מתוך דבר המלך במועצתו 1931 על הכותל המערבי, תוספת 1 סעיף א':
"למושלמים שייכת זכות הבעלות היחידה וקנין היחיד על הכותל המערבי, מאחר שהוא חלק בלתי נפרד מחצר החאראם אל שריף, שהנהו רכוש ווקף.
למושלמים שייכת גם זכות הבעלות על הרחבה אשר ליד הכותל ועל השכונה הסמוכה אשר ממול הכותל, המכונה שכונת המערבים, שכן הנכסים הללו נעשו לווקף עפ"י חוק השריעה המוסלמי, מאחר שהוקדשו לצורכי צדקה.
בשום אופן אין לחשוב את תשמישי התפילה, וכן אותם החפצים שהיהודים יהיו רשאים להעמיד על יד הכותל, בין בהתאם לפסק הדין הזה, או עפ"י הסכם שיתקבל ע"י שני הצדדים, כאילו הם מבססים להם (ליהודים) כל מין זכות בעלות על הכותל או על הרחבה הסמוכה, או כאילו יביאו לידי כך".

סעיף ב' פיסקה 5:
"אסור ליהודים לתקוע בשופר על יד הכותל, ואסור להם לגרום למושלמים כל הפרעה בת מניעה".

המרידה נגד תעודת-הקלון

במשך שלוש עשרה שנה מיום צאת "פקודת המלך במועצתו", שאסרה לתקוע בשופר על יד הכותל המערבי, היתה מתגלית, ביום הכיפורים, תמונה מוזרה זו ברחבת הכותל: לפני תום התפילה, עת המתפללים עומדים צפופים בהמוניהם וזועקים ל"פתיחת השער", היו מתחילים לזרום משני הצדדים עשרות שוטרים בריטיים, שהיו סוגרים בשרשרת את הקהל ומחכים - לאות.

מה רצו שוטרים זרים אלה במקום קדוש ליהודים בזמן תפילה קדושה?

הם רצו, בעצם הופעתם, לאיים על הקהל ולמנוע את הפרת "החוק", למנוע את תקיעת השופר. אך אם האיום הטרוריסטי לא יספיק, אם יימצא בין המתפללים "עבריין" אמיץ, שלא יירתע מפני נוגשים וימשיך במסורת העתיקה. היה זה תפקידם של השוטרים לתפוס אותו ולהביאו לדין.

וכך היה קורה מדי שנה בשנה. עשרות שליחים של שלטון הדיכוי היו "משתתפים" בתפילתנו ליד הכותל, בתפסם עמדה "אסטרטגית" מאיימת; ולאחר שנשמע קול השופר. והוא נשמע בכל שנה. היו מתפרצים לתוך הקהל, ודוחפים את המתפללים, כדי להשיג את "הפושע".

הייתה זו תמונה - על שני חלקיה - מביישת ומחפירה. מי שראה אותה, לא יכול היה אלא לומר לעצמו:
אכן, עבדים אנחנו, בני עבדים. יצאנו את הגולה בגופנו אך "סחבנו" אותה בנפשנו ונטענוה - במולדת. עבדות אמיתית בתוך חרות מדומה. אף על הר ציון הננו נכנעים לרצון השליטים; אף על קדשי האומה אין אנו יודעים להגן!
כך היה במשך י"ג שנים.

השנוי חל בשנת תש"ה. האזהרה, והנכונות לממש אותה, נשאו פרי. ביום הכיפורים הזה לא העיזו עוד שוטרים בריטיים להפריע את תפילתנו ע"י הכותל המערבי. הם היו בסמטאות; הם שוטטו ברחובות. אך עד תום התפילה, עד לאחר תקיעת השופר - לא באו אל הכותל. ולא מתוך "התגנבות" תקעו הפעם בשופר החרות: בגלוי, לעיני כל המתפללים, הרים התוקע את השופר והשמיע את קול הדורות...

אין אנו מתפארים בהישג זה. מלאנו את חובתנו: הגיוננו על כבוד האומה וקדושיה. ואין אנו מגזימים בערכו. עוד שום דבר מכריע לא נשתנה בארץ: קיים שלטון דיכוי, נמשכת עבדות האומה בגולה ובמולדת, ורחוקה עדיין הדרך לשנוי הגדול... אך דומה כי לא נחטא לעצמנו ולאמת, אם נאמר, כי ההישג הוא חשוב, רציני, ואולי היסטורי. רצונו של שלטון הדיכוי נשבר. הוא נשבר בנקודה עדינה מאוד, נקודת המוצא למלחמת עצמאות עברית, ושני הצדדים למדו מזה לקח: הם, השליטים, נוכחו לדעת, כי בני חורין גאים עומדים מולם, ולא עבדים המוכנים לוותר "מפני דרכי שלום", על עקרונות חייהם המקודשים; והישוב העברי, שהורגל להיכנע, מתוך "מחאה", לכל גזירה ולכל הגבלה ראה בעיניו, מהי הדרך המובילה לחרות אמיתית.