ישיבות נוברדוק

הרב י. ל. נעקריטש

- ה מ ש ך -

רעיונו היה, כי הישיבות העמידו יהודים שלמים ברוחם ובנפשם, היודעים את חוקי הבורא ותורתו, ולבם ישר והם שמים כל מעייניהם בחיפוש הנקודה האמיתית בכל מעשיהם, עם זאת גיבורים הם ברוחם, עזי נפש ואמיצי רצון, שאין שום רוח סערה שבעולם מזיזתם ממקומם.

והנה לפנים בישראל היו העולם והישיבה משלימים זה את זו ורוח אחת מאחדתם, כלומר: האדם היהודי היה דבק באמונתו שומר מצוות ומעשים טובים ואין בעולמו אלא מה שהוא מוציא מאורה הגנוז של הישיבה ומה שהוא סופג מרוחו של בית המדרש. אולם, במשך הזמן, נפערה תהום בין הישיבות והעולם, בין קודש לחול. ואף בתוך הישיבות נצטננה ורפתה אש הקודש וההתלהבות, ולא הייתה להן עוד השפעתן הראשונה.

מהי אפוא תקנתו של עולם ומה עלינו לעשות? - שאל ר' יוזל, והשיב: אין פורקן אלא בהרמת קרנן של הישיבות ובהחזרת כוחן וכבודן הראשון, כבימי קדם, כבתקופת הזהב של גלות בבל, בימי סורא ופומבדיתא.

אך כיצד תושג מטרה נשגבה זו, וכיצד יעלו הישיבות לרום המעלה של דורות-הראשונים? - על לומדי התורה וחובשי בית המדרש להקדיש עצמם ללימוד התורה והמצווה, ודרכי המוסר יקיפו את כל החיים ממש - "עלינו לשבת בבית ד' כל ימי חיינו" - ולברוא לעצמנו עולם מיוחד, הוא עולם התורה והמצווה. לכשתורם קרן הישיבות ותתחזק רוחם של בני-הישיבות - יש לקוות שאף העולם ייבנה מהן, ובהשפעתן תרום קרן התורה בראש כל חוצות עולם ואור האמת - אי אפשר לו שלא ינצח!

מאמרו זה של ר' יוזל היה בבחינת מצע ותכנית ראשית לכל התנועה כולה, ולכל תלמידיו עושי דברו. בהתאם לזה נתקבלו באותה אסיפה רבתי כמה החלטות חשובות, כיצד להגשים את המטרה האמורה, וכיצד לברוא עולם מיוחד של גדולי תורה ומרביצי-תורה, שיפיצו מעיינותיה חוצה.

אמנם עיקר השפעתו של ר' יוזל לא בדברים-שבכתב הייתה ובעקיפין, כי אם בדברים שבעל-פה ובמישרין - השפעה אישית והשפעה בכוח האישיות המוסרית והרוחנית העצומה, ובכל זאת הרגישו כמה מטובי תלמידיו בצורך הגובר והולך להעלות על גבי הכתב את מאמריו ואת שיחות המוסר הנודעות שלו. אפשר שלבם נקפם בשל מצב הבריאות ובשל גילו של רבם ומורם, ואפשר שחששו פן יילקח מהם בקרוב רבם האהוב. עמדו והדפיסו בהשגחתו ובהסכמתו את מאמריו של ר' יוסף יוזל בשם כללי: "מדרגת האדם".

כתיבתם של מאמרים אלה נעשתה כך: תחילה היה משמיע המאמר באזני כל תלמידיו, והיחידים המצוינים שבהם היו רושמים דבריו על גבי הנייר, בו במעמד. אחר כן היה מעיין בדברים שנרשמו, והיה בוחר דברי מי שכיוון ביותר לרשום את מחשבתו בדיוק נמרץ, היה מגיה ומשנה, מוסיף או גורע, עד שהיה נותן הסכמתו על המאמר הנידון. רובי המאמרים נכתבו על ידי תלמידו הגאון ר' יצחק אלחנן ואלדשאן, המכונה שרשוור. יש עניינים, שבהם לא הייתה דעתו של ר' יוזל נוחה מאופן-כתיבתם, והוא החליט לשנות את הנוסח מעיקרו. במקרים כאלה היה חוזר וכותב את העניין כולו בעצמו.

חלק מספריו-מאמריו נדפס בפולטאווה, בשנת תרע"ח, עוד בחייו, ואלה הם: מדרגת האדם - א) בתקופת העולם, ב) בתיקון המידות, ג) בבירור המידות, ד) בדרכי התשובה, ה) ובחרת בחיים, ו) בדרכי הביטחון.

אמנם נרשמו יתר חלקי "מדרגות האדם" בחייו ואולם לא נדפסו אלא לאחר פטירתו, בדפוס פטריקוב, בפולין. ואלה הם: מדרגת האדם - ז) ביראה ואהבה, ח) בבקשת השלמות, ט) בנקודת האמת, י) בדרכי החיים, י"א) בחשבון הצדק, י"ב) במזכה הרבים.

הימים ימי הפיכה ואנדרלמוסיה ברוסיה, והשנים תרע"ח-תרע"ט - שנים שנשתבשו בהן הדרכים וגברו המהומות ונתרבו הסכנות, הן מצד הגרמנים והבולשביקים והן מצד הפולנים והגייסות הלבנים מכל הסוגים. אך סכנת הדרכים ומלחמת האזרחים לא עיכבו בידי ר' יוזל ותלמידיו מלצאת ולבוא, ולחזק ישיבותיו הקטנות והגדולות בכל אתר ואתר.

כך סר ר' יוזל לעשרה ימים, הימים הנוראים, לערים החשובות - בראש השנה הוא שוהה בקיוב ובשבת תשובה בחארקוב, וליום הכיפורים הוא חוזר להומל. בעצם הימים, שעצם הנסיעה ברכבות, המלאות קלגסים מזוינים, הייתה בחזקת סכנה, היה ר' יוזל הישיש והחלוש מראה דוגמה ומופת לתלמידיו, עד היכן צריכה להגיע מסירות-נפש בעשייה למען חיזוק הישיבות והרבצת התורה, אפילו בשעת חירום ומלחמה.

בשנת תרע"ט התלקחה מלחמת האזרחים ברוסיה ובאוקראינה בכל עוזה. השלטון בערים היה עובר מיד ליד, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. אולם לימוד התורה בישיבות לא נפסק אף ליום, ועבודת המוסר לפי שיטת נאווארידוק לא פסקה אלא הוגברה. בין פסח לשבועות תרע"ט נמצא ר' יוזל בישיבת הומל, שהפכה מזמן לצומת-העצבים של כל ישיבות התנועה, והיה משמיע בכל יום ויום את שיחות-המוסר שלו, שהועלו על הכתב וחוברו והיו לספר אחד. אחרי חג השבועות נסע ר' יוזל לקיוב, ובאלול נכבשה קיוב בידי גנרל דניקין, ואילו הומל נשארה בידי הבולשביקים, אנשים לאלפים ולרבבות היו למחניים, ואף תלמידי נאווארידוק הופרדו בצוק העתים. בינתיים פרצה מגיפת הטיפוס הקשה, והיא עשתה שמות בתושבי העיר קיוב. גם רבים מתלמידי הישיבה חלו. ר' יוזל בעצמו, למרות זקנתו, היה משמש את תלמידיו החולים במסירות-נפש ממש, עד כי חלה בעצמו ונפל למשכב. בי"ז כסלו, תר"ף (1920) שבק חיים לכל חי, בעיר קיוב.

הימים ימי שלטון הרשע והפרעות של דניקין, ויהודי קיוב לא ערכו לוויות פומביות בעיר מפני הסכנה לחיי המלווים, ואף-על-פי-כן נערכה הלווייתו של ר' יוזל בפומבי גדול. דבר זה נעשה על ידי הגביר מר היילפרין, שהשיג אצל שר-המשטרה משמר של שוטרים להגנת המלווים. התלמידים הראשיים ורבני קיוב קשרי מספד מר על הנפטר הגדול, ויום י"ז כסלו, יום השנה לפטירתו, נקבע אצל אנשי נאווארידוק, באשר הם שם, כיום-התאספות, וכיום חשבון-הנפש לאלפי תלמידיו ותלמידי תלמידיו של ר' יוזל ז"ל, בכל מקומות מושבותיהם ובכל התנאים שהם.

בהגיע הבשורה המרה מקיוב להומל על פטירת ר' יוזל ז"ל, ואף נודע על מצבן החמור של הישיבות בקיוב וביתר ערי אוקראינה ועיירותיה, על הרעב הכבד ועול מות עשרות תלמידים במגיפת הטיפוס, שהפילה חללים לרבבות באוכלוסייה היהודית, וחיל דניקין אך נסוג מקיוב וסביבתה הקרובה, - התאזר עוז הרה"ג יפה'ן, חתנו של ר' יוזל, ויצא מהומל לקיוב לחזק את בדק הישיבה ולעודד את רוח תלמידיה. מתוך שלא ניתן אז לנסוע ברכבות ומתוך שהדרכים היו בחזקת סכנה, היו שביקשו להניאו מנסיעתו, אך הוא לא נרתע ויצא לדרך ערב פורים, בעגלה מהומל לפודובראנקה, ושם השיג רשיון מהשלטון הסובייטי לנסוע לריפקה. משם יצא בחברת קציני הצבא האדום דרך יערות הסביבה, שהיו מלאים חבורות של הפורע סטרוק.

כשהגיע לקיוב, מצא את הישיבה במצב ירוד, הן מן הצד הגשמי והן מן הצד הרוחני. התלמידים היו שרויים בדיכאון וביאוש אחרי פטירת רבם הגדול. אך עם בואו של הרה"ג יפה'ן נתאוששו ונתחזקו להמשיך בדרכם, דרך לימוד התורה והנהגת המוסר. הוא נשתהה שם עד ט"ו אב, ואז יצא לדרך בחזרה להומל, בשביל שיוכל להיות לקראת הימים הנוראים בישיבה המרכזית ולהמשיך בה בכהונתו, כמנהיגה הרוחני של תנועת נאווארידוק.

במרכז הומל הוחלט לכנס בחודש כסליו אסיפה רבתי של כל ישיבות נאווארידוק, ביום השנה הראשון לפטירת ר' יוזל ז"ל. ואמנם, למועד המיועד, בכסליו, תרפ"א, נתקבצו ובאו להומל שלוחים מכל ישיבות נאווארידוק, על אף סכנות הדרכים וקשיי התחבורה. הייתה זו אסיפה ראשונה של בני נאווארידוק בלי ה"סבא" ז"ל. באסיפה ההיא נתקבלו החלטות שונות לחיזוק התנועה ולליכוד כולם בחבורה אחת, בשביל להמשיך בדרכו של ר' יוזל ז"ל ובטיפוח מורשתו. את ההנהלה הרוחנית קיבל על עצמו חתנו ותלמידו ר' אברהם יפה'ן, ראש המרכז בהומל, וכל אחד מן הנאספים התחייב להגדיל את ישיבות נאווארידוק ולהפריחן, ולעשות למען חיזוק התורה והמוסר בכל כוחו ויכולתו, עם שהעתיד הקרוב היה לוטה בערפל ויהדות רוסיה הגדולה נופצה לרסיסים עקב המהפכה והמאורעות שלאחריה.

אכן, תלמידיו של ר' יוזל שאבו בטחון ותקווה ממעיינות הישועה של רבם הגדול הסבא ר' יוזל, וקריאתו מאז ומתמיד, עודדה את רוחם גם עתה לפעול לשם קידוש שם שמים ולשם תיקון העולם היהודי. בביהמ"ד דמתקריא "צובין" נתקבצו יחד טובי תלמידיו של ר' יוזל, צעירים וקשישים, נער וזקן, מחנה מלוכד ומאוחד, ללמוד תורה ומוסר. הייתה זו פינת יקרת בהומל העיר, ממנו שאבו יהודיה עוז וגאון, ונר אלקים טרם יכבה. אף אם ראשי הישיבה ותלמידיה ביקשו להתבדל ולהתנזר ולהינתק מהעולם החיצון - לא רצה העולם החיצון להתבדל מהם. השלטון הסוביטי החדש, שעמד לנטוע בלב אזרחיו את הדעות הקומוניסטיות, ראה את המלחמה בדת בימים ההם כאמצעי עיקרי להשלטת דעותיו. היבסקים הפיצו את רעל השטנה והמשטמה, בחינת "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו", והעיתונות הקומוניסטית הדפיסה כמה וכמה מאמרים מלאים דברי שטנה על הישיבה ותלמידיה. אך הישיבה המשיכה להתקיים, ולו גם במצב חומרי רעוע ביותר, שכן נעלמו או שהוגלו רוב נדיבי לב, שהיו תומכים בה קודם, ונשתבשו דרכי התחבורה והדואר, ואי אפשר היה לסמוך אלא על טובי העדה במקום.

היו אלה ימים שפיזור ולא ריכוז יפה להם. על כן לא הצטמצמו אנשי נאווארידוק בביהמ"ד "צובין" בלבד, אלא פתחו ישיבות קטנות בכמה בתי מדרשות אחרים שבפרברים. ישיבה קטנה כזאת פתחו בביהמ"ד ברח' קופייצקה, בפרבר פיאסצ'נה, ובביהמ"ד קרופיץ, במורד-העיר ה"רוי". ובין התלמידים - רבו כמו רבו תלמידי הגמנסיה לשעבר, שהיו מתהלכים עדיין בלבושי-השרד ובכפתורים הנוצצים של בתי הספר הכלליים הממשלתיים. הללו היו שותים בצמא את דברי התורה מפי הבחורים וסובלים מחסור ורעב יחד עם הקשישים שבחבורה. מכיוון שמצבן החומרי של הישיבות הלך ורע, ורק מעטים מהתלמידים היו אוכלים "ימים" אצל בעלי הבתים, הייתה כל חבורה קטנה נתונה לפיקוח של אחד הבחורים הראשיים, שהיה דואג לשבירת רעבונם של בני החבורה והיה מספק להם פרוסת לחם יבשה וחתיכת צנון, או בצל, לכל "ארוחה". אולם למרות הסבל והמחסור - הייתה השמחה במעונם, כי דברי תורה להם אור-שמחה.

כך נמשכה עבודת הקודש בישיבת הומל ובנותיה בשנים תר"פ-תרפ"ב. למרות המצב הכלכלי הקשה - לא הסתפקו מנהיגיה ב"יש", אלא שלחו שלוחים בכל עת, ובפרט עם התחלת ה"זמנים", לעיירות רבות, בייחוד בנפת פולסייה, להביא תלמידים חדשים. ואמנם עלה חפצם בידם, והם הביאו תלמידים חדשים לעשרות רבות מעיירות אלה - מלונינייץ ומחוויניק, מריצקה ומבאבוניץ, מרובלי ומסטאלין. כן שלחה ישיבת הומל שלוחים לחיזוק הישיבות הקטנות בעיירות רציצה, מוזיר, יורביץ ועוד מקומות, שהגישה אליהם הייתה בחזקת סכנה, אך תלמידיו של ר' יוזל, כרבם האהוב בשעתו, לא נרתעו ולא חתו. ואכן, קרה אסון, ואחד מטובי בני הישיבה דהומל, ר' יצחק טננבוים הי"ד המכונה גראייבר, שהיה עילוי ונואם גדול, נפל לידי הגדודיות של הפורעים והמלסטמים, כשנסע בשליחות לחיזוק ישיבת אחת, ונהרג על קידוש השם.

אבל גם מקרה האסון המר לא ריפה ידי השלוחים והעושים בעבודת הקודש. אשר לקיום החומרי של הישיבה, קמו לה תומכים מצד נאמני התורה והיראה בין יהודי העיר, ואחד מבחורי הישיבה, ר' יצחק הלפאנד, המכונה סלונימר, התמסר לסידור כל העניינים הכספיים של הישיבה ולביסוס קיומה, וכך הלך מספר תלמידיה ורב, כי נתווסף עליו פעם בפעם חבר תלמידים חדשים וצעירים מן הישיבות הקטנות שבפרברים ובעיירות הסמוכות. הישיבות הקטנות התמזגו במשך הזמן ונתקבצו לביהמ"ד "צובין", ואילו הישיבה הגדולה הועברה לביהמ"ד קרופיץ, ב"עזרת הנשים". שם היה הרב יפה'ן מרצה חידושי תורה שלו, בשיעוריו המאירים עיניים בהלכה. אך בית-התפילה ובית-המוסר של הישיבה הגדולה הוסיפו להיות בביהמ"ד "צובין". בשבת היו כל בני הישיבות הקטנים עם הגדולים, מתפללים ביחד בביהמ"ד "צובין" ובמוצאי-שבת, לפני תפילת ערבית, היה ראש הישיבה משמיע את שיחת המוסר שלו.

וזה היה סדר-הלימוד והעבודה בישיבה הגדולה דהומל: סדר היום היה מתחיל כמעט עם אור הבוקר ונמשך עד שעה מאוחרת בלילה. היו פותחים בתפילת שחרית וממשיכים בסדר ראשון עד 2.00 אחר הצהרים; הסדר השני היה נמשך משעה 3.00 עד שעה 9.00. אחר כך היו מתפללים ערבית והיו חוזרים ללמוד. התלמידים שמחוץ לעיר ישנו כמעט כולם בבית המדרש, רק יחידים לנו בבתי בעלי-בתים, וכעשרה - בבית הר"מ. בחורף היו הלימודים בסדר השני מתחילים אחרי 3.00, ומכיוון שהיה כבר מחשיך היום, היו מתקינים בחורי הישיבה לעצמם פתיליות, שקראו "קורניקלאך" והיו לומדים לאורן. וזה דבר הפתילייה; היו נוטלים קסת של דיו שנתרוקנה וממלאים אותה שמן-מאור ושמים בה פתילה של סמרטוט. לאור הפתילייה העשנה הזאת היו לומדים כחמש שעות ללא הפסק ומתעמקים בש"ס ובשיטות הראשונים, וכן בספרי מוסר, כ"חובת הלבבות", "מסילת ישרים", "מדרגת האדם" לר' יוזל, ועוד. מפני הדוחק הרב בספרים היו הספרים נקרעים לקונטרסים, פרקים-פרקים, וכל אחד היה לומד ומעיין בקונטרסו המיוחד. בשעת התפילה הייתה התרגשות והתגעשות כבימים נוראים וכן בשעת אמירת מזמורי תהילים בציבור, כשהיו מבקשים סייעתא דשמיא, ומפליגים בהתעלות הרגשות.

הרדיפות מצד השלטון הקומוניסטי ופרשת הנדודים
על הקשר הנפשי והרוחני העמוק שבין חברות תלמידי נאווארידוק, באשר הן שם, פרט מעניין זה: בראשיתו של השלטון הקומוניסטי ברוסיה בוטל תשלום בולי-דואר של מכתבים פרטיים, ואפשר היה לשלוח מכתבים בלי החובה להדביק בולים. ואולם לא רבו אז שולחי המכתבים במדינה, אף חינם אין כסף, כי דרכי המסחר והמשא ומתן היו אבילות, ומכתבי-המשפחה נתמעטו מאוד, מסיבות שונות ובעיקר מחמת המציק, ומפני עוצר הרעה והיגון, הרעב והמגיפות. רק בישיבת הומל היו מתקבלים יום-יום מאה מכתבים ויותר. היו אלה מכתבים בלי מעטפות - אף אלה לא היו בנמצא בזמנים ההם. אלא כותביהם היו משתמשים בגיליונות-נייר עבה, או נייר של פנקסים ישנים, שעליהם היו רשומים מצד אחד חשבונות של חנוונים וסוחרים, מאזני הוצאה והכנסה וכדומה, ומן הצד השני - דבריו של כותב המכתב. צד זה של המכתב היו מקפלים בצורה משולשת כלביבות, וכותבים באמצעו את הכתובת בשביל בי-הדואר. המכתבים היו מכניסים רוח חיה לישיבה, שכן היו נמסרים בהם חדשות ונצורות מהמתרחש בישיבתו של השולח, חידושי תורה והערות והארות במוסר ופרטים מן העבודה המוסרית בועדים ובחבורות של כל מקום-תורה.

המכתבים היו גם כן מקור עידוד וסעד רוחני לבני הישיבה הגדולה בהומל, בראותם כי אינם יחידים בעירם ובמדינתם, אלא יש להם חברים נאמנים ומסורים בכל רחבי המדינה, שאף שאינם מכירים זה את זה אישית, הרי מאוחדים הם בדעה אחת ודבקים בשאיפה אחת, ובתורת ה' חפצם ישימו כל מעייניהם.

וכך היו מתעלים ומתרוממים מעל לדאגות הזמן ומעל לפגעי יום-יום ומקבלים התערותא דלעילא. ובעוד העולם החיצון נהרס ואשיותיו מתמוטטות היה אור התורה מאיר מבעד חלונות הישיבה ומחמם לבבות של צעירים ברוכי כשרון מישראל ומחזק לבותיהם באמונת ה' וביראתו, ומביאם בברית הקשר הנצחי. מכאן סוד ההשפעה המרובה שהייתה לישיבה בימים ההם על בעלי הכשרון ועל בעלי הרגש מבין צעירי ישראל. הללו דבקו בראש הישיבה ובמשפיעים הראשיים בתוכה, ובחוצות הומל היו נראים, לעתים קרובות יותר ויותר, בחורי ישיבה בגילים שונים, מבני שלוש עשרה ועד בני עשרים וחמש ומעלה, המתהלכים ברחוב, כשגמרא תחת בית-שחיים והם משתעים ומשוחחים בדברי תורה, רוחם עליזה ועיניהם מבריקות ואצילות עליונה פרושה על פניהם. אכן, מראה זה היה לצנינים בעיני ה"יבסקים", שנוכחו לדעת, כי התורה אינה עניין לזקנים בלבד, אלא גם לדור הצעיר בעדה היהודית, וכי בחורים אלה מלאים רוח-גבורה ומסירות לדתם ולאמונתם, ואינם ניתנים לשידול או לכניעה בדרך הקלה.

על כן גמרו אומר לאכול קורצא לפני הרשות ולצאת נגד מרכז הישיבה ופעיליה בכוח-הזרוע של שלטון המדינות. בקיץ תרפ"א החלו הרדיפות. אנשי הבולשת הסובייטית, היא ה"צ'יקא" מן הזמן ההוא, באו ועשו חיפוש בליל-שבת קודש אחד, בבית הרה"ג ר' אברהם יפה'ן. אחרי החיפוש אסרו את הר"מ, יחד עם עשרה בחורים ראשיים שהיו בביתו, ושהיוו אז את הנהלת הישיבה. הם נאשמו בהרבצת תורה ובהשפעה "שלילית" על בניהם הצעירים של המושלים הקומוניסטיים מזרע היהודים, בפרט שהרבה מהם נמשכו לישיבה ולמדו שם בפועל ממש. בבית הסוהר עונו הנאסרים בחקירות ודרישות, ובייחוד הכבידו שם אוכפם על הרה"ג יפה'ן, ודרשו ממנו שימסור להם שמותיהם של מנהלי הישיבות מכל הסביבה של הומל. כן חקרוהו לדעת, מה סוד ההשפעה העזה, הנודעת לישיבה על הנוער היהודי בעיר, וכן תבעו ממנו התחייבות בכתב מראש שאם יצא חוק האוסר קיומה של הישיבה - לא ימשיך בשום פנים ואופן בניהולה ובהחזקתה. אף שעלה בידו להתחמק מהתחייבות חתומה כזאת בנימוקים שונים, הרי את הבחורים הראשיים לא שיחררו ואף העבידום עבודת פרך, וכל בני-העיר יכלו לראותם נושאים קורות וקרשים, ומועסקים בשאר מלאכות, כדין אסירים פוליטיים מסוכנים למדינה.

על אף כל אלה, לא נשברה רוחם של בני הישיבה בקרבם. סדרי הלימוד וההנהגה לא נשתנו. בחורים ראשיים אחדים, שעלה בידם להתחבא ולא השיגתם יד ה"צ'יקא", הוסיפו לכוון את דרך החבורות ולהשפיע על רוחם של התלמידים. המאסר של ראש-ישיבה עם טובי בחוריו עשה רושם עצום בעיר. יהודי הומל ראו בזה יד מרשיעי עמנו, מהרסינו ומחריבינו מבני ברית. הוחל בהשתדלות נמרצת והוגשו בקשות חנינה בחתימת ידיהם של פועלים ובעלי מלאכה חרדים רבים. כעבור חודש למאסרם - שוחררו העצורים מבית הכלא, עד לבירור משפטם.

ואולם הנהלת הישיבה נוכחה לדעת, כי אין עתיד לישיבות בתנאי השלטון, וכי במוקדם או במאוחר יסגרו על מסגר את כל הישיבות, הקטנות עם הגדולות, וכי ההשתדלויות שהועילו בעבר לא יועילו כנראה בעתיד. לכן החלו לטכס עצה, כיצד להעביר את הישיבה המרכזית ותלמידיה בחזרה לפולין המדינה.

לשם כך היה הכרח להבריח גבולין, והרב יפה'ן וכן הרב בליאכר עם חבורה של תלמידים ראשיים לא נרתעו מצעד זה, ויצאו בחשאי מהומל למינסק, ומשם לעבר הגבול הפולני. הם החליטו, מטעמים שונים, לרכז את הבחורים שיעבירו מרוסיה - בשתי ערים: בביאליסטוק ובמזריטש, וקבעו שם שתי ישיבות "בית יוסף".

בתקופה ההיא לא הייתה דרך אחרת להעברת הישיבות, על תלמידיהן, אלא על ידי הברחת גבולות. גם יחסי פולין-רוסיה וגם גזירות המדינה הסובייטית מנעו כל אפשרות של הגירה ויציאה ברשות השלטונות. אך ישיבות נאווארידוק, ברוסיה ובאוקראינה הסובייטית, כבר היה בזמן ההוא רבות ומסועפות ומפוזרות על פני חבלים נרחבים. הגבולות שבין פולין ורוסיה היו נתונים לשמירה קפדנית, כי היה זה רק כשנה ומחצה אחרי מלחמת רוסיה ופולין, שבה הגיע הצבא האדום עד ווארשה, והצבא הפולני עד קיוב, ועדיין שני השכנים צהובים זה לזה ונוטרים איבה. כל צד חושד במשנהו ונזהר מפני הסתננות מרגלים וחבלנים והמצב בגבולות מתוח. עם כל רחש-לחש קל, ודריסת רגל ביער, או בשדה - ניתך מיד ברד של יריות מצד אחד לפחות, ולפעמים - משני הצדדים.

כזה היה המצב בגבולות רוסיה-פולין, שעה שראשי ישיבות נאווארידוק החליטו לעקור את הישיבות האלה - על רבותיהן וחמש מאות תלמידיהן - ולהעבירן ממזרח למערב. מכיוון שכמעט כל התלמידים היו ילידי רוסיה ואוקראינה - לא הייתה ממשלת פולין מתירה כניסתם למדינה - אפילו לו הייתה רוסיה מסכימה לתת להם היתר יציאה. היה אפוא הכרח להתקשר עם מבריחי-גבולות מקצועיים, ומחיר ההברחה היה 10-5 רובלים זהב. היה דרוש סכום גדול בשטרי-כסף של המדינה לרכישת המטבעות הנ"ל, ושליחים יצאו אז למוסקבה לאסוף את הסכום הזה בין נדיבי-עם מאחינו בני ישראל. כשהושגה המטרה, הוחל בהברחת הבחורים ורבותיהם.

הישיבות, שנמצאו בדרום רוסיה ובאוקראינה - אנשיהן הלכו לעבר הגבול הפולני בחבל וולין, באזור נובגורוד-וולינסק (זוויהל) וסלאוויטא, מצד רוסיה ובאזור ראוונה ומזריטש-קוריץ, מצד פולין. הישיבות שבצפון-מערב רוסיה - אנשיהן הלכו הלוך ונסוע לאזור חבל מינסק, לסביבות קאפוליה וקאידאנוב בצד הרוסי, וסטויפץ, ראקוווי וראדושקוביץ - בצד הפולני.

וכך היו יוצאות בכל יום ויום חבורות חבורות מהומל למינסק, שבה סודרה ישיבת-מעברה ב"ביהמ"ד של הקצבים", תוך העלמת התנועה וקהלת האנשים מהשלטונות. ממינסק היו הבחורים עוברים לעיירות שבגבול, בסופי ירחים, כשהלילות אפלים וההליכה בהם בגבול היא פחות מסוכנת. הסדר דומה היה בגבול הדרומי, שאליו היו מגיעים הבחורים מז'יטומיר וזוויהל. נדידה וגניבת גבולות זו נמשכה כל הקיץ תרפ"ב, עד חנוכה תרפ"ג. לא פעם קרה, שחבורה שלימה נכשלה בדרך, ואולצה לחזור בה, ואף היו מעצרים ומאסרים של חבורות בחורי נאווארידוק על ידי שומרי-הגבול. אף הללו לאחר ריצוי עוונם במאסר, היו חוזרים ומנסים מזלם בעוז ובמסירות נפש, עד שהיה חפצם מצליח בידם. וכך נמשכה ההליכה עד שעברו כולם - עד אחד.

ההליכה כשלעצמה דרשה לא רק אומץ רוחני אלא גם מאמץ גופני ניכר. יש שהיו צריכים לעבור ברגל, בשבילים ובשדות מלאי מהמורות וחתחתים, תוך גישוש וזחילה באפילה, מהלך שלושים ק"מ ויותר בלילה אחד. ולא עוד אלא שהיו צריכים להזדרז ולמהר ולאמץ כל הכוחות בשביל להגיע למקום המבטחים, לעיירה היהודית הראשונה שבצד הגבול הפולני, לפני הנץ השחר ובטרם יאיר היום.

עצם ההחלטה להעביר מרוסיה לפולין מאות בחורים ילידי גלילות רוסיה ואוקראינה, שכל משפחותיהם והנפשות הקרובות להם, הורים ואחים ואחיות, היו דבוקים ומעורים במקומות מושבותיהם - לא הייתה קלה כל עיקר. כולם ידעו, שהם הולכים לבלי שוב, וכי מי יודע אם יזכו אי פעם בחיים לראות את בני משפחותיהם היקרים להם ביותר, שהם מניחים מעבר ל"מסך הברזל" הסובייטי. ואם החליטו להצטרף להולכים - לא עשו זאת אלא למען קידוש שם שמים; מאהבת התורה ומרוב שאיפתם ללמוד וללמד תורה באין מכלים דבר. לא אחד מבין הצעירים האלה עזב את משפחתו בלי אמירת שלום, כי חשש פן יתנגדו הוריו בתוקף לתכנית.

אכן, חמש מאות היוצאים הפגינו מסירות נפש אמיתית, שמעטה כמוה בתולדות התפתחות הישיבות בזמן החדש, לפני תקופת השואה הגדולה באירופה. רק המסירות לתורה ולתעודה היא שנסכה עליהם רוח גבורה ואומץ לב, לקחת ביד את מקל-הנדודים וללכת, בלי חת ומורא, לארץ נכריה.

חידוש התנועה והסתעפותה בפולין
כשנסתיימה פרשת הברחת הגבולות, הקשה והמסוכנת, ותלמידי "בית יוסף" נתרכזו בשני מקומות התורה החדשים, שראשי תנועת נאווארידוק איוו למשכן לישיבות - בעיר ואם בישראל, ביאליסטוק, ובקהילת מזריטש, ערים, שאוכלוסייתם היא יהודית רובה בכולה - ניגשו מיד לייסד ישיבות חדשות ולהפיץ את תורת המוסר הנאווארידוקית בפולין כולה. בתקופה שבין תרפ"ב לת"ש, במשך שמונה עשרה שנות פעולה ברוכה, לפני קום הצר הצורר לעשות כליה ביהודי פולין ואירופה, עשתה תנועת נאווארידוק גדולות ופיתחה רשת עניפה של ישיבות קטנות וגדולות בכל רחבי הארץ.

ארבע ישיבות גדולות הוקמו אז, ששימשו מרכזים לתנועת נאווארידוק בפולין ואלה הן:

א) בביאליסטוק, בהנהלת הרה"ג ר' אברהם יפה'ן;

ב) במזריטש, בהנהלת הרב ר' דוד בליאכר;

ג) בווארשה, בהנהלת הרב ר' אברהם זלמנס;

ד) בפינסק, בהנהלת הרב ר' שמואל ויינטרויב.

מרכז חמישי ונפרד בשל המחיצה המדינית-גיאוגרפית, היה קיים במדינת לאטוויה, בעיר דווינסק, בהנהלת הרב ר' דויד בודניק.

מרכזים אלה היו מייסדים ישיבות כסניפים להם, ועל שום סמיכותם הגיאוגרפית נקראו אלה בשם "סביבות". עם התחלת זמני הלימוד בישיבות, כל ששה חדשים, היו מנהלי המרכזים בוחרים תלמידים מצוינים, שיסעו לעיירות שהמרכז הנידון החליט לקבוע בהן ישיבות קטנות, וייסדו בעיירות אלה את הישיבות החדשות. כל תלמיד שנשלח מהמרכז היה חייב להקדיש שנים-שלושה חדשים בשנה מזמנו לנסיעה ל"סביבה", היינו: לסניף כזה של המרכז, להשמיע שם שיעור, ולנהל את הישיבה הקטנה. כך נתייסדו ונתקיימו כמאה ישיבות "בית יוסף" קטנות ובינוניות, באמצעות ארבעת מרכזי פולין והמרכז שבלאטוויה.


ישיבה קטנה "בית יוסף" (בקובל) בפולאווה.

ואלה ישיבות "בית יוסף" והקיבוצים שנוסדו על ידי מרכז הישיבות בביאליסטוק;

1) בילסק פודלאסקי; 2) וויסוקי מאזובייצקי; 3) אוסטרוב מאזובייצקי; 4) לודמיר וולינסקי; 5) לוצק; 6). פולטוסקי; 7) סוקולקה; 8) ציכאנוביצה; 9) אוסטרולנה; 10) סטוצ'ין; 11) סוויסלוביץ; 12) פיטריקוב טריבונאלסקי; 13) סויינציאני; 14) סקידל; 15) קאלק; 16) גראייווה; 17) יאדובה; 18) פולאווה; 19) קרינקי; 20) רוזשיץ; 21) מאקובה; 22) פראשניץ; 23) קולומיי; 24) ברודי; 25) בוצ'אץ'; 26) בורשטיין; 27) קוסובה; 28) הורודנקו; 29) סטוטשין; 30) טומאשוב לובלסקי.

מרכז הישיבה דמזריטש יסד וקיים ישיבות אלו:

1) אוסטרובצה; 2) שדליץ; 3) ביאלה פודלאסקה; א וולדאווה; 5) לושיץ; 6) פארציב; 7) ז'ליכוב; 8) קוויל; 9) קאלושין; 10) קילץ; 11) כמיילניק; 12) זוולין; 13) לודז'; 14) בילגוריי; 15) ליבאוונה; 16) לובארטוב; 17) שידלובצה; 18) דומאטשיווה; 19) דמבלין; 20) פייסק דלובלין; 21) קונסק (קינצק) 22) סטאשוב; 23) טומאשוב מאזובייצקי.

מרכז הישיבה "בית יוסף" בווארשה ייסד וניהל ישיבות אלה:

1) מלאווה; 2) פלונסק 3) בנדין 4) פאביאניץ; 5) פאליניצה 6) איזביצה קויאווסקה; 7) ווישקובה; 8) נאבוארידוק 9) וולוצלאווק; 10) סאנדומיזש (צוזמיר) 11) וולומין.

מרכז הישיבה "בית יוסף" בפינסק ייסד וקיים ישיבות במקומות אלה:

1) אושמיאנה; 2) איוויה; 3) אולקייניק; 4) וולקוביסק; 5) סמיאטיץ; 6) ראקובה; 7) בראצלאב; 8) גארליץ 9) דומברוביץ; 10) אלכסנדרובה; 11) יאנובה; 12) פרוזשאני; 13) זאמושץ' 14) זשיטל; 15) ליכווויץ'.


ישיבה קטנה "בית יוסף" בפולטוסק (שנת 1938).

ועל ידי מרכז הישיבה "בית יוסף" בדווינסק, לאטוויה, נתייסדו ישיבות אלה:

1) ריגה; 2) יעקובשטאט, 3) לוצין; 4) ריזשיצה, 5) ליבאווה (ליבאו) 6) דונקירה.

אף שמרכזי ישיבות "בית יוסף" פעלו בכל חלקי המדינה באופן כמעט עצמאי, הרי המרכז של ישיבת "בית יוסף" בביאליסטוק, תפש מקום בראש, הן מבחינת הכמות והן מבחינת איכות התלמידים, ובזכות אישיותו הדגולה של ראש הישיבה, גאון התורה והמוסר, הרה"ג אברהם יפה'ן, חתנו של הרה"ג ר' יוזל ז"ל. ישיבת "בית יוסף" בביאליסטוק, גדלה משך 18 שנות קיומה, והייתה לאחת הישיבות הגדולות ביותר בעולם, לכבוד ולתפארת לקהילת ביאליסטוק, שמראשית ייסודה בשנת תי"ח (1658), כעיירה "הסמוכה לטיקטין", ועד גידולה לקהילה עצמאית, בשנת תקנ"ה (1795), נתפתחה לעיר ואם בישראל משך מאה שנים של גידול תעשייתי ומסחרי עצום. בד בבד עם הגידול החומרי, גדלה ביאליסטוק גם כן כמרכז תורני ורוחני ציבורי יהודי, וקנתה לה שם כעיר שאהבת התורה ואהבת ישראל מרובות בה.

עם ראשית ייסודה של ישיבת "בית יוסף" בביאליסטוק קבעה לה הישיבה מקום בבית המדרש הישן בחצר בית הכנסת. על תקרת בית המדרש, המצויירת מעשה-אמן, היה רשום, שבית מדרש זה נבנה בתע"ה (1718). קירות החומה של בית המדרש היו כחומות של מבצר, ובצל קורתו הסתופפו עכשיו נערים ובחורים מצוינים, שגלו מרוסיה לפולין, למקום-תורה חדש. ואמנם, תוך זמן קצר הצליחה ישיבת "בית יוסף" בביאליסטוק לרכז סביבה נוער תורני; תלמידים מצוינים מישיבות שונות באו להתבשם מרוחה הכביר של ישיבת נאווארידוק.

ראש הישיבה, הרב יפה'ן, היה משמיע שיעוריו בכל שני וחמישי, בקיץ - בשעה אחת אחר הצהרים ובחורף - בשעה שמונה בערב. השיעור היה נמשך כשעה. אח"כ הייתה הישיבה נחלקת חבורות חבורות, ותלמיד מבוגר מן המצוינים היה חוזר על השיעורים בכל חבורה וחבורה, בתוספת ביאור והסבר. את שיחות המוסר היה ראש הישיבה עורך בליל שבת קודש בביתו, ובמוצאי שבת - באזני כל התלמידים. באמצע השבוע, בליל ד', היה משמיע שיחה מוסרית פרטית, לפני התלמידים המבוגרים בביתו.

ישיבת "בית יוסף" בביאליסטוק נהייתה תוך תקופת זמן קצרה למקום - המשכה המרכזי של תנועת "בית יוסף" - כישיבת נאווארידוק בראשיתה ובימי הומל. היו בה למעלה ממאתיים תלמידים מכל הגילים, ואף הצעירים שבהם היו מן הלומדים בפני עצמם, מבחינת הצורה הפנימית הייתה הישיבה מבוססת על יסוד העלייה בלימוד של התלמיד, פיתוח תפיסתו והבנתו, ורכישת ידיעות בש"ס ובראשונים, עד כדי יכולת לחדש חידושי תורה מקוריים. מן הצד השני, דאגה הישיבה להתפתחות השקפתו המוסרית וגבורת נפשו; הרחבת והעמקת רגשות יראת השמים, שיפור מידותיו הנפשיות של התלמיד, ונטיעת אומץ בלבו - לעמוד נגד זרמי החיים, שהנוער התורני נתקל בהם אחרי עזבו את ספסל הישיבה.

שיתוף גמור זה, של עלייה בתורה ובמוסר כאחד, השתקף בחיי הישיבה בכל עת. אף ההתמדה בלימוד הייתה מפליאה מאוד. הסדרים הקבועים היו מתחילים מסדר התפילה, בשעה 8.00, שהכל היו חייבים להשתתף בו. בשעה 9 כבר היו ספסלי הלימוד מלאים, ואווירו של בית המדרש היה רועש וגועש מקולות ההוגים והלומדים, בתורה. בשעה 2.00 אחר-הצהרים היו מפסיקים הלימוד לחצי שעה, לתפילת מנחה וללימוד מוסר. בשעה 2.00 היה סדר הלימוד מתחדש ונמשך עד שעה 9.00 בערב, ולאחר מכן - שוב לימוד מוסר ותפילת ערבית. אחרי דיבור של חצי-שעה במוסר, וארוחת ערב, שלא נמשכה אלא כרבע שעה, היה בית המדרש חוזר ומתמלא מהלומדים שהיו לומדים תורה עד שעה 3.00 בלילה. רבים מן התלמידים היו משכימים קום בבוקר בשעה 6.00, בשביל ללמוד עוד לפני תפילת השחרית. ההתמדה היתרה הביאה פרי רב בעליית התלמידים בלימוד - כל אחד לפי כשרונותיו. היו בין בחורי הישיבה, שחידושי התורה שלהם נדפסו כבר בימי בחרותם, כמו חיבורו של ר' ישראל יעקב קאניווסקי, "שערי תבונה", המשמש כיום ר"מ דישיבת "בני ברק", ישראל. והיו שהצטיינו הרבה בעבודת המוסר וביראת שמים, והייתה השפעה הדדית מרובה, ועין הנהלת הישיבה פקוחה, לעזור לכל אחד מהתלמידים לעלות במקצוע, שלבו שואף אליו.

הישיבה הייתה מאורגנת ועדים-ועדים, שהתנהלו על ידי גדולי התלמידים, שהיו מצוינים בחינוך ובעבודת המוסר. בין אלה היו בתקופה הראשונה: הבחור ר' ניסן רוזאנקר, הוא הרב ר' ניסן פוטאשינסקי, חתנו של הרה"ג ר' אלתר שמואלביץ ז"ל, שהיה אחר כך ממנהלי הישיבה, ונספה עם הטבח בישיבת בירזש, הי"ד; הבחור ר' אייזיק גראייבסקי, אח"כ אב"ד דנאריווקה, הי"ד, הבחור ר' אהרן אוגולניק, המכונה ר' אהרן קאמייר, אחר כך מנהל רוחני של ישיבת "בית יוסף" באוסטרובה, שנספה בוילנא, בתש"א, הי"ד; הבחור ר' יעקב זלדין, המכונה מוזירר, מנהל רוחני של ישיבת "בית יוסף" בלוצק, שנהרג עם חיסול גיטו ווילנא, בתש"ג, הי"ד. ועל כולם הצטיין בהשפעתו הגדולה להפליא הרב ר' יצחק אלחנן ואלדשאן, המכונה שירישבר, אישיות אצילה ומעיין הנובע, המפכה תמיד רעיונות מוסריים עמוקים וחריפים, שהיה אחר כך למנהל ישיבת "בית יוסף" באוסטרובצה ו"אהל תורה" בבאראנוביץ, ונהרג על ידי הנאצים בקופישוק דליטא, בתש"א, הי"ד. ראש הועד, שהיה מחנכה של החבורה, היה שם לב לפרט המסוגל הנוטה למוסר, לקרבו ולהשפיע עליו בדרך החינוך וההדרכה. החינוך היה מתבטא:

א) בעבודה עיונית במוסר, ברכישת ידיעות בראשונים. בחובת הלבבות, ברמב"ם וברבינו יונה, במפרשי המקרא הראשונים באבן עזרא וברמב"ן, וכן בלימוד מעמיק ורחב במדרשים.

ב) בשטח המידות, הפרישות, זיכוך המחשבה, חסד, ביטול ענייני הכבוד והגאווה, חינוך בביטחון.

ג) לעבודה המיוחדת שהייתה נעשית בלימוד המוסר בהתפעלות, ובעבודת התפילה בהתלהבות וברגש.

בשטח ההתפתחות העיונית היה לעזר גדול "הדיבור במוסר", מצד החניך, בכל אסיפה של הועד, וכן דיבור החברים הקבוע בסדר-הישיבה בכל יום, שנתפרסם בכינויו "בורסה דנאווארידוק" (נאווארידאקער בירזשע).

פרק מיוחד בעבודת המוסר, הייתה שיטת ניהול החשבון על ידי העובד במוסר בדבר מעשיו ופעולותיו בכל יום. בשביל להרגיל עצמו בכך היה העובד מנהל פנקס מיוחד, שהיה רושם בו לעצמו קצת פעולותיו בין אדם לחברו, ופעולותיו שבין אדם למקום, ובזה היה רושם לעצמו תיאור ממהלך-היום שלו. פעמיים בשבוע היו היחידים חברי הועד מתוועדים יחדיו לבירור מעשיהם, והיו מציעים פעולה אחת לדוגמא ולמופת, ומנתחים ומבררים את הפעולה הנידונה ומתווכחים ביניהם על כוחות הנפש שנתגלו באותה פעולה, וכיצד הייתה פעולה זו צריכה להיעשות בשלמות, ומה החסיר בה מי שעשאה, למען ידע איך לעשות בעתיד ולתקן מה שהחסיר.

עבודה חינוכית רגילה זו נמשכה כל השנה, אך היו במשך השנה תקופות מיוחדות לעבודה מוסרית, שהיו קשורות בחגים ובמשמעותם. למשל, בימי חג החנוכה היו מקדישים את תשומת הלב לתקופת החשמונאים, והיו מנתחים אומץ רוחם ומסירותם ועמידתם של המכבים על נפש קדשי האומה. וכל אחד היה משווה השוואה לתקופת ההווה בחיי האומה והפרט, ומעמיק להסיק מסקנות לגבי חינוכו ואורח-חייו הוא, כיצד לעלות ולהתעלות לאותה מדרגה עליונה. בימים ההם, היו כל בני הישיבה בועדים, ו"בדיבור החברים" ובשיחות המוסר הכלליות, דנים בעניין החשמונאים ומשמעותו.

בין חנוכה לפורים עסקו בעבודת המוסר במידת הביטחון, היינו: ביסודות האמונה יחד עם מעשים ממשיים, שישרישו בלב היחיד את מידת הביטחון בבורא עולם.

אחרי הפורים הייתה תקופה קבועה של "בדידות" - היינו: בעצם התקופה המקובלת כתקופת חופש היו בני הישיבה יוצאים לעיירות בסביבת ביאליסטוק חבורות-חבורות ומתבודדים בסביבה הפיוטית של העיירות בימי האביב. ובמשך החודש היו מכשירים עצמם להתעמק בהסתכלות בסוד החיים ולחזק את השאיפה לעלייה רוחנית. ימי "הבדידות" האלה נשארו תמיד חרותים על לוח לבם של כל משתתפי החבורות כרושם עז בל-יימחה, זכר לימי אושר ורוממות רוח. רבני העיירות האלה היו שולחים לא פעם מכתבי תודה והוקרה להנהלת הישיבה, על שניתנה להם בזה ההזדמנות הנדירה להשתעשע בדברי תורה עם תלמידי חכמים מובהקים אלה.

בימים של ערב חג השבועות, מר"ח סיוון ואילך, היו עוסקים בועדי-המוסר בתקופת קבלת התורה ובמעמד הר סיני. בשיחות המוסר היו מדגישים את הצורך וההכרח של זיכוך הנפש וטיהורה, בשביל לזכות לגילוי המעמד האלוקי ולקבלת תורה מסיני, וכן את חובת ההתמסרות ללא תנאי לציוויי התורה, במובן של נעשה קודם לנשמע. שלושת ימי ההגבלה היו משמשים לחינוך מעשי בפרישות, על ידי זהירות קיצונית בדיבור ובהסתכלות, לימוד המוסר בהתפעלות ועלייה לעולם האצילות על ידי הרינה והתפילה. ביום של ערב החג הייתה כל הישיבה מתייחדת חבורות-חבורות בבדידות בעיירות הסמוכות, לקבל את החג בקדושה ובטהרה.

תקופת אלול, שכבר הייתה נהוגה מאת אבי בעלי המוסר, ר' ישראל מסאלאנט, הייתה ראשונה במעלה בכל תקופות עבודת המוסר שבכל השנה. רעיון התשובה, שהיה מרחף באווירה של הישיבה, היה מזדכך בכל הבהירות, באופן שלא היה מקום לתחליף כלשהו לתשובה, של חרטה וקבלה סתמית, אלא כל אחד ואחד היה מברר לעצמו את מקום העבירה, או המפריע העצמי שבו, בשביל למנוע הפרת קבלתו על ידי מפריעיו. בפי כולם הייתה שגורה סיסמת הרמב"ם בהלכות תשובה, כי תשובה היא, ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", ואחרי ירח אלול הרגישו כולם כאילו נתחדשו בפועל ממש, וכדברי רבנו יונה, שאחרי התשובה "צריכין להיות כקטן שנולד".

סדרים דומים היו מתנהלים ביתר ששים הישיבות הקטנות והגדולות של תנועת נאווארידוק, על 4000 תלמידיהן. אמנם, ישיבת ביאליסטוק הייתה הגדולה והנכבדה שבהן ולפי עדותו של ד"ר מ. ווישניצר, שביקר בישיבה זו בשנת 1932, אף מצבה החומרי היה פחות קשה מאשר במקומות אחרים במדינת פולין, כגון למשל, בווארשה. בזמן ביקורו אף הוחל בבניית הבית החדש של הישיבה, ואף כי לא היו אז אלא שכבות אחדות של לבנים מונחות במגרש, היו הבחורים מלאים בטחון, כי "יבוא יום וייגמר הבניין".

ואמנם, הישיבה קיבלה תמיכות ממוסדות שונים בארצות הברית ובפרט מקרן חבקין, והבניין הושלם, באגרת לד"ר ווישניצר מאת הרה"ג אברהם יפה'ן בעניין התמיכה הנחוצה מקרן הישיבות של חאבקין להשלמת הבניין (המכתב הוא מי"ג כסליו תרצ"ט) נאמר בין השאר:
"מאז ביקר בישיבתנו הקדושה... נתווספו ספסלים בביהמ"ד. בניין הישיבה המתנוסס לתפארת בשכלולו והדרו כמעט שנגמר. רוב התלמידים, שהמה מערי הפרעות, עומדים בעוז ובאומץ נגד כל המפריעים ועוסקים בתורה ודעת ויר"א... אך הבניין דורש סכום גדול, ובכן מובן גודל סבלם של הת"ח בני הישיבה שהוא למעלה מנשוא, ה' ירחם".

המשך המאמר