ההתקפה על שדה התעופה הצבאי בלוד

מלחמת המחתרת בבריטים צברה תאוצה, והפעולות נעשו נועזות יותר ומקיפות יותר. אם בתחילת המרד התרכז האצ"ל בתקיפת מרכזי השלטון האזרחי ונמנע מהתקפות על מחנות צבא, הרי שההבחנה הזו לא היתה קיימת יותר. הוסרו ההגבלות והצבא הבריטי, שהשתתף באופן פעיל בהכבדת עול השלטון על היישוב היהודי, לא היה חסין מפגיעתם של אנשי הח"ק (חיל הקרב).
לאחר מלחמת-העולם השנייה, הפכה ארץ-ישראל למרכז חשוב של חיל האוויר הבריטי ומטוסים מסוגים שונים הועברו ארצה. לא ייפלא איפוא, שמטוסים אלה הפכו למטרת פגיעה של המחתרת. ואמנם בלילה גשום וקר של ה-25 בפברואר 1946 הותקפו שלושה שדות-תעופה צבאיים והושמדו עשרות מטוסים שחנו על הקרקע.
באותו לילה שהיתי יחד עם שמוליק, ועוד מספר חברים, בבסיס אחורי באחד הפרדסים שבין רמת-גן לפתח-תקווה. תפקידנו היה לקלוט את הקבוצה שיצאה לתקוף את שדה-התעופה בלוד, לקבל מהם את הנשק ולטפל בנפגעים, אם יהיו כאלה. בשעה שמונה וחצי בערב (שנקבעה לשעת השין), שמענו התפוצצויות חזקות, אולם לא ציפינו לבוא הבחורים לפני חצות לילה. והנה כעבור שעה שמענו רחש, ובאופק ראינו קבוצת אנשים מתקרבת. המחשבה הראשונה היתה כי לפנינו סיור בריטי, על כן דרכנו מיד את הנשק והסתתרנו בין העצים. כאשר הקבוצה היתה קרובה דייה, יכולנו להבחין בדיבור עברי. יצאתי לקראתם כדי לברר מי הם ומה מעשיהם, ואז התברר כי היו אלה אנשי לח"י, שחזרו מתקיפת שדה-התעופה בכפר-סירקין. לוחמי הלח"י, בפיקודו של יעקב גרנק (שנודע בכינויו "דב הבלונדיני"), הגיעו אל שדה-התעופה במכונית-משא ומיד תפסו עמדות אבטחה. תחת חיפוי אש, פרצה יחידת החבלנים אל השדה והבחורים התקרבו במהירות אל המטוסים. הם הניחו את המוקשים בין הכנף לבין המטוס והסתלקו מייד. מאחורי המוסכים שכנו בבתי מגורים מאות חיילי חיל האוויר, אולם הם רותקו למקומם באש מקלע שנורתה לעברם ולא הפריעו לחבלנים במלאכתם. שמונה מטוסים עלו באש, והפעולה הסתיימה ללא נפגעים. בירכנו את אנשי הלח"י, שהמשיכו בדרכם, ואנו נשארנו במקומנו לקבל את פני חברינו שיצאו לשדה-התעופה לוד. הגיעה שעת חצות, ואין איש. המשכנו לחכות במתיחות בגשם הטורדני, וככול שחלפו השעות - גברה דאגתנו. בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר, כשהיינו כבר על סף הייאוש, הם הגיעו סוף סוף. התברר כי הגשם השוטף והבוץ הטובעני, האטו את ההתקדמות והבחורים הגיעו לאזור שדה-התעופה של לוד רק בשעה עשר. בדרכם, שמעו את ההתפוצצויות שבאו מעבר כפר-סירקין (הנמצא במרחק של כשבעה קילומטרים מלוד) והם יכלו לצפות לכך שחיילי המחנה יהיו במצב הכן ויקדמו את התוקפים באש עזה. מפקד הפעולה, "שמשון" (דב כהן, ששירת בצבא הבריטי ביחידת קומנדו והיה על סף שחרורו מן הצבא) קיים התייעצות שבסופה החליט להמשיך כמתוכנן. אחת היחידות התקרבה בחשאי אל השנאי שהיה בקרבת מקום, ופיצוץ עז גרם לחשכה בכל אזור שדה התעופה. החבלנים חתכו את גדר-התיל בעזרת צבת מיוחדת ובחסות החשכה פרצו פנימה. הם עשו דרכם ישירות אל המטוסים, והניחו את מטעני חומר-הנפץ "בין הכנף וגוף המטוס". כשנשמעה שריקת המשרוקית, הפעילו את המטען ונסוגו. כשהכוח היה מחוץ לשדה-התעופה, נשמעו התפוצצויות רבות, ו-11 מטוסים הושמדו כליל.
הנסיגה היתה קשה ונמשכה יותר מן המתוכנן. אמנם הגשם חדל, אבל האדמה לא יבשה והבוץ הכביד מאוד על ההליכה. הפעולה הסתיימה ללא אבדות, מלבד נעלה של דבורה קלפוס-נחושתן שטבעה בבוץ. תחילה הגיעו לפתח-תקווה, שם מסרו את הנשק למחסנאים ואחר צעדו לעבר רמת-גן ובדרכם פגשו בנו. כאשר עמדנו לחצות את הכביש המקשר את דרך פתח-תקוה עם תל-ליטווינסקי (היום תל-השומר), נתקלנו בשיירה ארוכה של כלי-רכב צבאיים שיצאו מן המחנה הגדול שהיה בתל-ליטווינסקי והיו בדרכם להטיל עוצר בדרכים הראשיות וכן על רמת-גן ופתח-תקווה. נשארנו בפרדס וחיכינו עד עבור השיירה, ובלבי חשבתי: "הנה מתחת לאפכם נמצאים לוחמי המחתרת שהשמידו את מטוסיכם, ואתם מתרחקים כדי לחפשם במקום שאינם". אבל לא היה זה הזמן המתאים למחשבות, ומיד לאחר שהתפנה הכביש מכלי-הרכב הצבאיים, חצינו אותו בריצה והתרחקנו מן המקום במהירות האפשרית. בינתיים האיר השחר והתברר כי לפני הכניסה העירה היה הכרחי לנקות תחילה את הבגדים והנעליים שהיו מלאי בוץ. החבורה שמה פעמיה לביתה של דבורה, ששכן על גבעה בודדה ליד רמת-יצחק. משפחת קלפוס היתה פעילה מאוד בארגון; האח הגדול, נתן, היה פעיל עוד בשנות השלושים בעליית "אף על פי" והביא עולים רבים ארצה, ודבורה ואחיה הקטן יואל, היו פעילים בח"ק של סניף רמת-גן. בשעה שהאם עסקה בהכנת תה חם, ניסו הבחורים לסלק את הבוץ מהנעליים. היתה זו חבורה עליזה, ובלט בה מיכאל (מייק) אשבל (אחד הלוחמים הנועזים שלנו) שלא פסק מלשיר ולהתבדח. מייק ידע לזמר, ובשעות הפנאי אף כתב שירים. בהשראת אותה פעולה, כתב מיכאל אשבל את שירו שכלל ארבעה בתים: