הפציעה

ב-6 במרס 1946 הגיעה ארצה הוועדה האנגלו-אמריקאית, שבדקה דרכים לפתרון הבעיה הארץ-ישראלית. כעבור חודשיים של חקירה ובדיקה, פרסמה הוועדה את מסקנותיה, שכללו המלצה להעלאת מאה אלף יהודים מאירופה. "תנועת המרי העברי", על שלושת מרכיביה, הודיעה לממשלת בריטניה, כי תכריז על הפוגה בכל פעולותיה כדי לאפשר את עלייתם של היהודים ארצה. אבל הבריטים דחו את המלצות הוועדה, ו"תנועת המרי העברי" חזרה לתקוף מטרות ממשלתיות ביתר שאת.
מספר חודשים קודם-לכן, החליטו מפקדי כי הגיע הזמן לשלחני לקורס "סגנים" (מפקדי כיתות), שהיווה את הקורס הבסיסי בארגון. תחילה נתבקשתי לצאת לשוני (ליד בנימינה), שם נערכו הקורסים הארציים, אולם למזלי לא יכולתי לעזוב את הבית אותה עת ונשארתי ברמת-גן. אותו קורס בו הייתי אמור להשתתף, נתפס ב-16 באוגוסט 1945 על-ידי המשטרה הבריטית וכל חניכיו נשלחו לכלא. מאז פסקו הקורסים הארציים שנערכו במרוכז, והוחל בהכשרת מפקדים בקורסים שנערכו במחוזות. הקורס בו השתתפתי נערך ברמת-גן והשתתפו בו גם שלושה חניכים מפתח-תקווה (רחל יונדוף, צפורה יופין-קרליבך ועוזר שמחה). הפגישות בערבים היו בבית אריזה גדול באחד מפרדסי רמת-יצחק, שכינויו המחתרתי היה "ארלוזורוב" (על שם השכונה שהיתה באזור בו נמצאת היום העיר גבעתיים), בעוד הפגישות בשבתות נערכו בפרדסים תחת כיפת השמיים. בקורס למדנו את תורת הנשק שהיה בשימוש בארגון, וכן תרגילי סדר, תרגילי שדה, ואת תורת הפיקוד. האימונים היו אינטנסיביים מאוד והקורס כולו נמשך מספר חודשים. בסיומו של הקורס נערכו בחינות, ובהתאם למסורת של הארגון, השתתפו הבוגרים בפעולה נגד השלטון הבריטי. לאחר סיום הקוםרס, נערכה בביתו של "אמנון" (יואל פרידלר) מסיבה, בה הוכרזתי חניך מצטיין. מספר ימים לאחר-מכן, יצאנו יחד לפעולה בדרום הארץ.
ב-2 באפריל 1946, התייצבתי ברחובות כדי להשתתף בפעולה שאת טיבה לא ידעתי. בתחנת האוטובוס המסוימת, פגשתי בזוג צעיר, ולאחר אמירת הסיסמה וקבלת התשובה הנכונה, הובלתי לבית-אריזה גדול ששכן באחד מפרדסי רחובות. שמחתי לפגוש שם חברים ותיקים: ברוך טופרובר גבה-הקומה, יואל קלפוס, יואל פרידלר ומשה רבינוביץ מרמת-גן, עוזר שימחה וחיים גולובסקי מפתח-תקווה וכמובן מפקדי וידידי "אילן" (שמוליק קרושניבסקי). מספר הבאים הלך ורב ולקראת הצוהריים היו שם כ-60 איש. היה ברור כי מתכוננים לפעולה גדולה, ורבים היו הניחושים. לאחר שחילקו לנו סנדוויצ'ים ושתייה, נקראנו אל תוך בית-האריזה כדי לקבל את התדרוך לקראת היציאה. פתח איתן לבני (קצין המבצעים של האצ"ל) ומדבריו הבינונו כי מטרת הפעולה - שיתוק תנועת הרכבות. כדי שלא לפגוע ביצוא תפוזי השמוטי של הפרדסנים היהודים, הוחלט לחבל במסילה דרומה מרחובות וצפונה מחיפה. בחלק הדרומי יפעלו שלוש קבוצות עצמאיות של האצ"ל, ובצפון תפוצץ יחידה של הלח"י את גשר הרכבת העובר מעל לשפך הנעמן. קבוצה אחת של הארגון, בפיקודו של "זאב" (מנחם שיף), תפוצץ את שני גשרי הרכבת בסמוך לכפר הערבי ייבנה ותהיה זו חזרה על הפעולה שבוצעה כשנה קודם-לכן. קבוצתו של מנחם שיף, שמנתה כ-30 לוחמים, התכנסה בבית-אריזה אחר, אף הוא ברחובות. על הקבוצה השנייה, בפיקודו של "גד" (אלעזר פדהצור), הוטל לחבל בגשרים ובמסילה דרומה מיִיבנה. בעוד הקבוצה השלישית, בפיקודו של "שמשון" (דב כהן), אמורה היתה לתקוף את תחנת הרכבת של אשדוד ולפוצץ את הגשר הגדול הסמוך למקום. ההסבר לשתי הקבוצות האחרונות ניתן במשותף והן עשו חלק מן הדרך יחדיו.
לאחר דבריו הכלליים של איתן, אסף כל מפקד את אנשיו לתדרוך מפורט. על כנים מאולתרים נתלו מפות, הכוח חולק לחוליות וכל חולייה למדה בעל-פה את תפקידה. היתה זו פעולת השדה הגדולה ביותר שערך האצ"ל עד אז, וסוג הנשק היה בהתאם. הכלים העיקריים היו רובים, מקלעים ותת מקלעים, בעוד שמספר האקדחים היה מצומצם ביותר. היה בכך שינוי רב בהשוואה לפעולות קודמות של הארגון, שנערכו רובן בערים או בסמוך להן. גם הנסיגה היתה שונה בתכלית; מאחר שהיה צפוי שהבריטים יטילו עוצר בכל מושבות הדרום, הוחלט לסגת ברגל עד לשכונת בת-ים, ומשם להסתנן לתל אביב. פירושו של דבר היה שהיינו חייבים לצעוד בחולות טובעניים מרחק של כ-25 ק"מ.
רק לאחר קבלת ההסברים, הבינותי את הפעילות הרבה שהיתה בשבילי הפרדסים בין פתח-תקווה ורמת-גן בשבועות שקדמו לפעולה. עשרות רבות של חברי הארגון עברו אימונים אינטנסיביים ברובים והרבו במטווחים. היה זה שמשון שהכניס את הרובה לשימוש מבצעי, וכל האימונים היו בניצוחו. שמשון לא הסתפק בלימוד השימוש ברובה, אלא הוסיף לזאת גם תרגילי שדה. הבחורים הרבו בהליכה ובזחילה, כדי להכשירם לפעולה הגדולה שתוכננה בדרום הארץ. אלא שהרגלי הליכה למרחקים ארוכים, אי-אפשר להקנות בשבועיים-שלושה. גם הנעליים שהיו לרגלי הבחורים, לא התאימו להליכה ממושכת בחול הרך של דרום הארץ.
השאלות והתשובות הסתיימו והיינו חופשיים עד לבוא המשאיות, שאמורות היו לקחתנו דרומה. מצב-הרוח היה מרומם והוותיקים שבינינו סיפרו על חוויותיהם מפעולות קודמות. לפתע פונה אלי ברוך טופרובר בחיוך ואומר: "אני יוצא בהרגשה מוזרה ומי יודע מתי נתראה בפעם הבאה ". הנבואה שרתה עליו לפתע, כי לאחר הפעולה נאסר, וכאשר שוחרר - הייתי בירושלים הנצורה בעיצומה של מלחמת העצמאות, כך שמספר שנים לא ראינו האחד את השני. שתקנו בצוותא וכל אחד היה נתון להרהוריו. את השקט הפר רעש מנוע המכוניות שהלכו והתקרבו אל בית-האריזה. היו אלו שתי משאיות, שהוחרמו במשך היום כדי להעבירנו לנקודת הזינוק. אל המשאית הראשונה עלו הבחורים, ואני בתוכם, ללא נשק, כי היינו על תקן של פועלים החוזרים מעבודתם. במשאית השנייה היתה ערמה של תפוזים; מתחתם כל הנשק, ומעליהם בחורים שהתחפשו לפועלים ערביים . נסענו בשיירה דרומה לכיוון קבוצת יַבנה. חברי הקבוצה נעלו את השער בפנינו ומנעו מאיתנו לחצות את שטח הקבוצה. אחד המפקדים שישב ליד הנהג, הסביר להם כי אנו יוצאים לפעולה במסגרת תנועת המרי. הדברים שכנעו את האחראי, והוא אפשר למשאית הראשונה להיכנס. בעוד אנו נוסעים בשטח הקבוצה, נשמעו צעקות מאחור. הסתבר כי האחראי סירב להרשות למשאית השנייה לנסוע בעקבותינו, בטענה שהוא אינו מוכן לאפשר לערבים להסתובב במשק בשעות העוצר. יש לזכור כי באותה עת הנהיגו הבריטים עוצר בדרכים החל מן השעה שש בערב וכאשר התקרבנו לקיבוץ, ראינו כבר משאיות עמוסות חיילים יוצאות לדרכן כדי לבצע את העוצר. שוב היה דין ודברים עם האחראי, ולאחר ששוכנע כי גם במשאית השנייה מצויים לוחמים עבריים המחופשים לערבים, הם הורשו לעבור ולהצטרף אלינו. בשעה שהתנהלו הדיונים, התאספה קבוצה של צעירים סקרניים סביב מכוניתנו ונדמה היה לי כי ראיתי ביניהם את אחותי רבקה, ששהתה בקיבוץ במסגרת שנת השירות שלה (באותם ימים חייבו המוסדות הלאומיים כל בוגר גימנסיה לשרת שנה אחת בנוטרות או בעבודה באחד הקיבוצים). התיישבתי על קרקעית המשאית כדי שלא תזהה אותי, וחיכיתי בקוצר-רוח לתזוזה. כמה נאיבי היה זה מצדי, כי הרי כעבור מספר ימים ידעה כל המשפחה על חברותי באצ"ל ועל השתתפותי בפעולה זו. אבל בל נקדים את המאוחר. יצאנו בשלום את גבולות קבוצת יבנה, ובמקום מסוים שנקבע מראש עצרה השיירה. ירדנו מן המשאיות, סילקנו במהירות את התפוזים והוצאנו מתחתם את הנשק. היתה ערבוביה של אנשים, והחושך שירד על הארץ עוד הוסיף למהומה. אולם למרבה הפלא נוצר איזה שהוא סדר בכל אי-הסדר ששרר במקום, ולאחר חלוקת הנשק, נפרדנו מן הכוח שאמור היה לפעול באשדוד בברכת "אבי געזונט" (ברכה באידיש, שהיתה נהוגה בקרב אנשי הח"ק ופירושה - "העיקר הבריאות") ויצאנו לדרך.
בעוד אנו צועדים בתוך השדות, ראינו לפתע נקודת אור שנעה לאיטה. המחשבה הראשונה היתה שזהו רכב משוריין של הצבא הבריטי אשר בא לקדם את פנינו. גד פקד על כל הקבוצה לשכב על הארץ, ועלי הוטל להתקדם עם עוד חבר כדי לברר מה מקור האור. הלכנו בזהירות והמחשבות מתרוצצות בראש : "מה נעשה אם אמנם טנק הוא לפנינו? הנספיק להודיע ליתר הקבוצה לפני שנילכד באלומת הפרוז'קטור שלו?". הפניתי מבטי אל חברי, ובלי אומר ודברים המשכנו לעבר היצור האלמוני. רק כאשר היינו קרובים מאוד, יכולנו לנשום לרווחה - היה זה טרקטור של הקיבוץ שחרש בלילה את השדה. דיווחנו לגד על זהות האור המסתורי, וגד פקד להמשיך ולהתקדם, לא לפני שהציע לטרקטוריסט לחזור לביתו, כי מסוכן יהיה עבורו להמשיך בחריש.
גד זירז אותנו, כי כבר איחרנו את המועד. לפי התכנון היו שלוש הקבוצות חייבות לפעול בעת ובעונה אחת, ומאחר שלא היו לנו מכשירי קשר, הרי שהשעון נותר אמצעי התיאום היחידי. שעת הפעולה נקבעה לשמונה בערב, וזאת בהתחשב בצעדה הארוכה שחיכתה לנו לאחר הפעולה. בהתקרבנו ליעד, שמענו קול התפוצצויות המתרחשות במרחקים. היו אלה המטענים שהונחו ליד עמודי גשרי הרכבת שליד הכפר הערבי ייבנה, שהופעלו בדיוק בשעה שמונה. איבדנו את גורם ההפתעה והיה ברור לנו כי הכוח השומר על היעד שלנו יהיה במצב הכן, כפי שאומנם קרה. המשכנו בהליכה והנה לפתע כל השטח הואר על-ידי רקטת תאורה שנורתה על-ידי השומרים. שכבנו מיד על הארץ, וכאשר כבתה התאורה, המשכנו בדרכנו. כך שיחקנו עם השומרים ב"חתול ועכבר": כשנורית רקטת תאורה, אנו שוכבים על הארץ וכאשר התאורה נעלמת - אנו ממשיכים לצעוד. לבסוף הגענו ליעד, והחוליות התפצלו כל אחת למקומה. אני השתייכתי לחולייה שהוטלו עליה שני תפקידים: תחילה היה עלינו לחבל בפסי-הרכבת, בעמודי הטלפון ובכמה מעבירי מים. עם ביצוע פעולת החבלה, היינו אמורים להצטרף ליחידת האבטחה שהיתה צריכה לעצור כל כוח בריטי, שעלול היה להגיע מן המחנה הצבאי הסמוך. לשם ביצוע תפקיד זה, היה ברשותנו מקלע ברן וכן תת-מקלעים ורימונים.
יצאנו אל המסילה, בעוד שמוליק וחבריו נשארו באבטחה. התפרסנו על שטח ניכר של המסילה, והנחנו את המטענים ליד עמודי הטלפון ובדופן המסילה. כאשר הכול היה מוכן, שרקתי במשרוקית שהיתה ברשותי והמטענים הופעלו. רצתי מיד מן המקום כדי לתפוס מחסה, ובדרך שמעתי את שריקת הכדורים שנורו בקרבת מקום. השתטחתי על הארץ והנה שמעתי את קולו של שמוליק "בוא הנה, אנחנו כאן". קמתי כדי להגיע אל הקבוצה, ולפתע נשמעה התפוצצות. קיבלתי מכה חזקה בזרוע ידי הימנית. הרגשתי כי כדור-הארץ מסתובב במהירות גדולה ומרוב סיבובים - נפלתי ארצה. רק אז הבנתי שנפצעתי. הדם זרם מזרועי בזרם חזק, כאילו פתחו שם איזה ברז. לקריאותי "נפצעתי", הגיח מיד שמוליק עם תיק העזרה הראשונה, חבש את הזרוע וחסם את פרץ הדם באמצעות חוסם עורקים. שמוליק תמך בי, ויחד הגענו למקום המפגש. חיכינו בסבלנות עד שכל החוליות יסיימו את מלאכתן, כדי שנוכל להתחיל בנסיגה. בינתיים הלכו הכאבים וגברו ואני שוכב שם אין-אונים. חולייה אחר חולייה הגיעו למקום הריכוז וביניהן גם גד. הוא ניגש אלי, שאל לשלומי ואמר שלאחר שכל הכוח יגיע, יוחלט מה ייעשה בי. עמדו בפניו שתי אפשרויות, האחת - שאעשה את כל הדרך עד לבת-ים והשנייה - שיפנו אותי למקום יישוב קרוב יותר, רחובות או ראשון לציון, שם אקבל טיפול רפואי. בינתיים הגיעה עוד חולייה ועימה פצוע קשה שנישא על אלונקה. היה זה עזרא רביע, שנפגע בכדור בחזהו בשעה שהתרומם כדי לזרוק רימון על השומרים היורים. כמובן שכל תשומת-הלב הופנתה אל עזרא, ואני חיכיתי בסבלנות להתפתחויות. היו לי כאבי-תופת, וביקשתי משמוליק שייתן לי זריקה לשיכוך הכאב. הוא חיפש בתיק העזרה הראשונה, ומצא שם אמפולת מורפין ומזרק, אלא שלא ידע כיצד להפעילו. ראיתיו מסתודד עם הבחורים, ובמהרה התברר כי מבין כל הלוחמים הנועזים והאמיצים, לא היה אף אחד שהיה מוכן להסתכן בהזרקת המורפין. איש לא ידע כיצד מפעילים מזרק, ובהעדר כל ניסיון רפואי, חששו שיזיקו יותר מאשר יועילו. לבסוף, לאחר חיטוטים בתיק, מצא שמוליק "כדורים" ואמר לי שהם טובים לשיכוך כאבים. כאשר הכנסתי את ה"כדורים" לפי, התברר לי כי היו אלה סוכריות מנטה... בעוד אנו מחכים לחולייה האחרונה, שעדיין לא הגיעה, שמענו לפתע יריות שהלכו ותכפו. הבחורים שכבו בצורת עיגול, כדי לקדם כל צרה. אני הייתי היחיד ללא נשק, וביקשתי משמוליק שייתן לי אקדח כדי שאוכל להתגונן בשעת הצורך, אולם לאכזבתי הרבה הוא סירב בתוקף. גד קיים התייעצות מפקדים, והוחלט שלא לחכות יותר אלא לצאת לדרך. ההנחה היתה כי החוליה החסרה תמצא את דרכה בעצמה, כפי שאמנם קרה. השיירה נעה לאיטה, כאשר עזרא נישא על האלונקה ואני נתמך על-ידי "אמנון" (יואל פרידלר) חברי. עזרא איבד את הכרתו וכעבור זמן לא רב - נפח את נשמתו. האלונקה הונחה על הארץ, וגד ביקש ממספר אנשים לוודא שאמנם עזרא אינו עוד בחיים. לאחר שהוחלט ללא כל ספק כי עזרא מת מפצעיו, הוחלט לקברו בחולות, בהנחה כי הבריטים ימצאו אותו למחרת היום ויביאוהו לקבורה באחד היישובים היהודיים. עמדנו סביב הקבר הטרי בדומייה מוחלטת. שמוליק אמר "קדיש" ואיש לא זז ממקומו. היה זה ה"קדיש" המרגש ביותר ששמעתי מעודי. מחשבות רבות חלפו במוחי: "אילו הרסיס שפגע בי היה חודר מספר סנטימטרים שמאלה מן הזרוע, הייתי אני במצבו של עזרא. אמנם בר-מזל הייתי, אבל האם אחזיק מעמד בכל הדרך הארוכה שעוד היתה לפנינו".

עזרא רביע

עזרא רביע עלה ארצה מעיראק ללא משפחה וזמן קצר לאחר עלייתו, הצטרף לאצ"ל. הוא ידע ערבית על בורייה והכיר את אורחות חיי הערבים, על כן הוטלו עליו תפקידים באזורים ערביים טהורים. בפעולת החרמת הנשק ממחנה ראש-העין, השתתף כ"סבל" כשהוא בלבוש ערבי. גם בפעולה האחרונה, בה נפצע פצעי מוות, היה בין ה"ערבים" שישבו במשאית על ערמת התפוזים כאשר מתחתם מונח כל הנשק. למחרת היום מצאו הבריטים את גופתו של עזרא והוא נקבר בכפר ורבורג בשם "אברהם בן אברהם".
את השקט ליד קברו הרענן של עזרא, הפר גד בהודיעו כי אנו נמצאים בפיגור רב ועל-כן עלינו להאיץ את קצב ההליכה. לפני-כן ניגש אלי ואמר:

"אם קשה לך ללכת ברגל, נישא אותך על האלונקה. אולם עליך להבין כי במקרה כזה הנסיגה תהיה איטית יותר וישנה סכנה שלא נגיע בזמן לבת-ים. בכל אופן ההחלטה היא בידך".

לאחר דברים כאלה, לא נשארו בידי הרבה אפשרויות ועניתי כי אעשה כל מאמץ כדי להמשיך ולצעוד. והמאמץ היה גדול מאוד! לפני צאתנו לדרך, הרגשתי כי איני יכול להניע את אצבעות ידי הפצועה. ביקשתי משמוליק לפתוח את חוסם העורקים, כדי שהדם יזרום בתוך ידי. שמוליק מילא את בקשתי ולשמחתי שבה התנועה לאצבעותיי. אלא שיחד עם זאת גם זרם דם רב מן הפצע, ושמוליק חשש שמא אאבד דם רב מדי ואתמוטט. על כן שוב הפעיל את חוסם העורקים וסירב לפותחו עד הגענו לבסיס. פתחנו בצעידה וכעבור זמן קצר הרגשתי כי ידי משותקת. ההליכה היתה קשה; הרגליים שקעו בחולות והכאבים הלכו וגברו. לא פעם התעלפתי תוך כדי הליכה, אולם לא רציתי שישאו אותי על האלונקה מחשש שלא נגיע בזמן לבת-ים וכולנו ניתפס על-ידי הבריטים. לפתע נתקפתי בצמא, וביקשתי מעט מים. אבל המימייה היתה ריקה וכל אשר נשאר היה - מעט קוניאק. כך צעדנו במשך כל הלילה, כאשר מפעם לפעם מתחלף החבר שתמך בי. לאחר מספר שעות של הליכה, הגענו לנחל רובין, וכמה טוב היה לטבול את הרגליים במים. הוזהרנו שלא לשתות מן המים המעופשים שלא היו ראויים לשתייה, אולם הייתי כל-כך צמא ששתיתי לרוויה מן המים על אף שיתושים ריחפו על פניהם. ההליכה נעשתה איטית יותר ויותר והטור החל מתארך. והנה הפציע השחר. יואל פרידלר לחש לאוזני: "תראה כמה יפה הזריחה", אולם הכאבים מנעו ממני מליהנות מן הנוף. גד עצר את השיירה, וחשבנו שהוא יכריז על מנוחה, אבל לא כך היה. גד הסביר כי עלינו להזדרז ולהגיע לבת-ים לפני שהצבא הבריטי יקדם שם את פנינו. על כן, למרות העייפות, עלינו להגביר את קצב ההליכה. חלק מן הבחורים היו כל-כך עייפים, עד שהפכו אדישים לכול. בעוד אנו ממשיכים בדרכנו, הופיע בשמיים מטוס סיור, שחג סביבנו מספר פעמים. הברניסט כיוון אליו את המקלע, אולם גד החליט שעדיף לא לירות במטוס, ובמקום זה לנסות ולהסתיר את הנשק סמוך לחולות. היתה זו תקוות-שווא, כי המטוס הבחין בנו בבירור ודיווח על התקדמותנו למטה הצבא. המטוס המשיך בדרכו דרומה, ואנו המשכנו לצעוד צפונה. בסביבות השעה שמונה בבוקר הגענו סוף-סוף לחולות בת-ים. שם פגשנו מספר אנשים שחיכו לבואנו וביניהם היתה גם דבורה קלפוס-נחושתן. היא ניגשה אלי ובהתרגשות רבה שאלה "מה זה?" עניתי בפשטות "זה דם עברי". התיישבתי על הארץ באפיסת-כוחות מוחלטת וחיכיתי בחוסר סבלנות שיפנו אותי לבית-החולים. אחד הבחורים הלך להזעיק את המכונית שחיכתה בקרבת מקום ובעזרתו של יואל פרידלר, קמתי כדי ללכת לקראת המכונית. לפתע עצרה אותנו דבורה, באומרה כי אסור שאסע העירה בבגדים מגואלים בדם. היא העמידה את הבחורים בשורה, וכשמצאה אחד בעל מבנה גוף כשלי, ביקשה ממנו להסיר את מכנסיו והלבישה לי אותם. במאמץ רב החליפו לי את מכנסי ונתמך על-ידי חבר, הועברתי למכונית. ליד ההגה ישב אליהו ספקטור ("דם") ואותי הושיבו במושב האחורי כשלימיני אחת מחברות הארגון. יצאנו את בת-ים לכיוון תל-אביב, ובדרך היה עלינו לעבור את יפו הערבית. ביפו נתקלנו במחסום שהציבה המשטרה. המכונית נעצרה, ולפני שהשוטר הספיק להכניס את ראשו דרך החלון כדי לבדוק אם יש בפנים איזה דבר חשוד, חיבקה אותי החברה שישבה על-ידי, כדי שלא יראו את ידי הפצועה. הרגשתי כאבים חזקים והתחננתי לפניה שתפסיק לחבקני כי איני יכול לעמוד בסבל, אולם היא המשיכה בשלה וכך עברנו את המחסום בשלום. הגענו לרחוב לילינבלום ונכנסנו לבית-החולים ליולדות פוחובסקי, מקום בו נולדתי. במאמץ רב הצלחתי לעלות לקומה השנייה, שם הועברתי לידיה המסורות של האחות מינה אושינקר אשר השכיבה אותי באחת המיטות והחלה מיד בטיפול. תחילה הזריקה לי זריקת מורפין כדי להקל על כאבי ואחר גזרה את בגדי, רחצה את כל גופי ובזהירות רבה ניקתה את אזור הפצע. מינה פתחה את חוסם העורקים, ולמרבה האכזבה, הפסיק הדם מלזרום ולא יכולתי להניע את אצבעותיי. היד היתה משותקת לחלוטין. לאחר הטיפול הראשוני, הועברתי לחדר קטן, שם המתנתי לבוא הרופא. הזריקה פעלה את פעולתה, נעשיתי אדיש לסובב אותי והפקרתי עצמי לידיו הנאמנות של הצוות הרפואי שטיפל בי.
רופא הארגון, ד"ר אליעזר מתן ("יואב"), פנה אל פרופ' מרכוס, גדול הכירורגים של תל-אביב דאז, וביקשו שיבצע את הניתוח בידי. פרופ' מרקוס בחן את המקרה בקפדנות והגיע למסקנה כי יש חשש רציני לנמק ועל כן אין מנוס מקטיעת היד. ד"ר מתן לא היה מוכן לתת את הסכמתו לניתוח כה דרסטי והתייעץ בעניין זה גם עם ד"ר פרידלנדר, אף הוא כירורג, שהיה מקורב לארגון ועבד ב"קופת חולים לאומית". ד"ר פרידלנדר גרס שאפשר לקחת סיכון ולנתח את היד לשם איחוי העצם, מבלי לקטוע את היד כולה. הוא טען כי בגלל גילי הצעיר (טרם מלאו לי שמונה-עשרה שנה) קיים סיכוי סביר שגופי יוכל להתגבר על הסיבוכים שנוצרו בידי ושאני עשוי לצאת בשלום מן הפציעה. הוויכוח בין הרופאים נמשך זמן רב, והניתוח בוצע בסופו של דבר על-ידי הד"ר פרידלנדר, לו אני חייב את ידי הימנית. פרופ' מרכוס, שעזר הרבה לפצועי המחתרת, נפגע על כי לא קיבלו את דעתו הרפואית ועל כן לא נכח בשעת הניתוח. בגלל תנאי הקונספירציה, לא שיתפו את הורי בכל הדיונים על גורל ידי ואני עצמי לא ידעתי מאומה על הוויכוח בין שני הרופאים.
בשעות אחר-הצוהריים הועברתי לחדר הניתוח, ולאחר שהורדמתי, החל ד"ר פרידלנדר במלאכה. הסתבר כי הרסיס שבר את עצם הזרוע לשניים, והיד נשארה תלויה על בלימה. שני חלקי העצם חוברו בעזרת מתכת פלטינה, הפצע נוקה היטב והיד הושמה בגבס. עקב הזיהום קיבלתי חום גבוה, והיה צורך דחוף באנטיביוטיקה, אלא שהיה קושי רב בהשגת פניצילין. בזמן מלחמת-העולם השנייה היה הפניצילין בשימוש צבאי בלבד, ולאחר המלחמה הוא ניתן לשימוש אזרחי תחת פיקוח חמור של הממשלה. בקשה רשמית משלטונות הבריאות הממשלתית להקצבת פניצילין עבורי היתה עלולה להסגירני בידי הבולשת הבריטית, לכן העדיף הארגון דרך אחרת להשגת התרופה. בלילה פרצו חברי הארגון למחסנים של "האחים הירשברג", שהיו יבואנים של תרופות, והחרימו את מלאי הפניצילין שהיה שם. כמה אירוני הדבר שדודַי, אברהם ויעקב הירשברג, תרמו מבלי-דעת את הפניצילין שהיה כה חיוני להחלמתו של בן-אחותם.
לאחר הניתוח, עבר עלי לילה שקט ולמחרת היום מצאתי את עצמי בחדר עם שכן נחמד שהיה בשלבי החלמתו האחרונים. היה זה נח גריזק, שנפצע בירכו בהתקפה על מחנה הצבא במגרשי התערוכה. פגישתנו הראשונה היתה כשלושה חודשים קודם-לכן, בנקודת האיסוף ברמת-גן אליה הגיע הכוח שחזר מן הפעולה. נח הועבר אז לבית-חולים "פעולן" ברמת-גן ורק מאוחר יותר הועבר לבית-החולים "פוחובסקי". בפגישה הראשונה בינינו, הייתי אני הבריא ונח הפצוע, בעוד שבפגישה השנייה, היה נח כבר על תקן בריא, בעוד אני שכבתי במיטה ללא יכולת לזוז. הייתי תשוש בגלל איבוד דם רב והליכה של כשמונה שעות בחולות, וגם חומי הגבוה לא הוסיף רבות להרגשתי הטובה.
מנח שמעתי על גורל הקבוצה שיצאה בפיקודו של שמשון לתקוף את תחנת הרכבת באשדוד. הכוח נתקל בהתנגדות של נוטרים ערבים ששמרו על התחנה, אולם הבחורים התגברו על ההתנגדות ופוצצו את התחנה וכן את הגשר הגדול שלידה. לאחר תום הפעולה, פתח הכוח בנסיגה לכיוון בת-ים. הדרך היתה ארוכה וקשה ובמהלכה התברר כי חלק מן הבחורים חסרו את האימונים המתאימים להליכה ממושכת. כאשר האיר השחר, הם נתגלו על-ידי אותו מטוס סיור שראה גם אותנו והודיע על כך למטה הצבא שעסק בחיפושים אחרינו. הצבא כיתר את כל נקודות היישוב היהודיות בדרום, ולאחר קבלת הדיווח מן המטוס, יצא גדוד חיילים לעבר בת-ים. בהגיע שמשון ואנשיו לחולות בת-ים, קידם את פניהם הצבא הבריטי (הסתבר כי אנו הצלחנו להגיע לבת-ים זמן קצר לפני בוא הצבא). גדוד הצנחנים התפרס בשטח ולאנשי הארגון לא היה כל סיכוי להיחלץ מן הכיתור. איתן הורה לבחורים לקבור את נשקם בחול ולנסות להסתלק מן המקום בצורה בלתי-מאורגנת. הרוב בחר ללכת לכיוון הים, ואיתן עצמו אף נכנס למים. אולם ללא הועיל ; לכל מקום אליו פנו, קידמו אותם החיילים המזוינים שכיסו את השטח באש. מן היריות נהרג אבנר בן-שם, שנכנס למים בעקבות איתן, והאש פסקה רק לאחר שאנשי הארגון הרימו את ידיהם לאות כניעה. רק שני לוחמים הצליחו להתחמק - שמשון (דב כהן) וחיים גולובסקי. כעבור שנים סיפר לי חיים כי כאשר הבחורים החלו לרוץ לכיוון הים, אמר לו שמשון "בוא נרוץ לכיוון ההפוך, ואם נצליח לעבור את הגבעה בשלום, נוכל להגיע לראשון לציון". וכך היה. הם רצו בזיגזגים אל הגבעה והצליחו להתחמק מן הכדורים שנורו לעברם. לאחר-מכן, התרכז רוב הכוח הבריטי בכיוון חוף הים, והשניים הגיעו לראשון-לציון ללא פגע.
בחולות בת-ים נעצרו על-ידי הבריטים 31 לוחמים וביניהם מטובי המפקדים של הארגון. בנוסף ל-27 ממשתתפי הפעולה נתפסו עוד ארבעה שהמתינו לבאים: מנחם מלצקי (מפקד מחוז חיפה), אליהו טמלר (מפקד הח"ק בתל-אביב) ודבורה קלפוס-נחושתן, שנלוותה אליהם כדי לפגוש את אחיה יואל, שהשתתף בפעולה. מלבדם היה שם גם מנחם שיף, מפקד הכוח שפעל ביִיבנה, שחיכה לחבריו בנקודת האיסוף. גם נשק רב הלך לאיבוד, ומחסנאים שנשלחו לחפשו באזור החולות, לא הצליחו למוצאו. מלבד אבנר בן-שם, שנהרג מן היריות, נפגעו עוד ארבעה שהועברו לבית-החולים הממשלתי ביפו. בעיתונות סופר כי הבריטים מצאו בחולות בגדים מגואלים בדם וייחסו אותם לאחד הפצועים שנתפסו. למזלי, הם לא העלו על דעתם כי היו אלה בגדי, ולכן לא מצאו כל צורך לחפש את הפצוע בבתי-החולים בעיר. תפיסתם של ה-31 היתה מכה קשה לחיל הקרב של האצ"ל, אולם יחד עם זאת גרם מעצרם של מספר כה גדול של לוחמים להד נרחב בתקשורת המקומית והבינלאומית.
נח גריזק עשה כמיטב יכולתו להנעים לי את שהותי בבית-החולים. הוא סיפר לי על ימיו הראשונים בבית-החולים ועל רגלו הפצועה שהיתה קשורה למשקולות במשך תקופה ארוכה.

"אתה בר-מזל", אמר. "תוך זמן קצר תוכל להתהלך ורק ידך תישאר בגבס. אני, לעומת זאת, הייתי מרותק למיטה במשך כשלושה חודשים, מבלי יכולת לזוז . והנה אף זה עבר ובעוד מספר ימים אצא מכאן ואחזור לפעילות מבצעית".

הצטערתי מאוד כאשר עזב נח את בית-החולים, כי בזמן שהותנו יחד, הספקנו להתיידד. החלטנו להיפגש שוב לאחר שאחלים מפציעתי, אלא שדרכינו נפרדו - כעבור שנה עברתי לירושלים ולאחר סיום מלחמת העצמאות נודע לי כי נח נהרג בקרב על יפו.
המעבר מפעילות אינטנסיבית לשכיבה באפס-מעשה , היה חד מדי. בבת-אחת נשתנה כל עולמי ולפתע נאלצתי להתמודד עם בעיות שעד כה לא ידעתי על קיומן. שכבתי אין-אונים והייתי תלוי בזולת בכל דבר, קטן כגדול. תחילה לא הייתי ער במידה מספקת למצבי הקשה - אינפקציה קשה בכל הגוף, שיתוק מוחלט ביד והחשש מפני נמק, שבעקבותיו ייאלצו אולי לכרות את ידי. הייתי אופטימי וקיבלתי ברצון את דברי רופאי, שתוך מספר ימים אוכל לעזוב את בית-החולים. אלא שהחלמתי היתה איטית ומועד היציאה נדחה מיום ליום. שבועיים ימים שכבתי בבית-החולים, ורק כאשר ירד חומי הוחלט שהגיע הזמן ללכת הביתה.
בעל בית-החולים התנה את הסכמתו לאשפז את חברי הארגון, באיסור מוחלט של ביקורי חברים, כי חשש שביקורים אלה יביאו בעקבותיהם את הבולשת הבריטית. רק שניים הורשו לבקרני - ד"ר מתן ו"אמציה" (דוד גרוסברד), שהיה מפקד מחוז תל-אביב ואחראי מטעם המפקדה לשירותים הרפואיים. השניים ביקרוני בכל יום, ולעיתים אף פעמיים ביום. הם ניסו ככל יכולתם להנעים את שהותי בבית-החולים, ופעם, בהיות רוחם טובה עליהם, שאלוני: "מה רצונך שנביא לך. נמלא כל בקשה שתבקש". עניתי באופן אינסטינקטיבי: "תות שדה עם שמנת" מבלי שבכלל רציתי בכך. אמרתי זאת סתם כך מתוך ידיעה שאין להשיג תותים ושמנת, אבל החלטתי להעמיד אותם במבחן. כעבור מספר שעות, נכנסה האחות מינה לחדרי וסיפרה כי הגיעה עבורי מתנה מחברים, ושמה לידי צלחת ענקית מלאה תות שדה בשמנת.
למחרת הפציעה, ביקר שמוליק אצל אבא בחנותו (לאבא היתה חנות לכימיקלים בתל-אביב) והודיע לו כי נפצעתי באופן קל בידי ושכעבור מספר ימים ניתן יהיה לבקרני בבית-החולים. אבא לא שאל הרבה שאלות, אבל חשב לעצמו: אם נפצעתי באופן קל, מה מעשי בבית-החולים, ומדוע אפשר יהיה לבקרני רק בעוד כמה ימים? לימים סיפר לי אבא כי לאחר ששמוליק יצא , נכנס לחנות כהן ידידו מכפר סבא. כאשר היו לבדם בחנות, שפך כהן בפני אבא את מרי לבו. הוא סיפר כי בנו האחד, יהושע, נעצר על-ידי המשטרה בעוד הבן השני, מנחם, נמלט ואיש אינו יודע היכן הוא מסתתר. לפני מעצרו, הקציבו הבריטים פרס כספי לכל מי שיביא לתפיסתו של יהושע כהן ותמונתו פורסמה בעיתונים ובחוצות הערים. שני האחים היו פעילים בלח"י ויהושע התפרסם באומץ לבו ותעוזתו הרבה (לאחר קום המדינה, שימש יהושע כהן כשומר-ראשו של דוד בן-גוריון לאחר פרישתו לשדה-בוקר). אבא הקשיב לדברי ידידו וחשב בלבו: "מה אומר ומה אדבר. זה עתה הודיעו לי כי בני שוכב פצוע בבית-חולים ואיני יכול אפילו לדבר על כך עם איש".
ביקורה של אימא בבית-החולים לא היה קל. היא באה בשעת הארוחה, והאחות ביקשה ממנה להאכילני. היא הסתכלה בי כשדמעות בעיניה ואמרה: "כשהינקתי אותך לאחר הלידה, לא העליתי על דעתי שכעבור 18 שנה אבוא לאותו מקום ואצטרך להאכיל אותך". הביקור היה קצר, ולקראת סיומו העזה ושאלה:

"אמרו לי כי הכדור גרם לשריטה בלבד, מדוע אם כן שמו גבס על כול היד? ומדוע אתה צריך להישאר בבית-החולים זמן רב כל-כך?".

ניסיתי לנחמה, אבל כנראה ללא הצלחה רבה. לפני צאתה ביקשה שאבטיח לה כי לאחר שחרורי מבית-החולים, אבוא הביתה, כדי שהיא תוכל לטפל בי. רווח לי כשהביקור נסתיים, כי קשה היה לי לראות את העצב בעיני אימא, ולא היה בידי לנחמה.
החיים בבית-החולים נכנסו לשגרה, עם בעיות היום-יום של החולה: מדידת החום, פעולת מעיים, מתן שתן וכו' וכו'. ישנתי הרבה, והדבר העיקרי שהפריע את מנוחתי היו זריקות הפניצילין שקיבלתי אחת לארבע שעות במשך שבועיים ימים. קיבלתי כל-כך הרבה זריקות, שכבר לא היה מקום פנוי באחורי לדקירה נוספת. היה לי שפע של זמן פנוי, והקדשתי אותו בעיקר לקריאה. מבקרים רבים לא היו לי וגם רדיו לא היה בחדרי. המקור היחידי למוסיקה היה נגינתה של הפסנתרנית פנינה זלצמן. בית-החולים שכן מאחורי מוזיאון תל-אביב, בו נערכו הקונצרטים של העיר. פנינה זלצמן נהגה לערוך את החזרות באולם המוזיאון, וכך זכיתי ליהנות מנגינתה היפה. (כעבור שנתיים הכריז בן-גוריון באותו אולם על הקמתה של מדינת ישראל).
עברו שבועיים והרופאים החליטו כי אני רשאי לעזוב את בית-החולים. ביום האחרון, הכניסו אותי שוב לחדר הניתוח, הפעם כדי לבנות לי "אווירון"; הד"ר פרידלנדר שם את פלג גופי העליון בגבס, בו קבעו מוט עקום של מתכת, שתמך בידי המגובסת, כך שהיד תישאר כל הזמן בגובה הכתף. הייתי צריך להתאמן באקרובטיקה כדי להסתדר עם ה"אווירון". הכניסה למכונית, למשל, גבלה במשימה בלתי-אפשרית. המראה שלי היה כה קשה, שכאשר הגעתי הביתה, אחי הקטן צבי בן השנתיים ברח מפני מרוב בהלה.
במשך כל זמן שהותי בבית-החולים זכיתי ליחס אוהב ומסור מצד האחיות, בניצוחה של מינה אושינקר, חברת הארגון. לאחר צאתי את בית-החולים העבירה מינה את הפיקוד עלי לידי מלכה פיין ("טופסי"), שהיתה צמודה אלי בכל שלבי הטיפול הרפואי, עד להחלמתי. טופסי, אחות במקצועה, טיפלה בפצועי האצ"ל ושימשה יד ימינו של ד"ר מתן, האחראי על הטיפול הרפואי.
השמחה לשובי הביתה היתה מהולה בעצב. אכן לא הייתי ער למצבי ובמיוחד לא הערכתי את חולשתי הגופנית הרבה. בבוקר שלמחרת בואי הלכתי לשירותים כאילו לא קרה דבר, אולם שניות מספר לאחר שנעלתי אחרי את הדלת - התעלפתי ונפלתי בקול חבטה עזה שנשמעה בכל הבית. כשפקחתי את עיני, ראיתי את ראשו של אבא מציץ מן החלון ושואל לשלומי. הצלחתי לפתוח את הדלת ובעזרת אבא ואחי אריה חזרתי למיטתי. מאותו יום הייתי זהיר יותר ונמנעתי מלנעול את הדלת אחרי.
במשך שהייתי בבית, הטלתי על עצמי "מעצר בית" מרצון, ונמנעתי מלצאת החוצה לאור היום. אמנם בניתי לי אליבי, לפיו נפצעתי בתאונת-דרכים, אבל העדפתי שלא להישאל הרבה בעניין זה , כי היה ברור לי שהאליבי לא יוכל לעמוד בפני חקירה יסודית. בלית-ברירה נאלצתי להתרגל לשגרת חיים חדשה של קריאה והאזנה לרדיו. בשעות הערב זכיתי למבקרים רבים מבין חברי, אשר סיפרו לי את המתרחש בארגון, ואיתם נהגתי לטייל בשבילי הפרדסים שליד הבית. עלה על כולם חברי הטוב יוסף קינדרלרר-ילדור, אשר נהג לבקרני מדי יום ביומו, ובכל ביקור היה מביא איתו חבילה של שוקולד עגול ממולא באגוזים מתוצרת עצמית.
בעיה מיוחדת התעוררה בשכבי לישון. יכולתי לשכב רק על הגב, והיה צורך לערוך סידורים מיוחדים כדי לתמוך ב"אווירון" שלי. אריה אחי, שעזר לי רבות בכל תקופת הפציעה, התמחה בסידור שורה של כרים שתמכה בידי, וכך יכולתי לישון במנוחה.
לאחר צאתי מבית-החולים, הביאו לידיעתי את תוכנה של פקודת יום שיצאה לאחר פיצוץ הגשרים בדרום, ובה צוינתי לשבח על התנהגות למופת לאחר פציעה.

ההתקפה על משטרת רמת-גן

כשבוע לאחר שובי הביתה, ביום שלישי ה-23 באפריל 1946, התקרבה אל משטרת רמת-גן מכונית צבאית ומתוכה יצאו כתריסר "אסירים ערבים" מלווים ב"חיילים בריטים". ה"אסירים" הוכנסו לתחנה וה"סמל הבריטי" האחראי על השיירה הודיע ליומנאי כי ה"ערבים" נתפסו בגניבה במחנה הצבאי בתל-ליטבינסקי (היום תל-השומר) והם מובאים למאסר. בעוד היומנאי מברר כיצד לנהוג, שלפו ה"אסירים" ומלוויהם אקדחים וכל השוטרים נצטוו להרים את ידיהם ולהיכנס אל תא המעצר. תוך דקות השתלטה יחידת הפורצים על התחנה והבחורים פנו למחסן הנשק ופרצו את הדלת בעזרת חומר-נפץ. בינתיים נכנסה לבניין יחידת "הסבלים" בפיקודו של דב גרונר. הם הוציאו את הנשק מן המחסן והטעינו אותו על המשאית שחנתה מחוץ לבניין. תוך מהלך הטענת הנשק, הבחין בנעשה אחד השוטרים ששהה בקומה העליונה וכיוון מקלע לעבר התוקפים. תחילה פגע במקלען האצ"ל שהתמקם על מרפסת הבית ממול למשטרה ולאחר מכן כיוון השוטר את האש לעבר "הסבלים", שהמשיכו להעביר את הנשק אל תוך המשאית כאשר הכדורים שורקים לידם. עם סיום המלאכה, יצאה המשאית לדרכה אל אחד הפרדסים הסמוכים לרמת-גן. במפקד שנערך במקום התברר שחסרים שלושה לוחמים: הברניסט ישראל פיינרמן שנורה למוות בעודו מחפה על "הסבלים" מעל מרפסת הבניין שממול למשטרה; יעקב זלוטניק, שנפצע פצעי מוות תוך כדי ריצה אל המשאית (גופתו נתגלתה תלויה על גדר התיל) ודב גרונר שנפצע קשה בלסתו, צנח אל תוך התעלה שליד הגדר ונלקח בשבי. הבריטים העבירו את גרונר לבית-חולים "הדסה" בתל-אביב, שם נותח לראשונה על-ידי פרופ' מרכוס, מידידי המחתרת. שניים עשר יום שהה גרונר ב"הדסה", כאשר משמר מזוין שומר על חדרו בכל שעות היממה. משם הועבר לבית-החולים הממשלתי ביפו ולאחר מכן לאגף החולים בבית-הסוהר המרכזי בירושלים.
בנוסף לישראל פיינרמן וליעקב זלוטניק, נהרג גם יצחק בילו, שהופקד על פעולת-הסחה - פיצוץ תחנת הרכבת בדרום תל-אביב. השלושה נקברו כאלמונים, בשם "אברהם בן אברהם" וטקס ההלוויה נערך בבית-הקברות בנחלת יצחק, בנוכחות חברה קדישא ומשמר שוטרים ובהעדר בני המשפחה.
ב-1 בינואר 1947, שבעה חדשים לאחר שנפצע ונלקח בשבי, נפתח משפטו של דב גרונר בבית-הדין הצבאי בירושלים. הוא הואשם ביריות על אנשי משטרה ובהנחת פצצות בכוונה "להמית אנשים בשירות הוד מלכותו". לשאלה אם הוא מודה באשמה, השיב גרונר שאין הוא מכיר בסמכותו של בית-הדין לדון אותו, אין בדעתו להשתתף במהלך המשפט ואינו מבקש את תרגום הדיונים לעברית. במקום כל אלה קרא לפני שופטיו הצהרה פוליטית.
דממה הושלכה באולם לאחר דבריו של דב גרונר. הקטגור נשא את נאומו והביא את העדים שהיו נוכחים בשעת ההתקפה על משטרת רמת-גן. שלא כמנהגו, העלה הקטגור פרטים לזכותו של הנאשם: שירות של חמש שנים בצבא הבריטי, התנהגות טובה במשך השירות, השתתפות בקרבות בחזית האיטלקית וכן הפציעה הקשה העושה את הנאשם בעל-מום לכל ימי חייו. אולם לא היו לדברים אלה כל השפעה על השופטים, ולאחר התייעצות קצרה הודיע נשיא בית-המשפט:

"דב גרונר, בית-הדין מצא אותך חייב בשתי האשמות שבהן נאשמת. על האשמה הראשונה הנך נידון להיתלות בצווארך. בית-הדין שומר לעצמו זכות לקבוע את העונש לגבי האשמה השנייה".

מיד לאחר גמר קריאת פסק-הדין קם דב גרונר על רגליו והכריז: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום" (מילות הפזמון החוזר בשיר-קנאים שכתב המשורר יעקב כהן לאחר פרעות קישינב בשנת 1903. הפזמון החוזר הפך מאוחר יותר לסיסמת ארגון "השומר").

נתיב הנסיגה מן ההתקפה על המשטרה היה לא הרחק מביתי, והשוטרים שבאו בעקבות אנשי הארגון, ערכו חיפושים בכל הסביבה. כשאימא ראתה את המתרחש, נתקפה בפאניקה וביקשה אותי להסתתר במרתף הבית. סירבתי בתוקף, כי היה ברור לי שהבריטים ימצאו אותי שם ועצם הניסיון להסתתר יפליל אותי בעיניהם. החלטתי להישאר בחדרי, להשתדל לשמור על קור-רוח ולהמתין להתפתחויות. לא עבר זמן רב והצבא הכריז עוצר על רמת-גן. כבמקרים קודמים, הגיעו החיילים עד דרך סלמה (היום רחוב בן-גוריון), שהיה הגבול המוניציפלי של רמת-גן. אולם בניגוד לפעמים קודמות, לא יכולתי להסתלק דרך הדלת האחורית, ונשארתי בבית עד לביטול העוצר. למזלי, לא נערכו חיפושים בביתנו והבריטים חזרו לבסיסם כלעומת שבאו. בערב באו חברים לבקרני ולספר את פרטי הפעולה. הם התנצלו בפני על כי לא הודיעו לי בעוד מועד על ההתקפה, כדי לאפשר לי לעזוב את המקום למשך יום או יומיים.

ההחלמה מהפציעה

באחד מימי יולי, שלושה וחצי חודשים לאחר הפציעה, הגיעה "טופסי" (מלכה פיין) לביתי כדי לקחתני למכון הרנטגן לצילום שיגרתי. הגענו לרחוב בלפור בתל-אביב ורופא המכון, שכבר הכיר אותי, הכניסני ללא תור. שוב נתנסיתי בתרגילי אקרובטיקה, כי ה"אווירון" הכביד מאוד על צילום אזור הזרוע. לאחר שני צילומים שלא עלו יפה, השלישי הצליח וחיכיתי בסבלנות בחדר הקבלה לפיתוח הפילם. והנה נכנס הרופא בצהלה ובישר לנו כי לדעתו השבר התאחה יפה. טופסי לקחה את הצילומים והלכנו לבית-החולים "הדסה" ששכן מעבר לרחוב. ד"ר פרידלנדר בחן את הצילומים בעיון רב והודיע לי חגיגית כי הגיע הזמן להיפרד מן הגבס הנורא שנשאתי למעלה משלושה חודשים. ד"ר פרידלנדר גזר את הגבס במספרי-יד, בעודי עוצם את עיני מעוצמת הכאבים וטופסי עומדת כל הזמן לידי כדי לעודד אותי. זמן רב עמל הרופא עד אשר גמר את מלאכתו ואז נתגלתה לפנינו יד דקה ורזה שלא יכולתי להזיזה. לאחר חבישת אזור הפצע, קשרה טופסי את היד אל הצוואר באמצעות מטפחת גדולה, ונתבשרתי כי הכירורג סיים את תפקידו ועתה הגיעה שעתם של רופאי העצבים והפיזיותרפיסט. כגודל שמחתי כאשר נתבשרתי כי העצם התאחתה ועומדים להוריד את הגבס, כן גדולה היתה אכזבתי ממראה היד הדקה ומן העובדה שאיני יכול לעשות בה ולו תנועה קטנה ביותר. חזרתי עם "טופסי" הביתה עצוב ובלבי דאגה גדולה לעתידי.
כעבור ימים מספר שוב הגיעה "טופסי" ויחד נסענו לתל-אביב לסדרת ביקורים אצל רופאים שונים. יחד עם ד"ר מתן, נכנסנו אל רופא עצבים, שאת שמו התאמצתי לשכוח. לאחר שבדק את ידי שוב ושוב, שאלני לפתע: "אמור לי בבקשה, האם אתה דתי?". הופתעתי מן השאלה ועניתי בתימהון: "מדוע אתה שואל?". הרופא השיב, כי הוא ממליץ לי להתפלל הרבה, משום שרק אלוהים יכול לעזור לי. יצאתי בשאט-נפש והלכנו לרופא עצבים אחר. סיפרנו לו את מהלך הפציעה ובתשובה פנה אלי ואמר בעצבנות רבה: "אל תאמר לי מה שמך והיכן אתה גר. אני אבדוק אותך ואמליץ על הטיפול, אבל אנא אל תאמר לאיש שהיית אצלי, כי אני אכחיש זאת מכל וכל". שתקתי והנחתי לו לבדוק את ידי העלובה. לבסוף המליץ על טיפול במכות חשמל כדי לנסות ולהחזיר לעצבים את חיותם. יצאנו משם וסיכמתי לעצמי את שני הביקורים: האחד - רשע, והשני - משוגע.
לבסוף הגענו אל הד"ר וייזר, אשר קיבל אותי בסבר פנים יפות והסביר לי כי הוא אומנם מתנגד לדרכו של האצ"ל, אבל יעשה כל אשר ביכולתו כדי לעזור לי ובכך ימלא את חובתו כרופא.

ד"ר ה. י. וייזר

ד"ר וייזר נולד בגרמניה ושם סיים את לימודיו ברפואה פיסיקלית. הוא עלה ארצה בשנת 1933 והצטרף אל אחותו שהיתה חברת קיבוץ נען. מאחר שלא נמצאה עבורו עבודה במקצועו, העסיקו אותו כפועל בעבודות שונות. כעבור שנה וחצי עזב הד"ר וייזר את הקיבוץ ועבר לגור בעיר הגדולה תל-אביב. בדירתו אשר ברחוב יונה הנביא פתח קליניקה פרטית, ולהשלמת הכנסה עבד כמורה לספורט בגימנסיה הרצליה. לאחר מלחמת העצמאות, הקים ד"ר וייזר את המחלקה לרפואה פיסיקלית בבית-החולים "הדסה" בתל-אביב ולאחר מכן גם בבית-החולים "איכילוב".

ד"ר וייזר התחיל את הטיפול שלי בהלם; הוא הראה לי צילומים של ידיים מעוותות והסביר לי כי כך אראה אם לא אבצע את התרגילים שילמדני לעשות. אולם אם אהיה חרוץ ואעבוד בהתמדה, יש לי סיכויים להחלמה מלאה. אחר-כך ביצע את התרגיל הראשון - יישור היד ללא התחשבות בכאבים. ד"ר וייזר, שהיה בעל גוף, לפת את ידי בשתי ידיו החזקות, והחל מיישרה בכוח. סבלתי כאבי-תופת, אבל נשכתי את שפתי ולא הוצאת הגה מפי. לפתע חשכו עיני, וכשפתחתי את עיני, מצאתי את עצמי שוכב על הספה. ד"ר וייזר סיפר לי כי תוך כדי יישור היד התעלפתי, וביקשני כי להבא אצעק בקול כאשר הכאבים יהיה חזקים מאוד. כך החל נתיב הייסורים שנמשך ארבעה חודשים תמימים. מאותו יום השתנה כל אורח חיי - לא עוד בטלה כפי שנהגתי במשך למעלה משלושת חודשי הגבס, אלא עבודה קשה ומייסרת של פיזיותרפיה. אחת לשעה הפעלתי, באמצעות ידי הבריאה , את אצבעותיי ואת המרפק, במשך עשר דקות תמימות. השיטה היתה לכופף את האצבע או את המרפק עד שלא אוכל לשאת יותר את הכאב ורק אז להרפות. הכאבים היו כאין וכאפס לעומת התקווה שאוכל לחזור ולהשתמש בידי הפצועה כבעבר. בשעות אחר הצוהריים היתה באה לביתי שולמית בן-יעקב ובמשך חצי שעה היתה מפעילה זרם חשמלי בידי, כדי לעורר את העצבים. בנוסף לזאת, היתה מזריקה לי זריקת קלציום כדי לחזק את העצמות. באחד הימים באה שולמית כשהיא לבושה שמלה שחזיתה כולה כפתורים ובשובבות הציבה בפני אתגר גדול: "אני מרשה לך לפרום את כפתורי השמלה", אמרה, "בתנאי שתעשה זאת באצבעות ידך הימנית בלבד". התחלתי מיד במלאכה, אלא שהדבר היה מעל לכוחי ולאחר הכפתור השלישי - נכנעתי. מאז עסקתי מדי יום באימונים של פרימת-כפתורים, אולם שולמית לא יספה להופיע באותה שמלה. היא טיפלה בי במסירות רבה ובאה מדי יום ביומו, גם כשזמנה לא היה בידה.
את הטיפול האישי התחלתי בשעת בוקר מוקדמת והמשכתי בו עד לכתי לישון. פעמיים בשבוע נסעתי אל הד"ר וייזר לביקורת ולטיפול אינטנסיבי של מחצית השעה. באחד הביקורים, פגשתי ביהושע סבן, המכונה "פופ" (קיצור של "פופיטס" - גרעיני חמנייה שאהב לפצח), בחור עליז ויפה-תואר שהיה תמיד במצב-רוח מרומם. יהושע נפצע בידו השמאלית בשעת ההתקפה על משטרת רמת-גן והיה זקוק אף הוא לפיזיוטרפיה. מאחר שפציעתי היתה בידי הימנית, השלמנו זה את זה בתרגילים שונים ובמשחק הכדור המדיציני (כדור גדול וכבד יחסית). עם השיפור במצבנו, הוכנסה השחייה כחלק מן הטיפול. יצאנו, יהושע ואני, לבריכת "גלי גיל" במרצת-גן (היום בורסת היהלומים) כדי לנסות את כוחנו בשחייה. אלא שיהושע היה שובב גדול, ולאחר שהתעייף מן השחייה, היה דוחף אל תוך הבריכה אל כל הבנות שעמדו ופטפטו בקרבה. הגיעו הדברים לידי כך, שבאחת הפעמים התעוררה שערורייה והיה חשש להתערבות המשטרה. בשלב זה הסתלקנו מייד מן המקום ומן אותו יום, החלפנו את הבריכה בימהּ של תל-אביב.
בערב נהגו לבקרני חברי וחברותי, ביניהם יוסף ילדור-קינדרלרר ורחל זמיר, וכשהירח לא נראה בשמים, נהגנו לצאת ולטייל בין הפרדסים שהיו סמוכים לביתנו. בין עצי אחד הפרדסים נהגה נעמי חברון לרכז את הבנות של יחידתה ולתדרך אותן לפני יציאתן להדבקת כרוזים. אני נהגתי לעמוד מן הצד ולהתבונן בנעשה וכאשר הבנות יצאו לדרכן, היתה נעמי מביאה לי עותק מן הכרוז.
במשך ששת החודשים בהם התייסרתי בגלל הפציעה, הייתי מוקף באהבה של בנות האצ"ל, אשר בטיפולן המסור עזרו לי לחזור לשורות הלוחמים.
מצבי הלך והשתפר ועז היה רצוני לחזור לפעילות במחתרת. אומנם ידי הפצועה היתה חלשה מכדי שאוכל להשתמש בנשק, אבל באקדח אפשר לירות גם ביד אחת. לבסוף הוחלט שכח שכל עוד אני ממשיך לקבל טיפול רפואי, אפעל במסגרת החת"ם (חיל תעמולה מהפכני) ולאחר החלמתי המלאה - אשוב לח"ק (חיל הקרב). לה התלהבתי מן ההחלטה, אבל העדפתי אותה על המשך הבטלה. נתמניתי למפקד "גונדה" ופעלתי במרץ לחינוכו של דור חדש, שאמור היה למלא בבוא היום את שורות הח"ק.
לאחר שנים מצאתי בארכיון תולדות ההגנה את דווח הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) על פציעתי, אשר אומר דרשיני. הדוח נכתב בידי הרופא המחוזי של ההגנה, ונאמר בו, בין היתר: "ד"ר פרידלנדר קיבל הוראה מפורשת לא לטפל בפצועי האצ"ל ולמרות זאת קיבל את הפצוע". הייתכן שרופא ייתן הוראה לעמיתו הרופא שלא לטפל בפצועים ואפילו הם משתייכים לאצ"ל? האם שכח אותו רופא את השבועה שנשבע בשעה שקיבל את התואר שלו? ומה שתמוה יותר הוא העיתוי של אותה הוראה שנמסרה לד"ר פרידלנדר, כי הרי מדובר בתקופת של שיתוף פעולה במסגרת "תנועת המרי העברי", והפעולה בא נפצעתי בוצעה באישור המפקדה הראשית של ההגנה. הייתכן שההגנה, שאישרה את הפעולה, תמנע מלתת טיפול רפואי ללוחמים פצועים? להלן הנוסח המצולם של המסמך: ¹