מעפילי "יציאת אירופה" אינם יורדים מאניות הכלא הבריטיות. כבוד ותהילה לגיבורים האלמונים, העומדים, מתוך ייסורים וסבל, במלחמת העם למולדת, לחרות. כבוד ותהילה להם - אך בוז וקלון ל"מנהיגים" האומללים, המטילים את כל כובד המלחמה על שכמם של אנשים מעונים, של נשים סובלות, של ילדים פעוטים.

הם באניות הכלא שותתים דם, נחנקים, סובלים סבל על-אנושי ואינם נכנעים, ממשיכים להלחם ומוכנים לכל - גם למות למען ארצם ועמם. ואילו אלה כאן יושבים במשרדיהם הנוחים, בחסות המשעבד, רועדים מפני כל שנוי העלול לסכן את "מעמדם" הנוח, ומעזים לתת הוראות למעונים שבמעונים שיוסיפו להתענות. היש מצב מחפיר ממצב זה? היש חרפה גדולה מחרפה זו?

פנייתנו מופנית אליכם, המוני העם במולדת:

אל תהיו שותפים לחרפה, אל תהיו שותפים לבגידה, אל תתנן למעפילים לסבול בזמן שאתם עומדים מנגד! יש טעם להיאבקות הנועזת של יוצאי אירופה, רק אם אליה נלווית המלחמה של תושבי ציון, המצפים לשבי ציון. על כן - הילחמו גם אתם, אל תשבו בבתיכם. הכו באויב; החרימוהו ; אל תבואו למוסדותיו הטמאים. אל תתנו לן את כספכם, אלא תתלכדו כגוש אחד למלחמה, למרי.