זה שבועות מספר שרויה ורשה היהודית תחת הרושם הנורא של היהודים שגורשו מן הערים ומן העיירות ומגיעים יום יום אל הגטו. לאכזריות ההיטלריסטים ולסדיזם הערמומי שלהם אין גבול. הטאקטיקה שלהם היא השמדה בלתי פוסקת, עינויים, שוד והרעבה בלתי אנושית של המוני היהודים.

במשך הזמן הגיעו לורשה אלפי פליטים מיז'ורנה, פיאסצ'נו, קארצ'ב, לומיאנקי, פרושקוב, רודקי, ז'ירארדוב, אמשונוב (משצ'ונוב), סוכאצ'ב וגרודז'יסק. גברים, נשים, ילדים וקשישים - יום יום אנו רואים ברחובות ורשה משאיות ובהן החפצים הדלים שעלה בידם להציל, תמונות טראגיות של מצוקה וייסורים. עד אמצע פברואר 1941 הגיעו קרוב ל- 15 אלף פליטים.

על הפליטים לעבור שני שלבים קשים:
(1) הגירוש מן העיירה והדרך לגטו ורשה;
(2) שבעת מדורי הגיהינום שעליהם לעבור עד שהם נהפכים לתושבים "חופשיים" של הגטו.

בשני השלבים אורבים להם הצבועים, הפסולת והזוהמה של החברה בת זמננו, האס-אס, האס-א וכנופיות היטלריסטיות אחרות במדים, אנשי חיפוי פולנים ויהודים, "עושי חסד" יהודים, שתדלנים, עסקנים וגבאים, שאינם נרתעים מלחמם את תבשילם באש הצרות של הקרבנות האומללים. כנופיה זו משתוללת בשדה הקרב של המצוקה היהודית.

ב- 31 בינואר הודיעו ליהודי ז'ירארדוב, שעליהם לעזוב את העיר עד ה- 9 בפברואר.

כל יום צריכים לעזוב את העיר 1,500 יהודים. כל אחד יכול לקחת אתו מטען של 25 ק"ג. חובה למסור את האינוונטר החי לידי ראש העיר, להשאיר את החפצים, לנעול את הדירה ולמסור את המפתח לעירייה. אין לתאר את הבהלה שהשתררה בעיר. הרחובות נחסמו על ידי הז'אנדארמים הגרמנים.

בשבת, 1 בפברואר, כבר יושבים המגורשים על חבילותיהם וממתינים. מגיעים אנשי האס-אס במדיהם השחורים. מגרשים את האנשים מכל מקום ומרביצים בהם. חוטפים את החבילות ומחפשים כסף. מגרשים את הקהל לתחנת הרכבת. בתחנה לוקחים מהם את החבילות ושוב מגרשים אותם הביתה בסופת שלגים ובכפור.

ב- 2 בפברואר מטעינים 1,500 אנשים בקרונות ונוסעים לורשה. הנשים, הילדים והקשישים נשלחים לרח' ספוקוינה. על האנשים הצעירים לסחוב את החבילות. עליהם לעבור בין שני טורי ז'אנדארמים. בעת ריצתם מונחתות עליהם אלות, והם סופגים מכות נמרצות, עד לעלפון. כאשר גדל מספר המתעלפים, מתקבלת הפקודה להפסיק להכות.

הגברים הולכים אל תחנת הסגר ברח' לשנו 109. משעה 2 אחרי הצהרים עד שעה 2 בלילה החזיקו את הנשים ברחוב ספוקוינה, איימו עליהן בגילוח שערותיהן וסחטו מהן כסף. שעות ארוכות עמדו עירומות והיו ללעג ולקלס. במלבושיהן "טיפלו" כהלכה. הכול נעשה בידי שוטרים ואזרחים פולנים.

ביום שני בבוקר שלחו את הנשים לתחנת ההסגר שברח' לשנו 190. המיועדת לחולי טיפוס. אלפי אנשים שכבו על קרשי הרצפה. "שתדלנים" יהודים סחטו כסף לשחרור אנשים. ברחוב ספוקוינה עשו שוטרים יהודים ופולנים שותפות: שחרור תמורת כסף. המחיר לאישה ולשני ילדים קטנים הוא 200 זלוטי.

את חבילות הפליטים קיבלו אנשי הקהילה והעבירון לרח' לשנו 52 ולרח' רימארסקה 12. יש שם אלפי חבילות, וכל יום משחררים כמה מאות, לכל היותר. אף חבילה אחת אינה שלימה - מכל חבילה חסר דבר מה. בעת קבלת החבילה יש לשלם 5 זלוטי, לכל הפחות. מאות אנשים עומדים יום יום, וימים שלמים ממתינים - שמא ישחק להם המזל ויימצאו חבילותיהם.

את שתי הכתובות, ספוקוינה 15 ולשנו 109, יזכרו הפליטים כל ימי חייהם. לספוקוינה הוליכו את היהודים כדי להתרחץ, ומשם ללשנו, לתחנת ההסגר. בדרך התנפלו עליהם אנשי האבטחה הפולנים, הכו אותם ונטלו מהם את חבילותיהם. אנשי העולם התחתון ובחורי הפקר יהודים סחטו את הפליטים ושדדו אותם כמו את יהודי ז'ירארדוב. היו גם מקרים ש"עסקנים" יהודים מקרב הפליטים ניצלו את חוסר הישע של המון הפליטים חסרי ההגנה ולקחו מהם "דמי כופר" ושלשלו אותם לכיסם.

שתדלני הקהילה ציוו על ההמון לרוץ עם 25 ק"ג מטען, אולם את רכוש היהודים היפים העבירו במשאיות, ואף צידה נתנו להם. את הוצאותיהם של שתדלני הקהילה מכסים העניים. לפי שעה מסדרים את הפליטים בנקודות ריכוז בורשה. מובן, שאין זה נוגע באמידים שביניהם.

הצפיפות בריכוזים נוראה. התנאים איומים. המגורים ללא ביוב, ללא מים, עם חלונות שבורים ורצפות אבן, ללא הסקה. בנקודות אלו מתגוררת אוכלוסייה מעורבת מערים שונות.

השלטונות הגרמניים מסרו לרשות הקהילה גוש שלם של בתים ברחובות דז'יקה וסטאווקי, שם יש לבודד את הפליטים. אחרי שלושה שבועות הם יכולים להיכנס לגטו. התושבים הפולנים היו צריכים לעזוב את בתיהם עד ה- 23 בינואר. את הבתים פשוט הורסים. כאשר הדיירים הקודמים עוזבים את בתיהם, הם מוציאים את הדלתות ואת החלונות; כן הם סוחבים אתם את דלתות התנורים, עוקרים את הקרשים מן הרצפות ואף מן הגגות.