ומנוח, ועל רציפות-ניתורם מנצח פרוכטנבוים - ידו בכיסו, כרסו מנופחת, וידית מקלו חובטת בפינתת מגפו:
"פיפל!" נצטהל פרוכטנבוים משהשגיח במוני, "הנה זה שלפניך הוא 'רררררביצין!'... אתה יודע מה זה רררררביצין? והשני הוא ה'שאמעס' שלו. השאמעס האדום. אם שני השרצים הנבזים האלה לא ישכבו אחרי שעה אחת של 'ספורט' על ערמת המתים, כבר לא יקרה להם כל רע באושוויץ". (עמוד 57)
אביו, המנהיג הציוני - מהרהר פארבר - ודאי יבוא ראשון לאושוויץ בתום המלחמה להתפלש פה בעפר, וראשון יסקול באבנים את פגר בנו התלוי. הלא בנו כגופו. פרוכטנבוים-האב האומלל! כל ימיו יידמה לו, כי ידיו הן שעשו באלת בנו. הוא לא יידע איך עליו לספוד ולהתאבל. בלי ספק יתעה עד סוף ימיו לבוש בשק ואפר על ראשו, אפר-המשרפה של היהודים שרצחם בנו בלא עתם. הלא הבן אבר הוא מאביו, כשם שהפרי אבר מן העץ. על אחת כמה וכמה שהרוגיו נפלו קרבן בעיקר משום שהשמיעו את שם אביו. כמה יהודים אולי היום עדיין חיים אילו היה אביו של ראש המשרתים פרוכטנבוים סוחר זעיר, סנדלר, או שמש של בית כנסת. מי יודע כמה יהודים היו עדיין בחיים אילו היה פרוכטנבוים, המנהיג הציוני, עקר וחשוך בן? (עמוד 131)

חזרה לפרק "היבטים היסטוריים של השואה"