אדוני ראש המיניסטרים

בנאומך בפרלמנט ביום ה- 18 בנובמבר 1944 דרשת להשמידנו השמדה טוטאלית. איום זה היה יכול להביא את חיילינו ומפקדיהם לידי יאוש מוחלט, ולידי החלטות הנובעות מייאוש כזה. אם אמנם הננו עומדים - אנו, חיילים נרדפים של אומה מושמדת - בפני השמדה פיסית, הרי רשאים היינו, ואולי חייבים היינו, לחזור על קריאתו של אחד מאבותינו, שמשון: "תמות נפשי עם פלשתים"! במקרה כזה, הננו יכולים להבטיחך, אדוני ראש המיניסטרים, היינו מכים, לפני רדתנו שאולה, ב"פלשתים"' המשעבדים אותנו כיום, לא פחות, מאשר הכה במשעבדי עמנו הגיבור הקדמון.

אין בנו יאוש

אך לא. אין בקרבנו יאוש סופי ומלחמתנו איננה מלחמת יאוש. לא ניקרו עדיין עינינו מלראות נכוחה את המצב על כל האספקטים, המדיניים והמוסריים שלו; לא השתררה בתוכנו אותה מרירות תהומית, שהשתלטה בלבו של שמשון, על אשר אחים הסגירוהו בידי רודפיו: ובעיקר, שמשון היה יחיד, שרק ניצני גבורתו וכוחו חזרו עליו ברגע האחרון לחייו; אנו ציבור, שכל גבורת ישראל הקדמונית חזרה אליו מתוך מגע ישיר עם אדמת המולדת הרוויה דם גיבורים וקדושים מדור לדור. וגבורה זו לא רק אלינו חזרה, אלא אל רבבות צעירים עברים אחרים, אשר ימשיכו במלחמה גם בנפול החייל האחרון בשורותינו. שליחיך יצליחו אולי, במחיר גבוה, להשמיד אותנו, אולם את אשר אנו מיצגים בקורות עמנו, את רוחו של בר-כוכבא. לא ישמידו לעולם.

הודות לאמונתנו זו, המוצאת את אישורה בכל העבר הגדול של עמנו הנצחי, אין אנו מיואשים, אף על פי שהקריאה להכחידנו יצאה מפי ראשה של אימפריה אדירה, מפי גדול בניה ומגיניה, העומד באחד המקומות הראשונים בין אלה שיקבעו, או ינסו לקבוע, את גורל העולם כולו. ובתוקף האידיאל הגדול, שלמענו הננו שופכים את דמנו, הרינו מרשים לעצמנו, לאחר שהואלת לבקר את דרכנו מעל הבמה האנגלית העליונה, לפנות אליך בדברי תשובה חייליים, גלויים ופשוטים.

המלחמה הינה טרגדיה

יורשה נא לנו לומר בראש וראשונה, כי את המלחמה הזאת, המתנהלת זה שנה בארץ הקדושה - לא רק את המאורע האחרון בקהיר, הנובע משיטת-מלחמה שלא קיבלנוה - הננו רואים כטרגדיה גדולה. זוהי טרגדיה אנושית, אנגלית, ועל הכל - טרגדיה יהודית.

במלחמה זו לא היה צורך. ואוי לכולנו על אשר הוכרחנו להתחיל בה. אכן, אנחנו היהודים ראינו בעמך במשך דורות עם ידידותי, עם חופשי, עם תרבותי אשר ינק את מסורתו מאותו מקור, שנתן לנו חיי עולם: מן התנ"ך. אמנם, גם בין מלכי אנגליה נמצא מלך, אשר גירש את כל היהודים, כדוגמת פרדיננד ואיזבלה, מארצו. אך מקרה זה קרה לפני הרבה מאות שנים, ובמשך התקופה הבאה עמדה אנגליה, בדרך כלל, לימינו של העם העברי בתלאותיו בכל אתר ואתר. ואת זאת לא שכחנו; העם תעברי אינו שוכח.

הצהרת בלפור

והנה עשתה אנגליה צעד שלא היה כמותו אלא בהחלטת כורש הפרסי: היא הצהירה קבל עולם, כי עזור תעזור לעם ישראל לחזור לארצו ו"לבנות מחדש" את ביתו, את מדינתו. גם אתה, אדוני ראש המיניסטרים, עמדת אז על פסגת ההר, ממנה הושמעה הבשורה הגדולה לעם ישראל. אתה יודע, ויחד עם הזקן הגדול ללויד ג'ורג', והלוחם הגדול מרשל סמטס, אישרתם זאת בגלוי, כי מחבריה של "הצהרת בלפור" לא התכוונו לישוב חצי מיליון יהודים עם "אוטונומיה תרבותית" במדינה ערבית-פלשתינאית שצריכה לקום, לפי הספר הלבן, בשנת 1949. הם גם לא התכוונו ל"מדינה" שהיא גטו בחלקה הזעיר (של החלק המערבי) של ארץ-ישראל. הם התכוונו - וזאת אישרת בפירוש - למדינה עברית בת מיליוני תושבים, שיעזבו את "מצרים" העולמית, ויחזרו לאחר שנות נדודים ושחיטות לארץ אבותיהם.

מדוע ניתנה הצהרת בלפור?

זו היתה ההבטחה, וזו ההתחייבות הבין-לאומית. ולא לנו, לחיילים, לדון מהי התועלת שקיוויתם להפיק והפקתם ממנה בימי המשבר הגדול של שנת 1917. עלינו רק להזכיר את אשר אמר המדינאי ללויד ג'ורג' בקשר עם מתן הצהרת בלפור. הוא אמר:

הצהרה זו ניתנה בימים הקשים ביותר לקואליציה, לא מתוך סנטימנט, אלא מתוך כוונה פוליטית, על מנת לזכות באהדתה ובעזרתה של היהדות העולמית, וביחוד של היהדות האמריקאית.

ועזרה זו קיבל ראש המיניסטרים אז; היא ניתנה לאנגליה בהיקף מכסימלי.

אנגליה הפיקה תועלת מהצהרת בלפור

אין אנו רוצים לעמוד במיוחד על התועלת הישירה שאנגליה הפיקה מהבטחתה לציונות במזרח התיכון. אנו רק מרשים לעצמנו להזכיר, כי לולא "השליחות ההומניטרית", שאנגליה לפי טענתה קבלה על עצמה, היה קשה לה לעמוד בפני דרישותיה של צרפת לשליטה ב"סוריה", כפי שמושג זה פורש בימים ההם על סמך המסורת האדמיניסטרטיבית של טורקיה. אכן, צבאותיו של אלנבי - ובתוכם הלגיון העברי של ז'בוטינסקי ופטרסון - כבשו, במובן הצבאי, את ארץ-ישראל; אבל הציונות היא אשר השליטה את אנגליה, במובן הפוליטי ולמען הגשמת "השליחות", בארצנו הקדושה.

יכולנו למנות עוד הרבה סעיפים, המוכיחים כי השותפות שאנגליה עשתה עם עמנו בשנת 1917, הביאה לה תועלת מרובה הן בתקופת השלום והן בזמן המלחמה. אך כאמור, אין אנו אנשי פוליטיקה; אנו חיילים. ובתור כאלה הננו עומדים ביחוד על אותו גורם שהוא יקר מכל לחייל: הכבוד.

אנו דורשים את קיום ההבטחה שלכם, את קיומה של ההתחייבות הבין-לאומית שקבלתם על עצמכם. הפרתן הברוטלית של ההבטחות היא שהביאה לידי הטרגדיה ההיסטורית של מלחמה זאת.

מה אמרת בהיותך באופוזיציה?

לפני חדשים מספר סיפרת, אדוני ראש המיניסטרים, לפרלמנט, כי הנשיא רוזוולט, המנהיג הגדול של הדמוקרטיה האמריקאית הגדולה, לא קבל את הצעתך לכריתת ברית מיוחדת על השתתפותה של אנגליה במלחמה נגד יפאן. באומרו, כי "דברה של אנגליה מספיק". זו היתה הודעה מלבבת. אך הואל נא לזכור, כי עוד לפני 25 שנה מסר לכם הודעה כזו לא יחיד גדול, אלא עם שלם, גדול ואומלל. מתוך אמונה, כי "דברה של אנגליה מספיק", הלכנו לארץ ישראל, הרווינו את האדמה שהפכה במשך דורות למדבר, בזיעה ובדם: בנינו ערים וכפרים: פיתחנו תעשיה וחקלאות; הקימונו מפעל התיישבותי שאין דוגמתו במאה העשרים, אבל מה על "דברה של אנגליה"? לא אנו צריכים לתת תשובה לשאלה זו; אתה נתת אותה.

נתת את התשובה בנאומך המזהיר בבית הנבחרים לאחר פרסום הספר-הלבן בשנת 1939. בהיותך באופוזיציה אמרת אז, בסגנונך הציצרוני, כי תעודה זו היא תעודה של התכחשות והפרת אמון, אשר ניתנה למען נוחות ותביא לא שלום אלא היפוכו. שאלת בחרדה: מה יגיד העולם על יושרה של אנגליה, אם תתקבל תעודה מחפירה זו הקובעת -

"בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, אם תתקבל תעודה מחפירה זו הקובעת כי אין זו מדיניותה של הממשלה הבריטית להפוך את ארץ - ישראל למדינה עברית?"

העם העברי התאכזב מאנגליה

הנשיא רוזוולט מאמין בהתחייבותה של אנגליה ונציגה, אנו מאחלים לו שלא יתאכזב; יתכן שהוא לא יתאכזב, כי הרי יש לנשיא ולמדינתו האדירה צי ואווירייה וצבא, ותותחים וטנקים, והם דרושים לאנגליה יותר משעזרת אנגליה דרושה לארצות הברית. אבל העם העברי, המחוסר כוח פיסי, התאכזב, התאכזב מרה מ"דברה של אנגליה". זוהי עובדה, שאתה בעצמך, אדוני ראש המיניסטרים, אישרת אותה.

הרשה נא לנו אפוא לשאול אותך, אדוני ראש המיניסטרים: האם חוסר כוח פיסי ואי שימוש בו, היא הסיבה שבגללה הרשיתם לעצמכם להפר את אמונו של עמנו?

פנינו אל מצפונכם

כי הרי לא חדלנו לפנות אל מצפונכם. על אף כל מעשי הבגידה לא הגיבה היהדות במשך 25 שנה אלא בצורה זו: קריאה אל מצפונה של האומה הבריטית. האדמיניסטרציה שלכם ערכה - בידי אחרים - 4 פוגרומים על בני אומה, שכל קורותיה בגולה הן פוגרום אחד גדול. ואיך הגיבונו? צעקנו אליכם.

הוצאתם שלושה "ספרים לבנים", וכל אחד מהם גזל מאתנו את זכותנו למולדתנו; הראשון מהם, שיצא בחתימתך, גזר מארצנו שני שלישים משטחה והפך את העליה העברית החופשית - את מסע הריפטריאציה של בנים שבים לגבולם - לאימיגרציה, אשר ממדיה נתונים לשרירות לבו של שלטון עוין. מה ענינו לגזירות אלו? פנינו אליכם במחאה מרה וסמכנו על יושרכם. בינתיים התקרבה היהדות האירופית לקצה הגבול של התהום.

אתם מנהיגי אנגליה, ידעתם, כי המלחמה עם היטלר היא בלתי נמנעת: אתם ידעתם, כי אם תפרוץ מלחמה לא יהיה מעצור באירופה המרכזית-המזרחית בפני הגייסות הפראיים: אתם ידעתם - אפילו נוויל צ'מברלין אישר זאת בנאום שנשא אחרי נפילת פראג - מה יהיה גורל היהודים, אם גרמניה תשתלט על אירופה. את כל זאת ידעתם. ואף על פי כן - ואולי בגלל זה?! - העמדתם סכר, הקימותם חומה בצורה נגד זרם העליה העברית; זרם זה היה עצום; הלחץ של יהודי אירופה על ארץ-ישראל דמה לסטיכיה. אבל למרות זה - ואולי דווקא מפני זה - הועמד הסכר; אחינו נאלצו להישאר בסכנת-מוות. אפילו לאחר שההשמדה ההמונית התחילה, ואתה אדוני ראש המיניסטרים היית אחראי למדיניות הבריטית, לא שיניתם את מדיניותכם כלפי העם העברי; לא פתחתם את שערי ארץ-ישראל; לא בטלתם את "תעודת ההתכחשות"; הסגרתם את עמנו לכליה והשמדה. מה היתה תגובתנו לבגידה איומה זו, שעלתה לעמנו בדמם של ששה מיליונים מבניו? איך הגיבונו במשך 4 שנות מלחמה, עת אנגליה עמדה בסכנה? קראנו שוב למצפונכם וזעקנו זעקה מרה.

אחרי 25 שנות מחאה - יצאנו למלחמה נגדכם

במשך עשרים וחמש שנה, למרות כל מעשי החיסול וההתכחשות, לא נלאינו מלפנות במחאות מילוליות אל האומה הבריטית. הייפלא אפוא, על שסוף כל סוף יצא הנוער העברי במולדת למלחמה ישירה נגד משטר-אימים זה? אם יש על מה להתפלא, הרי על כך, שכה מאוחר יצאנו למלחמתנו, וכה מעטים הקורבנות שהפלנו בין משעבדינו. ואת סיבת התופעות הללו יסביר יפה החייל האמיץ, הקולונל פטרסון. הסבלנות היהודית ורגש הרחמים היהודי הם שגרמו לדחייה כה מוזרה ולהגבלה כה אנושית של מלחמתנו.

עתה הננו נלחמים. הננו מוכרחים להלחם. אין אנו יכולים אלא להלחם. ובגלל מלחמתנו זו, שאין צודקת ממנה, הנך דורש להשמידנו השמדה פיסית. במקום לבטל את סיבותיה, במקום לתקן את העוול שנעשה, גם לפי דעתך, לעמנו ע"י הממשלות הבריטיות, בין אלו שנגדן נלחמת בתור מנהיג האופוזיציה, ובין אלו בהן כיהנת כמיניסטר, או כאחראי הראשי. ואילו מאת הישוב העברי - זה הישוב של יתומים, אשר בגלל מדיניותכם שוכלו מכל משפחותיהם - הנך דורש למלא את התפקיד השפל והמשפיל, את תפקיד המלשין הקיבוצי, את תפקידו של דיריו ודארנן.

אנו רשאים לשאול, בקשר עם הדרישה האחרונה, מדוע לא נדרשה עזרה זו מן "העדה" הערבית, עת בניה, שהוסתו ע"י "הגורמים המעונינים", רצחו מאות יהודים בארץ זו? רשאים אנו לשאול, האם פניה זו לא באה אז, כיון שנהרגו גברים וילדים יהודים, ונאנסו ונשחטו נשים עבריות? ואולי לא באה הדרישה, היות והשלטונות לא היו מעונינים כלל וכלל בחיסולו של הטרור הערבי? הן מר מקדונלד נימק את פרסום הספר הלבן ברציחות אלו, והוא קרא להן בפני ועדת המנדטים "מחאה נשגבה של העם הערבי שאינו רוצה לוותר על אדמתו".

אין לצ'רצ'יל זכות מוסרית לדרוש שנסגיר אחים

אנו מרשים לעצמנו לא רק להציג שאלות אלו, אלא גם, בכל הכבוד לאחד מגדולי האנושות, לשלול ממך את הזכות המוסרית לפנות אל אחינו, ואף אל יריבינו, בדרישות כאלו. זכות זו הננו שוללים לא רק בגלל השתייכותך לאומה אחרת, אלא גם בגלל סבה ממשית.

אתה טוען, כי הנך ידיד ותיק של הציונות, ובתור שכזה הנך דורש מאת הישוב העברי "לתרגם את הדברים החריפים ללשון המעשים". אך הואל נא לנו להרשות להזכירך, כי העיקרון הצודק הזה מחייב קודם כל אותך, כ"ידיד הציונות."

"דברים חריפים" מאוד אמרת נגד תספר הלבן, נגד האדמיניסטרציה האנטי ציונית, נגד הגבלת העליה, נגד כל משטר הבגידה שהושלט בארץ-ישראל. האם תרגמת דברים אלה ללשון המעשים? הן אתה יכול לעשות זאת. זה 4 שנים שהנך עומד בראש האימפריה הבריטית; רכשת לך אמון בלתי מוגבל של בני עמך ושל עמים אחרים, האם לא הגיע הזמן, שתבטל את "תעודת ההתכחשות"? את המתים - אמותינו ואבותינו, אחיותינו ואחינו - לא תוכל עוד להחיות; הם נפלו מפני שלא תרגמת עד כה את דבריך למעשים, אבל את החזון ההיסטורי של החזרת ציון לבעליה, ואת חזון השותפות בין העם הבריטי ובין העם העברי, שהעם העברי רוצה בה בכל לבו - אותם הנך יכול עוד ברגע האחרון להציל, אם תנהג לפי העיקרון, שהנך מטיל אותו על אחרים: דברים צריך להפוך למעשים.

בטל את הספר הלבן!

עשה זאת! אנו קוראים אליך מעמקי הצער העברי, ומתהומות הכאב והזעם העברי; עשה זאת! בטל את הספר הלבן, פתח את שערי מולדתנו בפני כל יהודי, החזר את הארץ הזאת, שהיא כולה שלנו לממשלה עברית. אין דרך אחרת, לא בשבילנו ולא בשבילכם. על ארץ זו לא נוותר, אף אם במלחמה עליה יצטרך ליפול אחרון היהודים.

צדק אחד מסופריכם באמרו, כי המלחמה הזאת -
"העולם כולו יהיה צופה בה, הואיל ומיליונים יהודים יבכרו לגדוע את ימינם מאשי לוותר על ציון".
וגם אתה, בנאומך האחרון, המצטיין בעיקר בשנאה, הודית כי לנו הארץ הזאת. דברת על גירושם של 251 יהודים מארץ-ישראל. הצדקת גירוש שרירותי זה. אך אמרת מצד שני, כי יהודים אלה גורשו מארצם הם. אם זוהי הארץ שלהם, הרי זוהי גם ארצם של כל יתר היהודים - ולמה אינכם מחזירים אותה לשלטונם?

אנו נמשיך להלחם

להחזרתה של מולדנו הקטנה, שנגזלה מעמנו, אנו נלחמים ונוסיף להלחם. עברים אנחנו. את דרכנו למדנו מאבותינו ורבותינו. אדמה זו, אליה חזרנו אחרי פרידה של שמונים דורות, מעלה לפנינו את דמויותיהם של גדעון ושמשון, של יהודה המכבי. של שמעון בר-גיורא ויוחנן מגוש-חלב; הם, וכל הגיבורים והמנהיגים, שבאו אחריהם והלכו בעקבותיהם, לימדונו, כי נגד שעבוד יש להלחם, ולמען החרות צריך להקריב גם את החיים. עברים אנחנו. אין אנו שוביניסטים. יודעים אנחנו להעריך אומות אחרות, את זכויותיהן בהיסטוריה ואת מורי דרכן. הננו מתכבדים להודות, כי גם ממך, אדוני ראש המיניסטרים, למדנו. במשך שנות הסבל והגבורה הללו למדנו, כיצד נלחמת, ומוכרחה להלחם, אומה על קדשי קדשיה: על חרותה, כבודה ומולדתה. הרשה לנו להזכיר את דבריך:

"נלחם בחופים ובדרכים; נלחם בהרים ובשפלות; נלחם בהרים ובכפרים; נלחם ברחובות ובבתים; נלחם אפילו אם נהיה בודדים, אפילו אם תמשך המלחמה שנים..."

והואל לרשום לפניך, כי דבריך אלו משמשים מורה-דרך גם לנו. מצבו של עמנו גרוע וקשה, בגלל ההתכחשות והפרת האמון של עמך בימי המבחן של 1940, עת אנגליה עמדה מול אויב אכזרי, כמעט בלתי מזוינת, גלמודה וללא בעל-ברית, פרט לאחד: העם העברי.

לכן נלחם. ואם אנחנו ניפול ונושמד - הדבר שלמענו הננו חיים חשוב בעינינו מהחיים עצמם - יבואו במקומנו אחרים וימשיכו, כי אין מנוס ומפלט מהכרח היסטורי זה: או שאנגליה תחזיר לעם ישראל את ארץ-ישראל; או שבני אנגליה ייאלצו, מתוך מאבק דמים, לסיים את אשר לא הספיק לעשות אדולף היטלר.

הואיל נא, אדוני ראש המיניסטרים, יחד עם רגשות כבודנו, לרשום לפניך את העובדה, כי כפי שבני עמך שרים בהמנונם ומוכיחים באמת, כי "האנגלי צריך להיות חופשי או למות". כן גם בני ישראל הוכיחו, עוד לפני היותכם לעם, והוסיפו להוכיח במשך אלפי שנים, כי יהודים מוכרחים להיות חופשים - או למות.