הצטרפותי לאצ"ל

ב-1 בספטמבר 1939, פרצה מלחמת-העולם השנייה. תוך מספר חודשים כבשה גרמניה, בשיטת "מלחמת בזק" (Blitzkrieg), את פולניה, הולנד, בלגיה ודנמרק. הצבא הבריטי והצרפתי כותרו ונדחקו למובלעת דנקרק בצרפת, משם פונו לאנגליה באמצעות ספינות קטנות וסירות. כל הנשק הכבד נשאר בדנקרק ונלקח שלל על-ידי הגרמנים.
ביוני 1940, כאשר ניצחון הגרמנים נראה ודאי, הצטרפה איטליה לצד גרמניה, והכריזה מלחמה על בריטניה וצרפת. זמן קצר לאחר-מכן, נכנעה צרפת, ובריטניה נשארה בודדת במערכה נגד גרמניה ואיטליה. האיטלקים הפנו את צבאם לצפון-אפריקה והגיעו עד לשערי מצרים.
קרבתם של האיטלקים לארץ-ישראל אפשרה להם לשלוח את מטוסיהם כדי להפציץ מטרות אסטרטגיות בארץ. כחודש אחרי כניסת איטליה למלחמה, הופצצה העיר חיפה מן האוויר, במטרה לפגוע בבתי-הזיקוק ובנמל. כתוצאה מן ההפצצה נהרגו עשרות בני-אדם, ורבים אחרים נפצעו. על כל ערי הארץ הוטלה האפלה חמורה וננקטו אמצעים של התגוננות אזרחית כנגד התקפות מן האוויר. אולם אמצעים אלה לא עמדו במבחן כאשר העיר תל-אביב הופצצה מן האוויר לאור היום. הפצצות הוטלו ללא הבחנה ופגעו באזורי מגורים. שיחקתי אותה עת עם חברי בשכונה, כאשר לפתע שמענו התפוצצויות אדירות. היינו המומים, ולפני שהבנו מה קרה, היו כבר המטוסים האיטלקיים בדרכם חזרה לבסיסם. כל ההפצצה נמשכה שניות מעטות, ואפילו לא הספקנו להיכנס למקלט שהיה במרכז השכונה. מדברי המבוגרים הבינונו כי בני-אדם רבים נפגעו מן ההפצצה, לכן רצתי תחילה הביתה כדי להודיע לאימא שאני בריא ושלם ואחר-כך הלכתי יחד עם חברי לראות מה קרה. הגענו לשכונת נורדיה (מקום בו נמצא היום "דיזנגוף סנטר") אשר נפגעה קשה מן ההפצצה. השכונה היתה בנויה כולה צריפים, ומבנה שלא נפגע ישירות מן הפצצה - נפגע מן ההדף. הרס וחורבן היה בכול, ובין ההריסות נמצאו הרוגים ופצועים רבים ששכבו בערבוביה. פה ושם פרצה דליקה שכבאים עסקו בכיבויה. הכביש עצמו היה חסום במכוניות ועגלות הרוסות. במרכז הכביש שכב שרוע סוס מת, שנפגע בעודו רתום לעגלה. התבוננו בזוועה שהיתה סביבנו ולא יכולנו לעכל את אשר רואות עינינו. לא הבנתי איזו חשיבות אסטרטגית היתה לשכונת נורדיה המסכנה, ומה היתה תרומתו של הסוס העלוב למאמץ המלחמתי.
למחרת היום נערכה הלוויה המונית ל-107 איש ואישה שמצאו את מותם בהפצצה. ההלוויה יצאה מבית-הספר בלפור, ואני עדיין זוכר את הארונות שהיו מונחים שורות שורות על המשאיות בדרכם לבית-העלמין בנחלת-יצחק.
הלקחים שנלמדו מן ההפצצה הנוראה היו שיש להגדיל את כושר ההתראה ולאפשר לתושבים להתגונן בעוד מועד בפני מטוסי האויב הנמצאים בדרכם העירה. אולם מסקנתם של תושבים רבים היתה - לצאת את תל-אביב אל מקום בטוח יותר. ביניהם היו גם הורי, אשר לאחר דיונים משפחתיים, החליטו להעתיק את מקום מגורינו לרמת-גן, מקום שקט ליד תל-אביב, שלמטוסי האויב לא היה כל עניין בו. אבא קנה מגרש לא גדול ב"דרך סלמה" (היום רחוב בן-גוריון), בין רמת-גן ורמת-יצחק, וחזר לתקופה קצרה לעיסוקו הקודם כקבלן. הוא בנה על המגרש בית קטן בן ארבעה חדרים, ובו מרתף גדול, ששימש מקלט לעת מצוא. הבית היה במקום מבודד, וצידו האחורי פנה אל פרדס גדול, שעיבודו הוזנח, כי בגלל המלחמה הופסק ייצוא ההדרים לאירופה. דרך סלמה לא היתה סלולה באותם ימים, והגישה לביתנו היתה בדרך עפר. זו היתה הסיבה שאת הרהיטים העברנו מתל-אביב באמצעות עגלה רתומה לסוסים, כי משאית לא היתה מסוגלת לעבור בדרך העפר. אנו לא השתייכנו למועצת רמת-גן ולכן לא פונתה האשפה בביתנו על-ידי המועצה. הפתרון היה, שבכל יום שישי יצאנו עם פח אשפה גדול לעבר הפרדס הנטוש, חפרנו בור וקברנו בו את האשפה.
בן שלוש-עשרה הייתי בעוברנו לרמת-גן, ושנת הלימודים האחרונה של בית-הספר היסודי (כיתה ח') עברה עלי בגימנסיה "אוהל-שם" ברמת-גן. היה זה בית-ספר בן 12 כיתות, בו למדו בנים ובנות יחדיו - חידוש גדול עבורי. רמת הלימודים, במקצועות החופשיים, היתה גבוהה בהרבה מן הרמה בבית-הספר "בילו" בתל-אביב, והמעבר לא היה קל. גימנסיה "אוהל-שם" היתה בית-ספר פרטי (בבעלות משפחת קולר) והאווירה בו היתה ליברלית, תוך שמירה על סדר ומשמעת.
עם הגיעי לרמת-גן, התיידדתי עם יוסף קינדרלרר (ילדור), שלמד אתי באותה כיתה. יוסף נולד בפולניה, ובשנת 1936 עלתה משפחתו ארצה. הם התגוררו בצריף, ליד קולנוע "רמה"; האב עבד בבית-החרושת לשוקולד "עלית" והאם ניהלה את משק הבית ואף גידלה בחצר תרנגולות ויונים, כדי לעזור בפרנסת המשפחה. היה זה בית חם ומסביר פנים. עם סיום כיתה ח', עבר יוסף ללמוד בבית-הספר הריאלי "מונטיפיורי" בתל-אביב ואני המשכתי את לימודי בגימנסיה "אוהל-שם", אולם הפרידה בלימודים לא פגמה בידידותנו, שהלכה והתהדקה כאשר "בילינו" יחד במחתרת הרבה לילות ללא שינה.
שנת 1943 היתה נקודת מפנה במהלך מלחמת-העולם השנייה. האיטלקים והגרמנים גורשו מצפון-אפריקה, והצבא הבריטי בשיתוף עם הצבא אמריקאי, פלשו לאיטליה. בחזית הרוסית, הובס הצבא הגרמני בסטלינגרד, והצבא הרוסי פתח באופנסיבה רחבה. החזית התרחקה מן הארץ, ואיום ההפצצות פסק. לעומת זאת, הגיעו ארצה בשורות-איוב מאירופה, שהיתה תחת שלטון הנאצים. מכונת ההשמדה של היטלר הלכה והשתכללה, ואותם יהודים מעטים שהצליחו להימלט מן התופת, לא יכלו להגיע לחוף מבטחים, כי הבריטים נעלו בפניהם את שערי הארץ. רושם קשה במיוחד עשו עלינו גורלן של שתי אוניות מעפילים: "פאטריה" ו"סטרומה".

פרשת האונייה "פאטריה"

ב-1 באוקטובר 1940 הפליגו מהנמל הרומני טולציה 3 אוניות: "אטלנטיק", "מילוס" ו"פסיפיק", כשעל סיפונן כ-3500 מעפילים מגרמניה, אוסטריה וצ'כיה. בצחילת נובמבר הגיעו הספינות "פסיפיק" ו"מילוס" ראשונות לנמל חיפה, ו-1800 נוסעיהן הועברו על-ידי הבריטים אל האונייה "פאטריה" בת 12,000 טון. היתה זו אוניית נוסעים צרפתית ישנה, שנפלה בידי הבריטים לאחר שממשלת פטן הצרפתית נכנעה לגרמנים. ב-20 בנובמבר הגיעה גם הספינה "אטלנטיק" ו-100 מנוסעיה הועברו אף הם אל האונייה "פאטריה". בנוסף למעפילים, היו על האונייה גם 230 שוטרים וחיילים בריטים, כדי לשמור על המעפילים ולמנוע מהם ליצור קשר עם החוף. הממשלה הבריטית החליטה לנקוט בצעד דרסטי כדי להפסיק את העלייה הבלתי לגאלית, ולמחרת היום נתפרסמה הודעה רשמית, לפיה יגורשו כל המעפילים לאי מאוריציוס, ובסוף המלחמה יוחלט היה יעלה בגורלם. ראשי ההגנה החליטו שיש לפגוע באוניית-הגירוש על מנת שלא תוכל להפליג לדרכה. בחיפה הוכן מוקש, שהוטמן בשקית בד והועבר אל תוך האונייה, שם נמסר לידי אחד מאנשי הקשר של ההגנה. ב-25 בנובמבר 1940, הופעל המוקש. הכוונה היתה לגרום לחור קטן, שדרכו ייכנסו מים בזרם איטי אל הספינה, ויאפשר את פינוי הספינה מכל האנשים שהיו בה. אולם הפיצוץ גרם לחור גדול ומים רבים פרצו בבת-אחת אל תחתית האונייה. תוך 15 דקות שקעה האונייה על צידה ורק חלק קטן מדפנותיה הזדקר מעל המים. 250 איש ואישה מצאו את מותם כתוצאה מטביעת האונייה. היה זה מספר הקורבנות כגדול ביותר שנגרם כתוצאה מפעולה של ארגון מחתרת יהודית בתקופת השלטון הבריטי בארץ. ניצולי "פאטריה" הושארו בסופו של דבר בארץ, אולם 1584 מעפילי "אטלנטיק" גורשו לאי מאוריציוס ורק כעבור 5 שנים, ב-20 באוגוסט 1945, הוחזרו ארצה.
טביעתה של הספינה "פאטריה" גרם לזעזוע עמוק בקרב היישוב היהודי בארץ והזעם הופנה נגד השלטון הבריטי, שמנע את הורדת המעפילים לחוף.

הספינה "סטרומה"

הספינה הקטנה "סטרומה", בעלת נפח של 180 טון (אשר שימשה להובלת בקר על נהר הדנובה), הפליגה מנמל קונסטנצה ב-12 בדצמבר 1941 בדרכה לאיסטנבול, כשעל סיפונה 769 עולים. בדרך התקלקל המנוע, ואת המסע, שבדרך כלל אורך ארבע השעות, עשתה "סטרומה" במשך יומיים. עם הגיעה האנייה ב-14 בדצמבר לאיסטנבול, חדל המנוע מלפעול והאנייה נגררה על-ידי התורכים דרך שדה המוקשים והועמדה במקום עגינתן של אניות בבידוד. בלחץ ממשלת בריטניה לא הורשה איש מן הנוסעים לרדת לחוף או ליצור קשר עם העולם החיצון.
עשרה שבועות שהתה "סטרומה" באיסטנבול באזור הבידוד. החיים על האנייה נעשו קשים מיום ליום; הצפיפות והתנאים הקשים נתנו את אותותם, אולם קשה מכל היה היאוש שהחל לחלחל בקרב העולים. הם קיוו שיורשו לרדת לחוף באיסטנבול ומשם לנסוע ברכבת לארץ-ישראל, אולם ככל שחלף הזמן, הלכה והתפוגגה התקווה.
הסוכנות היהודית ביקשה מממשלת בריטניה לאפשר את הורדת המעפילים ולהעבירם לארץ-ישראל על חשבון מכסת הסרטיפיקטים לחצי השנה המתקרבת. אולם מאומה לא עזר - הבריטים עמדו במרים ומנעו את הורדת המעפילים לחוף.