|
בראשית שנת 1816 הוקם ביזמתו של הגאון ר' חיים טשרנוביצר בעל "באר מים חיים" ו"שער התפילה", הראשון לדאוג להקמת מוסדות צבור לקהילה, בית כנסת גדול בקישינוב הבירה, שנעשה במשך השנים למרכז הרוחני הגדול שמסביבו התרכזו מטובי הלמדנים ות"ח שבעיר. השפעתו הרוחנית של הרב החסיד (מא"כ בצפת 1817) נמשכה מספר דורות ויצרה אווירה תורנית-חסידית לתורה בבסרביה. ר' אריה ליבוש מלנצהוט, מקובל ופוסק, שכיהן אחריו בקישינוב, המשיך בהרבצת התורה ונתפרסם בספריו "חומת אריאל" ו"גבורת אריה". אחריו נתמנה הרב הצדיק ר' משה מסאווראן (עד 1838) מגדולי החסידות האוקראינית, שכיהן בארבע קהילות בבת אחת: קישינוב, ברדיצב, אומן ובלטה. הוא היה פוסק מכריע מפורסם. רבנים אלו יצרו רוח תורה וחסידות שהייתה לחומת נגן נגד זרם ההשכלה (שנת תק"ץ). הצדיק ר' ישראל מרוזין יוצר השושלת הסדגורית ובניו אחריו, מצודתם פירושה הייתה על יהודי בסרביה ועל קהילת קישינוב בפרט. אין פלא שפעולות הקהילות וכוון החינוך התורני-חסידי הושפעו ישר מחצרות הצדיקים ומפקודתם למנוע מהמשכילים להשתלט בבסרביה. תקופת-תגובה זו חשובה מאוד והיא נותנת לנו רקע היסטורי על ראשית הישיבה הקישינובית. ההתנגשויות בין החסידים והמשכילים הניעו כנראה את הראשונים, את ראשי קישינוב, לדאוג לחנוך הדור הצעיר שלא להילכד ברשת ההשכלה. מתוך התלבטויות אלו נוצר הרעיון להקמת ישיבה בקישינוב, אשר תלכד בין ד' אמותיה של ההלכה דור חדש של תלמידי חכמים שישמשו אח"כ חיל-מילואים לרבנות ולמשרות "כלי הקודש" בבסרביה, פודוליה ובמולדובה. הישיבה בשנות 1900-1860 הישיבה נפתחה בשנת תר"כ (1860) ומיד נהרו אליה מאות תלמידים מכל קציווי אוקרינה ובסרביה, פודוליה ומולדובה השכנות. התלמידים שגילם היה בין 19-12 קיבלו שם חינוך תורני יסודי. התכנית הרשמית הייתה אז לימוד הגמרא ומפרשיה, ופוסקים, הכל באווירה דתית-חסידית. זמן רב שימש מרכז תורני זה כתריס בפני המשכילים מרוסיה. מייסדיה הראשונים של הישיבה נמנים ראשי הקהילה החסידים משה הירש הילפרין, ישראל דוד שינברג, אליעזר קאושנסקי ונחום פרפר שציידו את המוסד בחבר מחנכים יעיל. ראש הישיבה הראשון היה הרב ר' שבתי משה, חסיד חבד"י שכיהן רק זמן קצר. אחריו בא הרב ר' אברהם בר, ת"ח מופלג וחסיד קרליני, מפורסם בבקיאותו ובחריפותו התלמודית. ראש ישיבה זה שכיהן במשרתו כארבעים שנה נודע במסירותו לביצור וחיזוק התורה. אף הוא הכניס אהבת למוד התורה והחסידות בלב מאות תלמידיו, ועוד בימי חרפי כשלמדתי בהישיבה היו מפארים שמו. הישיבה מקישינוב האצילה מרוחה על כל הסביבה בדרום רוסיה, ואף הפיצה מעיינותיה חוצה מעבר לנהרות הדניאסטר והפרוט, לאוקרינה ורומניה הישנה. עיקר מטרתה של הישיבה בראשית צמיחתה הייתה להקנות לנוער היהודי תורה לשמה, ולכן גם נמנעה מלתת אז תעודת הוראה למסיימיה, עד לשנת תר"ס. בדברנו על החינוך הדתי בבסרביה כדאי להזכיר מימרא שגורה בקרב יהודי רוסיה לפני המלחמה הראשונה, כשבסרביה הייתה אחת ממחוזותיה. |
- היהדות הליטאית, אמרו, היא הראש,
-הפולנית - הלב, -הבסרבאית - הרגלים של הגוף היהודי ברוסיה. |
|
ידועה הייתה בסרביה ביהודיה ה"איכרים", טובי-לב, פשטנים וגומלי חסד. בתקופה מאוחרת אחרי 1918 עם גידול המשק היהודי נתגלו גם כוחותיה הרוחניים והתרבותיים של יהדות בסרביה ברוח הלאומית והמסורת. על רחובות בסרביה ודרכיה המלאות ביצות ורפש היו מתלוצצים ואומרים: "בבית אלקים נהלך ברג"ש", הרי זה נוטריקון של ב'לשטעס, ר'עגענס, ג'ליטשען, ש'נייען". . .
רוח הישיבה בשנות 1900-1940 המעבר מבניין "ביהמ"ד הגבוה", מעונה הישן של הישיבה, לבנין מפואר חדש נתן הדף חדש לחניכים שמספרם עלה משנה לשנה והוסיף כבוד לחסידות הביסרבית. כמו כן התחילה הישיבה להעניק למסיימיה, החל משנת תרס"ח, תעודת הוראה, ורבים מהאברכים נתמנו אחר כך לרבנים, שובי"ם וסתם מלמדים ת"ח בקהילות שונות בבסרביה ומולדובה. מאז נקראה הישיבה הקישינובית בשם "ישיבה ציבורית ע"ש פרלמוטרקליגמן", והיוותה באמת מיזוג מלא של תורה וחסידות ועוררה את ההמון לתורה ולאמונה. עובדה היא שעד היום לא נתנו כותבי תולדות הישיבות מקום חשוב לישיבת קישינוב, היחידה במינה בדרום רוסיה. היו שם בישיבה תלמידים מכל רחבי אירופה, מזוויל ולאמזשע, מבריסק ואודיסה, וכל זה בשל סגולתה היחידה שאין תלמידיה צריכים לסובב על פתחי נדיבים ולאכול "ימים" כבשאר הישיבות באירופה אז. הנדיב פרלמוטר ומשפחתו לא חסכו מהונם ומרצם לשפר את מצבה הכלכלי וסדריה הפנימיים של הישיבה, מתוך דאגה שהתלמידים לא יחסרו כל טוב. |
|
התלמידים קבלו שם בקביעות ב"סטלובה" את שלוש ארוחותיהם על שלושת השולחנות הארוכים מכוסי-שיש ב"משמרות". חדר-האכל והפנימייה היו בקומה התחתונה ושניהם הצטיינו בניקיון ובסדר. התלמידים היו לבושים בגדים ארוכים (קשפאטעס) וכובעים מיוחדים להם. הישיבה התחלקה לארבעה "חדרים" (דרגות) וחדר והפנוי", כלומר, מיועד לאלה שהשתלמו כבר בלימודיהם ומתכוננים כבר להוראה. בין המלמדים הראשונים בישיבה היו עפ"י רוב יהודים חסידים שהחדירו בלב תלמידיהם התלהבות ואהבה בקיום המצוות המעשיות. התקופה השניה של הישיבה מתחילה עם התמנותו של הרב מסורוקי ר' מוטיל פרנקיל לראש הישיבה. הוא המשיך במסורת קודמיו והאציל מרוחו על התלמידים. במשך הזמן התחילו מדגישים בעיקר על לימוד הפוסקים והקנית ידיעות רחבות בהוראה למוסמכים. לשם זה הזמינו את הר"ר גמליאל, חסיד טשורטקובי ובקיא גדול בפוסקים. הוא הפליא את שומעיו בלמוד ה"יורה דעה", שהיה מקריא חלקים ממש בעל-פה. בזמנו שמשו המלמדים הללו: ר' שמואל בחדר א', ר' מיכל בחדר ב', ר' לייב בחדר ג' ור' גמליאל - ראש הישיבה הבוחן הראשי. המשגיח היה ר' שלום טשורטקובר הממונה על פקוח התלמידים ור' שמחה הסדרן. הייתה זו התקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, שנת שגשוג ופריחה להישיבה. אחרי ר' גמליאל נמנה לראש ישיבה ר' מרדכי מטיטיעוו אשר גם כן לימד שיעור ביורה-דעה. סדר הלמודים התחלק: ל"שיעור עיון", שהרבי היה מקריא מיום א' עד יום ג'. יום ד' היה יום חזרה ויום ה' יום בחינות; ו"שיעור פשוט", שהתלמידים היו צריכים ללמד בעצמם ולהבחן אחר כך. המסכתות היו על פי רוב: שלשת הבבות, שבת, חולין ונדרים. התלמיד היה לומד בכל "חדר" לפחות זמן או שני זמנים, חוץ מחדר ד' - בו לא פחתו מארבעה זמנים. כל "זמן" בחדר עליון היה מוקדש ללמוד שיטתי בפוסקים. בחדר ג' כבר למדו מחוץ לגפ"ת כל חלק א' של יורה דעה. בחדר ד' היו משלימים חלקו השני של יורה דעה, אורח חיים ואבן העזר. אלה שהצטיינו יפה קיבלו הורמנא על איסור והיתר והשאר המשיכו ללמד גם אחרי כן. בזמני עוד, כשלמדתי בישיבת קישינוב, היו גם הרבה אברכים שהקדישו זמן לתורת החסידות והקבלה. והשלב האחרון בהתפתחות ישיבת קישינוב מתחיל ביחד עם התמנותו של הגאון ר' יהודה לייב צירלסון (תר"כ-תש"א) הי"ד, לכסא הרבנות בקישינוב ולרבה הכולל של בסרביה בשנת 1910. לא תהיה שלמה תמונת החיים הרוחניים הבסרבאים וזו של ישיבת קישינוב מבלי להזכיר את תרומתו האישית של מורי ורבי הרה"ג צירלסון. הוא היה מנשיאי "אגודת ישראל" וממיצגיה הראשיים של יהדות רומניה בפרלמנט הרומני בבוקרשט (אחרי סיפוח בסרביה לרומניה ב-1918). כוחו רב היה בתורה ובמדעים. שולט היה הרב צירלסון בכמה שפות אירופיות וחוקר עמוק היה בחכמת ישראל, פוסק ומחדש בהלכה ומחבר ספרים בדרוש והלכה למעשה. הוא התפרסם בעיקר בעמדתו האיתנה מעל במת הסנט ובמלחמתו, מלחמת-מגן, נגד השלטון הקוזיסטי האנטישמי ברומניה. הרב הסנטור לחם בכל מרצו נגד המשטינים למען שווי זכויות למיעוט היהודי ברומניה: עם סיפוחה של בסרביה בשנת 1918 לרומניה בא זעזוע כלכלי ופוליטי לאוכלוסייה היהודית שנמצאה פתאום בין הפטיש והסדן. שתי השפעות-תרבות שונות, הרוסית לשעבר והרומנית החדשה, התנגשו זו בזו - והיהודים באמצע. תקופה זו נודעת לנו בתולדות הישיבה בקישינוב, אליה התחילו נוהרים תלמידים רבים מרומניה, באין גבול מבדיל ביניהם ולבין בסרביה. הישיבה גדלה כמה פעמים בכמות ובאיכות. רבים הושבו אחור מאפס מקום בין כתלי הישיבה לקבלת תלמידים נוספים על המספר הגדוש כבר. בעיקר השקיע הרב צירלסון, בתור נשיא הישיבה, כוח ומרץ לשיפורה ולפתוחה הרוחני של הישיבה. |
|
הרב הרים את קרן התורה על נס ונעשה לאב ולפטרון התלמידים. הוא גם היה הבוחן הראשי בסוף כל עונה פעמיים בשנה ואף אני זכיתי להיבחן על ידו עד שנת תרצ"ט. אף הוא יזם והקים בשנת 1923 את הגימנסיה העברית המפורסמת "מגן דוד" מיסודה של "אגודת ישראל" בקישינוב, שבראשה עמד כל חייו. מראשי מפעל ההצלה למען הפליטים מאוקרינה, מפעלי העזרה של מאות המוסדות החינוכיים והציבוריים שבקישינוב, ובעיקר השפעתו העצומה על חוגי השלטון הרומני למען החיל והאזרח היהודי, הקנו לו שם עולם בתולדות יהודי רומניה. הרב לא הבחין בסוגי עבודתו הציבורית בין תעמולה דתית לסידור קיבוצי הכשרה, בין עזרה סוציאלית לפעולה מדינית, ובעיקר להפצת העברית בקישינוב, הכל עלה יפה בידו לארגן ולהלחם להטבת מצב היהודים ולהרמת קרן התורה במזרח אירופה. הוא השתתף במפעלי הישיבה וחגיגותיה והיה מדובריה הראשיים. הרב שמר על המוסד ומפעלו כעל בבת עינו. ראוי לציין ששימש כנשיא אספת רבני רוסיה לפני מלחמת העולם הראשונה, בה השתתפו גאוני ישראל כה"ר חיים מבריסק, האדמו"ר הר"ש מליובביטש, ר' חיים עוזר גרודזנסקי ז"ל ועוד. כן היה נשיאן של שלש הכנסיות הגדולות של אגו"י. הרב צירלסון היה גם מראשי ציוני רוסיה בשנת תרנ"ח, וחבר הנשיאות באסיפת הרבנים בקראקו בשנת תרס"ג, כשהרבנים נשאו את שבועתם ההיסטורית נגד אשמת היהודים בעלילת דם 14). מזכויותיו של הרב צירלסון כדאי להזכיר ביטול גזירת שר ההשכלה הרומני להחדיר את הרומניזציה לתוך בתי-הספר היהודיים ולהכריח את התלמידים לחלל את השבת. כוחו רב לו גם בספרות העברית, ורבים מאמריו על רעיון חיבת ציון וישוב ארץ ישראל. מהם נתפרסמו ב"המליץ", תרנ"א-תרנ"ט; "הפלס", ו"הצפירה" - תרנ"ח-תרנ"ט. הרב אף ניסה את כוחו בשירה. דאגתו לחינוך הדתי של הבנים משתקפת באחד מכרוזיו הרבים לרבני רומניה, בו דורש מהם "... להזדרז ולייסד בכל עיר ועיר אגודות, אשר תכליתן תהיה: להפיץ ולהרים בין ההמון בשכל טוב, בנחת ובנועם את ידיעת הדת, שמירת המצוות השמעיות והשכליות, וגם להשגיח בעין פקוחה על החינוך בבתי "תלמודי-תורה" ובה,,חדרים", שיתאים בכל תכנו לרוח התורה והמצווה עפ"י משטר ישר ונאה, אשר ימצא חן בעיני אלוקים ואדם"15. על פעולה תורנית-תלמודית בבסרביה, ומציאותן של אגודות מיוחדות ללימוד התורה והתלמוד, יעיד הרב י. ל. מיימון - יליד בסרביה. בשנת תרס"ז הוציא הרב י. ל. פישמן (מיימון), שהיה אז רב בעירת אונגני הביסרבית את הירחון התלמודי-ספרותי בשם "היונה", שיצא לאור ע"י אגודת "מפיצי התלמוד", שעמדה תחת השגחת ר' שמעון שלמה ווערטהיים, אבד"ק בענדערי 16. בהשפעתו של הרב צירלסון נפוץ החינוך הדתי ונוסדו מוסדות חינוך חרדים בקהילות בסרביה משאיפתו הכנה לבסס את הקהילה על יסוד התורה והדת. בהשגחתו הוציאו לאור את העיתון הראשון של אגו"י ברומניה "די וואך" שבו השתתף בקביעות. מספריו החשובים בהלכה ובדרוש הם: |
"עצי לבנון",
"הגיון לב", "מערכי לב", =לב יהודה", "גבול יהודה" ועוד. |
|
ובהעלותי בזיכרוני דמות דיוקנו האבהי ועיניו המביעות אהבת הזולת, אינני יכול להימנע מלהעיר שלא רק שהיה נשיאה של ישיבתנו והחותם על תעודת ה"סמיכה" לרבניה, אלא הסמל החי של כל חניכי הישיבה שבאו להתחמם לאורו וליהנות מאצילותו ואישיותו הנפלאה. ביניהם זכיתי אף אני להימנות עד פרוץ המלחמה. אהבה רבה אהבנו רבנו התלמידים היו לו כבנים, ומרוחו הנלהבה האציל על כל חניך אהבה עזה לתורה ולישראל. לזכרו הקימו אחרי המלחמה קבוץ חלוצים דתיים, צעירי אגו"י בקלוזש-רומניה. בהשגחתו הכניסו לתכנית הלמודים בהישיבה מחוץ לגפ"ת גם למוד התורה והמפרשים בכל ערב שבת בבקר ואף פעולות-חינוך אחרות. בזמן האחרון שלפני המלחמה, בלומדי שם, כיהן כראש הישיבה הדיין מקישינוב ה"ר משה הינשפרג ז"ל, והרבנים המלמדים ה"ר יעקב ריבילסקי, ה"ר אלטר, יהודי חינני ואהוב לתלמידיו (בסעודות מלווה מלכה שסידר בביתו), הר"ר דוד צימרינג, שהיה אח"כ ר"מ בישיבת "בית אברהם", מיסוד אבא מורי הרה"ג מהרי"ב אב"ד שטיפאנעשט, והרב ר' בן ציון שיינברג הי"ד ר"מ ליו"ד ופסקים. המשגיח היה ר' ישראל קריזלמן, והנשיא - רי"ל צירלסון הי"ד. מספר התלמידים היה 120. חורבן הישיבה ב-13 לחודש יוני 1941 כשהתקרבו הפולשים הנאצים והרומנים לבסרביה, הועברו אלפי יהודים, וביניהם ציונים, לאזור רוסי רחוק, ופירוד האחים בעל כרחם נעשה לצמיתות. מעתה מתחילה תקופת רצח והשמדה. הותרה הרצועה. בקישינוב הבירה נשארו בשעת כניסת הרומנים ב-22 ביוני 1941, רק כ-12 אלף יהודים מתוך 50 אלף שהיו שם בימי הרוסים. אלפי יהודים יצאו לגולה תחת מטר הפצצות הגרמניות ורבים מהם נפלו בידי התליינים הנאצים ימ"ש 17, הקלגסים הרומנים הפציצו את העיר, ובין אלפי החללים נפל אז גם הרב י. ל. צירלסון הי"ד בביתו ברחוב חרוזינו 32, כשגופו התרסק מפצצה. העיר הפכה חרבות. ביום 13 לחודש יוני 1942 הצהירו הגרמנים על קישינוב כעל עיר "נקיה מיהודים"18). רבים גורשו למחנות ההשמדה בטרנסניסטריה. עלה הכורת על קישינוב היהודית - "עיר ההריגה". אך מעטים נצלו, זעיר שם, זעיר שם, לעמק הבכא שבטרנסניסטריה, אודים מוצלים מאש הגיהינום שראיתי במו עיני. תקופת הקיום של הישיבה מקישינוב משנת תר"כ עד שנת ת"ש הטביעה את חותמה ועיצבה בהרבה את דמותו של הדור העברי בבסרביה שחונך בה על ברכי התורה והדת. מחניכי הישיבה יצאו הרבה רבנים, מפיצי אור היהדות והחינוך הדתי בגולה ובישראל, למרחב התרבות העברית הלאומית ומרחיבי האופק היהודי השלם. החינוך הדתי בבוקובינה בטשרנוביץ הבירה היה ישוב יהודי עוד במאה העשירית, תקופת ההגירה בקרב הכוזרים-היהודים שהקימו ישובים רבים בוואלאכיה, מולדובה, בוקובינה ורייסין. על מצב היהודים וחייהם שם במאה הט"ז נוכל לראות מתוך ספרי הלכה כ"שו"ת של מהר"ם מלובלין" 1 "שו"ת ב"ח הישנות והחדשות" לה"ר ר' יואל סירקיש 2, ובס' "משאת בנימין" 3. כצורתה של הגילדה הייתה גם צורת ה"קהל" או קבריאסלה זשידובילור" במאה הי"ז, שביחד עם "טובי העיר" והרבנים דאגו למוסדות הציבוריים והדתיים, הצדקה, וחינוך הבנים. הללו שמו לחוק את חובת הלימוד ב"חדר" בפיקוחם של גבאים מיוחדים מראשי הקהל. היהודים ברומניה דיברו אז רומנית, וכנראה הייתה זאת גם לשון ההוראה בה"חדר". מאז ומתמיד הייתה טשרנוביץ קהילה יהודית טיפוסית, בה פעלו זרמים שונים, כוחות אבירים בתולדות המחשבה והלך-רוחו של עמנו. הקרבה להרי הקרפטים ולערי בסרביה ואוקרינה הפכה את בוקובינה לערש החסידות שצמחה שם בעיקר עם התפתחות השושלת מקוסוב וזו של סדגורה, מצאצאי הצדיק ר' ישראל מרוזין זצ"ל. עיירות נעשו בעלות-שם בין לילה בתולדות החסידות הגליצאית והרומנית, ובעיקר באלו שהצדיקים אוו למושב להם כסדיגורה, בויאן, וויזשניץ, שהשפיעו אח"כ על ההווי היהודי בקהילות המדינה, ואף שלחו פארותיהם מעבר לגבולות. אף ההשכלה מצאה קן לה בבוקובינה, וטשרנוביץ הפכה לבית-קבול החסידות וההתנגדות-המשכילית. ידועה לנו טשרנוביץ כעיר של חכמים וסופרים, חסידים ואנשי מעשה. ולמרות החיקוי לעיר וינה והשכלתה הגרמנית-יהודית המתבוללת, חיו להם יהודי בוקובינה חיי שקט ושמרו על שמריהם. ולכן, לזרם הטמיעה המערבית גרמנית במאה הי"ח שחדר לסביבה זו, התנגש רעיון חיבת ציון וההכרה הלאומית של יהודי בוקובינה. אף יצאו מוניטין לטשרנוביץ באינטליגנציה היהודית המופלאת שלה ובנציגיה היהודיים בפרלמנט האוסטרי ואח"כ בפרלמנט הרומני. מתוך תעודה כתובה ב-13 במאי 1774 נודע לנו על בניין בית כנסת בטשרנוביץ בסוף "מאה הי"ז, וכבר אז מוצאים אנו בית "תלמוד תורה" גדול בעיקר לבני-העניים מטעם הקהילה. מצבה הכלכלי העשיר של טשרנוביץ וסביבותיה שימש כוח-כהפיכה ליהודי גליציה ורוסיה שבאו לבוקובינה לשפר מצבם. המצב הורע בימי הקיסר יוסף השני אחרי 1786, כשטופחה בוקובינה לגליציה. ובהינתן "כתב הסבלנות" חויבו היהודים לייסד בית-ספר נורמלי גרמני יהודי ונאסר לימוד התלמוד לנוער. תגובתם של ההורים החרדים למסורת חישלה את רצונם להמשיך ביתר שאת בחינוך הדתי, למרות הקנס והעונש שהוטל עליהם וזרם ה"משכילים" ששמחו ותמכו בגזירת המלכות. הקיסר ניסה לשבור את האוטוריטה של ה"קהל" היהודי והחליף את ה"חדר" וה"תלמוד תורה" העברי בבית ספר גרמני מטמיע. אף הוטל על הרבנים לנאום שלוש פעמים בציבור לטובת התיקון החדש ותועלתו החברתית ליהודים. גזירותיו האכזריות מתוך כפיה של יוסף השני זעזעו את החברה היהודית וגרמו לעיצוב דמותה של טשרנוביץ ויהדות בוקובינה לעתיד. על שנאתם הכבושה של החרדים לקיסר הנאור ולשאיפותיו ה"אנושיות", ידוע לנו מספרות החסידית, בה רווחת האגדה האופיינית על מלחמתו המפורסמת של הצדיק ר' לייב שרה'ס מתלמידי הבעש"ט (ת"ץ-תקנ"א) על ביטול חוק החינוך המתבולל לילדי ישראל משנת תקמ"א מטעם הקיסר. |
ומעשה שהיה כך היה. פעם עבר הקיסר יוסף השני דרך עיירת ילטשיקוב בפודוליה, מקום מושב הצדיק (משנת תקמ"ט) ונשברו כל צירי אופני מרכבתו. כעס הקיסר והרגיש שקללת הצדיק התערבה כאן להקניטו, רגז ואמר, שאמנם ימות בקרוב, אולם גם רבי לייב אחת דתו להמית. לא נח הקיסר עד שהביאוהו לביתו של הצדיק, כשנכנס ולא מצאו, פנה לבני הבית בצעקה, - "תאמרו לו כשיבוא, שאיני יכול עוד לסבול ייסורים כאלה, הולך אני למות, אולם גם הוא לא יחיה".
חזר הקיסר מיד לוינה במרכבתו המתוקנת וגם ר' לייב שב לעת ערב לביתו. ברם, אך דרכה רגלו על מפתן ביתו, התיימר בצעקה: - אוי לי, כבר נכנסה הטומאה לביתי". וכשספרו לו דברי הקיסר, קרע את בגדיו התאנח ואמר: - "אם נגזר עלי מן השמים, הריני מקבל את הכל באהבה". וביום ד' לחודש אדר ב' שנת תקנ"א כשנפטר הצדיק ר' אריה לייב שרה'ס, בו ביום מת גם הקיסר5. |
|
התקופה שלאחרי-כן מסתכמת עם ניצחון החסידים על המשכילים בעיקר בטשרנוביץ בהשפעתם הגדולה של "חצרות" הצדיקים בבוקובינה. הודות להשתדלותו של הגאון החסיד ר' חיים בן שלמה, הנודע בשם בעל "באר מים חיים", חוסלו בתי הספר הגרמניים. הרב שהיה לפנים אב"ד בקהילות מוהילוב, קישינוב ובוטשן היה ענק בתורה, חוקר הגיוני ובעל מעשה נפלא. השפעתו הגדולה הייתה גם בבוקובינה; גם בגליציה ורומניה. תלמידו של הצדיק המגיד ר' יחיאל מיכל מזלאטשיב וגיסו של הרב הצדיק ר' יהושע השיל "הרב מאפטא", התפרסם ר' חיים מטשרנוביץ בשם "איש השבת" הודות לחיבורו "סידור של שבת" (פאריצק, תקע"ז) ולדיוקנו האופיינית שהאירה על קהילתו באור קדושת השבת. בית מדרשו הגדול שנגמר בשנת 1796 שימש למרכז תורה, יראה וחסידות. הרב חיבר ספרים הרבה ביניהם "ארץ החיים" ב"ח (טשרנוביץ, תרכ"א), ובעיקר "באר מים חיים", ב"ח (טשרנוביץ, תק"פ-תר"ט), והוא פירוש על התורה שנתקבל בין החסידים כלימוד רגיל לעונג שבת. ר' חיים עלה ארצה ישראל בשנת 1807 ומ"כ בכ"ה כסלו תקע"ג, במערה בצפת הנקראת על שמו. אמנם זכה הרב ושנים רבות אחריו הקימו בטשרנוביץ ישיבה על שמו. בשנת 1833 כיהן בטשרנוביץ הרב ר' יצחק שמשון בן אביגדור הורוויץ-מייזלש, לפנים רבה של זלקווה, ונמנה כאב"ד של מדינת בוקובינה עד שנת 1870. הוא חיבר שו"ת גאוני בתראי" (טשרנוביץ, תר"כ). ואף על פי שלא זכתה טשרנוביץ לישיבה עד לזמן האחרון. בכל זאת הצטיינה להיות הראשונה ברומניה בעלת דפוס עברי עוד בשנת תק"פ, משם יצאו לאור אלפי ספרי קבלה ויראה בישראל6). חשיבות מרובה להוצאת "הש"ס הטשרנוביצי" בהידור ובנוסח מתוקן שנדפס בשנת 1835. "ישיבת באר מים חיים" בטשרנוביץ כדאי לציין שהחל עם המאה הי"ט, והגירתם של יהודי גליציה ואוקרינה ובוקובינה, תפסה לשון האידיש את מקום הרומנית, ויהודים אלה השפיעו הרבה על החיים הרוחניים והחינוך התורני בבוקובינה. נוצרו "חדרים" חדשים בנוסח גליציה בעלי שלש דרגות: |
"חדר דרדקי",
"חדר ערבוביה" ו"חדר מלמד גמרא". |
|
חדרים כאלו התקיימו כמעט בכל עיר בבוקובינה.
ביוני 1940 סופחה צפון בוקובינה ביחד עם בסרביה לרוסיה הסובייטית ובתוכה גם טשרנוביץ הבירה. כשנכנסו הרוסים לטשרנוביץ קיבץ הרב מסקוליען הר"ר אלכסנדר זוסיא פורטוגל מלמדים ורבנים אחדים וסידרם בבתי מדרשות, ביניהם הרב שמחה דרברמדיגר בהקלויז מסדיגורה, וככה לימדו בחשאי והפיצו תורה למאות תלמידים במחתרת. הרב היה גם רוח החיים ודאג לתקציב המלמדים. ובשנת 1945 כששבו הרוסים לטשרנוביץ, הציל הרב הנ"ל במסירות נפש יותר ממאה יתומים, והוציאם אח"כ לחירות ולעליה לא"י. ככה עבר גם מרכז ציוני-השכלתי זה למאחורי פרגוד הברזל. שנה אחר כך בפרוץ צבאות רומניה לשוד ורצח בבוקובינה, נפלו גם יהודי טשרנוביץ בידי התליינים שעשו שמות בגטו העיר. נחרץ הגורל על יהודי טשרנוביץ ב-14 לאוקטובר 1941, כשקרונות הרכבת הגדושות גולים, ביניהם האדמורי"ם ממשפחתי, משפחת בויאן הי"ד, המלובשים בגדי יום טוב וספרי-תורה בידיהם, הלכו את דרכם האחרונה. מבין 50 אלף יהודים שבטשרנוביץ גלו הרבה למחנות טרנסניסטריה לסבל איום ולחלאות מוות. את שיירות הגולים ראיתי ב- 1941 על גדות הדניאסטר בתחנת וולטשינץ-אטאקי, עד-ראייה לגירוש ורצח המוני בין הדניאסטר והבוג. והנה דברי העיתון הנאצי "פוילקישער ביאובכטר" מאוגוסט 1941 על טשרנוביץ: |
"כל העיר היא כבית-קברות. . . " 8.
|
| במוצאי יום הכיפורים תש"ג עברנו דרך טשרנוביץ בדרכנו למחנה ההסגר שביידיניץ, ועיני ראו בחורבן העיר ועיי הגטו היהודי שנאלם לעולמים. |
| המשך המאמר |
|---|
