חיילים,
יום כ"ט בתמוז, יום הזיכרון לאבי המרד בדורנו, חייב להיות יום של חשבון נפש לכל אחד ואחת מאתנו. העושה אני את אשר הוטל עלי? העושה אני את אשר הטלתי על עצמי בעלותי, מתוך היענות לקול מצפוני, על דרך המלחמה, שהיא מטבעה גם דרך הייסורים? השומר אני על הדגל הקדוש המתנוסס מעל לראשי? המוסיף אני במאמצי נדבך עלי נדבך לאותו בנין, שביסודו הונחו התכונות הנעלות ביותר של האדם החופשי: התמכרות ללא שיור לאידיאל ונכונות להקרבה עצמית? השומר אני על החוקים, אשר את עולם קבלתי מרצוני החופשי ואשר מטרתם לא רק לשמור על כוחה של משפחתי הלוחמת, אלא להגביר ולהאדיר את כוחה?
אלו הן השאלות העיקריות, שכולנו - מפקדים וחיילים - חייבים להציג לעצמנו ביום בו הננו מתייחדים עם זכרו של האיש, שפרשת מלחמתו לחידוש האומה כתובה בשדה הקרב ובבית הכלא ובלבם של המוני העם. כי תורתו של זאב ז'בוטינסקי איננה בעיקרה תורה מדינית. מעל הכל זוהי תורת האופי:
תורת האופי של העברי החופשי, תורת האופי של מורד, תורת האופי של אדם, המשתחרר מתוך מאמץ עליון משעבוד כמעט נצחי וכובש לעמו את החרות הרוחנית, עוד בטרם החזיר לעמו את החרות המדינית.
אמנם, היה זה זאב ז'בוטינסקי שהניח בדורנו את היסודות למדיניות עברית גואלת. הוא שהציב בפנינו את המטרה; הוא שהוציא אותה מתהום ההתכחשות וטיהר אותה - כטהר החשמונאים את המנורה - מטומאת הבגידה. וידוע גם ידוע, כי הרישא והסיפא בתנועת, השחרור היא המטרה. המטשטש את המטרה; המנסה להתאים אותה ל"אפשרי"; המוכן לוותר עליה למען הישג-ביניים; המצווה להשתיקה, או להכחישה - סותר את הדרך להגשמה, הן בפני בני דורנו והן בפני הדורות הבאים אחריו. כך אירע עם שאיפת עמנו לשחרור ארצו מזרחה ומערבה מן הירדן; כך אירע במשך דור שלם עם הכמיהה ההיסטורית לריבונות ממלכתית. ואילו זאב ז'בוטינסקי איחה מחדש את קרעי הדגל, חרת עליו את המטרה והרימו מעל לראשי העם. הוא גם הוציא את המדיניות העברית, שלא הייתה כלל מדיניות, כי אם שתדלנות של פרנסי גטו אצל "הפריץ", אל מרחבי המדיניות העולמית, בבססו אותה על היסוד המעשי, היחידי והקובע: האינטרס המשותף. את מדיניות הבריתות עם עמים שונים הורה לעם זאב ז'בוטינסקי. אכן, יסודות הבריתות משתנים עם שנוי התקופה והמצב הבין-לאומי, אבל העיקרון עצמו לעולם עומד.
אך, כאמור, עיקר תורתו של ז'בוטינסקי, המכניסה אותו להיכלם של מחדשי האומה, היא בשטח הרוחני. הוא שלימד את בני דורנו למרוד; הוא שלמד אותנו לשחות נגד הזרם ולהפנות את הזרם; והוא שנטע בלבנו את הכוח לעמוד בפני ניסיונות ומבחנים וקורבנות, מעטים נגד רבים, או אפילו אחד נגד כולם - אם רק אמונת צדקתך מפעמת בלבך. פשוטה היא התורה ובמלים פשוטות אפשר, אחריו, להסביר אותה:
קודם כל שאל את נפשך, האם צודק אתה - או לא. אם רעיונך אינו צודק - אל תתחיל; ואם מפקפק אתה בצדקתו לאחר שהתחלת - אל תמשיך. הסתלק. אך אם מאמין אתה שהצדק עמך; אם הנך בטוח בלבך פנימה כי נכונה היא הדרך בה החילות ללכת - אזי אל תשאל לסיכויי הניצחון, אל תסתכל מי הם ההולכים אחריך; אל תשים לב לאלה העומדים נגדך. לך: קדימה! אל תוותר. אם רק מעטים יצטרפו אליך ורבים יקומו עליך - אין דבר. אם יסקלוך באבנים - קבל אותן באהבה. רק קדימה. הניצחון יהיה עמך. המעטים יהיו לרבים, והרבים שקיללוך ימחאו לך כף. והיה אם תיפול בדרך - דע כי שקר הוא שנפלת; קום תקום. כלומר: הרעיון, שעליו נתת את נפשך, קום יקום ויעבור את מסע הניצחון שאתה לא זכית לו. בין כה וכה אתה תהיה המנצח. אתה שלא נרתעת, אתה ששמרת אמונים לרעיון, שבצדקתו האמנת ולמענן נתת את כל אשר לך.
על ברכי התורה הזאת, שהיא גדולה בפשטותה ופשוטה בגדלותה, חונכו כל גיבורי הרוח, כל אלה ששינו את דרכי ההיסטוריה, שנתנו אור לחשוכים, חרות למשועבדים, לחם לרעבים, צדק לנרדפים. על ברכי התורה הזאת חונכו ההולכים בגבורה לקרב ובשירה למוות, על ברכי התורה הזאת חונכו כל אלה המטים אוזן לקולם הפנימי; כל אלה המקבלים על עצמם שליחות, כל אלה המעיזים לקום ולהצהיר: כאן אני עומד ולא אזוז; עמי הצדק ובו אחסה ואתו אלך עד הסוף.
את התורה הזאת לימד אותנו ואת כל בני הדור זאב ז'בוטינסקי. בלעדיה לא היינו מעזים להתחיל; בלעדיה לא היינו עוצרים כוח להמשיך; בלעדיה לא היינו עומדים בפני יללת התנים המלווה את צעדינו מיום צאתנו למלחמה ועד היום הזה; בלעדיה לא היינו עומדים בבדידותנו, שהייתה, דווקא בימים הקשים ביותר, בדידות מוחלטת. הודות לה - הזוכרים אתם אחים? - הרימונו את נס המרד עת העם שקע באשליות ומנהיגיו הטעוהו בבדותות; הורדנו מהלומות מפתיעות על ראש האויב; סבלנו אבדות והמשכנו;
עמדנו בפני השערורייה האיומה ביותר של שיתוף פעולה מצד "הישוב המאורגן" עם הבולשת הבריטית, בפני חרפת הבגידה הפנימית, עליה נלוותה הכניעה, מתוך "פלירט" מחפיר עם מסגירי אחים, של אלה המתייסרים להיות לוחמים "עקביים", או אפילו "קיצוניים" מאתנו.
אחר כך בא "האביב" - הסתיו. צדקתנו יצאה לאור. סבלנותנו נתנה פרי. העם הוכנס למערכה. מלחמתנו הייתה למלחמת העם, ועד היום - על אף העריקות המבישה של ההגנה - היא לא חדלה להיות, בעיני העולם, מלחמת שחרור של עם משועבד. וגם אז היינו אנו שהורדנו את המהלומות הקשות ביותר על ראש האויב.
עובדה היסטורית היא, ששום סילופים כיתתיים לא יצליחו לשנותה, כי בשדה-הקרב ועל הגרדום, במלחמה ובקרבן, צועדת משפחתנו לפני העם כולו. המעמד (=אצ"ל) הוא שהוציא את מלחמת השחרור העברית ממיטת הסדום של התנקשויות ספורדיות, המעמד הוא שחדר ללבו של שלטון המשעבד והכה בו, במכה אחת בלבד, יותר משהכוהו האחרים במשך שנים. המעמד הוא שהכריח את האויב לנסות את נשק האימים האחרון, את "המצב הצבאי", והוא שהביא במידה מכרעת לנסיגתו המחפירה של האויב. המעמד הוא שהכניס במישרין את השליטים הבריטיים לגטאות שלהם, העושים את מלכות הרשע ללעג ולקלס בעיני גויים. המעמד הוא שהכה באויב במקום הרגיש ביותר: ב"פרסטיז'ה" שלו. המעמד הוא שעשה את ה"בלתי אפשרי": פרץ את חומות המבצר של עכו. המעמד הוא שגילה לעולם כי לא אלמן ישראל, כי יש כוח לעם העברי, אשר בפניו יגור צר ואויב.
כן, אחים, חרשנו חריש עמוק ועשינו, במשך שנים ספורות, מהפכה בישראל.
הפכנו עם מוכה ומושפל לעם לוחם, שכבודו וחירותו יקרים לו מן החיים עצמם. החדרנו רגש גאווה בלב ההמונים הדוויים במולדת ובגולה. מתברכים בנו מיליונים יהודים, שחשבו, אחרי ההשמדה, כי לא נותר לנו אלא לבקש רחמים ולצפות לגל השמדה חדש. והנה נוכחו לדעת, כי לא פסו לוחמים מישראל, ודם המכבים תוסס בלב הנוער העברי. וגויים? רבבות פועלים צרפתים - סוציאליסטים וקומוניסטים - צועקים ברחובות פריס: "וויוו לא ארגון!" ("יחי הארגון הצבאי הלאומי"); מיליוני אמריקאים רואים ב"ארגון" את סמל הגבורה העילאית, האירים גם באירלנד וגם באמריקה, מצווים "להוריד את הכובעים" בפני מהפכנים, המזכירים להם את ימות הזוהר והסבל של מלחמת השחרור האירית, וכך בצ'כוסלובקיה ובבולגריה, בטוניס ובסין הרחוקה ובאמריקה הדרומית ובכל אתר ואתר. בפי כל השם "ארגון" ובלב הכל כבוד והערצה לחייליו.
ובשטח המדיניות: עינינו פקוחות לראות את המצב הבין-לאומי. מתוך נאמנות לעם ולשאיפתו שמרנו, ונוסיף לשמור על חופש היזמה הפוליטית שלנו, עם הבהרת עמדת היסוד - והוא, כי באויב הבריטי, שירש את מקומה של גרמניה הנאצית, נלחם בכל התנאים ובכל מצב עד הסתלקותו מארצנו. משום כך, דווקא משום כך, יכולנו להשפיע על עמדת הגוש המזרחי בארגון האומות המאוחדות, יותר מכל גוף אחר. והראיה: מכתבו של נציג פולין. לא פחות אופיינית היא עובדה אחרת. נודע, כי בקונגרס העיתונות הבין-לאומי בפראג, שאל נציגה של ברית המועצות ד' זסלבסקי, מעורכי ה"פרוודה", את נציגה של עיתונות החצר הארצישראלית, מי מהם מייצג את העיתונות ה"תת-קרקעית" של הארגון? וכאשר הללו גמגמו מה שגמגמו, אמר: "הם הלוחמים, והם היו צריכים להיות מיוצגים במשלחתכם". והנה אנו עומדים בפני המשך המערכה, שלא תהיה קלה, אלא, להפך, תהיה הרבה יותר קשה מן הקודמת.
נעמוד לבדנו. לבדנו? לא, אחים, אתנו יהיו רוחו של אבינו, חוזה גלמוד שעמד מול המון עיוורים, עמד נרדף ולא נכנע. אתנו יהיה רוחם של חללי הקרבות, שנתנו את נפשם ללא היסוס. אתנו יהיה רוחם של מעוני הגרדום, שנצחו את המוות והנציחו את שמם ואת משפחתם בתולדות האומה. ואתנו יהיו המוני העם הפשוטים, הנרדפים, הסובלים, אשר בנו הם רואים את תקוותם. דעו להפריד.
המנגנון אף אם הוא מונה אלפי אנשים הקשורים "במעמדם" עם מועצת הזקנים בגטו - המנגנון איננו העם. העם איננו עם מתעיו ואומלליו, שבגדו בכל שבועותיהם והפרו את כל אלותיהם. העם הוא אתנו. אתכן, כי כאן לא תמיד תוכל האמת הזאת למצוא את ביטויה הממשי.
אל תשכחו, כי ההמונים במולדת נאנקים תחת שוט כפול: תחת הטרור מצד המשעבד, המאיים להרוג, להרוס, לאבד ולהשמיד, ותחת הטרור הפנימי של בעלי הנכסים למיניהם, נושאי התבוסנות והבגידה. ואילו שם בגולה, מקום שם אין הטרור הכפול מסוגל להשפיע, פתוח לב ההמונים הרעבים - הרעבים למולדת ולחרות וללחם - פתוח לבם ללוחמים. וסוף סוף: למי אנו נלחמים אם לא להם, להמונים הנדכאים במולדת ולהמונים הגולים, המעונים בגולה? הם אתנו. ולמענם כדאי ללחום, לסבול ולהקריב קורבנות.
בדידותנו תהא אפוא, בדידות הגוף, אך לא בדידות הנפש. בבדידות כזו טוב לעמוד. היא איננה מורידה מן הכוח. להפך, היא מוסיפה כוח. היא מעוררת בנשמת הלוחם כוחות טמירים שלא היו מתעוררים בתנאים רגילים. כן, אחים, במערכה הבאה עלינו נהיה בודדים, אולם דווקא משום כך נהיה חזקים יותר משהיינו בזמן מן הזמנים.
אבל המערכה תהיה קשה. צל הגרדום ירחף מעל כל אחד ואחת מאתנו. ירדפונו על צוואר. ישסו בנו. יפיצו עלינו שמועות פרובוקטיביות. יספרו על דברים שלא היו ושלא נבראו על מגמותינו, על תכניותינו ועל הנעשה בקרבנו. ההסתה רק החלה והיא תלך ותגבר.
לפיכך חייב כל אחד מאתנו לשאול את נפשו: המוכן אני? האעמוד בכל אלה? האלך עם משפחתי עד הסוף?
אם אין אתה מוכן, אחא, עשה עמנו חסד: לך מאתנו, עזבנו. לא נתמרמר עליך ולא נחזיקך בדש בגדך. בודדים נהיה ועלינו להיות בודדים גם מחלושי אופי.
אבל אם את נפשך שאלת, ותשובתך הייתה: "אני מוכן!" - אזי זכור :
א. שמור על כבוד הדגל והמשפחה הלוחמת. איש מחתרת אתה. לא יבדילוך מאחרים. אף על פי כן - או דווקא משום כך - זכור, את מי ואת מה אתה מייצג בביתך, ברחוב, בקהל אנשים קרובים או זרים. נתנו לעם ישראל את דמות החייל העברי, חייל החירות. שמור על דמותו בכל עת ובכל שעה. כבד זקן, אישה וילד. היה נקי בגופך ובנפשך. עזור לעני. אהב את האיש הפשוט, העמל. היה "צנוע כמשרת, וגא כנסיך".
ב. אל תהיה נמהר ופזיז. עקור מלבך ומסביבתך כל תופעה של יהירות. חיינו רציניים כסבלו של עמנו. מלחמתנו רצינית, כמות גיבורינו. עשה את מלאכתך בשקט ובענווה.
ג. הווה זהיר בהליכותיך. זכור, כי ישנן היום הרבה זוגות עיניים - עבריות דווקא - הבולשות אחריך, הרוצות להגיע אליך ועל ידך לאנשים שונים ולדברים שונים. אל תגזים. אל תכנס לחשדנות מופרזת. שמור על השקט הפנימי. אך היה זהיר.
ד. עבוד. תן את המכסימום של מרצך וזמנך לעבודת המעמד ולהתפתחותו.
ה. למד. דע מה שמלמדים אותך בקבוצה. אך למד יותר. קרא. הרחב ידיעותיך. העמיק הכרתך. היה חייל משכיל. חייל עברי.
ו. אהב את משפחתך הלוחמת. כי משפחתך היא, כי היא שתוציאנו מעבדות לחרות. אלו הן, אחים, הוראות השעה, שערכן רב בכל זמן, אך חשיבותן מכרעת בימי מבחן, בימי מצור. זכרו אותן; שמרו עליהן. כי לא רק בנפשנו היא אלא גם בנפש האומה ומלחמתה לחירות ולעצמאות.
מי ייתן ויכולנו לבא ביום חשבון הנפש אל כולכם, אל כל היחידות בעיר ובכפר, כדי לומר לכם במישרין מה עבר עלינו ומה עומד לפנינו, ומה רב האושר על שזכינו כולנו לקדש את שם אבינו במלחמת קודש שמעטות כמותה בדברי הימים. אך מפקד כזה - מפקד כללי של מפקדי המעמד וחייליו - אי אפשר לנו לערוך. במחתרת אנחנו. אף על פי כן, ערוד נערוך היום, ביום הזיכרון, מפקד כללי של משפחתנו. נערוך אותו בעיני רוחנו. הנה ניצבות השורות האין-סופיות. הראשונים הם: חללינו, גיבורינו. אחריהם שבויינו; אחריהם אנשי הקרב מכוסי הפצעים, ואחריהם חיילים וחיילות, וותיקים וצעירים, מכל הארצות, מכל השכבות. משפחה אחת. ובפני השורות הללו, שכמותן עוד לא קמו בישראל מימי בר-כוכבא, מתייצבים אחיכם, שהוטל עליהם יחד אתכם לשרת את העם בלשד עצמותיהם ובדם לבם, ושואלים, פעם נוספת: מוכנים לכל? המוכנים ללכת עד הסוף? כל הירא ורך הלבב - יצא. כל הפורק עול - יעזוב, אל יתמהמה, אל יקלקל את השורה. בשורה זו יש מקום רק לסוג אחד של אנשים: לאנשי פלדה, שהעמיסו על שכמם את העול הכבד ביותר: את עול המלחמה לפריקת עול השעבוד.
הייצאו כבר אלה? אם כן - בינינו אנחנו. גוש פלדה. טוהר. הקרבה ואמונה.
והנה בוקע קול אדיר מאלפי לבבות, מלבות כולנו. עם רוחם של אבינו; עם רוחם של חללי הקרבות; עם רוחם של גיבורי הגרדום; למען עמנו המעונה, למען ארצנו השדודה - הלוך נלך יחדיו למלחמה, לסבל לקורבנות. עד הסוף. יהיה אשר יהיה. יחד. תמיד יחד - ניצחון או מוות.
יהיה ניצחון. יעלה דגל המעמד.
המפקד והמפקדה.
