ואמנם ב-9 באוקטובר 1945, יצאה יחידה של הפלמ"ח כדי לשחרר בכוח את 208 המעפילים שהיו כלואים במחנה המעצר בעתלית. התוקפים התגברו בנקל על השומרים, והמעפילים, יחד עם משחרריהם, עשו את דרכם לכיוון קיבוץ בית-אורן שעל הכרמל.
ההתקפה על מחנה המעצר בעתלית היתה הפעולה האנטי-בריטית הראשונה של הפלמ"ח, וסימלה את ראשיתה של תנועת המרי, שהחלה מספר שבועות לאחר-מכן.
הפגישה הראשונה בין ראשי ה"הגנה" ונציגי מפקדת האצ"ל, התקיימה כבר בחודש אוגוסט 1945. היה זה תחילתו של משא ומתן, אשר בסופו הוסכם על הקמת "תנועת המרי העברי". האצ"ל ולח"י קיבלו על עצמם את מרות ההנהגה הציונית בכל הקשור למאבק המזוין בשלטון הבריטי בארץ. הוסכם כי שני הארגונים ימשיכו לקיים את עצמאותם הארגונית, אולם לא יוציאו לפועל תוכניות מבצעיות נגד השלטון הבריטי ללא אישור של מטה "תנועת המרי העברי", להוציא פעולות "רכש" (החרמת נשק ממקורות בריטיים). עוד נאמר בהסכם כי "ההסכם בין שלושת הארגונים הלוחמים מבוסס על 'מצוות עשה', וכי "אם באחד הימים תצטווה ההגנה לנטוש את המערכה הצבאית נגד השלטון הבריטי, הרי האצ"ל ולח"י יוסיפו להילחם". ³
הפעולה הראשונה של "תנועת המרי העברי" היתה ההתקפה על רשת הרכבות בכל ארץ ואשר נודעה בשם "ליל הרכבות". יחידות של ה"הגנה" חיבלו בכ-200 נקודות ברשת מסילות-הברזל, בעוד יחידה משותפת של האצ"ל ולח"י תקפה את תחנת הרכבת הראשית בלוד.
ההד בבריטניה לפעולת "ליל הרכבות" היה רב. העיתונות פרסמה כתבות מפורטות על מעשי החבלה ונציגי הממשלה לא איחרו לגנות את הפעולה. הסוכנות היהודית וההנהלה הציונית בלונדון פרסמו הודעה מיוחדת, המביעה צער עמוק על מעשי החבלה שאירעו בארץ-ישראל. בהודעה נאמר כי:

"זוהי טרגדיה שהעניינים בארץ-ישראל הגיעו לשלב כזה. הסוכנות היהודית שוללת את השימוש באלימות כאמצעי למאבק פוליטי, אך נוכחה לדעת כי יכולתה להטיל התאפקות הועמדה במבחן קשה בשל המשך מדיניות שהיהודים רואים אותה כפטלית לעתידם".

אמנם אין בהודעת הסוכנות היהודית הסכמה לפעולת החבלה, אולם לראשונה היא מביעה הבנה למניעיה.
עם סיום ה"סזון", נפסקו אמנם ההלשנות, אולם לא פסקו המעצרים. אחד הקורבנות היה "יהוידע" מפקדי ובמקומו הגיע לרמת-גן "אילן" (שמואל קרושניבסקי) שנתמנה כאחראי למחסני הנשק.

שמואל קרושניבסקי

שמואל קרושניבסקי (שמוליק) נולד בפולין ובשנת 1935, בהיותו בן 16, עלה עם משפחתו ארצה. עם הגיעו, התייצב לגיוס הבת"רי ונשלח לפלוגת בית"ר בראש-פינה, שם עבד במטעי הטבק ובלילה עסק בשמירה. לאחר מכן היה לנוטר ועבר למשמר-הירדן. בשנת 1939 שמר על קורס המפקדים של האצ"ל שהתנהל במקום ונעצר יחד עם חברי הקורס שנתפסו על-ידי הבריטים. הוא נידון ל-10 שנות מאסר, אולם שוחרר כעבור שלוש שנים והוטל עליו מעצר בית. שמוליק סירב להתייצב בכל יום במשטרה וברח לירושלים, שם הפך להיות "פליט" של האצ"ל. כעבור תקופה מסוימת עבר לרמת-גן.
באותם ימים של תנועת המרי העברי, גדל היקף הפעולות, ונוצר צורך דחוף בכמויות גדולות של נשק וחומר-נפץ. תוכננו מספר פעולות "רכש" ועלינו הוטל להכין מחסנים חדשים כדי לקלוט את הציוד. לא עוד כדי חלב, אלא מחסנים של ממש שניתן לאחסן בהם נשק ותחמושת מסוגים שונים. המחסן הראשון נחפר בתוך בית-הספר העירוני, שהיה בתהליך בנייה ושכן ליד תחנת המשטרה של רמת-גן. מאחר שהשומר היה חבר בארגון, היתה לנו גישה חופשית למקום ויכולנו לעשות בבניין בשעות הלילה כבתוך שלנו. המחסן היה באורך ורוחב של שני מטרים ובגובה של מטר וחצי. הוא היה בנוי מקירות עץ (שעבר טיפול מיוחד כדי שיהיה עמיד בפני תנאי הרטיבות השוררים בתוך האדמה), ובתוכו אוחסן הנשק בתוך חביות מתכת בעלות סגירה הרמטית. צוות המחסנאים שכלל את שמוליק, את עמוס גולדבלט (אשר החליף את יוסף קינדרלרר שנעצר) ואנוכי, לא הספיק כדי לחפור מחסן גדול כל-כך. על-כן צורפו אלינו עוד שלושה בחורים, ויחד עסקנו במלאכת החפירה במשך כל הלילה. את האדמה המיותרת, הרחקנו מן המקום באמצעות עגלה רתומה לסוס. העגלון היה מנחם לוריה, שעבד כשכיר והשתמש בעגלה בשעות הלילה בשירות הארגון בלי ידיעתו של בעל העגלה. שמוליק ולוריה היו מנוסים בעבודה גופנית, והתפוקה שלהם עלתה על זו שלנו עשרת מונים. הם לעגו לחוסר היכולת של ה"גימנזיסטים" (כפי שכינו אותנו) ובזכותם יכולנו לסיים את העבודה לפני עלות השחר. אותו לילה נכנסתי למיטתי בשעה חמש לפנות בוקר, וכעבור שעתיים אנוס הייתי ללכת לבית-הספר (למדתי אז בכיתה השמינית). כמצופה, היתה יכולת הקליטה שלי נמוכה ביותר, וכבר בשיעור השני לא הצלחתי לפקוח את עיני האדומות מחוסר שינה. המורה החליט שאני חולה, ובשמחה הלכתי הביתה וישנתי שינה מתוקה עד לשעות הערב.