ההתקפה על מחנה הצבא במגרשי התערוכה
כחודש לאחר פעולת ההחרמה המוצלחת במחנה הצבאי בראש-העין, אישרה מפקדת תנועת המרי להתקיף בשנית את מרכזי הבולשת בירושלים וביפו.
ההתקפות על מרכזי הבולשת נוצלו כדי לבצע פעולת רכש מהמחנה הצבאי ששכן במגרשי התערוכה בתל-אביב. מאינפורמציה פנימית נודע כי באחד המחסנים מצוי נשק רב, שכלל תת-מקלעים מטיפוס "תומפסון" האמריקאי (הוא ה"טומיגן" שהיה נפוץ בצבא האנגלי), אותו העדפנו על הסטנים שהיו ברשותנו. לאחר מעקב אחר סדרי השמירה, הוחלט לפרוץ את הגדר מצד הירקון ולהשתלט על הבסיס מבפנים.
בשעה היעודה, נגזרה הגדר במספריים מיוחדים, ויחידת הפורצים שמה פעמיה לכיוון הבניין המרכזי. "גידי" (עמיחי פאגלין), שהיה מפקד הפעולה, קרא ברמקול לעבר החיילים להיכנע ולהניח את נשקם. כמה עשרות בריטים צייתו להוראת גידי ונכנעו ללא קרב. הם הוכנסו לבניין המרכזי והוחזקו שם תחת משמר עד לגמר הפעולה. חולייה אחרת התקדמה לעבר המחסנים, אולם הלוחמים נתקלו באש אוטומטית שנורתה מאחד הבניינים. "אבנר" (דב שטרנגלז) ניסה לזרוק רימון לעבר היורה, אולם נפצע מכדור בלסתו והרימון התפוצץ בסמוך לו. פציעתו הייתה קשה. מן היריות נפגעו עוד חמישה מאנשי היחידה, ולבסוף עלה בידי התוקפים לשתק את מקור הירי ולפרוץ למחסן. למרבה האכזבה, נמצא המחסן ריק מנשק והבחורים נאלצו לסגת בנושאם אתם את הפצועים ומעט הנשק שנלקח מן השומרים. הנסיגה נערכה בשתי סירות-מנוע שהוכנו מראש ואשר הובילו את הלוחמים לאורך נהר הירקון עד ל"שבע טחנות", שם ישנו מפל מים קטן שאינו עביר לסירות.
עוד בתחילת הערב ערכנו את כל ההכנות לקליטת הלוחמים והנשק שאמורים היו להגיע לנקודת המפגש. שמוליק הטיל עלי להכין מספר סירות, כדי שנוכל לחצות את הנהר בשעת הצורך. יצאתי למקום, ולמזלי מצאתי שם מחסן שהכיל סירות להשכרה. פרצנו את צריף העץ ללא קושי והוצאנו ממנו את הסירות עם המשוטים. לפתע שמענו צעקות שבאו מעבר לכביש "גנבים, גנבים". התברר כי השומר ממפעל החבלים של ירושלמי, הבחין בנעשה והתכוון להודיע למשטרה. נכנסנו לבקתת השומר עם אקדח שלוף והסברנו לו מי אנו. "המלצנו" לו להישאר במקומו ולא להתערב בנעשה, וליתר ביטחון ניתקנו את מכשיר הטלפון מן הקיר. הכול היה מוכן לקליטת הבאים, כולל מנחם לוריה, שחיכה עם עגלתו בקרבת מקום. חיכינו בקוצר-רוח, עד שלפתע שמענו את רעש המנועים של הסירות. בהתרגשות רבה רצנו לעבר המים, אולם מראה הפצועים הרבים השרה אווירה קשה. היה זה מספר הפצועים הגדול ביותר שנפגעו עד אז בפעולה אחת. הפצועים נחבשו עוד בסירה בידי "טופסי" (דבורה יפת, שהיתה אחות במקצועה וכינויה ניתן לה בגלל שערה המתולתל), ובנקודת המפגש עזרה על-ידה דבורה קלפוס-נחושתן. "אבנר", שהיה פצוע קשה, הועבר תחילה לדירתם של עליזה (ליצי) ומשה גרינברגר, שהיו חברי הארגון, ואחר לבית-החולים "הדסה" בתל-אביב, שם קבעו הרופאים את מותו. יתר הפצועים הועברו לבית-החולים "פעולן" ברמת-גן. בית-החולים שכן בבית שהיה בבעלות שלום שוק-הלוי, שפעל גם כשותף. שוק-הלוי היה רוויזיוניסט ותיק ואחת מבנותיו, רות, היתה חברת האצ"ל. היא נאסרה בשנת 1939 יחד עם 38 חברי קורס המפקדים שהתאמנו במשמר-הירדן ונתפסו על-ידי הבריטים, ונשפטה לשנתיים מאסר, אולם שוחררה כעבור חודשיים כי מפקד הצבא בארץ לא אישר את פסק-הדין.
בין הפצועים היה גם נח גריזק, שנפצע בירך ונאלץ לשהות בבית-החולים תקופה ארוכה. את נח פגשתי כעבור שלושה חודשים, כאשר היה שכני לחדר בבית-החולים "פוחובסקי" בתל-אביב, לשם הועברתי לאחר שגם אני נפצעתי (ראה להלן).
לאחר העברת הפצועים שררה במקום אנדרלמוסיה רבה. כל אחד סיפר את חוויותיו בהתרגשות, והרעש ואי-הסדר שלטו בכול. לפתע נשמעה פקודה "הקשב", וגידי שהיה גבוה משכמו ומעלה, סידר את כולם בשורה. השתרר שקט מוחלט, וגידי הסביר את דרכי הנסיגה. תחילה עברתי עם שמוליק בין השורות והכנסנו את הנשק לשקים שהוכנו מראש. השקים הועמסו על העגלה שחיכתה בקרבת מקום, והנשק הועבר למחסן שבבית-הספר העירוני, לא לפני שפיזרנו פלפל שחור, כדי למנוע מכלבי-הגישוש מלעלות על עקבותינו. לאחר מסירת הנשק, התפזרו הבחורים בקבוצות קטנות, מי לתל-אביב ומי לפתח-תקווה.
למחרת, כמצופה, הוכרז עוצר כללי ברמת-גן ונערכו חיפושים מבית לבית. למזלי, היה ביתנו מחוץ לאזור העוצר, והחיילים הבריטיים הגיעו עד לדרך סלמה, שהיוותה את הגבול המוניציפלי של רמת-גן. כאשר ראיתי את החיילים מבעד לחלון, הסתלקתי מיד מן הבית דרך הדלת האחורית ועשיתי דרכי אל בין הפרדסים הרבים שהיו בסביבה.
כעבור מספר ימים, כאשר נרגעו הרוחות, החלטנו כי הגיע הזמן להוציא את הנשק מן המחסן, כדי לנקותו, לשמנו ולהכינו לפעולה הבאה. במבצע ההעברה השתתפו מלבדי גם עמוס גולדבלט וכמובן מנחם לוריה ועגלתו. לאחר סילוק העפר וגילוי פתח המחסן, נכנסתי פנימה והעליתי את השקים אל עמוס שנשאר בחוץ. הזהרתי את עמוס לא להוציא את הנשק מן השק, כי הוא עלול להיות בלתי-נצור ואולי אף עם כדור בקנה. בעוד אני משתהה בתוך המחסן, שמעתי לפתע קול חזק של ירייה. יצאתי מיד, כי חששתי שמא הגיעו שוטרים לאוסרנו, אולם מיד התברר לי כי היתה זו פליטת כדור מאקדח שעמוס הוציא מן השק. לרוע המזל, פגע הכדור באצבעו של עמוס, והיה צורך לעצור את הדם שזרם בשטף. חבשתי את האצבע במטפחת, והחלטתי שעמוס צריך לקבל עזרה רפואית של ממש. חששתי מאוד שמא שמעו במשטרה הסמוכה את הירייה וישלחו שוטרים למקום, אולם כאשר עברו מספר דקות ושום דבר לא קרה, ביקשתי מלוריה שישמור על המחסן, ולקחתי את עמוס לתחנת העזרה ראשונה של "מגן דוד אדום". בתחנה מצאנו את נפתלי פרנקל, שהיה חובש תורן אותו ערב. פרנקל חבש את האצבע באופן מקצועי וקבע שיש לקחת את עמוס לבית-החולים לטיפול של רופא. הוא רשם ביומן שהפציעה היתה מתאונת עבודה והרגיע אותי שיוכל להסתדר בלעדי. חזרתי בריצה למחסן כדי לעזור ללוריה להעמיס את השקים על העגלה ולהוביל את הנשק לצריף ששמוליק שכר במקום מבודד ליד בית-החרושת "עלית". כעבור זמן נודע לי כי נפתלי פרנקל היה חבר בארגון.
ההתקפות על מרכזי הבולשת נוצלו כדי לבצע פעולת רכש מהמחנה הצבאי ששכן במגרשי התערוכה בתל-אביב. מאינפורמציה פנימית נודע כי באחד המחסנים מצוי נשק רב, שכלל תת-מקלעים מטיפוס "תומפסון" האמריקאי (הוא ה"טומיגן" שהיה נפוץ בצבא האנגלי), אותו העדפנו על הסטנים שהיו ברשותנו. לאחר מעקב אחר סדרי השמירה, הוחלט לפרוץ את הגדר מצד הירקון ולהשתלט על הבסיס מבפנים.
בשעה היעודה, נגזרה הגדר במספריים מיוחדים, ויחידת הפורצים שמה פעמיה לכיוון הבניין המרכזי. "גידי" (עמיחי פאגלין), שהיה מפקד הפעולה, קרא ברמקול לעבר החיילים להיכנע ולהניח את נשקם. כמה עשרות בריטים צייתו להוראת גידי ונכנעו ללא קרב. הם הוכנסו לבניין המרכזי והוחזקו שם תחת משמר עד לגמר הפעולה. חולייה אחרת התקדמה לעבר המחסנים, אולם הלוחמים נתקלו באש אוטומטית שנורתה מאחד הבניינים. "אבנר" (דב שטרנגלז) ניסה לזרוק רימון לעבר היורה, אולם נפצע מכדור בלסתו והרימון התפוצץ בסמוך לו. פציעתו הייתה קשה. מן היריות נפגעו עוד חמישה מאנשי היחידה, ולבסוף עלה בידי התוקפים לשתק את מקור הירי ולפרוץ למחסן. למרבה האכזבה, נמצא המחסן ריק מנשק והבחורים נאלצו לסגת בנושאם אתם את הפצועים ומעט הנשק שנלקח מן השומרים. הנסיגה נערכה בשתי סירות-מנוע שהוכנו מראש ואשר הובילו את הלוחמים לאורך נהר הירקון עד ל"שבע טחנות", שם ישנו מפל מים קטן שאינו עביר לסירות.
עוד בתחילת הערב ערכנו את כל ההכנות לקליטת הלוחמים והנשק שאמורים היו להגיע לנקודת המפגש. שמוליק הטיל עלי להכין מספר סירות, כדי שנוכל לחצות את הנהר בשעת הצורך. יצאתי למקום, ולמזלי מצאתי שם מחסן שהכיל סירות להשכרה. פרצנו את צריף העץ ללא קושי והוצאנו ממנו את הסירות עם המשוטים. לפתע שמענו צעקות שבאו מעבר לכביש "גנבים, גנבים". התברר כי השומר ממפעל החבלים של ירושלמי, הבחין בנעשה והתכוון להודיע למשטרה. נכנסנו לבקתת השומר עם אקדח שלוף והסברנו לו מי אנו. "המלצנו" לו להישאר במקומו ולא להתערב בנעשה, וליתר ביטחון ניתקנו את מכשיר הטלפון מן הקיר. הכול היה מוכן לקליטת הבאים, כולל מנחם לוריה, שחיכה עם עגלתו בקרבת מקום. חיכינו בקוצר-רוח, עד שלפתע שמענו את רעש המנועים של הסירות. בהתרגשות רבה רצנו לעבר המים, אולם מראה הפצועים הרבים השרה אווירה קשה. היה זה מספר הפצועים הגדול ביותר שנפגעו עד אז בפעולה אחת. הפצועים נחבשו עוד בסירה בידי "טופסי" (דבורה יפת, שהיתה אחות במקצועה וכינויה ניתן לה בגלל שערה המתולתל), ובנקודת המפגש עזרה על-ידה דבורה קלפוס-נחושתן. "אבנר", שהיה פצוע קשה, הועבר תחילה לדירתם של עליזה (ליצי) ומשה גרינברגר, שהיו חברי הארגון, ואחר לבית-החולים "הדסה" בתל-אביב, שם קבעו הרופאים את מותו. יתר הפצועים הועברו לבית-החולים "פעולן" ברמת-גן. בית-החולים שכן בבית שהיה בבעלות שלום שוק-הלוי, שפעל גם כשותף. שוק-הלוי היה רוויזיוניסט ותיק ואחת מבנותיו, רות, היתה חברת האצ"ל. היא נאסרה בשנת 1939 יחד עם 38 חברי קורס המפקדים שהתאמנו במשמר-הירדן ונתפסו על-ידי הבריטים, ונשפטה לשנתיים מאסר, אולם שוחררה כעבור חודשיים כי מפקד הצבא בארץ לא אישר את פסק-הדין.
בין הפצועים היה גם נח גריזק, שנפצע בירך ונאלץ לשהות בבית-החולים תקופה ארוכה. את נח פגשתי כעבור שלושה חודשים, כאשר היה שכני לחדר בבית-החולים "פוחובסקי" בתל-אביב, לשם הועברתי לאחר שגם אני נפצעתי (ראה להלן).
לאחר העברת הפצועים שררה במקום אנדרלמוסיה רבה. כל אחד סיפר את חוויותיו בהתרגשות, והרעש ואי-הסדר שלטו בכול. לפתע נשמעה פקודה "הקשב", וגידי שהיה גבוה משכמו ומעלה, סידר את כולם בשורה. השתרר שקט מוחלט, וגידי הסביר את דרכי הנסיגה. תחילה עברתי עם שמוליק בין השורות והכנסנו את הנשק לשקים שהוכנו מראש. השקים הועמסו על העגלה שחיכתה בקרבת מקום, והנשק הועבר למחסן שבבית-הספר העירוני, לא לפני שפיזרנו פלפל שחור, כדי למנוע מכלבי-הגישוש מלעלות על עקבותינו. לאחר מסירת הנשק, התפזרו הבחורים בקבוצות קטנות, מי לתל-אביב ומי לפתח-תקווה.
למחרת, כמצופה, הוכרז עוצר כללי ברמת-גן ונערכו חיפושים מבית לבית. למזלי, היה ביתנו מחוץ לאזור העוצר, והחיילים הבריטיים הגיעו עד לדרך סלמה, שהיוותה את הגבול המוניציפלי של רמת-גן. כאשר ראיתי את החיילים מבעד לחלון, הסתלקתי מיד מן הבית דרך הדלת האחורית ועשיתי דרכי אל בין הפרדסים הרבים שהיו בסביבה.
כעבור מספר ימים, כאשר נרגעו הרוחות, החלטנו כי הגיע הזמן להוציא את הנשק מן המחסן, כדי לנקותו, לשמנו ולהכינו לפעולה הבאה. במבצע ההעברה השתתפו מלבדי גם עמוס גולדבלט וכמובן מנחם לוריה ועגלתו. לאחר סילוק העפר וגילוי פתח המחסן, נכנסתי פנימה והעליתי את השקים אל עמוס שנשאר בחוץ. הזהרתי את עמוס לא להוציא את הנשק מן השק, כי הוא עלול להיות בלתי-נצור ואולי אף עם כדור בקנה. בעוד אני משתהה בתוך המחסן, שמעתי לפתע קול חזק של ירייה. יצאתי מיד, כי חששתי שמא הגיעו שוטרים לאוסרנו, אולם מיד התברר לי כי היתה זו פליטת כדור מאקדח שעמוס הוציא מן השק. לרוע המזל, פגע הכדור באצבעו של עמוס, והיה צורך לעצור את הדם שזרם בשטף. חבשתי את האצבע במטפחת, והחלטתי שעמוס צריך לקבל עזרה רפואית של ממש. חששתי מאוד שמא שמעו במשטרה הסמוכה את הירייה וישלחו שוטרים למקום, אולם כאשר עברו מספר דקות ושום דבר לא קרה, ביקשתי מלוריה שישמור על המחסן, ולקחתי את עמוס לתחנת העזרה ראשונה של "מגן דוד אדום". בתחנה מצאנו את נפתלי פרנקל, שהיה חובש תורן אותו ערב. פרנקל חבש את האצבע באופן מקצועי וקבע שיש לקחת את עמוס לבית-החולים לטיפול של רופא. הוא רשם ביומן שהפציעה היתה מתאונת עבודה והרגיע אותי שיוכל להסתדר בלעדי. חזרתי בריצה למחסן כדי לעזור ללוריה להעמיס את השקים על העגלה ולהוביל את הנשק לצריף ששמוליק שכר במקום מבודד ליד בית-החרושת "עלית". כעבור זמן נודע לי כי נפתלי פרנקל היה חבר בארגון.