ההיסטוריון העברי, שיכתוב את קורות העם והארץ, יעמוד ויתמה, ולא ידע לתרץ את השאלה, במה עסקו בני דור ההשמדה בעצם ימי ההשמדה? החומר העובדתי, שיהיה מונח לפניו, יהיה ברור.

בגולה האירו-אסייתית עבר על עם ישראל נחשול של השמדה פיסית. נטבחו מיליונים; נעקרו ישובים שלמים. היה זה תהליך מהיר. אולם בכל זאת, התהליך נמשך כמה שנים. היה, אפוא, זמן לחלקי העם האחרים לעמוד על גודל השואה, על סיבותיה וגורמיה, ועל דרך ההצלה, שהיתה קימת, אולם נסתמה באבני נגף של ערמה פושעת וטרור ממשלתי. אף על פי כן, יקבע ההיסטוריון הבא, לא התעורר הדור ולא עשה את המעשה הגדול, שאפשר היה, לפי טבע הדברים, לצפות ממנו. "חרד" היה, אך לא נע ולא זע.

בישוב חיו כמו לא קורה דבר

בני דור מאידאנק לא שינו במאומה את אורח חייהם. הם חיו כתמול שלשום, כאילו לא קרה שום דבר לעמם, לאבותיהם, לאחיהם ולבניהם. פרנסה, רווחים, תוספת-יוקר, קצת שעשועים - כל אלה מילאו את תוכן חייהם הפרטיים.
ובחייהם הציבוריים? גם בהם לא חל כל שנוי. נמשך ריב המפלגות, שהעתיקו את מרכזן מארצות הגולה לאדמת המולדת; התקיימו בחירות כלליות ומקומיות, עם זיופים גלויים ועם זיופים נסתרים, נקראו ועידות עם "סדרי יום" ארוכים, עם ועדות מתמידות וויכוחים סוערים, נתקבלו רזולוציות קיצוניות או פשרניות; נערכו מגביות, נשלחו שליחים. הכל - לפי האפנה מימי המלכה ויקטוריה.

מה עשו הבריטים

בימים ההם - ימשיך ההיסטוריון לרשום - היה קיים בארץ-ישראל שלטון בריטי, שנחשב בעיני העולם כולו כשלטון "מנדטורי". כלומר, כשלטון שתפקידו הקונסטיטוציוני הוא להכניס לציון מכסימום של גולי ישראל ולהחזיר להם את הבעלות על ביתם. אך השלטון הזה הפך לשלטון כיבוש, לממשלת דיכוי. הוא נעל את שערי המולדת העברית בפני בניה הגולים; הוא הנהיג חוקי הפלייה צאריים או נירנברגיים נגד תושבי הארץ העבריים; הוא הוריד למצולות ים ניצולי חרב, הוא גרש למרחקים נמלטי הרג. הוא רצח ללא דין ומשפט. בקיצור, השלטון הזה גזל מאת העם את ארצו, ודן אותו בכך לכליה. ואכן, פסק-הדין הבריטי הוצא בחלקו לפועל: הושמדו מיליונים.

מה עשו 600,000 היהודים יושבי הארץ?

זאת ועוד. בימים ההם ישבו בחסות השלטון הזה ששים ריבוא עברים. לא חמישים אלף "אנשי חלוקה", לא קומץ זקנים ההולכים לקבל את פני מלאך המוות בארץ הקדושה; לא מספר איכרים החיים ב"זכותו" של הנדיב הידוע, אלא שש מאות אלף עברים. רובם צעירים בריאים וגאים, אשר באו - כך הם טענו - לא לקבל, אלא לתת; לא "להבנות", אלא לבנות; כלומר, לגאול. והצבור הזה, עם הכרתו הלאומית והכרתו המעמדית, על ארגוניו ומוסדותיו, על כספו ומפעליו, על דגליו ונשקו, עמד מול ממשלת הזדון כעבד נרצע.

הוא המשיך להעלות לה מס, שנועד לכלכל את השוטרים והבלשים, את זקיפי השערים הנעולים, את שומרי החומה הארורה, שהפרידה בין העם והארץ; הוא הוסיף לבקש, על בסיס הספר הלבן הנודע, כמה אלפי רשיונות עלייה; הוא שמר, מתוך "לויאליות" מוחלטת, על כל "חוקיה", וציית מתוך מחאה "חוקית" לכל פקודותיה.

כללו של דבר: הישוב הגדול והגאה השלים למעשה עם השמדת העם ושעבוד המולדת. הוא לא מרד במלכות הרשע; הוא לא קם נגד שלטון הרצח. לא הסתער על מוסדות הממשלה ונציגיה, לא עלה על ירושלים בזקניו ונעוריו, לא שם מצור על ארמונות השליטים, בהכריזו "אם אין חיים לעמנו, אם אין דרור לארצנו, אין חיים לא לנו ולא לכם". שום דבר. שקט בירושלים, סדר בתל-אביב, דומיה בעמק. "חיים" ודי.

תנועת המרד

בכל זאת, לא היה שקט מוחלט בימים ההם. בארץ הקדושה קם חלק של הנוער העברי ויצא למלחמה גלויה בשלטון הדיכוי, בחרפת השעבוד, בכלימת האדישות.

הנוער הזה, חדור רוח ההקרבה, וויתר על חירותו האישית, על משפחתו ואף על חייו, אך הוא לא וויתר על זכותו וחובתו להלחם לשחרור המולדת מידי משעבדיה, לגאולת האומה מידי רוצחיה.

הנוער הזה נרדף בחימה שפוכה ע"י המשעבדים. אלפים הושלכו לבתי כלא ולמחנות ריכוז; מאות גורשו לארצות גזירה; רבים עונו ונרצחו; נחקקו "חוקים מיוחדים". ואין פלא. ההתנגדות המזוינת של בני הנוער שינתה באופן יסודי את המצב. היא סיכנה את המשעבדים במובן אישי, אך היא עוד יותר סיכנה את מעמדם הפוליטי. כי עם ישראל הוא עם עולם; וארץ ישראל היא "נקודת תורפה" בעולם.

עיני כל הופנו לפינה זו, בה החל, אחרי דורות רבים, לנצנץ המרד העברי. פה הובלטה פשיטת הרגל של המדיניות הבריטית; פה נתגלתה צביעותה הפושעת. שאוף שאפו המשעבדים לשבור, בכל האמצעים, את רוח ההתנגדות בקרב הנוער העברי.
הם לא הצליחו. הנוער הלוחם לא נרתע מפני המאסרים, העינויים והגרושים; מסירותו הייתה ללא גבול; נכונותו ללא תנאי, רצונו היה לפלדה. והמוני הישוב, בראותם את החזיון הזה, לא רק התפעלו מבניהם האמיצים, לא רק התפארו בבניהם הלוחמים, אלא גם הבינום, ברכום ותמכו בהם. לא אחד מן "היהודים הפשוטים" היה אומר: "תנו גם לי רובה ואלך להלחם יחד אתם" ואילו השליטים התאוננו בפומבי: אנו עומדים בפני קיר אטום...

היישוב המאורגן עוזר למשעבדים

אך הנה קרה דבר מוזר: המשעבדים קבלו עזרה מצד בלתי צפוי. חלקו של הישוב העברי - אותו חלק שאהב לכנות את עצמו "הישוב המאורגן" - הושיט יד לאלה שגרמו לאסוננו הלאומי, והחל יחד אתם "במסע צלב" נגד הנוער המתקומם. אמנם תופעה זו לא היתה יחידת במינה בימים ההם; להיפך היא היתה שכיחה מאוד. כמעט בכל ארץ משועבדת היו אז קוויזלינגים ולאואלים, ודגרלים ודי-מאנים, אשר, מתוך נימוקים "פטריוטיים", שיתפו פעולה עם משעבדי ארצם נגד "הטרוריסטים" שנלחמו בהם. אולם אין זה משנה את העובדה, כי אלה שהיו פסיביים לחלוטין נוכח מסע ההשמדה ומשטר הרצח, הפכו לאקטיביסטים מובהקים ביחס למורדים במלכות הרשע. ובעצם ימי ההשמדה התחילה בארץ ישראל מלחמת אחים חד צדדית על צורותיה השונות והמשונות: הלשנות מאורגנות, מעקבים המוניים, הסגרות, חטיפות ועינויים...

איך ניתן להבין את התנהגות הישוב?

ההיסטוריון ירשום ויתמה, הוא ישקיף על התקופה האיומה מרמה היסטורית, ומבלי משים ישאל את עצמו: מה קטנים היו ראשי הדור ההוא, דור ההשמדה? מה מחריד עיוורונם. מה פושעת אדישותם. על מה רבו? במה עסקו? הרי נגד עיניהם התחולל האסון הגדול ביותר בקורות העם - והם? שערי המולדת היו נעולים במשך שנים ארוכות, אך הם לא ניסו אפילו לפרוץ אותם, חוק הקרקעות נכנס לתקפו, אך הם לא עלו, כפי שהבטיחו, על האדמה "האסורה", היא אדמת העם המנושל; הספר הלבן חייב, אך הם לא קרעוהו בכוח ההתמרדות העברית. מה עשו, אפוא, עת שליש העם הושמד והארץ שועבדה ונגזלה? הם עסקו בדיבורים נגד "העוול המשווע", בחטיפות, הלשנות ובהסגרת אלה שקמו לעשות, וקראו למלחמת שיחרור המונית, להתקוממות כללית.

האשמים - המנהיגים

ההיסטוריון יהא נדהם. עובדת היותו עברי לא תוכל לאלצו לשמור על השקט של רושם "אובייקטיבי". מגילתו תהיה מגילת אש ומגילת דם וגם מגילת בגידה. ומלבו תתפרץ אולי קללה: הוי גוי חוטא, הוי דור פושע, הוי בנים קשוחי לב! אבל הקללה המתפרצת לא תצא מפיו, או מעטו. כי היסטוריון היא ועליו לא רק לקבוע עובדות, ולו גם מתוך תגובה אמוציונלית; עליו לחפש אחרי הסיבות; עליו לחדור לעומק השאלות ולנסות להגיע גם לסיבת הסבות. על כן יידע ההיסטוריון הבא: אין "מאשימים" תקופה; אין מקללים דור אין מטילים דופי בציבור גדול ומהומם. לא הציבור אשם. אשמים מנהיגיו. אשמים הדוברים, המעצבים את דמותו בכינוסים, המשפיעים עליו בעיתונים ובעלונים, בנאומים ובהסברות. אשמים המנהיגים, המרדימים במקום לעורר, המפטפטים במקום לעשות, המתקוטטים במקום לאחד, הקוראים למלחמת אחים במקום להרים את נס מלחמת החופש.

ואולי אשמתו היחידה של הדור היא בזה שהוא סבל "מנהיגים" כגון אלה.