החרמת נשק ממחנה הצבא בראש-העין
פעולת ההחרמה הראשונה והמוצלחת ביותר, היתה ממחסני המחנה הצבאי ששכן בראש-העין. בראש-העין היה בסיס של חיל-האוויר הבריטי (ה-R.A.F) ובו נמצאו מחסני הנשק והתחמושת ששימשו את מטוסי החיל. באותו בסיס עבדה צעירה יהודייה ממוצא אמריקאי, שהתיידדה עם אחד הסמלים הבריטיים. הצעירה, שהתגוררה בפתח-תקוה, מצאה קשר אל הארגון, וסיפרה כי מפי ידידה הבריטי נודע לה שבמחסני הבסיס ישנם אקדחים ותת-מקלעים לרוב. היא אף סיפרה שהסמל הבריטי מוכן לשתף איתנו פעולה. לאחר חקירה ובדיקה, התברר כי הצעירה דוברת אמת, והוחל בתכנון הפשיטה למחנה. ביום המיועד, הוחרמו בדרך המקובלת שתי משאיות שנקנו מעודפי הצבא הבריטי (נהג המשאית הוזמן לעבודת הובלה, ובדרך הוא "נתבקש" לעזוב את מכוניתו. הנהג הוחזק בפרדס ובגמר הפעולה שוחרר בלוויית פיצוי כספי הולם. המשאית, שנמצאה עזובה על-ידי המשטרה, הוחזרה לבעליה לאחר שהתייצב וסיפר את סיפורו). המשאיות נצבעו בצבעי הסוואה כמקובל בצבא הבריטי, ומספריהן האזרחיים הוחלפו במספרים צבאיים מתאימים.
ביום השישי, ה-22 בנובמבר 1945, בשעות הצוהריים (בשעה שהחיילים יוצאים להפסקת האוכל), התקרבו לשער המחנה הצבאי בראש-העין טנדר צבאי ומשאית צבאית. בטנדר ישב ליד הנהג "ג'קסון" (אליעזר זמלר) בעל שיער בלונדיני ולבוש בגדי קצין בריטי. הוא הודיע לשומרים באנגלית רהוטה כי הגיע כדי להעביר ארגזים מן המחסן. הוא הושיט את המסמכים המתאימים, יחד עם רשיון המעבר עבור ה"סבלים הערביים" שהיו על גבי המשאית (המסמכים ורשיונות המעבר זויפו בעזרתם האדיבה של הצעירה שעבדה במחנה וידידהּ הסמל). שתי המכוניות עברו את הבדיקה ללא קושי, ושמו פעמיהן ישירות אל המחסנים. לאחר שכפתו את השומר, פרצו פנימה והחלו להעמיס את הארגזים החתומים על המכוניות. לא היה זמן לפתוח את הארגזים ולמיין את תוכנם, על כן העמיסו מכל הבא ליד. לאחר סיום ההעמסה, יצאו שתי המכוניות את המחנה והגיעו בשלום לאחד מפרדסי פתח-תקווה.
כבר בשעות הצוהריים יצאנו - שמוליק, עמוס ואנוכי - לפתח-תקווה. לאחר שסעדנו את לבנו באחת ממסעדות העיר, הלכנו אל הגן הציבורי, שם פגשנו בנערת הקשר. לאחר חילופי סיסמאות, הובלנו אל אחד הפרדסים, שם חיכינו יחד עם עוד עשרות בחורים, כדי לשמש סבלים להובלת המטען היקר. בעוד אנו מפטפטים, שמענו לפתע רעש של מכונית. השתררה דממה, ובבת-אחת היתה התנפלות על ה"סחורה" שנמצאה במשאית. הארגזים הורדו מן המשאית והונחו בערמה בין העצים. היה מוזר לראות את הבחורים הקשוחים שמחים כמו ילדים שקיבלו במתנה צעצוע שכה חמדו. ההתרגשות היתה רבה והמהומה גדולה. לאחר שסיימנו את פריקת המטען מן המשאית, החל תפקידנו העיקרי - להעביר את הנשק בצעידה לרמת-גן ולתל-אביב (רק חלק קטן מן הנשק הוטמן בפתח-תקווה וזאת משום החשש לחיפושים נרחבים באזור). כאשר גידי (עמיחי פאגלין) החל לארגן את השיירה, העמיס אחד הבחורים ארגז על כתפו ואמר : "זה לא כבד. אני אוכל ללא קושי לשאת את הארגז לבדי". למזלנו, גידי לא השתכנע, וחילק אותנו כך שכל שלושה אנשים יישאו שני ארגזים. יצאנו לדרך בשמחה, אולם כעבור זמן לא רב התברר שהמשא כבד ולא נוכל להמשיך ללכת בקצב מזורז. עלי הוטל להוביל את הקבוצה שהיתה מיועדת להגיע לרמת-גן ושם לאחסן את הנשק במחסנים שהוכנו למטרה זו. קצב ההליכה הלך ונעשה איטי יותר, והשיירה הלכה ונתארכה. למחרת נודע לנו כי הקבוצה השנייה, שהלכה לתל-אביב, היתה ברת-מזל - הם פגשו בדרך מכונית-משא , העמיסו עליה את הארגזים וצעדו במרץ ללא מטען על הכתף. בשעה מאוחרת הגענו ל"שיינקין" (בית-אריזה נטוש בין פרדסי בני-ברק), עייפים ורצוצים מן המסע המפרך. בפרדס חיכה לנו לוריה עם עגלתו, עליה העמסנו את ארגזי הנשק, ובעוד דבורה קלפוס-נחושתן מחלקת לבחורים סנדוויצ'ים ושתייה, יצאתי רעב וצמא יחד עם לוריה אל המחסן שחפרנו בבניין בית-הספר העירוני. עברנו ליד תחנת המשטרה, אולם איש לא חשד בעגלה התמימה שהעבירה מטען מכוסה בשקים.
מיד עם צאת המשאיות מהמחנה הצבאי בראש-העין, החל המרדף אחר המטען ה"מוחרם". הצבא הכריז עוצר בדרכים, אולם איש מהם לא שיער שנישא את המטען כל הדרך מפתח-תקווה ועד לרמת-גן ברגל. השארנו את הארגזים במחסן, ורק לאחר שנרגעו הרוחות, בדקנו את תכולתם. השלל היה רב, והכיל למעלה משבעים תת-מקלעים מטיפוס "סטן" עם כמות גדולה של תחמושת, שלוש מרגמות בנות "3 וחמש מכונות-ירייה כבדות מסוג "בראונינג". הסטנים היו נוחים מאוד לשימוש בתנאי מחתרת, והגבירו את עוצמת האש בפעולות הארגון. לעומתם היו מכונות-הירייה מסורבלות יותר, על כן אוחסנו בחצרו של המורה נורדמן והוצאו משם רק בתחילת מלחמת העצמאות.
בין פעולה לפעולה, נמשכו החיים השגרתיים של המחתרת כסדרם. צעירים רבים הצטרפו לארגון ושורות הח"ק הורחבו. פעילות היחידות גברה, ומדי ערב היינו מספקים נשק לאימונים. באחת השבתות התאמנה אחת היחידות באקדחים, ובשעות אחר-הצוהריים, קיבלתי את הנשק בחזרה. בפרדס בו קבענו את מחסן הנשק, הסתובבו כמה זוגות צעירים והיה צורך לחכות עד בוא הלילה כדי שאפשר יהיה לגשת למחסן בחסות החשיכה. הנחתי את האקדחים במרתף ביתנו, כדי לשוב ולקחתם בשעה מאוחרת יותר, ובינתיים יצאתי להסדיר כמה עניינים. בשובי הביתה, הרגשתי מיד שלא הכול כשורה. איש לא דיבר והאווירה היתה מחושמלת. ירדתי לאיטי למרתף, ולתדהמתי גיליתי כי האקדחים נעלמו ממקומם. חיפשתי בכל הפינות, אולם העליתי חרס בידי. עליתי מן המרתף ושאלתי בקול שקט את אחי אריה אם ידוע לו משהו בדבר גורל האקדחים. הוא ענה כי אבא מצא את החבילה מיד לאחר צאתי, אולם לא ידע להגיד לי היכן החביא אותה. לאחר ה"הבדלה" פניתי לאבא בדחילו, ושאלתי לגורל האקדחים. התשובה שקיבלתי היתה: "זרקתי את האקדחים לביוב". לא ידעתי את נפשי מרוב כעס. בבת-אחת התלהטתי, וצעקתי בקולי-קולות:
ביום השישי, ה-22 בנובמבר 1945, בשעות הצוהריים (בשעה שהחיילים יוצאים להפסקת האוכל), התקרבו לשער המחנה הצבאי בראש-העין טנדר צבאי ומשאית צבאית. בטנדר ישב ליד הנהג "ג'קסון" (אליעזר זמלר) בעל שיער בלונדיני ולבוש בגדי קצין בריטי. הוא הודיע לשומרים באנגלית רהוטה כי הגיע כדי להעביר ארגזים מן המחסן. הוא הושיט את המסמכים המתאימים, יחד עם רשיון המעבר עבור ה"סבלים הערביים" שהיו על גבי המשאית (המסמכים ורשיונות המעבר זויפו בעזרתם האדיבה של הצעירה שעבדה במחנה וידידהּ הסמל). שתי המכוניות עברו את הבדיקה ללא קושי, ושמו פעמיהן ישירות אל המחסנים. לאחר שכפתו את השומר, פרצו פנימה והחלו להעמיס את הארגזים החתומים על המכוניות. לא היה זמן לפתוח את הארגזים ולמיין את תוכנם, על כן העמיסו מכל הבא ליד. לאחר סיום ההעמסה, יצאו שתי המכוניות את המחנה והגיעו בשלום לאחד מפרדסי פתח-תקווה.
כבר בשעות הצוהריים יצאנו - שמוליק, עמוס ואנוכי - לפתח-תקווה. לאחר שסעדנו את לבנו באחת ממסעדות העיר, הלכנו אל הגן הציבורי, שם פגשנו בנערת הקשר. לאחר חילופי סיסמאות, הובלנו אל אחד הפרדסים, שם חיכינו יחד עם עוד עשרות בחורים, כדי לשמש סבלים להובלת המטען היקר. בעוד אנו מפטפטים, שמענו לפתע רעש של מכונית. השתררה דממה, ובבת-אחת היתה התנפלות על ה"סחורה" שנמצאה במשאית. הארגזים הורדו מן המשאית והונחו בערמה בין העצים. היה מוזר לראות את הבחורים הקשוחים שמחים כמו ילדים שקיבלו במתנה צעצוע שכה חמדו. ההתרגשות היתה רבה והמהומה גדולה. לאחר שסיימנו את פריקת המטען מן המשאית, החל תפקידנו העיקרי - להעביר את הנשק בצעידה לרמת-גן ולתל-אביב (רק חלק קטן מן הנשק הוטמן בפתח-תקווה וזאת משום החשש לחיפושים נרחבים באזור). כאשר גידי (עמיחי פאגלין) החל לארגן את השיירה, העמיס אחד הבחורים ארגז על כתפו ואמר : "זה לא כבד. אני אוכל ללא קושי לשאת את הארגז לבדי". למזלנו, גידי לא השתכנע, וחילק אותנו כך שכל שלושה אנשים יישאו שני ארגזים. יצאנו לדרך בשמחה, אולם כעבור זמן לא רב התברר שהמשא כבד ולא נוכל להמשיך ללכת בקצב מזורז. עלי הוטל להוביל את הקבוצה שהיתה מיועדת להגיע לרמת-גן ושם לאחסן את הנשק במחסנים שהוכנו למטרה זו. קצב ההליכה הלך ונעשה איטי יותר, והשיירה הלכה ונתארכה. למחרת נודע לנו כי הקבוצה השנייה, שהלכה לתל-אביב, היתה ברת-מזל - הם פגשו בדרך מכונית-משא , העמיסו עליה את הארגזים וצעדו במרץ ללא מטען על הכתף. בשעה מאוחרת הגענו ל"שיינקין" (בית-אריזה נטוש בין פרדסי בני-ברק), עייפים ורצוצים מן המסע המפרך. בפרדס חיכה לנו לוריה עם עגלתו, עליה העמסנו את ארגזי הנשק, ובעוד דבורה קלפוס-נחושתן מחלקת לבחורים סנדוויצ'ים ושתייה, יצאתי רעב וצמא יחד עם לוריה אל המחסן שחפרנו בבניין בית-הספר העירוני. עברנו ליד תחנת המשטרה, אולם איש לא חשד בעגלה התמימה שהעבירה מטען מכוסה בשקים.
מיד עם צאת המשאיות מהמחנה הצבאי בראש-העין, החל המרדף אחר המטען ה"מוחרם". הצבא הכריז עוצר בדרכים, אולם איש מהם לא שיער שנישא את המטען כל הדרך מפתח-תקווה ועד לרמת-גן ברגל. השארנו את הארגזים במחסן, ורק לאחר שנרגעו הרוחות, בדקנו את תכולתם. השלל היה רב, והכיל למעלה משבעים תת-מקלעים מטיפוס "סטן" עם כמות גדולה של תחמושת, שלוש מרגמות בנות "3 וחמש מכונות-ירייה כבדות מסוג "בראונינג". הסטנים היו נוחים מאוד לשימוש בתנאי מחתרת, והגבירו את עוצמת האש בפעולות הארגון. לעומתם היו מכונות-הירייה מסורבלות יותר, על כן אוחסנו בחצרו של המורה נורדמן והוצאו משם רק בתחילת מלחמת העצמאות.
בין פעולה לפעולה, נמשכו החיים השגרתיים של המחתרת כסדרם. צעירים רבים הצטרפו לארגון ושורות הח"ק הורחבו. פעילות היחידות גברה, ומדי ערב היינו מספקים נשק לאימונים. באחת השבתות התאמנה אחת היחידות באקדחים, ובשעות אחר-הצוהריים, קיבלתי את הנשק בחזרה. בפרדס בו קבענו את מחסן הנשק, הסתובבו כמה זוגות צעירים והיה צורך לחכות עד בוא הלילה כדי שאפשר יהיה לגשת למחסן בחסות החשיכה. הנחתי את האקדחים במרתף ביתנו, כדי לשוב ולקחתם בשעה מאוחרת יותר, ובינתיים יצאתי להסדיר כמה עניינים. בשובי הביתה, הרגשתי מיד שלא הכול כשורה. איש לא דיבר והאווירה היתה מחושמלת. ירדתי לאיטי למרתף, ולתדהמתי גיליתי כי האקדחים נעלמו ממקומם. חיפשתי בכל הפינות, אולם העליתי חרס בידי. עליתי מן המרתף ושאלתי בקול שקט את אחי אריה אם ידוע לו משהו בדבר גורל האקדחים. הוא ענה כי אבא מצא את החבילה מיד לאחר צאתי, אולם לא ידע להגיד לי היכן החביא אותה. לאחר ה"הבדלה" פניתי לאבא בדחילו, ושאלתי לגורל האקדחים. התשובה שקיבלתי היתה: "זרקתי את האקדחים לביוב". לא ידעתי את נפשי מרוב כעס. בבת-אחת התלהטתי, וצעקתי בקולי-קולות:
"כיצד זה העזת לזרוק נשק עברי? האינך יודע כמה קשה להשיג היום נשק וכמה הוא חשוב לנו להמשך המלחמה ?".בתשובה ענה אבא:
"אתה עוד מעז להרים את קולך? באיזה רשות אתה מתנהג בחוסר אחריות שכזה ומסכן את כל משפחתך? אילו היתה המשטרה מוצאת את הנשק בבית, היו אוסרים את אביך ואחיך וכל המשפחה היתה נהרסת".לא היה לי מענה להאשמות הצודקות של אבא. הייתי בוש ונכלם. ישבתי בשקט אובד עצות ולא ידעתי מה אעשה וכיצד אספר את אשר קרה לחברי ולמפקדי. איש לא דיבר. לאט לאט נרגעו הרוחות, ואז ניגש אלי אבא ואמר:
"אתה באמת חושב שזרקתי את האקדחים? החבאתי אותם בחצר ואני מבקש ממך לסלק אותם ולא להביא עוד פעם נשק הביתה ".רווח לי. רציתי לחבק את אבא , אולם הייתי עדיין כל-כך נסער שנשארתי יושב על מושבי. התנצלתי בפני אבא והסברתי לו כי כאשר ישרור חושך מוחלט בחוץ, אוכל לקחת את הנשק ולהעבירו למקומו. כעבור שעה לקחתי את החבילה וקמתי כדי לצאת את הבית. להפתעתי, התלווה אלי אבא ואמר:
"אלך אתך כדי לשמור עליך, כי מסוכן היום ללכת עם נשק".התנהגותו של אבא נגעה ללבי, אולם הסברתי לו כי איני רשאי לקחת אותו אתי למחסן הנשק. מיהרתי להסתלק מן המקום והחזרתי את האקדחים למקומם.