פיצוץ גשר הרכבת ביִיבנה
בחודש יולי 1945, זמן קצר לאחר שובי מעבודת ההתנדבות בקיבוץ משמר העמק, קיבלתי הודעה כי עלי להתייצב ברחובות, משם נצא לפעולה. ההתרגשות היתה רבה, למרות שלא נמסרו לי כל פרטים על אופי הפעולה ועל היקפה. נסעתי באוטובוס לרחובות עד לתחנה הסופית, ומשם הלכתי ברגל לכיוון דרום עד שהגעתי לפנייה אל אחד הפרדסים. בפינה חיכתה בחורה, שהחזיקה עיתון "הארץ" בו חסרה האות "ר". מלמלתי את הסיסמה, ולאחר שהשיבה את התשובה לה ציפיתי, הלכנו יחד אל בית-האריזה של אותו פרדס. שם פגשתי את מפקדי "יהוידע" (ישעיהו קליימן-אביעם) וכן את יואל קלפוס מרמת-גן (את יתר האנשים, שבאו ממקומות שונים בארץ, לא הכרתי לפני-כן). פטפטנו בעליצות כדי לדחוק את ההתרגשות, וכאשר החבורה גדלה, הובילו אותנו אל ראש גבעת עצי אקליפטוס, שם חיכינו בצל העצים עד שקיעת השמש. בעודנו יושבים ומחכים, ראיתי את המחסנאים עולים במעלה הגבעה ושקי הנשק וחומר-הנפץ על גבם. לבי היה איתם, אולם הפעם, לשם שינוי, ישבתי עם היוצאים לפעולה, ואת העבודה השחורה שהיתה מנת-חלקי בעבר, עשה הפעם מישהו אחר. לפקודה "הקשב", הסתדרנו בשורה, ו"בנימין" (יהושע וינשטיין) שנתמנה להיות מפקד הפעולה, הסביר את פרטי המבצע. המטרה היתה לפוצץ שני גשרי רכבת המצויים מעל נחל שורק, סמוך לכפר הערבי ייבנה. כאשר נגיע לקרבת מקום, נתפצל לשתי קבוצות, האחת - תפנה צפונה כדי לפוצץ את הגשר הקטן, בעוד הקבוצה השנייה תתקוף את הגשר הדרומי, שהיה הגדול מבין השניים. הגשרים אמורים היו להתפוצץ יחד עם רכבת הלילה שנסעה ממצרים לארץ-ישראל. עם סיום הפעולה, היינו אמורים לצעוד בחולות לכיוון תל-אביב ושם להתפזר למקומותינו. שתיתי בצמא את הסבריו של בנימין, ושיננתי לעצמי את תפקידי שלי, שהיה חיפוי על החבלנים, שאמורים היו לפוצץ את הגשר הקטן. עם סיום ההסברים, הופיע בפנינו "איתן" (ירוחם ליבני), קצין המבצעים של הארגון, וסיפר לנו כי זו הפעולה הראשונה בה משתתפים גם חברי לח"י. הוא הביע את תקוותו, כי אחוות הלוחמים תביא בסופו של דבר לאיחוד מלא בין שני הארגונים. רחש עבר בין השורות, וסקרן הייתי לדעת מי מבינינו הם חברי הלח"י.
לאחר דברי ההסבר, השאלות והתשובות, הגיע מועד חלוקת הנשק. הציוד היה הפעם משוכלל וכלל מספר גדול של תת-מקלעים מסוגים שונים (החבלנים צוידו באקדחים), אולם החידוש העיקרי היה מספר לא מבוטל של רובים. כאן התעוררה בעיה, כי לא כולם הכירו את השימוש ברובה, וכאשר הרמתי ידי לאות כי רצוני ברובה, שאלני יהוידע מפקדי בציניות: "מתי הספקת ללמוד את השימוש ברובה?" הזכרתי לו שהייתי למעלה מחודש ימים בקיבוץ, ושם לא עוסקים רק בקטיף שזיפים.
26 איש יצאנו לדרך בשורה עורפית, כאשר המפקד היה פעם בראש ופעם במאסף. הוקפד על שתיקה מוחלטת, והפקודות הועברו בלחישה מפה לאוזן. צעדנו באיטיות, כי היינו עמוסים לעייפה בחבילות חומר-הנפץ. כשהגענו לקרבת היעד, התפצלנו לשניים, והקבוצה בה השתתפתי, התקדמה לעבר הגשר הקטן. בעודנו מתקדמים, ראינו לפתע מכונית משטרה מתקרבת לגשר, וכמה שוטרים ירדו ממנה כדי לבדוק את הגשר עצמו. בנימין, שהצטרף לקבוצתנו, פקד להפסיק את ההתקדמות, לשכב על הארץ ולא לפתוח באש אלא לפי פקודה מפורשת. היינו מפוזרים בשטח; אני נשארתי על שפת הוואדי, בעוד כמה חברים היו בתוכו. יחידת החוד הספיקה להגיע עד לגשר, וכאשר ראו את הבריטים, נכנסו לתוך אוהל סמוך ובאיומי נשק אילצו את יושביו הערבים לשמור על שתיקה. הבריטים ראו אותנו, אולם נמנעו מלפתוח באש כי עלינו עליהם במספר. כך שכבתי מתבונן בשוטרים ומחכה בקוצר-רוח להתפתחויות. המחשבות התרוצצו במוחי במהירות רבה. הבנתי כי הקרב יתחיל ברגע שאחד הצדדים יפתח באש, אולם כיצד יסתיים? בנימין הבין כי ברגע שיתחילו חילופי יריות, יהיו לנו נפגעים ואת זאת רצה למנוע עד כמה שאפשר. לכן העביר שוב ושוב את פקודתו לא לפתוח באש. הוא קיווה שהשוטרים יימנעו אף הם מלפתוח בקרב, ויסתלקו מן המקום. הזמן חלף, ושום דבר לא קרה. לבסוף, התרחקו הבריטים מן הגשר, אבל לא היה ברור באם הסתלקו לחלוטין מן המקום. בנימין פקד על נסיגה, והתכנסנו יחד באחד הפרדסים הסמוכים. בינתיים הגיעו אל הפרדס גם אנשי קבוצת הגשר הגדול, בהשאירם במקום יחידה קטנה ששמרה על המוקשים. מהם למדנו כי חומר-הנפץ נקשר לעמודי הגשר והכול חיכו לאישורו של בנימין כדי להפעיל את המרעומים. אגב, כבר בסיורים המוקדמים התברר כי כאשר הצבא הגרמני עמד בשערי מצרים והיה חשש כי יפלוש גם לארץ-ישראל, הכינו הבריטים את הגשר לפיצוץ וקדחו בו חורים מיוחדים להנחת חומר-הנפץ. איש מהם לא שיער שחורים אלה ישמשו את חברי האצ"ל בבואם לפוצץ את הגשר הזה. שכבנו זמן רב בפרדס וחיכינו לסיום התייעצות המפקדים שקיים בנימין. קיווינו כי יורו לנו לחזור אל הגשר הקטן, כדי להשלים את המשימה, אולם ההחלטה היתה להסתפק בפיצוץ הגשר הגדול, כי בנימין לא היה מוכן לקחת סיכונים מיותרים. חוליה בת שלושה איש יצאה אל הגשר הגדול, וכעבור זמן קצר, נשמע פיצוץ אדיר בכל האזור - הגשר היה ואיננו עוד. חיכינו לשובה של החוליה ובעוד אנו נערכים ליציאה, הופיע לפתע ערבי רכוב על גמלו. בנימין החליט לאפשר לערבי לעבור, כי לא רצה שיראה אותנו, שמא יסגירנו למשטרה. אולם לאכזבתנו הרבה, ירד הערבי מן הגמל והחל מתפלל לאלוהיו. חיכינו קמעה, וכאשר האריך הערבי בתפילתו, החליט בנימין לקשור אותו אל אחד העצים ולהתחיל בנסיגה. יש להדגיש כי איבדנו זמן רב והיה חשש שלא נספיק להגיע למחוז חפצנו לפני אור יום. שלושה בחורים התקרבו בשקט אל הערבי, וכאשר היו קרובים דיים, הסתערו עליו והביאוהו אל הפרדס. ניסינו לקשור אותו אל אחד העצים, אולם הוא פרץ בבכי מר וצעק "אל-ג'מל, אל-ג'מל". הסתבר שהערבי חשש לגורל הגמל יותר מאשר לגורלו הוא. היה זה מחזה קומי-טרגי משונה ביותר ובבת-אחת פרצנו כולנו בצחוק גדול, והתפרקנו מן המתח הרב בו נמצאנו. אפילו בנימין הרציני לא יכול היה להתאפק, ולאחר שנרגע מן הצחוק, ביקש שנקשור את הגמל ליד בעליו. כמה בחורים ניסו את כוחם אצל הגמל, אולם זה לא מש ממקומו. במהרה התברר כי הגמל עיקש יותר מן הפרד. בנימין התבונן בנעשה ולבסוף החליט לשחרר את הערבי עם גמלו, לא לפני שהוזהר כי אם יעז להודיע דבר וחצי דבר למשטרה, דמו בראשו.
בגלל השעה המאוחרת, שינינו את דרך הנסיגה ובמקום לצעוד בחולות לעבר תל-אביב, הוחלט לחזור לרחובות. היינו עייפים מאוד, אולם בנימין דרבן אותנו להליכה מהירה, כדי שנספיק להטמין את הנשק בחסות החשיכה. היה גם חשש שמא הבריטים הטילו בינתיים עוצר על העיר, ואנו עלולים ליפול לידיהם כפרי בשל. התקרבנו בזהירות לשכונת מרמורק, ואחד הדיירים שהציץ דרך החלון כאשר שמע את קול צעדינו בעוברנו בחצרו, פתח בצעקות "גנבים, גנבים". שני בחורים ניגשו אליו כדי להרגיעו, ולאחר שנודע לו כי אנו חברי המחתרת, בירכנו לדרכנו. הגענו בעוד מועד לאחד הפרדסים, שם מסרנו את הנשק למחסנאים ובמקום נערכה התייעצות מפקדים לגבי המשך הנסיגה. הוחלט שנתפצל לשלוש קבוצות: האחת תלך ברגל עד לראשון-לציון ומשם תיסע באוטובוס לתל-אביב, השנייה תפנה לכיוון העיר הערבית רמלה ותיסע באוטובוס ערבי ליפו והקבוצה השלישית תצעד ברגל עד לתל-אביב. אני עשיתי את דרכי לראשון-לציון, שם עליתי על אוטובוס של "דרום יהודה" (זה היה שם חברת האוטובוסים שנסעה למושבות הדרום), וברגע שהתיישבתי על המושב, עצמתי את עיני ונרדמתי. לפתע הרגשתי שהאוטובוס נעצר, וכשפקחתי את עיני ראיתי לפני שני שוטרים שעלו כדי לבצע חיפוש. כל הנוסעים, ואני בכללם, הושטנו את תעודות-הזהות שלנו, ולאחר עיון קצר בתעודות, הורשה האוטו להמשיך בדרכו.
לפי התכנון המקורי, היינו אמורים לחזור הביתה לפני עלות השחר, על-כן לא סיפרתי להורי שאחזור רק למחרת היום. אבא, שנכנס לחדרי כדי להעירני כדרכו בכל בוקר, מצא להפתעתו את מיטתי ריקה. גם אריה אחי לא ידע לספר היכן אני ואבי החל לברר אצל חברי. אחד מהם, שמואל אברבוך, שהצטרף יחד אתי לאצ"ל ואחר פרש מן הארגון, סיפר לו על פעילותי זו. הורי הפסיקו את החיפושים וחיכו בסבלנות לשובי הביתה. הפגישה בבית היתה מלאת מתח; כאב לי על שגרמתי להורי דאגות כה רבות, אולם מצד שני חשבתי שהגיע הזמן לספר להם את כל האמת בדבר פעילותי באצ"ל ולהסביר שבדרך זו בחרתי. אלא שעם כניסתי הביתה, הסברתי לאימא שאני עייף מאוד ונרדמתי מיד עם היכנסי למיטה. כעבור כמה שעות של שינה עמוקה, הייתי מסוגל לספוג את הטענות נגדי. הוויכוח היה קשה, אבל הרגשתי שהתנגדותו של אבא לפעילותי נבעה מדאגתו לשלומי ולאו-דווקא מסיבות אידיאולוגיות. אחת מטענותיו היתה, שאני מסכן לא רק את עצמי אלא גם את משפחתי ובמיוחד את אחי הצעיר ממני. "אתה אולי תצליח לברוח", הטיח אבא בפני, "ואז יאסרו הבריטים את אחיך על לא עוול בכפו". לא היה לי מענה לטענותיו של אבא, כי ידעתי שהוא צודק וכי אמנם אני מסכן בפעילותי את כל היקרים לי, אבל לא היה בידי להושיע - לא הייתי מוכן להפסיק את פעילותי. אבא ניסה את הנשק האחרון, והודיע לי שעלי לבחור בין פעילותי באצ"ל, לבין המשך המגורים בבית. עניתי, כי מאחר שאיני רוצה לסכן את משפחתי, אעזוב בלית-ברירה את הבית, ואמצא לי מקום מגורים אחר. בעומדי לצאת מפתח הדלת, עצרה אותי אימא וביקשה שאשאר, כי אם אתגורר מחוץ לבית, לא תדע את נפשה מרוב צער ודאגה. מיום כניסתי לארגון, היה ברור לי כי במוקדם או במאוחר, ייוודע הדבר להורים, אלא שניסיתי לדחות רגע זה ככל האפשר. ההתנגשות עם ההורים היתה בלתי-נמנעת, ושמחתי כי היא כבר מאחורי.
פיצוץ הגשר ביִיבנה, שגרם לשיתוק תנועת הרכבות בין ארץ-ישראל ומצרים, לא זכה להד רב. ובכל-זאת שימשה פעולה זו ציון-דרך במלחמה בשלטון הבריטי בארץ. היה זה שיתוף הפעולה הראשון בין שני ארגוני המחתרת מאז הפילוג בשנת 1940, 1 ולגבי הלח"י היתה זו הפעולה האנטי-בריטית הראשונה לאחר הפוגה של קרוב לתשעה חודשים. באשר לאצ"ל, היה בפיצוץ הוכחה שה"סזון" לא השיג את מטרתו, וההתרברבות שהאצ"ל כביכול חוסל, היתה מוקדמת מדי.
כדי להמשיך במאבק נגד השלטון הבריטי בארץ, היה האצ"ל זקוק באופן דחוף לחומר-נפץ, ובגלל חסרון-כיס, לא היה אפשר לקנותו. נשקלו אפשרויות שונות של החרמה, וחברי הח"ק נתבקשו לפקוח עין ואוזן כדי למצוא מקורות מתאימים. אחד מהם היתה המחצבה בראש העין, אשר קיבלה מן הבריטים חומר-נפץ, שהיה דרוש לעבודת החציבה בהר. מן המעקב שנערך התברר כי חומר-הנפץ מועבר למחצבה באמצעות משאית שעשתה את דרכה מחיפה לראש העין. מכאן ועד להחרמה, הדרך היתה קצרה. במארב שתוכנן היטב, נעצרה המכונית באחד מעיקולי הדרך, ו-300 ק"ג חומר-נפץ הועברו למחסני הארגון.
מקור נוסף של אינפורמציה להימצאות חומר-נפץ היה לא אחר מאשר המשטרה עצמה. באותם ימים, כאשר עציר היה משתחרר מבית-המעצר, היה מוטל עליו עוצר-בית, לפיו היה עליו להימצא בביתו משקיעת החמה ועד זריחה וכן החובה להתייצב בכל יום בתחנת המשטרה. באחד הימים, כאשר התייצב במשטרת רמת-גן אחד מאנשי הח"ק, צלצל לפתע הטלפון ליד היומנאי. הבחור הקשיב לשיחה, וקלט ידיעה בדבר העברת חומר-נפץ למחסני חברת "סולל בונה" בגבעת רמב"ם (היום גבעתיים). הידיעה הועברה למקום המתאים, ומיד הוחל בתכנון ההשתלטות על המחסנים והחרמת חומר-הנפץ. היה בפעולה זו גם מעין סיפוק מיוחד, כי ראינו ב"החרמה" פיצוי מסוים עבור הכמות הגדולה של נשק שנלקחה ממחסני האצ"ל על-ידי ה"הגנה" בתקופת ה"סזון". התוכנית קרמה עור וגידים, וב-14 באוגוסט בשעות ערב, יצאנו מרמת-גן לגבעת רמב"ם הסמוכה. שני נוטרים חמושים ברובים איטלקיים שמרו על המחסנים, ויחידת החלוץ התגברה עליהם ללא קושי תוך החרמת רוביהם. הבעיה העיקרית היתה למצוא את המחסן בו אוחסן חומר-הנפץ. התברר שהנוטרים לא ידעו את תכולת המחסנים ובמקום לא נמצא איש שהיה יכול לעזור. בלית-ברירה עברו הבחורים ממחסן למחסן, עד אשר מצאו את מבוקשם. חומר-הנפץ הועבר לרמת-גן, אולם בגלל השעה המאוחרת לא הספקנו להכניס את כולו למחסנים שהוכנו מראש. חלק מן הארגזים הוטמן בתוך ערמת החול ששימש את הבניין שהלך ונבנה ליד הפרדסים בין רמת-גן ובני-ברק. למחרת היום ערך הצבא הבריטי חיפושים במקום, וכלבי הגישוש הגיעו עד לאותו מקום. החיילים הקימו את מפקדתם על ערמת החול, ומשם הגיחו לעריכת חיפושים בפרדסים הסמוכים. איש מהם לא העלה על דעתו כי האוצר אותו הם מחפשים נמצא מתחת לישבניהם.
לפנות ערב הסתיימו החיפושים, ובאותו לילה מיהרנו להעביר את החומר למקום מבטחים. אלא שבזאת לא תמה הפרשה; בעקבות ההתקפה הקשה בעיתונות נגד הארגון, שהואשם בהחרמת נשק מנוטרים יהודים, הוחלט להחזיר את שני הרובים האיטלקיים, שממילא לא היה לנו צורך בהם. המשימה הוטלה עלי, וביום השישי בערב, הבאנו את שני הרובים לביתו של הרב המקומי וביקשנו ממנו למסור אותם לידי הנוטרים. בחרנו בדרך מוזרה זו, כדי להימלט מאנשי הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) שמילאו את הסביבה.
1. על הפילוג באצ"ל, ראה בספרי "לידתה של מחתרת", עמוד 246.
לאחר דברי ההסבר, השאלות והתשובות, הגיע מועד חלוקת הנשק. הציוד היה הפעם משוכלל וכלל מספר גדול של תת-מקלעים מסוגים שונים (החבלנים צוידו באקדחים), אולם החידוש העיקרי היה מספר לא מבוטל של רובים. כאן התעוררה בעיה, כי לא כולם הכירו את השימוש ברובה, וכאשר הרמתי ידי לאות כי רצוני ברובה, שאלני יהוידע מפקדי בציניות: "מתי הספקת ללמוד את השימוש ברובה?" הזכרתי לו שהייתי למעלה מחודש ימים בקיבוץ, ושם לא עוסקים רק בקטיף שזיפים.
26 איש יצאנו לדרך בשורה עורפית, כאשר המפקד היה פעם בראש ופעם במאסף. הוקפד על שתיקה מוחלטת, והפקודות הועברו בלחישה מפה לאוזן. צעדנו באיטיות, כי היינו עמוסים לעייפה בחבילות חומר-הנפץ. כשהגענו לקרבת היעד, התפצלנו לשניים, והקבוצה בה השתתפתי, התקדמה לעבר הגשר הקטן. בעודנו מתקדמים, ראינו לפתע מכונית משטרה מתקרבת לגשר, וכמה שוטרים ירדו ממנה כדי לבדוק את הגשר עצמו. בנימין, שהצטרף לקבוצתנו, פקד להפסיק את ההתקדמות, לשכב על הארץ ולא לפתוח באש אלא לפי פקודה מפורשת. היינו מפוזרים בשטח; אני נשארתי על שפת הוואדי, בעוד כמה חברים היו בתוכו. יחידת החוד הספיקה להגיע עד לגשר, וכאשר ראו את הבריטים, נכנסו לתוך אוהל סמוך ובאיומי נשק אילצו את יושביו הערבים לשמור על שתיקה. הבריטים ראו אותנו, אולם נמנעו מלפתוח באש כי עלינו עליהם במספר. כך שכבתי מתבונן בשוטרים ומחכה בקוצר-רוח להתפתחויות. המחשבות התרוצצו במוחי במהירות רבה. הבנתי כי הקרב יתחיל ברגע שאחד הצדדים יפתח באש, אולם כיצד יסתיים? בנימין הבין כי ברגע שיתחילו חילופי יריות, יהיו לנו נפגעים ואת זאת רצה למנוע עד כמה שאפשר. לכן העביר שוב ושוב את פקודתו לא לפתוח באש. הוא קיווה שהשוטרים יימנעו אף הם מלפתוח בקרב, ויסתלקו מן המקום. הזמן חלף, ושום דבר לא קרה. לבסוף, התרחקו הבריטים מן הגשר, אבל לא היה ברור באם הסתלקו לחלוטין מן המקום. בנימין פקד על נסיגה, והתכנסנו יחד באחד הפרדסים הסמוכים. בינתיים הגיעו אל הפרדס גם אנשי קבוצת הגשר הגדול, בהשאירם במקום יחידה קטנה ששמרה על המוקשים. מהם למדנו כי חומר-הנפץ נקשר לעמודי הגשר והכול חיכו לאישורו של בנימין כדי להפעיל את המרעומים. אגב, כבר בסיורים המוקדמים התברר כי כאשר הצבא הגרמני עמד בשערי מצרים והיה חשש כי יפלוש גם לארץ-ישראל, הכינו הבריטים את הגשר לפיצוץ וקדחו בו חורים מיוחדים להנחת חומר-הנפץ. איש מהם לא שיער שחורים אלה ישמשו את חברי האצ"ל בבואם לפוצץ את הגשר הזה. שכבנו זמן רב בפרדס וחיכינו לסיום התייעצות המפקדים שקיים בנימין. קיווינו כי יורו לנו לחזור אל הגשר הקטן, כדי להשלים את המשימה, אולם ההחלטה היתה להסתפק בפיצוץ הגשר הגדול, כי בנימין לא היה מוכן לקחת סיכונים מיותרים. חוליה בת שלושה איש יצאה אל הגשר הגדול, וכעבור זמן קצר, נשמע פיצוץ אדיר בכל האזור - הגשר היה ואיננו עוד. חיכינו לשובה של החוליה ובעוד אנו נערכים ליציאה, הופיע לפתע ערבי רכוב על גמלו. בנימין החליט לאפשר לערבי לעבור, כי לא רצה שיראה אותנו, שמא יסגירנו למשטרה. אולם לאכזבתנו הרבה, ירד הערבי מן הגמל והחל מתפלל לאלוהיו. חיכינו קמעה, וכאשר האריך הערבי בתפילתו, החליט בנימין לקשור אותו אל אחד העצים ולהתחיל בנסיגה. יש להדגיש כי איבדנו זמן רב והיה חשש שלא נספיק להגיע למחוז חפצנו לפני אור יום. שלושה בחורים התקרבו בשקט אל הערבי, וכאשר היו קרובים דיים, הסתערו עליו והביאוהו אל הפרדס. ניסינו לקשור אותו אל אחד העצים, אולם הוא פרץ בבכי מר וצעק "אל-ג'מל, אל-ג'מל". הסתבר שהערבי חשש לגורל הגמל יותר מאשר לגורלו הוא. היה זה מחזה קומי-טרגי משונה ביותר ובבת-אחת פרצנו כולנו בצחוק גדול, והתפרקנו מן המתח הרב בו נמצאנו. אפילו בנימין הרציני לא יכול היה להתאפק, ולאחר שנרגע מן הצחוק, ביקש שנקשור את הגמל ליד בעליו. כמה בחורים ניסו את כוחם אצל הגמל, אולם זה לא מש ממקומו. במהרה התברר כי הגמל עיקש יותר מן הפרד. בנימין התבונן בנעשה ולבסוף החליט לשחרר את הערבי עם גמלו, לא לפני שהוזהר כי אם יעז להודיע דבר וחצי דבר למשטרה, דמו בראשו.
בגלל השעה המאוחרת, שינינו את דרך הנסיגה ובמקום לצעוד בחולות לעבר תל-אביב, הוחלט לחזור לרחובות. היינו עייפים מאוד, אולם בנימין דרבן אותנו להליכה מהירה, כדי שנספיק להטמין את הנשק בחסות החשיכה. היה גם חשש שמא הבריטים הטילו בינתיים עוצר על העיר, ואנו עלולים ליפול לידיהם כפרי בשל. התקרבנו בזהירות לשכונת מרמורק, ואחד הדיירים שהציץ דרך החלון כאשר שמע את קול צעדינו בעוברנו בחצרו, פתח בצעקות "גנבים, גנבים". שני בחורים ניגשו אליו כדי להרגיעו, ולאחר שנודע לו כי אנו חברי המחתרת, בירכנו לדרכנו. הגענו בעוד מועד לאחד הפרדסים, שם מסרנו את הנשק למחסנאים ובמקום נערכה התייעצות מפקדים לגבי המשך הנסיגה. הוחלט שנתפצל לשלוש קבוצות: האחת תלך ברגל עד לראשון-לציון ומשם תיסע באוטובוס לתל-אביב, השנייה תפנה לכיוון העיר הערבית רמלה ותיסע באוטובוס ערבי ליפו והקבוצה השלישית תצעד ברגל עד לתל-אביב. אני עשיתי את דרכי לראשון-לציון, שם עליתי על אוטובוס של "דרום יהודה" (זה היה שם חברת האוטובוסים שנסעה למושבות הדרום), וברגע שהתיישבתי על המושב, עצמתי את עיני ונרדמתי. לפתע הרגשתי שהאוטובוס נעצר, וכשפקחתי את עיני ראיתי לפני שני שוטרים שעלו כדי לבצע חיפוש. כל הנוסעים, ואני בכללם, הושטנו את תעודות-הזהות שלנו, ולאחר עיון קצר בתעודות, הורשה האוטו להמשיך בדרכו.
לפי התכנון המקורי, היינו אמורים לחזור הביתה לפני עלות השחר, על-כן לא סיפרתי להורי שאחזור רק למחרת היום. אבא, שנכנס לחדרי כדי להעירני כדרכו בכל בוקר, מצא להפתעתו את מיטתי ריקה. גם אריה אחי לא ידע לספר היכן אני ואבי החל לברר אצל חברי. אחד מהם, שמואל אברבוך, שהצטרף יחד אתי לאצ"ל ואחר פרש מן הארגון, סיפר לו על פעילותי זו. הורי הפסיקו את החיפושים וחיכו בסבלנות לשובי הביתה. הפגישה בבית היתה מלאת מתח; כאב לי על שגרמתי להורי דאגות כה רבות, אולם מצד שני חשבתי שהגיע הזמן לספר להם את כל האמת בדבר פעילותי באצ"ל ולהסביר שבדרך זו בחרתי. אלא שעם כניסתי הביתה, הסברתי לאימא שאני עייף מאוד ונרדמתי מיד עם היכנסי למיטה. כעבור כמה שעות של שינה עמוקה, הייתי מסוגל לספוג את הטענות נגדי. הוויכוח היה קשה, אבל הרגשתי שהתנגדותו של אבא לפעילותי נבעה מדאגתו לשלומי ולאו-דווקא מסיבות אידיאולוגיות. אחת מטענותיו היתה, שאני מסכן לא רק את עצמי אלא גם את משפחתי ובמיוחד את אחי הצעיר ממני. "אתה אולי תצליח לברוח", הטיח אבא בפני, "ואז יאסרו הבריטים את אחיך על לא עוול בכפו". לא היה לי מענה לטענותיו של אבא, כי ידעתי שהוא צודק וכי אמנם אני מסכן בפעילותי את כל היקרים לי, אבל לא היה בידי להושיע - לא הייתי מוכן להפסיק את פעילותי. אבא ניסה את הנשק האחרון, והודיע לי שעלי לבחור בין פעילותי באצ"ל, לבין המשך המגורים בבית. עניתי, כי מאחר שאיני רוצה לסכן את משפחתי, אעזוב בלית-ברירה את הבית, ואמצא לי מקום מגורים אחר. בעומדי לצאת מפתח הדלת, עצרה אותי אימא וביקשה שאשאר, כי אם אתגורר מחוץ לבית, לא תדע את נפשה מרוב צער ודאגה. מיום כניסתי לארגון, היה ברור לי כי במוקדם או במאוחר, ייוודע הדבר להורים, אלא שניסיתי לדחות רגע זה ככל האפשר. ההתנגשות עם ההורים היתה בלתי-נמנעת, ושמחתי כי היא כבר מאחורי.
פיצוץ הגשר ביִיבנה, שגרם לשיתוק תנועת הרכבות בין ארץ-ישראל ומצרים, לא זכה להד רב. ובכל-זאת שימשה פעולה זו ציון-דרך במלחמה בשלטון הבריטי בארץ. היה זה שיתוף הפעולה הראשון בין שני ארגוני המחתרת מאז הפילוג בשנת 1940, 1 ולגבי הלח"י היתה זו הפעולה האנטי-בריטית הראשונה לאחר הפוגה של קרוב לתשעה חודשים. באשר לאצ"ל, היה בפיצוץ הוכחה שה"סזון" לא השיג את מטרתו, וההתרברבות שהאצ"ל כביכול חוסל, היתה מוקדמת מדי.
כדי להמשיך במאבק נגד השלטון הבריטי בארץ, היה האצ"ל זקוק באופן דחוף לחומר-נפץ, ובגלל חסרון-כיס, לא היה אפשר לקנותו. נשקלו אפשרויות שונות של החרמה, וחברי הח"ק נתבקשו לפקוח עין ואוזן כדי למצוא מקורות מתאימים. אחד מהם היתה המחצבה בראש העין, אשר קיבלה מן הבריטים חומר-נפץ, שהיה דרוש לעבודת החציבה בהר. מן המעקב שנערך התברר כי חומר-הנפץ מועבר למחצבה באמצעות משאית שעשתה את דרכה מחיפה לראש העין. מכאן ועד להחרמה, הדרך היתה קצרה. במארב שתוכנן היטב, נעצרה המכונית באחד מעיקולי הדרך, ו-300 ק"ג חומר-נפץ הועברו למחסני הארגון.
מקור נוסף של אינפורמציה להימצאות חומר-נפץ היה לא אחר מאשר המשטרה עצמה. באותם ימים, כאשר עציר היה משתחרר מבית-המעצר, היה מוטל עליו עוצר-בית, לפיו היה עליו להימצא בביתו משקיעת החמה ועד זריחה וכן החובה להתייצב בכל יום בתחנת המשטרה. באחד הימים, כאשר התייצב במשטרת רמת-גן אחד מאנשי הח"ק, צלצל לפתע הטלפון ליד היומנאי. הבחור הקשיב לשיחה, וקלט ידיעה בדבר העברת חומר-נפץ למחסני חברת "סולל בונה" בגבעת רמב"ם (היום גבעתיים). הידיעה הועברה למקום המתאים, ומיד הוחל בתכנון ההשתלטות על המחסנים והחרמת חומר-הנפץ. היה בפעולה זו גם מעין סיפוק מיוחד, כי ראינו ב"החרמה" פיצוי מסוים עבור הכמות הגדולה של נשק שנלקחה ממחסני האצ"ל על-ידי ה"הגנה" בתקופת ה"סזון". התוכנית קרמה עור וגידים, וב-14 באוגוסט בשעות ערב, יצאנו מרמת-גן לגבעת רמב"ם הסמוכה. שני נוטרים חמושים ברובים איטלקיים שמרו על המחסנים, ויחידת החלוץ התגברה עליהם ללא קושי תוך החרמת רוביהם. הבעיה העיקרית היתה למצוא את המחסן בו אוחסן חומר-הנפץ. התברר שהנוטרים לא ידעו את תכולת המחסנים ובמקום לא נמצא איש שהיה יכול לעזור. בלית-ברירה עברו הבחורים ממחסן למחסן, עד אשר מצאו את מבוקשם. חומר-הנפץ הועבר לרמת-גן, אולם בגלל השעה המאוחרת לא הספקנו להכניס את כולו למחסנים שהוכנו מראש. חלק מן הארגזים הוטמן בתוך ערמת החול ששימש את הבניין שהלך ונבנה ליד הפרדסים בין רמת-גן ובני-ברק. למחרת היום ערך הצבא הבריטי חיפושים במקום, וכלבי הגישוש הגיעו עד לאותו מקום. החיילים הקימו את מפקדתם על ערמת החול, ומשם הגיחו לעריכת חיפושים בפרדסים הסמוכים. איש מהם לא העלה על דעתו כי האוצר אותו הם מחפשים נמצא מתחת לישבניהם.
לפנות ערב הסתיימו החיפושים, ובאותו לילה מיהרנו להעביר את החומר למקום מבטחים. אלא שבזאת לא תמה הפרשה; בעקבות ההתקפה הקשה בעיתונות נגד הארגון, שהואשם בהחרמת נשק מנוטרים יהודים, הוחלט להחזיר את שני הרובים האיטלקיים, שממילא לא היה לנו צורך בהם. המשימה הוטלה עלי, וביום השישי בערב, הבאנו את שני הרובים לביתו של הרב המקומי וביקשנו ממנו למסור אותם לידי הנוטרים. בחרנו בדרך מוזרה זו, כדי להימלט מאנשי הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) שמילאו את הסביבה.
הערות:
1. על הפילוג באצ"ל, ראה בספרי "לידתה של מחתרת", עמוד 246.