פיצוץ מלון המלך דוד

היוזמה להקמת מלון המלך דוד בירושלים באה ממשפחת מוסרי, שהתגוררה במצרים והשתייכה לממסד היהודי העשיר ובעל ההשפעה בקהיר ובאלכסנדריה. בחברת המניות שהקימה המשפחה לשם מימון בניית המלון, השתתפו בעיקר אנשי עסקים מצריים וכן יהודים אמידים מרחבי העולם. הבניין, שהתנשא לגובה של שבע קומות, הכיל 200 חדרים מהודרים, ובשנת 1931 נפתח לקהל הרחב. בשנת 1938 הפקיעה ממשלת המנדט הבריטי את כל האגף הדרומי של המלון, ושיכנה בו את מפקדת הצבא ואת מזכירות הממשל הבריטי בארץ-ישראל. הבריטים בחרו במלון המלך דוד בשל מיקומו המרכזי וכן בשל היותו נוח לאבטחה. במרתף המלון הם בנו מרכז קשר צבאי וכן התקינו כניסה צדדית שקשרה את הבניין עם מחנה צבאי שהוקם מדרום למלון ושימש לאבטחתו. פחות משליש מחדרי המלון נשארו לשימוש אזרחי.
כזכור, קיבל מנחם בגין לאחר "השבת השחורה" מכתב ממשה סנה (ראש המפקדה הארצית של ההגנה) ובו הוראה לפוצץ את מלון המלך דוד (ראה "השבת השחורה"). לאחר עבודת תכנון ומספר דחיות, התכנסו לוחמי האצ"ל ביום שני, 22 ביולי 1946, בשעה 7 בבוקר, בתלמוד-תורה "בית אהרון" בירושלים. הבחורים הגיעו למקום ביחידוּת, כל אחד אמר את הסיסמה ונבלע באחת הכיתות. הבאים הבינו כי יוצאים לפעולה, אולם איש לא ידע מהי המטרה. כעבור זמן קצר הגיע הפיקוד הבכיר ורק כאשר הוחל בהסברים, התברר לנאספים כי יוצאים לתקוף את מלון המלך דוד.
לאחר חלוקת הנשק, יצאה החוליה הראשונה לדרך. הייתה זו קבוצת ה"סבלים" בפיקודו של יוסף אבני. תפקידם היה להגיע לסביבות המלון באוטובוס ולחכות ליד הכניסה הצדדית כדי לעזור בפריקת מטעני הנפץ מן הטנדר שיגיע בעקבותיהם. כל ששת ה"סבלים" היו מחופשים לערבים, וזאת כדי לא לעורר תשומת-לב מיוחדת. אחריהם יצאה חוליית הפורצים בטנדר שחיכה בחוץ, עמוס בשבעה כדי חלב תמימים שכל אחד מהם הכיל 50 ק"ג חומר נפץ ומנגנוני הפעלה מיוחדים. בטנדר נסע מפקד הפעולה, ישראל לוי ("גדעון"), שהיה לבוש כמלצר סודני, בעוד אנשי יחידת הפורצים היו מחופשים לערבים. הטנדר נסע ברחובות ירושלים כאשר ברזנט מכסה את כדי החלב ואת הלוחמים וכעבור זמן קצר הגיע אל הכניסה הצדדית של המלון, כניסה שהייתה מיועדת להכנסת מצרכי מזון למסעדת "לה ריג'נס" ששכנה במרתף הבניין. הבחורים התגברו בנקל על השומרים שעמדו ליד השער ומיהרו אל עבר קומת המרתף, שם השתלטו על כל החדרים וריכזו את כל האנשים במטבח המסעדה. אחר חזרו אל הטנדר והעבירו את שבעת כדי החלב אל המסעדה, שם הונחו ליד העמודים שהחזיקו את הבניין. ישראל לוי הפעיל את מנגנוני ההשהיה שהיו מכוונים לפוצץ את המטענים כעבור 30 דקות, ופקד על כל הלוחמים לעזוב את המקום. לעובדים שרוכזו במטבח נאמר לעזוב את הבניין כעבור 10 דקות כדי שלא ייפגעו מן הפיצוץ.
בשעת הנסיגה מן המרתף נפתחה עליהם לפתע אש חזקה, ממנה נפגעו שני לוחמים, ואחד מהם, אהרון אברמוביץ, מת אחר-כך מפצעיו.
לאחר ש"גדעון" עזב את המלון, הוא התקרב אל שתי לוחמות, שהמתינו בקרבת מקום, והורה להן לבצע את המוטל עליהן. הבנות מיהרו אל תא הטלפון הקרוב ומסרו את ההודעה הבאה למרכזיית המלון וכן למערכת עיתון "פלסטיין פוסט":

"הנני מדברת בשם המחתרת העברית. הנחנו מטען נפץ במלון. עליכם לפנותו מיד - ראו הזהרנוכם".

הודעה נוספת נמסרה לקונסוליה הצרפתית, ששכנה ליד המלון, בה נאמר כי מאחר והוטמנו במלון מטעני נפץ, הם מתבקשים לפתוח את החלונות, כדי שלא ייגרם נזק מהדף האוויר. ההודעות הטלפוניות ניתנו כדי שהבניין יפונה ולא ייגרמו אבדות בנפש.
כ-25 דקות לאחר שנמסרו האזהרות הטלפוניות, הוחרדה ירושלים מהתפוצצות אדירה, שהדיה נשמעו עד למרחוק. כל האגף הדרומי של מלון המלך דוד, על שבע קומותיו, נהרס כליל. מסיבות בלתי ברורות, נשארו עובדי מזכירות הממשלה והמפקדה הצבאית בחדריהם. חלקם לא ידע כלל על המתרחש והחלק האחר לא הורשה לעזוב את הבניין. מכאן מספר הקורבנות הרב שנלכדו בהריסות הבניין.