יהדות התורה והמדינה
בירור רעיוני בשאלת היחס לציונות ולמדינה,
עם קצת פרקי היסטוריה מן העבר הקרוב
עם קצת פרקי היסטוריה מן העבר הקרוב
א. גיטלין - ברוקלין נ. י.
ירושלים, שלהי תשי"ט
|
תוכן המאמר:
א. במהות חבור זה ומטרתו ב. מדינת ישראל מהי? ג. ציונות מהי? ד. כלל ישראל מהו ה. ארץ הקודש ולשון הקודש ו. "נהיה כגויים" ז. מקומה של ה"דת" בציונות ח. גלות וגאולה ט. עברית ולשון הקודש י. סוד הצלחתה של הציונות יא. היהדות החרדית יב. הצהרת באלפור יג. השואה והשנים שלאחריה יד. המדינה הופכת מציאות טו. מציאות המדינה טז. מדינה וציונות - היינו הך יז. חילוקי הדעות יח. "הציונות הדתית" יט. הפתרון? תקציר: הגדרת עמדות חרדיות אנטי ציוניות כלפי המדינה והציונות. מילות מפתח: ציונות; מדינת ישראל, נטורי קרתא, גאולה, חקיקה דתית, חרדים, שואה. |
א. במהות חבור זה ומטרתו
השאלה שאודותיה ידובר היא מאותו סוג העניינים שמרבים לדבר עליהם ויודעים עליהם אך מעט. עמדתה של יהדות התורה כלפי המדינה - לא אחת היא משמשת עניין לדיון ולכתיבה, אף לויכוח ולפולמוס, אולם - כפי מיטב ידיעתי - לא נעשה עד כה כמעט שום ניסיון בכתב להגדיר עמדה זו בצורה מרוכזת ומסודרת. מאמרים שונים על נושאים קרובים לכך נכתבו מעל דפי עיתונים שונים, רעיונות בקשר לכך הובעו פה ושם בעת נאומים או דרשות, אבל במרוכז ובמסודר אין עד כה שום הוצאה שבכתב.
חסרון זה, כאמור, נותן אותותיו במידה רבה יותר מכפי שחושבים. חוסר העמדה הברורה בשאלה זו שהנה כיום - אם תמצי לומר - שאלת השאלות ברחוב היהודי הן בארץ והן בגולה יגרום לטשטוש המושגים הן במחנה שומרי התורה והן אף במחנה הבלתי דתי - שאינו יודע בבירור את אשר לפניו ולפיכך נראות בעיניו תופעות רבות ומאורעות שונים באור מוזר, מייחס הוא לקבוצת "קנאים" דעות שהן נחלת היהדות האמונה כלה, וכו'. לאידך גיסא, הרי גם בחוגי החרדים, ואף החרדים ביותר מביא חוסר הידיעה לידי כך שעושים את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, אין מבדילים בין סיבות לתוצאות וכדומה.
זוהי אפוא מטרת החיבור הקטן הזה. ניסיון - כמעט ראשון במינו - להגדיר הגדרות יסוד בשטח זה.
עמדתה של יהדות התורה כלפי מדינת ישראל ניתנת להגדרה בשלוש דרכים שהן אליבא דאמת, אחת:
א) ע"י בירור הלכתי
ב) ע"י בירור מדיני
ג) ע"י בירור רעיוני
כאמור, שזורות וכלולות הדרכים הללו זו בזו וקשה לפעמים לקבוע את קווי התחום, ומה גם שלפי אמונת היהדות "ליכא מילתא דלא כתיבא באורייתא", התורה כוללת את הכל ושלטת על הכל. אעפי"כ יש כאן שטחים שונים, כשם שגם בתוך התורה עצמה יש שבעים פנים.
החיבור הזה יעסוק רק בדרך השלישית: בירור רעיוני. בירור הלכתי, היינו הבאת כל מקורות ההלכה, ביאור נכון למאמרי חז"ל ודברי ראשונים המובאים לעתים קרובות ע"י תועמלנים שונים באור בלתי נכון, וכו' וכו' - דבר זה הוא נחוץ מאוד, וראוי שייעשה ע"י אישיות תורנית מתאימה, אולם לא זו מטרת החיבור הזה.
בירור מדיני, היינו בירור העמדה על יסוד הניסיונות המדיניים והבעיות העומדות על הפרק מזמן לזמן, הצבעה על מעשים שונים של שלטון המדינה ביחס לחרדים וכד' - גם הוא כדאי שייעשה, ואמנם נעשה הדבר מפעם לפעם בעיתונים ומכתבי עת שונים, אולם גם זו אינה מטרת החיבור הזה. נוסף לזה, כלל ידוע הוא מדברי רז"ל כי "כשם שאין פרצופיהם דומין כך אין דעותיהם שוות" - וכמובן שאף היהודים החרדים בכלל זה בענייני מדיניות, בענייני התגובה על מאורע פלוני או אלמוני - יש ויש מקום לדעות שונות, ואין בכוונת הכותב להיכנס לדברים אלה במסגרת זו.
לעומת זאת תהא מטרת החיבור הזה הגדרה ובירור בשטח הרעיוני.
הגדרה ובירור - אך לא פולמוס. אין כוונת החיבור הזה להתווכח עם מישהו, אלא רק להגדיר ולנסח השקפת-עולם קיימת. נכון הדבר, ואין כל טעם להסתיר זאת, שגם הכותב מזדהה עם השקפת העולם המובעת בחיבור, וממילא תהא זו הגזמה אם נאמר שהדברים נכתבו תוך אובייקטיביות גמורה ומוחלטת, ורק כעין מחקר על דבר הרחוק מלב המחבר, כגון הכותב מחקר על שיטת הפילוסופיה הסינית למשל. אולם יחד עם זה נעשה מאמץ לתאר את ההשקפה תיאור אובייקטיבי ככל האפשר, שכן החיבור הזה אינו מיועד לקוראים חרדים דווקא ומכ"ש לא רק לקוראים המזדהים עם ההשקפות המובעות בו.
להפך, כפי שצוין בראשית הדברים, יש בכוונת החיבור הזה לתאר גם ואולי בעיקר לקוראים "הבלתי דתיים" את השקפת עולמה של היהדות החרדית, (או כל שם אחר שיקראו ליהודים הנאמנים לתורה) למען יבינו גם אם לא יסכימו.
עוד שתי הערות דומה ואינן מיותרות, בייחוד באווירה שבה אנו חיים כיום: המחבר אינו מייצג ואף אינו חבר בשום תנועה או מפלגה, וגם הדברים האמורים כאן כפי שנשתדל להוכיח - אינם מיוחדים לשום חוג מפלגתי וכד' אין המחבר כותב את דבריו אלא על דעת עצמו - מבחינה משפטית ורשמית. בכך כלול גם יתרון שכן הוא פוטר מן הצורך להוכיח צדקתה "הנצחית" של מפלגה זו או אחרת.
לאידך גיסא יורשה למחבר להעיר הערה אישית אחת: במשך שנות חיי הייתה לי הזכות וההזדמנות להיפגש או לעמוד במגע קרוב פחות או יותר כמעט עם כל גדולי ישראל בדורנו מכל החוגים והסוגים בארצות שונות. אף אלה שלא זכיתי למגע אישי עימהם - עמדתי בקשרים קרובים עם תלמידיהם המובהקים או שראיתי את חיבוריהם. הדברים האמורים בחוברת זו הם מעין "מכנה משותף" בין כל הגישות השונות, אשר בו משתווים כל גדולי ישראל או עכ"פ רובם המכריע. אם כי, כאמור, איני מייצג בחיבור זה שום יחיד או רבים באורח רשמי, אך ברור שבעיקרם של דברים מובעת בזה הדעה הכללית הרווחת בין גדולי ישראל.
ולבסוף, ההערה השנייה: החיבור הזה אינו מכחיש ואינו מתעלם מן העובדה שישנם יהודים שומרי מצוות שהשקפותיהם שונות ואף מנוגדות לנאמר כאן. אולם חיבור זה, כאמור, אינו מיועד לפולמוס ואם כי גם על תופעה זו ידובר בוודאי במסגרת זו, הרי המגמה העיקרית היא: להגדיר ולנסח את ההשקפה המוצעת כאן ולעמוד על השקפות אחרות רק במידה שהדבר נחוץ לשם מגמה זו.
ב. מדינת ישראל מהי?
לעומתן יש מדינות אשר בהן המדינה היא היא המפלגה - היא עצמה המדינה. בברית המועצות, למשל, אי אפשר לומר שהקומוניזם שולט במדינה, אלא הקומוניזם הוא הוא המדינה. המפלגה הבולשביסטית, שהייתה מקודם מפלגה (תחילה בלתי חוקית) במשטרים הקודמים, הפכה להיות המדינה עם עלייתה לשלטון. עם ייסוד "ברית המועצות" לא חל שינוי משטר או שינוי המפלגה השלטת ברוסיה, אלא נולדה מדינה חדשה. אף שם המדינה מרמז על כך: ברית מועצות הקהיליות הסוציאליסטיות. ה"סוציאליזם" (שמו ה"סאלוני" של הקומוניזם) הוא חלק מהמדינה עצמה, הוא יסוד המדינה. בלעדי של הקומוניזם - תחדל ברית המועצות להתקיים בתור שכזו. ייתכן אמנם שברית המועצות תחליט באחד הימים - (כפי שהיא טוענת זה מכבר) להנהיג משטר ליבראלי יותר, להקל על חיי אזרחיה, על חופש התנועה וכו' - אבל על הקומוניזם לא תוכל לוותר, כי בלעדיו לא תהיה עוד "ברית המועצות".
מדינת ישראל אף היא שייכת לאותו סוג מדינות: מדינת ישראל איננה מדינה אשר הציונות שולטת בה אלא מדינת ישראל היא הציונות עצמה ואין כל הבדל בכך שאין הדבר נזכר בפירוש בשמה של המדינה. יוכל במדינת ישראל להיות משטר דמוקרטי אמיתי, תוכל להשתנות (כפי שכבר נשתנתה במידה ידועה) מדיניותה הכלכלית, מבחינה תיאורטית (אם כי אין לכך, בדרך הטבע, סיכויים מציאותיים) תוכלנה לנצח בבחירות המפלגות האזרחיות ולהפך את המדינה הקפיטליסטית - אבל דבר אחד אין המדינה יכלה לשנות: אין היא יכלה לחדול מלהיות מדינה ציונית. כשם שברית המועצות נולדה מן הקומוניזם, כך נולדה מדינת ישראל מן הציונות, והיא משמשת המחשתה, היא הלבישה את הציונות - שהייתה עד שנת תש"ח תנועה או מפלגה - לבוש חדש, נתנה לה כוח ושלטון של מדינה, אבל הציונות היא היא עצמותה ומהותה של המדינה שבלעדיה אין זו עוד "מדינת ישראל".
לשם מניעת טעויות יש להעיר כאן, כי כשהמדובר הוא על הציונות אין הכוונה דווקא להסתדרות הציונית אלא לרעיון הציוני. אם ברצותנו אפוא להגדיר את היחס למדינה, עלינו בראש וראשונה להגדיר ולברר את היחס לציונות שהנה, כאמור, יסודה ומהותה של המדינה.
ג. ציונות מהי?
אמנם כן, דברי אבות הציונות נלמדים כיום בבתי הספר בארץ (לרבות, הדתיים בחלקם הגדול) עוד יותר מן ה"חומש" - להבדיל, ואפילו יותר מן החשבון וההיסטוריה, ואף בארצות הגולה נישא ה"זייאניזם" בפי כל, אבל מעטים מאוד - אף בחוגי האינטליגנציה הגבוהה - יודעים על מה בעצם מדובר. גם שמה של התנועה (שאגב, ירד חינו בזמן האחרון בקרב הדור הצעיר בארץ) מטעה: "ציון" אינה אלא חלק משאיפותיה של הציונות, ואף לא חלק "שהנשמה תלויה בו". לא רק באמריקה דהאידנא אלא גם בארצות הגולה שלפני החורבן היו ציונים טובים ונלהבים שלא חשבו על עליה "ציונה", והיה זמן שאף הקו הציוני הרשמי ראה את "ציון" בחינת "לאו דווקא" - היה זה בעת הקונגרס הציוני השישי, כאשר אישר הקונגרס את תוכניתו של אבי הציונות ד"ר הרצל להקמת מדינה יהודית באוגנדה שבאפריקה.
מעניין לציין כי "המזרחי", המפלגה הציונית הדתית תמכה אז בתוכניתו זו של הד"ר הרצל, אם הוזנחה תוכנית זו אח"כ, הרי שהדבר נעשה בעיקר מתוך החישוב התעמולתי (המוצדק) כי "התכנית הפלשתינאית" המקורית עשויה הרבה יותר לשבות את לב ההמונים.
לא היה כדאי להזכיר פרשה רחוקה זו אם לא על מנת להראות עי"כ שהייתה תקופה שהציונות דחתה כמעט כליל את עניין "ציון", היינו העלייה לא"י, ואף את השאיפה להקים בה מדינה - ואף על פי כן נשארה "ציונות" - ולא באי צדק. שכן ברעיון הציוני מהווה "ציון" לאמיתו של דבר אמצעי ולא מטרה.
המטרה בה"א הידיעה אשר אותו הציבה הציונות לפניה היא זו שהוגדרה פעמים אין ספורות ע"י הוגי דעותיה של הציונות מאז הורתה עד היום הזה. למן כתבי "אחד העם" ועד נאומי בן גוריון יכולים אנו לשמוע הגדרת מטרה זו, בניסוחים שונים אולם התוכן נשאר שווה תמיד: לשנות את מהותו של כלל ישראל!
ד. כלל ישראל מהו
כלל ישראל, אומר ר' יהודה הלוי בכוזרי, מהווה סוג נפרד בבריאה, וההבדל בינו לבין יתר העמים הוא בדומה להבדל בין דומם וצומח או בין חי למדבר. החסידות (ליקוטי אמרים פרק ב) מדברת על "הנפש השנית בישראל" ומבארת שאם בגופם דומים בני ישראל לשאר בני אדם, הרי יש בהם אותה "הנפש השנית" העושה אותם למין נבדל.
וכן הוא אומר בזוהר (ח"ג עג ע"א) תלת דרגין אינון מתקשרן דא בדא קב"ה אורייתא וישראל. הקב"ה, התורה וישראל עניינם אחד.
התורה היא היא המהווה את העם. רק עם מתן תורה נאמר (דברים כ"ז, ט) "היום הזה נהיית לעם"; לא נקראו "בני ישראל" עד סיני (חולין קיא ע"ב).
"אין אומתנו אומה אלא בתורתה" אומר ר' סעדיה גאון. בלי התורה לא רק שחסר משהו לכלל ישראל אלא הוא חדל מלהיות. התורה היא נשמתו ומהותו. לפי השקפת התורה לא רק שיהדות בלי תורה היא לקויה, אלא אינה קיימת כלל.
לפי השקפת היהדות אין כל זה פרי התפתחות היסטורית, אלא זוהי תכלית בריאת העולמות, וכל ילד יהודי הלומד חומש יזכור בוודאי את ה"רש"י" הראשון בחומש, בתחילת ספר בראשית (הלקוח לאמתו של דבר מדברי חז"ל): בשביל התורה שנקראה ראשית 1 ובשביל ישראל שנקראו ראשית 2 וכו'.
ה. ארץ הקודש ולשון הקודש
אף ארץ ישראל "ארץ אשר עיני ד' אלקיך בה" וגו' היא חלק מאותה כוונת בראשית, כפי המבואר באותו ה"רש"י" המפורסם בהתחלת ספר בראשית, ועוד תהא הזדמנות להרחיב את הדיבור על כך.
כן גם לשון הקודש היא הלשון בה ברא הקב"ה את עולמו. עשרה המאמרות שבהם נברא העולם - בלשון הקודש נאמרו, ועד היום הזה - כפי המבואר בייחוד בכתבי האר"י ז"ל. בספרי החסידות - מהווה לשון הקודש לא רק חלק מהבריאה אלא אף את קיומם של כל פרטי הנבראים בעולם:
... וכן כל הנבראים שבעולם השמות שנקראים בהם בלשון הקודש הן הן אותיות הדיבור המשתלשלות ממדרגה למדרגה מעשרה מאמרות שבתורה... ומתלבשות באותו נברא להחיותו (תניא שער הייחוד והאמונה סוף פרק א).כל העולם כולו הוא ברייה גשמית, כי כוונת בריאת העולמות, כדברי חז"ל, היא "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" (מדרש תנחומא), ולכן אף העניינים הרוחניים ביותר מלובשים בלבוש גשמי. גם מצוות התורה אף שמקורן מהמדרגות העליונות שבעצמות אין סוף ב"ה - מלובשות דווקא בלבוש גשמי ואין אדם יוצא ידי חובתו אלא כשהוא מקיים את המצוות בגשמיותן, בלבשו את הציצית העשויה מצמר גשמי, בהניחו את התפילין העשויה מעור בהמה גשמית. בנטלו את הלולב ואת האתרוג שהם דברים גשמיים, ובלעדי המעשה הגשמי לא יצא ידי חובתו אף אם ישיג את הסודות הנעלים ביותר הקשורים בתוכן המצוות האלה.
ברם, רק מצוות ד' היא העושה את האתרוג לאתרוג. אם ייטול אדם אתרוג כשר ומהודר בערב סוכות או למחרת הסוכות - אינו אלא אוחז פרי גשמי בידו שאין חשיבותו אלא כתפוח זהב או לימון. רק אם יטלנו בעת ובאופן המצווה בתורה - רק אז הוא מקיים את המצווה ורק אז הוא מתדבק ע"י מצווה זו בעצמות אין סוף ב"ה. הוא הדין ללימוד התורה עצמה: הלומד, למשל, את פרק "השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר" מתוך הגמרא בבא בתרא או מתוך מפרשי התורה - הריהו לומד תורה ומקיים מצוות תלמוד תורה, והריהו באותה שעה בכל אותן הבחינות הנעלות של העוסק בדברי תורה שנתפרשו בדברי חז"ל, בספרי החסידות והקבלה וכו'. אולם העוסק באותה שאלה של השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר מתוך ספר החוקים של ארצות הברית, למשל, או ב"קודקס יוסטיניאנוס" של המשפט הרומי וכיו"ב - אף אם נניח שפסק הדין במשפט האמריקאי או הרומי יהיה אותו פסק הדין - אין כל מצווה או קדושה בלימודו, ואין בכך יותר מאשר אילו עסק, למשל, בתקנות המכס של ממשלת ארצות הברית.
גם בתורה מדובר על אותה החצר הגשמית ועל אותה גדר או מסיפס של עצים או אבנים גשמיים - אבל שם זוהי התגלות רצונו ית' וקדושה עליונה - משום שזהו חלק מן התורה. במילים אחרות: גם התורה וגם מצוותיה עוסקים אמנם בעניינים גשמיים, כי לא נתנה תורה למלאכי השרת" (ברכות כה ע"ב), והיא באה להסדיר דווקא את חיינו בעולם הזה - אבל התורה עצמה היא דבר העומד למעלה מכל גשמיות.
אותו משל על דבר ההבדל בין לימוד פרק "השותפין", למשל, לבין קריאת החוק האמריקאי המקביל, כוחו יפה גם לגבי יתר העניינים הנ"ל. ארץ ישראל היא אמנם ארץ גשמית ככל ארצות אשר יש בה עצים ואבנים ונהרות ושדות וכרמים ובתים כבכל הארצות, אבל לא בכך נעשתה "ארץ הקודש". רק כאשר נכנס אליה ארון ברית ד' החלה קדושת הארץ, ורק על ידו היא ארץ הקודש.
לשון הקודש גם היא לשון בני אדם, אשר יש בה דקדוק, שמות, משפטים, משקלים וכו' כביתר הלשונות - אבל כל אלה הם לבושה הגשמי בלבד, ואילו תוכנה האמיתי, נשמתה, היא גבוהה ונעלה מאוד - בה ברא הקב"ה את עולמו ועל ידה מתקיימים כל הנבראים כנ"ל.
ו. "נהיה כגויים"
עד שבאה הציונות.
"ציונות" אינה כמובן אלא שם גרידא, שניתן לתנועה זו, אגב, רק כמה וכמה שנים לאחר היווסדה. שם זה, המזכיר לכל שומעיו את שמה המקודש של "ציון" סייע בהרבה להתפשטותה של התנועה הזאת בקרב יהודים תמימים, ולהגברת בלבול המוחות עד היום הזה - ועל כך עוד נייחד את הדיבור, עתה די לנו אם נאמר כי, כפי שיבין כל אדם, אין השם אומר כלום ואינו מעיד כלום 3. יתכן שאילו החליטו אותם האנשים שקבעו את השם "ציונות" לקרוא לעצמם בשם "נטורי קרתא", כי אז היו השמות הללו אומרים לא פחות ולא יותר מאשר היום. תמצית הציונות כמבואר לעיל, אינה "ציון". ארץ ישראל מהווה רק חלק ולא יסוד בציונות. תמצית הציונות היא "הלאומיות היהודית", או יותר מתאים יהא להשתמש במילה הלועזית הנאציונאליזם היהודי. (לשם נוחיות נשתמש להבא לציון המושג הזה בשם "לאומנות").
תנועת הלאומנות נוצרה בעולם קצת לפני הפרק בה נוסדה הציונות. לפני כן לא הייתה "הכרה לאומית" רווחת בין אומות העולם. הלאומנות בעולם נתעוררה לאחר שאיפתו של נאפוליון לכבוש את העולם, ולהכניע את האומות תחת עול הקיסרות הצרפתית. ברחוב היהודי הכתה תנועה דומה גלים רק כיובל שנים אחר כך. כי בימי נאפוליון לא הייתה קרקע לכך בקרב המוני היהודים, אשר הכרת התורה "אין אומתנו אומה אלא בתורתה" הייתה מושרשת עמוק בלב כל איש ישראל.
רק על קרקע ההתבוללות וה"השכלה" שהיו תוצאות אי העמידה בניסיון האמנציפציה (שיווי הזכויות ליהודים) והחלישו את שמירת התורה בקרב יהודים רבים - יכלה הציונות להוולד.
מה חידוש חידשה התנועה הלאומנית היהודית?
טענתה הייתה, כי יהודים חייבים ליהפך לעם "ככל הגויים". כלומר כי ישראל שהיווה עד אז בלבם ובהכרתם של כל יהודי תבל חטיבה מיוחדת, בריאה מיוחדת של הקב"ה (כמבואר לעיל) צריך ליהפך למהות אחרת: ל"עם" כפי מושג "העם" בין יתר אומות העולם.
מהי הגדרת "העם" לפי המושג הגויי?
נביא לדוגמא את הגדרת המלון הגדול של Funk & Wagnalls Encyclopedia Britannica:
Nation -"An aggregation of people of common origin and language"
(קיבוץ אנשים בעלי מוצא ולשון משותפים).
או את הגדרת המלון הצרפתי המפורסם "לארוס" (Larousse) :
או את הגדרת המלון הצרפתי המפורסם "לארוס" (Larousse) :
Nation: Reunion d'hommes habitant un meme territoire et ayant une origine et une langue commune ou des interets longtemps communs.
(קיבוץ אנשים הגרים באותו השטח ושהם בעלי מוצא משותף, לשון משותפת או עניינים משותפים משכבר הימים).
בישראל - לא כל אלה מהווים את "העם". קיים אמנם "מוצא משותף", כשם שקיים "מוצא משותף" לכל המין האנושי מאדם וחוה. "המוצא המשותף" של ישראל החל עשרים דורות לאחר בריאת העולם, אולם "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". עוד בטרם נבראו שמים וארץ כבר עלה במחשבתו של הקב"ה כביכול ליצור לעצמו את ישראל ואת התורה, והרי "סוף מעשה במחשבה תחילה".
האנשים הגדולים ביותר בתולדות ישראל, בעורקיהם נזל דם של גזעים אחרים. דוד מלך ישראל שהוא "מלכא משיחא" זקנתו הייתה מואביה. ר' עקיבא היה מצאצאי סיסרא. שמעיה ואבטליון היו מצאצאיו של סנחריב מלך אשור (ר' גיטין נ"ז, ע"ב, סנהדרין צ"ו ע"ב) ואף מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק (שם).
ובאשר לארץ - הלא, כמבואר לעיל, נתהווה ישראל לעם עוד בטרם נכנס לארץ בכלל, ואף לאחר כך, רק חלק קטן מימי קיומו ישב ישראל בארצו, ואף מאותה התקופה רק חלק קטן עוד יותר הייתה לו ממלכה עצמאית ממש.
והלשון - גם היא שימשה רק זמן קצר לפי הערך השפה המדוברת בעם. יש דעות 4 אשר לפיהן דיברו ישראל אף במצרים "מעין מצרית" ומדייקים מן הנאמר בדברי חז"ל שלא שינו את לשונם - כלומר בצורה שלילית ולא נאמר "שדברו בלשון הקודש". התורה עצמה ניתנה בשבעים לשון, והלא ידוע שאף חלק מכתבי הקודש וכן שני התלמודים, המדרשים ספר הזהר - נכתבו ארמית. רוב ספרי הרמב"ם - כולל פירושו על המשנה, ר' יהודה הלוי, רבנו בחיי ועוד ועוד - נכתבו ערבית.
ובאשר "להיסטוריה המשותפת" המובאת לעיתים כהגדרת מושג "העם" באומות העולם - הלא מובן שאין הכוונה יכולה להיות אלא להיסטוריה משותפת במאות האחרונות. ואילו "היסטוריה משותפת" שחדלה להיות משותפת לפני כאלפיים שנה - הריהי כיום נחלתם של עמים רבים המהווים בהווה עמים נפרדים אם לא אויבים. במאות הראשונות לפי הספירה האזרחית, שעה ש"ההיסטוריה המשותפת" שלנו התקרבה כבר לקצה - לא היו עדיין רוב עמי אירופה דהאידנא קיימים בתור כאלה. ולאידך גיסא, הרי מבחינה חיצונית לא הייתה מעולם "היסטוריה משותפת" ואף לא היו "קשרים מיוחדים" בין יהודי תימן ויהודי איטליה או רוסיה, למשל. אף "אינטרסים משותפים" לא היו, ולא אחת קרה שהאיטרסים של הקיבוצים היהודיים השונים היו - או יכלו להיות - אף מנוגדים זה לזה. בימי מלחמת העולם הראשונה, למשל, הרי היהודים תושבי מעצמות הברית - פרט אולי לרוסיה הצארית - ודאי שהיו מעונינים בניצחון מדינותיהם, ואילו היהודים תושבי הקיסרות האוסטרית-הונגרית היו מעונינים באמת ובתמים בניצחונו של "הקיר"ה" פראנץ יוסף השני.
לא כל ההגדרות הללו שהובאו לעיל - ולא כל הגדרה אחרת המקובלת להגדרת מושג "העם" בין אומות העולם תוכלנה אפוא לחול על ישראל.
לא אלה הם אפוא העושים את ישראל לעם, אם כי, כמבואר לעיל, יש בהם קדושה משל עצמם. כל אלה תופסים את מקומם אך ורק בתוך מסגרת התורה. מחוץ למסגרת התורה מאבדים הם את כל תכנם, כדוגמת האתרוג שלאחר סוכות שהובאה לעיל.
התנועה הלאומנית באה להחליף את דמותו של ישראל ולהפכו "עם ככל העמים", עם "שפה לאומית" - כלומר גרימה לדימויה של כללות האומה לאומות אחרות (בניגוד ל"התבוללות הפרטית" של המתבוללים בארצות מערב אירופה שדרשה דימוי כל יחיד לשכניו הבלתי יהודיים); גם הגדרה זו אינה מדויקת. כהתבוללות לאומית אפשר לראות, למשל, את מגמת השלטון הסובייטי להפוך את כל העמים אשר תחת השפעתו המדינית "למדינות דמוקרטיות עממיות" ואפילו עמים בעלי אופי השונה לגמרי מזה של הרוסים, כגון הטשכים או בני גרמניה המזרחית, אשר רוסיה רוצה להחדיר בהם את דפוס החיים הרוסים על השפעתו התרבותית. אולם מה שעשתה הציונות לישראל הוא הרבה יותר מזה: אין זו העברה מתרבות אחת לשניה, אלא שינוי מהותי, הוצאה בכוח מגדר "עם זו יצרתי לי" לגדר "עם ככל העמים" והרי זה (אם נשתמש במושגים הנזכרים בספר הכוזרי) כמי שהיה בא לכפות על בני אדם להתהלך על ארבע ולחיות חיים כחית השדה, ועם כל זה - להכריז כי זו היא האנושות הנכונה בה"א הידיעה.
במילים אחרות: החידוש שחידשה הציונות היא: שינוי הגדרת היהדות. הגדרת היהדות למימי הר סיני ועד הציונות הייתה: תורה, ומכאן ואילך תהא ההגדרה: לאומנות, השתייכות לאומית.
ברור שהשקפה זו נוגדת בתכלית הניגוד את השקפת התורה, אף מבלי להיכנס לשאלה, עד כמה הציונות היא "דתית".
ז. מקומה של ה"דת" בציונות
שינוי זה של הגדרת "ישראל" שאותו חידשה הציונות, כלל בתוכו ממילא, גם שינויי הגדרה אחרים. כפי שנתבאר לעיל, הפכה אפוא ארץ הקודש ל"מולדת לאומית", לשון הקודש ל"שפה לאומית" (ר' פרק על "לשון הקודש" להלן), והתורה הפכה ל-"דת". מושג ה"דת" כשלעצמו הוא מושג שאינו קיים בעולמה של היהדות, ואף לא בלשון הקודש. המושג "דת" כפי שמשתמשים בו היום אינו אלא ניסיון לתרגם את המושג הלועזי "רליגיה" שאי אפשר לתרגמו ללשון הקודש תרגום אמיתי, כי כאמור, אין מושג כזה קיים. כי אין בעברית מילה או מושג שיכלול בתוכו את תורת ישראל ואת פולחנם של העמים האחרים. המילה "דת" בלשון הקודש פירושה פקודה, צו "והדת ניתנה בשושן הבירה" (אסתר ג, טו) "דתי המלך" (שם ג, ח, עזרא ט, א). (מעניין לציין, דרך אגב, כי המילה "דת" נזכרת במקרא רק פעם ביחס לתורה: "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב) וגם שם נחלקו המפרשים על פירושה העצמי של המילה דת). בכתבי הקודש וכן בדברי חז"ל מדובר תמיד רק על תורת ד', אורייתא, רחמנא וכו' מצד אחד - להבדיל - על אלוהי העמים, אלילים, עבודה זרה וכו' מצד שני.
נוסף לזה מהווה ה"דת" בקרב העמים, בייחוד העמים המודרניים, עניין המוגבל לשטח מסוים של החיים, שאין לו קשר ליתר שטחי החיים והחברה. אין צורך להדגיש כי גישה זו מנוגדת בתכלית הניגוד לגישה היהודית. "התורה היא תורת חיים" השליטה על כל שטחי החיים הן של היחיד והן של הציבור הלכות טוען ונטען, הלכות דיינים וכו' הן חלק בלתי נפרד מן התורה לא פחות מהלכות תפילין, למשל, אותם החלקים המקבילים למה שנחשב ל"דת" בקרב העמים (להבדיל) מהווים רק חלק זעום מהתורה - ואף לא את החלק החשוב ביותר שבה. בית הכנסת, למשל, הוא אמנם עניין חשוב ומרכזי בחיי העם, אבל יוצא אדם ידי חובתו גם בהתפללו ביחידות. נשים פטורות בכלל מתפילה בנוסח הקבוע.
גם הכמורה - המהווה חלק עיקרי ומרכזי ב"דתות" השונות - אינה קיימת בישראל כלל. "כל ישראל כשרים לכל" - כל יהודי רשאי לעבור לפני התיבה וכו' וכו'. הרב בישראל הוא רק אדם שלמד את חוקי התורה ולפיכך הורשה לפסוק שאלות וכדומה. אפילו עניינים כסידור קידושין וכו' - שהם סמכותם הבלעדית של הכמרים בדתות הגויים - להבדיל - אינם סמכותו הבלעדית של הרב, בתור שכזה, אלא שההלכה דורשת שיהא המסדר קידושין בקי בטיב גיטין וקידושין - כלומר יודע את חוקי התורה השייכים לעניין זה. מצד עיקר הדין אין צורך ב"מסדר קידושין" בכלל, אלא שהתקינו זאת רק כדי להבטיח שהכל ייעשה לפי דרישות ההלכה.
רואים אנו אפוא, כי אפילו מבחינת ההקבלה החיצונית אין "מכנה משותף" כלשהו בין התורה לבין "הדתות של העמים".
מושג "הדת" במשמעו "רליגיה" לקוח אפוא ממהלך המחשבה הבלתי יהודי. לפי מושגים אלה מהווה הדת - בייחוד בדורות האחרונים - עניין פרטי או קיבוצי, אך על כל פנים מושג נפרד מן "הלאומיות" ובלתי תלוי בה. היו גם עמים שהחליפו את דתם.
יש עמים שונים ואף אויבים זה לזה המשתייכים ל"דת" אחת. צרפת ואוסטריה-הונגריה, למשל, נלחמו זו בזו במלחמת העולם הראשונה אף ששתיהן היו מדינות קאטוליות. גרמניה ואנגליה נלחמו זו בזו במלחמת העולם השנייה, אף ששתיהן שייכות לדת הפרוטסטנטית. וכן, להפך, יש עמים אשר בתוכם נמצאות דתות שונות. כמה מדוברי העברים ומנהיגיהם, למשל, הם נוצרים. מדינת הלבנון יש בה נוצרים, מוסלמים ודרוזים אלו בצד אלו. באנגליה היה אף לורד אחד, חבר בית הלורדים (לורד פילבי) שהיה... מוסלמי, וכן היו מוסלמים בפולין שבראשם אף עמד "מופתי" מיוחד. ביוגוסלביה יש מוסלמים, נוצרים, יווניים ונוצרים קאטוליים, ובכל זאת לא יפקפק איש ב"אנגליותו" של הלורד פילבי או ב"יוגוסלביותם" של המוסלמים מסאראיבו, למשל. היו בהיסטוריה גם עמים שהחליפו את דתם באופן "סיטונאי" ובכל זאת לא אבדה מהותם הלאומית.
ייתכן שלהחלפות דת אלה היו השפעות תרבותיות שונות, אבל שינוי המהות הלאומית ודאי שלא היה כאן. התורכים, למשל, נשארו תורכים במשך מאות השנים, בין בשעה שקבלו את האיסלאם כ"דת לאומית" ובין בשעה שביטלו את מעמדו הבלעדי של האיסלאם עם מהפכת קמאל פחה.
עם הפיכת ישראל ל"עם ככל העמים" הפכה ממילא, בפי התעמולה הציונית, גם התורה ל"דת ככל הדתות" שהיא עניין פרטי ליחידים או לקבוצות, וששטח תחולתה מצטמצם בשטח הפולחני והצרמוניאלי. לפי שיטת הציונות יכל אפוא יהודי להתייחס ל"דת" זו ביחס חיובי, יכל הוא להתייחס אליה ביחס שלילי או ביחס אדיש - אין זה מוסיף ואין זה גורע מ"יהדותו" כלום.
הוגה הדעות של הציונות בה"א הידיעה - "אחד העם" - אשר דבריו נלמדים כיום ברוב בתי הספר בארץ - לרבות הדתיים - הגדיר עמדה זו בצורה בלתי משתמעת לתרי אנפין:
נכון הדבר ש"אחד העם" התנגד לדעות אלה של ברנר וחבריו, אבל אם מקבלים את הציונות - כלומר את הלאומנות היהודית כבסיס, אין כאן אלא מסקנה הגיונית מעמדה זו.
בעצם לא השתנה הרבה יותר מאשר הביטויים הסגנוניים מימי האידיולוגיה הציונית הנ"ל ועד ימינו. ברנר וחבריו לא היו בעצם רק חלוציהם של "הכנעניים" דהאידנא, אלא אף אבותיה החוקיים והאמיתיים של האידיולוגיה ה"ישראלית" או הציונית הרשמית של ימינו, כפי שעוד נשוב לבאר.
מובן הדבר לפי השקפת היהדות, הרי זוהי הגרועה שבכפירות, זוהי עקירת התורה במלא מובן המילה - ומנקודת מבט זו אין הבדל אם היחס ל"דת" הוא חיובי או שלילי! (מובן - ובייחוד לפי הדעה האומרת "מצוות אין צריכות כוונה" - כי יותר טוב כאשר מקיימים את המצוות בפועל, אבל אין בכך נפקא מינה לגבי העמדה כלפי השיטה, ורק על זו מדובר ברגע זה) הרי זו בחינת "מעיקרא דדינא פירכא".
הרואה בתורה "דת" לפי מושגי העמים, המודה שה"דת" היא רק בחינת "רשות", רק חלק מה"יהדות" וכי יש גם "יהדות בלי דת" כשם שיש "אנגליות בלי פרוטסטנטיות" - אף אם בעצמו הוא מתייחס בחיוביות ל"דת" זו ומקיים מצוותיה - הרי זה הוא ניגודו העיקרי האמיתית ליהדות ורק אח"כ בא חשבון המצוות והעברות הפרטיות!
משל למה הדבר דומה? נביא משל מן המציאות העגומה של ימינו שלצערנו אינה כיום בגדר משל בלבד... יש באמריקה (ולצערנו לא רק באמריקה...) העורכים מסיבות לכבוד ניט"ל ומגישים לכבוד זה בשר כשר למהדרין. ודאי שיותר טוב שיהודי - בכל מצב שהוא - אוכל סעודה כשרה, נוטל ידיו, מברך "המוציא", אוכל ויושב כשראשו מכוסה, מברך ברכת המזון וכו' - אבל עצם הסעודה היא פסולה, עצם הסעודה היא לכל הפחות אביזרייהו דעבודה זרה וכשרותה של הסעודה אינה מוסיפה אלא צחוק וגיחוך מר.
עוד נשוב לדבר על כך בפרטות בפרק על "הציונות הדתית".
ח. גלות וגאולה
אילו באה הציונות לעסוק רק בהפיכה תיאורטית של "עם זו יצרתי לי" ל"גוי ככל הגויים" - ספק אם הייתה מצליחה במידה שהצליחה לכבוש את לב ההמונים.
במסגרת "תרגום המושגים" או "שינוי הדמות" לא יכלה הציונות להתעלם גם מיתר מושגי היסוד המהווים חלק בלתי נפרד מישראל: עניין הגלות והגאולה.
גם הגלות והגאולה, לפי השקפת התורה, אינן "פרי התפתחות היסטורית". גם אלה הם עניינים אשר שרשם במעשה בראשית, בתוך תבנית בריאת העולמות, "בהדי כבשי דרחמנא". עוד לפני בריאת שמים וארץ, אומר לנו המדרש, כבר נבראו הגלות והגאולה:
אולם הציונות הבאה לבטל ולעקור את מהות "עם זו יצרתי לי" הרוצה להפוך את ישראל לעם "נורמאלי" עם המושגים הנהוגים בין יתר העמים - מובן שגם את עניין הגלות והגאולה היא רואה באור שונה לגמרי.
אין היא יודעת אמנם "תירוץ" מתאים לבאר מדוע וכיצד החזיק "עם נורמאלי" זה מעמד בפיזורו משך אלפים שנה בה בשעה שעמים שהיו "נורמאליים" הרבה יותר לכל הדעות אבדו, אולם לגבי ההווה ובהנוגע אל הפועל רואה היא גם בגלות רק תהליך "לאומי" שבא כתוצאה מתנאים מדיניים בימי האימפריה הרומית, ולכן היא רואה את החזרת העם ל"נורמאליותו" כעם היושב על אדמתו רק כתהליך הצריך להתנהל על אותו הבסיס המדיני או הצבאי ה"נורמאלי".
מובן שגם השקפה זו מנוגדת תכלית הניגוד להשקפת היהדות היודעת והמאמינה כי רק "מפני חטאינו גלינו מארצנו" וכי "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה". (ירושלמי תענית פ"א ה"א).
מובן כמו כן כי האמור לעיל לגבי ה"דת" כוחו יפה גם כאן. גם כאן אין ההשקפה הזאת נעשית פחות מנוגדת להשקפת התורה, אם משרד הקונגרס הציוני, למשל סגור בשבת, אם במטבחי צה"ל מגישים אוכל כשר וכדומה. לא שיש כאן כוונה כלשהי לזלזל בכל הישג שהוא בשטח שמירת המצוות, אלא שכמבואר לעיל לא זה הוא הנידון האמיתי.
ט. עברית ולשון הקודש
בתוך תהליך "שינוי הדמות" וה"נורמליזציה" של ישראל, אי אפשר היה כמובן להעלים עין מעניין הלשון, "לשון הקודש" אשר כמבואר לעיל, היא מהווה גורם כה יסודי בתורה - מקבלת גם היא את מקומה בתוך המבנה הלאומני החדש. כשם שישראל הפך ל"עם" במובנו הגויי; כשם שארץ הקודש הפכה ל"מולדת לאומית" ואח"כ "מדינת ישראל"; כשם שהתורה הפכה ל"דת" - כך הפכה לשון הקודש "לשון לאומית".
לאמיתו של דבר, אין הלשון מהווה יסוד בלתי נמנע ב"עם" לפי המושגים הבלתי יהודיים. כל עמי דרום אמריקה, למשל (פרט לברזיל) דוברים ספרדית. אנגליה וארצות הברית - אשר היחסים ביניהן אינם תמיד מצוינים והמהוות לכל הדעות שתי אומות נפרדות - שתיהן דוברות אנגלית. השפה הערבית מדוברת בכל המרחב העצום שבין מרוקו ועיראק, בין סוריה ותימן, ע"י תריסר עמים הרבים אלה עם אלה תדיר. לאידך גיסא. קיימות בקרב העם ההודי חמש "שפות לאומיות" השונות זו מזו תכלית שינוי עד כדי כך שהפרלמנט בניו דלהי נאלץ לנהל את ישיבותיו באנגלית, שהיא השפה היחידה המובנת לכל הצירים. כן יש שלוש שפות גם לעם השווייצרי וכו'.
אף על פי כן מהווה טיפוח "הלשון הלאומית" גורם תעמולתי חשוב בקרב הלאומנות בכלל. במשך יובל השנים האחרונות לערך ניסו עמים רבים להחיות את לשונותיהם העתיקות שהיו מדוברות עד אז רק באזורי הרים או ביישובים נידחים, כחלק מתעמולתם הלאומנית. עדים אנו לתהליכים אלה בכל חלקי תבל, משני עברי מסך הברזל. קאזאכסטאן, אוזבקיסטאן, וכו' מכאן - אינדונסיה, וייטנאם, הארצות השונות באפריקה השואפות או שכבר השיגו עצמאות מדינית - כולם עמלים להתאים את לשונותיהם העתיקות לשימוש מודרני ו"תרבותי". תהליך זה החל לערך באותה התקופה שבה נוצרה הציונות. רק מעטים הם היודעים, כי השפה הרומנית עד לפני יובל שנים לא היה לה אפילו כתיב קבוע, ורק זמן קצר לפני כן הנהיגה את הכתב הלטיני.
באותו כיוון באה גם "החייאת השפה העברית". אולם אותה לא היה צריך לגלות" - כמו למשל את השפה האירית, הליטאית וכד' - בין יושבי כפרים ושוכני הרים רחוקים. מעולם לא חדלו להשתמש בלשון הקודש לכתיבה וקריאה. אם כי בתפוצה האשכנזית הייתה אידיש השפה המדוברת (ובתפוצה הספרדית - לאדינו, ערבית, בוכארית וכדומה), הרי נחשב הדבר ל"עם ארצות" להשתמש באידיש אפילו לשם כתיבת מכתבים מסחריים או פרטיים וכל איש ישראל שלא רצה להיחשב לעם הארץ השתדל בכל כוחו לכתוב את מכתביו - בעצמו או ע"י אחרים - בלשון הקודש ולו אפילו בסגנון משובש.
"תחיית השפה" או, ליתר דיוק, הפיכתה מלשון הקודש ל"לשון לאומית" הפכה כמעט עניין של ספורט בין הציונים הראשונים. בראשית ימיה של הציונות היה זה החלק הקל ביותר שבה, שכן באותם הימים היה לכל יהודי ויהודי מושג ממנה ע"י הסידור והחומש. רק לאחר ההתרחקות מיהדות התורה - שהייתה, שוב, תוצאת אותה הציונות עצמה, הפכה ידיעת העברית כפי הנראה החלק הקשה ביותר מן הציונות לגבי ציוני אמריקה, למשל...
אם כי בעניין זה דובר אולי פחות מאשר ביתר העניינים, הרי לאמיתו של דבר מהווה שינוי מהותה של לשון הקודש ל"שפה לאומית", פגיעה לא פחות חמורה מנקודת מבטה של התורה מכל יתר "שינויי הדמות" של ישראל עצמו, התורה וארץ ישראל.
מדוע דובר פחות על שאלת שפה? הסיבה לכך נעוצה אולי בזה, שאין הלשון דבר הניתן למישוש בידיים, ונוסף לכך דרושה מידה מסוימת של בקיאות בלשנית כדי לעמוד על "שינויי דמות" אלה בכלל.
אין מטרתנו כאן להיכנס לפרטים אלה, אך לאידך גיסא לא יהא זה מיותר להקדיש לפחות כמה דברים קצרים לנושא זה.
לכל שפה יש מה שאפשר לכנות בשם גוף ונשמה. אין זו רק הנחה פיוטית או מסתורית, אלא עיקרון המוכר על ידי המדע הלשוני בכללו. גוף הלשון הוא אוצר מלותיה, מבניה הדקדוקיים וכו'. נשמת הלשון - בדומה לנשמת האדם - הריהי אותו עניין שאינו נתפס בידיים, המחיה את הלשון, המשווה לה את אופייה המיוחד ושאפשר לגלותה רק פה ושם ברמזים דקים. נשמת הלשון היא המשקפת את רוח העם הדובר בה. ברוב המקרים הולכים גוף הלשון ונשמתה בד בבד. אולם יקרה כי לשון אשר גופה שייך לאומה אחת הופכת להיות לשונו של עם אחר - על הרוב מפני סיבות היסטוריות או מדיניות. התורה במקרים אלה היא, כי השפה מאבדת את כל "נשמתה" המקורית ומחליפה ל"נשמתו" של העם הדובר בה, אם כי הגוף, כלומר המבנה החיצוני וחלק גדול מאוצר המילים - נשאר עומד על עמדו 5.
כאן נעוץ ההבדל בין לשון הקודש והעברית-הציונית. העברית המודרנית חדורה כולה ברוח "נהיה ככל הגויים", אם כי נשארה בה הצורה החיצונית של לשון הקודש. איבעית אימא - יפה גם כאן כוחו של משל "האתרוג שלאחר סוכות" שהוא לעיל, אשר בלי מצוות ד' - כלומר כשמשתמשים בו בצורה ובזמן אחר מאשר נצטווינו בתורה - הופך הוא פרי פשוט ללא קדושה.
אם כי אין לנו צורך להרחיק לכת כדי למצוא ראיות לכך, מכל מקום יהא זה מעניין למסור כאן - אם כי לא בתור ראייה או אסמכתא, אלא בתור דבר אפייני גרידא - כי עובדה זו בולטת עד כדי כך שהוכרה אפילו ע"י בלשנים מקצועיים גרידא שלא מבני ברית. המומחה הנודע לשפות השמיות ברגשטראסר בספרו "Einfuhrung in die semitischen Sprachen" (מינכן 1928) דן בשפה העברית כאחת השפות השמיות בצד האשורית, הערבית, הסורית, החבשית וכד'. את דיונו על השפה העברית הוא מחלק לשלושה חלקים: "עברית עתיקה" (לשון המקרא) "עברית ביניים" (לשון חכמים) ו"עברית חדישה". בדברו על זו האחרונה הוא אומר כי הניסיון "להחיות" את השפה העברית תוך העדר "הרגשת לשון עברית בטוחה" הביא בהכרח לידי פתרון מדומה" -
"חשמל" היא המילה העברית הרגילה לציון הכוח האלקטרי. מילה זו מקורה בספר יחזקאל (א, ד) בפרק המגלה את חזיון הנביא. פרק זה - המכונה כרגיל בשם "מעשה מרכבה" - הריהו אחד הפרקים המקודשים ביותר בכתבי הקודש. רק יחידי סגולה - ואף אלה רק בתנאים ובאופנים מסוימים - רשאים בכלל לעסוק בסודות אלה של מראה הנבואה. בנבואתו ראה יחזקאל אש גדולה "ומתוכה כעין החשמל". מהו פירוש הפשוט של המילה "חשמל"? - דבר זה הוא על כל פנים עניין למחקר המפרשים. תרגום השבעים מתרגם את המילה "חשמל" ב"אלקטרון" שהוא השם היווני לחומר שרגילים לקרותו היום בשם ענבר - חומר שע"י שפשופו נוצר זרם חשמלי (ומכאן הכינוי "אלקטריה" לזרם זה ברוב הלשונות האירופיות). מובן שאין כוונתנו כאן להיכנס לנבכי הפרשנות המקראית או הלשונית. אולם למעשה התוצאה היא זו:
המילה "חשמל" הייתה מעוררת חרדת קודש בלבו של כל יהודי, זקן ונער. "חשמל" היה מושג שהמחשבה קשרה אותו ממילא במעשה מרכבה, בסודות הבריאה, בספירות הסוד.
אולם הילד או המבוגר הדובר עברית חדישה יודע כי "חשמל" פירושו הזרם או הכוח האלקטרי - דבר שהוא משתמש בו ורואה אותו מאות פעמים ביום - דבר שאינו מעורר אצלו כל הרגשת קדושה או רטט, דבר הקשור רק עם חדר המגורים, הרדיו או האמבטיה.
כשהילד הזה נתקל במילה "חשמל" בספר יחזקאל, הרי שבתת-הכרתו הופכת כל הנבואה מגוחכת. מתחת לסף הכרתו משתקפים מעשי מרכבה כ"משחק תאורה" חשמלי - כל היחס משתנה ממילא ליחס של חולין גמור - על הצד היותר טוב - אך זוהי בדיוק הכוונה שאותה רוצה "תחיית השפה" להשיג.
דוגמא שנייה - הפעם מאוצר המילים של לשון חז"ל: המילה "אגדה". במוחו של היהודי הטרום-ציוני, בין תלמיד חכם בין איש פשוט, הייתה "אגדה" מציינת את דברי המוסר של חז"ל - את אותו חלק מהתורה המכונה בפי החסידות בשם "פנימיות התורה". המילה "אגדה" הייתה מעוררת בלב כל יהודי אור ותום, עידוד מוסרי, אהבה עזה וקשר פנימי אל חכמיו מימי קדם.
בשפה העברית החדישה מציינת "אגדה" סיפור בדים. בתת הכרתו של הילד שגדל על השפה העברית המודרנית הופכים אפוא גם אגדות חז"ל ל"סיפורים" השייכים לאותו סוג שאליו שייכת "האגדה הסינית" או סיפור ה"שלגיה" - איבעית אימא - המיתולוגיה הלאומית היהודית" - ושוב: זוהי בעצם מטרתה של הציונות.
יורשה לכותב הדברים האלה לסיים פרק זה במקרה שיש בו קצת מן המבדח אבל הרבה מן האופייני, ששמעתי מפי אחד מידידי בירושלם. ידידי זה - נכדיו חיים במושבה ליד תל אביב. שפת אמם היא, כמובן, עברית, אולם יודעים הם לדבר גם אידיש בצורה די שוטפת בייחוד עם הסבא והסבתא. יום אחד שאל ידידי את נכדתו הקטנה: מה עונים כששואלים "מה שלומך"?
- "כששואלים בעברית: "מה שלומך" - לא איחרה הקטנה להשיב - "עונים: טוב מאוד", וכששואלים באידיש - עונים "ברוך השם..."
מפי עוללים...
נוסף לכל אלה כלל "שינוי הדמות" של לשון הקודש לעברית המודרנית בתוכו את הסכנה כי - לאחר שגם הלשון היא בעצם דבר רוחני מופשט, עלולים - ואמנם כן עושים - להציג אותה כ"תחליף" לתורה לאלה המתגעגעים ל"תוכן רוחני" כדי למלא את החלל שנתהווה בלבם עם זניחת התורה.
אכן הפך לימוד העברית עד מהרה בידור ותחביב לנוער הציוני "המשכיל" בעיירות מזרח אירופה. כדי להגביר את הכוח המושך מצד אחד, וכדי להדגיש, לאידך גיסא, את ההבדל בין "העברית" לבין לשון הקודש של בית המדרש - נפל מישהו על המצאה נפלאה: הנהגת ההברה "הספרדית" (אשר, כפי שנראה מיד, אינה ספרדית כלל). זה הוסיף כוח משיכה ללימוד העברית בתתו לה צליל אקזוטי שהלהיב את דמיונם של אותם הנערים והנערות בעיירות הקטנות. הנימוק שניתן לבחירה זו היה כי הברה זו היא כאילו העתיקה יותר והנכונה יותר.
מבחינה מדעית, הרי כל אותה הנמקה היא - אם להתבטא במתינות רבה - אמאטורית במקצת. ראשית כל, הרי שקדמותה של החברה הספרדי (אף הספרדית ממש) לגבי "האשכנזית" היא - שוב: כדי להתבטא במתינות רבה - דבר הטעון עדיין הוכחה. אולם גם אם יוכח הדבר, עדיין אפשר להקשות אף מבחינה לאומנית גרידא - ואף מבלי להתחשב כלל בעיקרון היהודי המסורתי "אל תטוש תורת אמך" - אם אמנם משמשת קדמותו של המבטא הוכחה שצריך להשתמש בו גם היום. אם אמנם "ככל הגויים" - הרי ברוב לשונו אפוא המבטא לפני שמונה מאות שנה שונה בהחלט ממה שהוא היום.
נוסף לכל אלה, הרי גם מבחינה היסטורית גרידא אין כל הוכחה שלמעלה מכל ספק כי ההברה "הספרדית" היא אמנם הקדומה יותר. הדעה הרווחת במדע - והכוונה אינה כאן ליהודים חרדים דווקא אלא לבלשנים מקצועיים - נוטה יותר להניח ששתי ההברות הן קדומות, אלא שבאחת השתמשו ביהודה ובשניה - בגליל ובצפון. הבדלים במבטא שבחלקי הארץ השונים במבטא השי"ן למשל נזכרים, כידוע, כבר בשופטים ("שבולת - סבולת"). על כל פנים עובדה היא שמבטאם של התימנים דומה הרבה יותר לזה של האשכנזים ודווקא לזה של ... יהודי ליטא (ביטוי החולם בדומה לצירי) - ואיש לא טען עדיין כי יהודי תימן היו אי פעם תחת השפעה אשכנזית וכל שכן ליטאית. לפי המסורת שבידם, יושבים יהודי תימן עוד מימי בית ראשון 6.
נוסף לכל אלה - ושוב, אנו מדברים עתה מבחינה לשונית גרידא ללא התחשבות בגורמים אחרים - השיגה הציונות בקבלת ההברה הספרדית מצב של "קרח מכאן וקרח מכאן". מעלת ההברה האשכנזית על הספרדית היא בהבדלת יתר בין התנועות (קמץ - פתח) ובין בהבדלה בין תי"ו דגושה ורפה. מעלת ההברה הספרדית על האשכנזית היא בביטוי המדויק יותר של האותיות הגרוניות (הבדלה בין א - ע, כ - ח וכו'), אולם במבטא זה נזהרים רק הספרדים שמוצאם מאזור ההשפעה של הערבית, אשר בה קיימים הבדלים אלה. מובן שאין כל קשר אורגאני בין "ההברה הספרדית" (קמץ שווה לפתח) לבין היגויי המדויק של אותיות הגרון. (התימנים, למשל, שמבטאם דומה, כאמור, למבטא "האשכנזי" במה שנוגע לתנועות ולתי"ו הרפה מבטאים את אותיות הגרון - גם ט, ו- ק בכלל - בבירור רב, עוד יותר מן הספרדים, וכן מבדילים הם, בניגוד לספרדים - גם בין ג' וד' רפות ודגושות).
המבטא העברי המודרני - אף מבחינה לשונית גרידא - מאחד בתוכו אפוא את חסרונן של כל ההברות: אי הבדלה בין פתח וקמץ - כספרדים, אי ביטוי האותיות הגרוניות - כאשכנזים.
מובן שלאיש לא איכפת הדבר. שכן "תחיית השפה" גם היא אינה אלא אמצעי למטרה האחת: שינוי דמותה של לשון הקודש ל"שפה לאומית" כחלק בשינוי דמותו של ישראל להיות "גוי ככל הגויים".
י. סוד הצלחתה של הציונות
אכן לא פלא הוא שהציונות הצליחה להתפשט במידה כה רבה בקרב ההמונים. אף לפני יובל שנים לא הכל היו "אינטליגנטים" בעלי חוש אבחנה. המילה "ארץ ישראל" היא מילת קסם לגבי כל יהודי ויהודי. הצעירים הללו, שאצבעותיהם כבר החלו נכוות מן ההתבוללות ומן ההליכה בדרכי הגויים אשר סביבם, נאחזו ב"יהדות" חדשה זו, שהביאה עמה המצאה נפלאה: אפשר להיות "יהודי" טוב וגאה בלי עול מצוות, אפשר ליהנות משני עולמות בבת אחת: להיות יהודי ולדאוג לתקנת עם ישראל, וליהנות באותה שעה מכל העינוגים הקוסמים שהיה בידו של הרחוב הבלתי יהודי להציע. גם "המצאה" זו כבשה לבבות רבים בעיירות הקטנות. ואף יהודים רבים יראים ושלמים מקרב ההמון שלא התמצאו בסבך העניינים ראו בכך בתמימות אתחלתא למילוי התקווה המשיחית.
נוסף לזה ידעה הציונות כמעט מראשית ימיה לנהל תעמולה יסודית וענפה כיד התכונה הגרמנית הטובה על מייסדיה שהיו ברובם ילידי אשכנז או חניכי אוניברסיטאות גרמניות.
הציונות אף ידעה "למשוך בחבלים" המתאימים ב"חלונות הגבוהים" ולטפח את שנאת ישראל כדי שהיהודים ירגישו נכרים על האדמה שעליה ישבו 7, אולם כל אלה אינם שייכים לנושא החוברת הזאת.
יא. היהדות החרדית
אמרו חז"ל איזהו חכם? הרואה את הנולד. רובם המכריע של גדולי ישראל החרדים הבחינו מיד בסכנה הגדולה ליהדות ברוחניות - וגם בגשמיות - שהציונות טומנת בקרבה. יחסם לציונות לא יכל היה להיות אלא שלילי, וממילא היה אותו היחס השלילי קיים גם בכל אותם החוגים שהשפעתם של גדולי התורה והיראה הגיעה.
מובן הדבר, כי הציונות לא יכלה להצטמצם בשטח הרעיוני בלבד. גוף ונשמה קשורים זה בזו בקשר אמיץ. התעמולה הציונית גרמה אפוא לא רק התרחקות עיונית מהשקפת התורה, אלא גם ובעיקר הייתה תמיד מלווה בהתפרקות מעשית מעול המצוות.
אעפי"כ טעות גמורה היא האומרת כי ההתנגדות לציונות הייתה רק משום שראשי נושאי כליה היו "חופשים" - דעה הכוללת, כמסקנה הגיונית, את ההאשמה נגד החרדים מדוע לא שאפו הם להיות נושאי כליה של הציונות ואז ממילא היו מובילים את הציונות בדרך התורה, וממילא הייתה גם מדינת ישראל נבנית ברוח התורה וכו'. דעה זו, כאמור, נובעת מתוך ראיה בלתי נכונה של הדברים. גדולי התורה לא שללו את הציונות רק על שום שנושאי כליה היו חופשים ברובם. התמונה הזו הפוכה: עובדה זו לא הייתה הסיבה לפסלות הציונות בעיני גדולי התורה אלא להפך: היא הייתה תוצאה מפסלות השיטה. במילים אחרות: לא היה זה "מקרה" בעלמא שנושאי דגלה של הציונות היו חופשיים בעיקרם אלא דבר זה כרוך בעצם מהותה של הציונות. על קרקע התורה, בקרב ישראל השומר אמונים לתורתו בהשקפותיו ובמעשיו - לא הייתה הציונות יכולה להיוולד מעולם, שכן, כפי שביארנו לעיל, מנוגדת היא בתכלית הניגוד ליסודות ההשקפה התורתית. ההנחה "אילו היו גדולי התורה מצטרפים לציונות" מופרכת אפוא יסודה: אילו היו שומעים בקול גדולי התורה לא הייתה ציונות מעיקרא.
אם יש כאן קושיא, הרי אינה אפוא מדוע לא הצטרפו החרדים לציונות, אלא להפך: כיצד זה נמצאו חרדים שהצטרפו לציונות. אולם לשאלה זו עוד יוקדש פרק מיוחד להלן.
בישראל - לא כל אלה מהווים את "העם". קיים אמנם "מוצא משותף", כשם שקיים "מוצא משותף" לכל המין האנושי מאדם וחוה. "המוצא המשותף" של ישראל החל עשרים דורות לאחר בריאת העולם, אולם "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". עוד בטרם נבראו שמים וארץ כבר עלה במחשבתו של הקב"ה כביכול ליצור לעצמו את ישראל ואת התורה, והרי "סוף מעשה במחשבה תחילה".
האנשים הגדולים ביותר בתולדות ישראל, בעורקיהם נזל דם של גזעים אחרים. דוד מלך ישראל שהוא "מלכא משיחא" זקנתו הייתה מואביה. ר' עקיבא היה מצאצאי סיסרא. שמעיה ואבטליון היו מצאצאיו של סנחריב מלך אשור (ר' גיטין נ"ז, ע"ב, סנהדרין צ"ו ע"ב) ואף מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק (שם).
ובאשר לארץ - הלא, כמבואר לעיל, נתהווה ישראל לעם עוד בטרם נכנס לארץ בכלל, ואף לאחר כך, רק חלק קטן מימי קיומו ישב ישראל בארצו, ואף מאותה התקופה רק חלק קטן עוד יותר הייתה לו ממלכה עצמאית ממש.
והלשון - גם היא שימשה רק זמן קצר לפי הערך השפה המדוברת בעם. יש דעות 4 אשר לפיהן דיברו ישראל אף במצרים "מעין מצרית" ומדייקים מן הנאמר בדברי חז"ל שלא שינו את לשונם - כלומר בצורה שלילית ולא נאמר "שדברו בלשון הקודש". התורה עצמה ניתנה בשבעים לשון, והלא ידוע שאף חלק מכתבי הקודש וכן שני התלמודים, המדרשים ספר הזהר - נכתבו ארמית. רוב ספרי הרמב"ם - כולל פירושו על המשנה, ר' יהודה הלוי, רבנו בחיי ועוד ועוד - נכתבו ערבית.
ובאשר "להיסטוריה המשותפת" המובאת לעיתים כהגדרת מושג "העם" באומות העולם - הלא מובן שאין הכוונה יכולה להיות אלא להיסטוריה משותפת במאות האחרונות. ואילו "היסטוריה משותפת" שחדלה להיות משותפת לפני כאלפיים שנה - הריהי כיום נחלתם של עמים רבים המהווים בהווה עמים נפרדים אם לא אויבים. במאות הראשונות לפי הספירה האזרחית, שעה ש"ההיסטוריה המשותפת" שלנו התקרבה כבר לקצה - לא היו עדיין רוב עמי אירופה דהאידנא קיימים בתור כאלה. ולאידך גיסא, הרי מבחינה חיצונית לא הייתה מעולם "היסטוריה משותפת" ואף לא היו "קשרים מיוחדים" בין יהודי תימן ויהודי איטליה או רוסיה, למשל. אף "אינטרסים משותפים" לא היו, ולא אחת קרה שהאיטרסים של הקיבוצים היהודיים השונים היו - או יכלו להיות - אף מנוגדים זה לזה. בימי מלחמת העולם הראשונה, למשל, הרי היהודים תושבי מעצמות הברית - פרט אולי לרוסיה הצארית - ודאי שהיו מעונינים בניצחון מדינותיהם, ואילו היהודים תושבי הקיסרות האוסטרית-הונגרית היו מעונינים באמת ובתמים בניצחונו של "הקיר"ה" פראנץ יוסף השני.
לא כל ההגדרות הללו שהובאו לעיל - ולא כל הגדרה אחרת המקובלת להגדרת מושג "העם" בין אומות העולם תוכלנה אפוא לחול על ישראל.
לא אלה הם אפוא העושים את ישראל לעם, אם כי, כמבואר לעיל, יש בהם קדושה משל עצמם. כל אלה תופסים את מקומם אך ורק בתוך מסגרת התורה. מחוץ למסגרת התורה מאבדים הם את כל תכנם, כדוגמת האתרוג שלאחר סוכות שהובאה לעיל.
התנועה הלאומנית באה להחליף את דמותו של ישראל ולהפכו "עם ככל העמים", עם "שפה לאומית" - כלומר גרימה לדימויה של כללות האומה לאומות אחרות (בניגוד ל"התבוללות הפרטית" של המתבוללים בארצות מערב אירופה שדרשה דימוי כל יחיד לשכניו הבלתי יהודיים); גם הגדרה זו אינה מדויקת. כהתבוללות לאומית אפשר לראות, למשל, את מגמת השלטון הסובייטי להפוך את כל העמים אשר תחת השפעתו המדינית "למדינות דמוקרטיות עממיות" ואפילו עמים בעלי אופי השונה לגמרי מזה של הרוסים, כגון הטשכים או בני גרמניה המזרחית, אשר רוסיה רוצה להחדיר בהם את דפוס החיים הרוסים על השפעתו התרבותית. אולם מה שעשתה הציונות לישראל הוא הרבה יותר מזה: אין זו העברה מתרבות אחת לשניה, אלא שינוי מהותי, הוצאה בכוח מגדר "עם זו יצרתי לי" לגדר "עם ככל העמים" והרי זה (אם נשתמש במושגים הנזכרים בספר הכוזרי) כמי שהיה בא לכפות על בני אדם להתהלך על ארבע ולחיות חיים כחית השדה, ועם כל זה - להכריז כי זו היא האנושות הנכונה בה"א הידיעה.
במילים אחרות: החידוש שחידשה הציונות היא: שינוי הגדרת היהדות. הגדרת היהדות למימי הר סיני ועד הציונות הייתה: תורה, ומכאן ואילך תהא ההגדרה: לאומנות, השתייכות לאומית.
ברור שהשקפה זו נוגדת בתכלית הניגוד את השקפת התורה, אף מבלי להיכנס לשאלה, עד כמה הציונות היא "דתית".
ז. מקומה של ה"דת" בציונות
נוסף לזה מהווה ה"דת" בקרב העמים, בייחוד העמים המודרניים, עניין המוגבל לשטח מסוים של החיים, שאין לו קשר ליתר שטחי החיים והחברה. אין צורך להדגיש כי גישה זו מנוגדת בתכלית הניגוד לגישה היהודית. "התורה היא תורת חיים" השליטה על כל שטחי החיים הן של היחיד והן של הציבור הלכות טוען ונטען, הלכות דיינים וכו' הן חלק בלתי נפרד מן התורה לא פחות מהלכות תפילין, למשל, אותם החלקים המקבילים למה שנחשב ל"דת" בקרב העמים (להבדיל) מהווים רק חלק זעום מהתורה - ואף לא את החלק החשוב ביותר שבה. בית הכנסת, למשל, הוא אמנם עניין חשוב ומרכזי בחיי העם, אבל יוצא אדם ידי חובתו גם בהתפללו ביחידות. נשים פטורות בכלל מתפילה בנוסח הקבוע.
גם הכמורה - המהווה חלק עיקרי ומרכזי ב"דתות" השונות - אינה קיימת בישראל כלל. "כל ישראל כשרים לכל" - כל יהודי רשאי לעבור לפני התיבה וכו' וכו'. הרב בישראל הוא רק אדם שלמד את חוקי התורה ולפיכך הורשה לפסוק שאלות וכדומה. אפילו עניינים כסידור קידושין וכו' - שהם סמכותם הבלעדית של הכמרים בדתות הגויים - להבדיל - אינם סמכותו הבלעדית של הרב, בתור שכזה, אלא שההלכה דורשת שיהא המסדר קידושין בקי בטיב גיטין וקידושין - כלומר יודע את חוקי התורה השייכים לעניין זה. מצד עיקר הדין אין צורך ב"מסדר קידושין" בכלל, אלא שהתקינו זאת רק כדי להבטיח שהכל ייעשה לפי דרישות ההלכה.
רואים אנו אפוא, כי אפילו מבחינת ההקבלה החיצונית אין "מכנה משותף" כלשהו בין התורה לבין "הדתות של העמים".
מושג "הדת" במשמעו "רליגיה" לקוח אפוא ממהלך המחשבה הבלתי יהודי. לפי מושגים אלה מהווה הדת - בייחוד בדורות האחרונים - עניין פרטי או קיבוצי, אך על כל פנים מושג נפרד מן "הלאומיות" ובלתי תלוי בה. היו גם עמים שהחליפו את דתם.
יש עמים שונים ואף אויבים זה לזה המשתייכים ל"דת" אחת. צרפת ואוסטריה-הונגריה, למשל, נלחמו זו בזו במלחמת העולם הראשונה אף ששתיהן היו מדינות קאטוליות. גרמניה ואנגליה נלחמו זו בזו במלחמת העולם השנייה, אף ששתיהן שייכות לדת הפרוטסטנטית. וכן, להפך, יש עמים אשר בתוכם נמצאות דתות שונות. כמה מדוברי העברים ומנהיגיהם, למשל, הם נוצרים. מדינת הלבנון יש בה נוצרים, מוסלמים ודרוזים אלו בצד אלו. באנגליה היה אף לורד אחד, חבר בית הלורדים (לורד פילבי) שהיה... מוסלמי, וכן היו מוסלמים בפולין שבראשם אף עמד "מופתי" מיוחד. ביוגוסלביה יש מוסלמים, נוצרים, יווניים ונוצרים קאטוליים, ובכל זאת לא יפקפק איש ב"אנגליותו" של הלורד פילבי או ב"יוגוסלביותם" של המוסלמים מסאראיבו, למשל. היו בהיסטוריה גם עמים שהחליפו את דתם באופן "סיטונאי" ובכל זאת לא אבדה מהותם הלאומית.
ייתכן שלהחלפות דת אלה היו השפעות תרבותיות שונות, אבל שינוי המהות הלאומית ודאי שלא היה כאן. התורכים, למשל, נשארו תורכים במשך מאות השנים, בין בשעה שקבלו את האיסלאם כ"דת לאומית" ובין בשעה שביטלו את מעמדו הבלעדי של האיסלאם עם מהפכת קמאל פחה.
עם הפיכת ישראל ל"עם ככל העמים" הפכה ממילא, בפי התעמולה הציונית, גם התורה ל"דת ככל הדתות" שהיא עניין פרטי ליחידים או לקבוצות, וששטח תחולתה מצטמצם בשטח הפולחני והצרמוניאלי. לפי שיטת הציונות יכל אפוא יהודי להתייחס ל"דת" זו ביחס חיובי, יכל הוא להתייחס אליה ביחס שלילי או ביחס אדיש - אין זה מוסיף ואין זה גורע מ"יהדותו" כלום.
הוגה הדעות של הציונות בה"א הידיעה - "אחד העם" - אשר דבריו נלמדים כיום ברוב בתי הספר בארץ - לרבות הדתיים - הגדיר עמדה זו בצורה בלתי משתמעת לתרי אנפין:
"יכול אני להוציא משפט כלבבי על האמונות והדעות שהנחילוני אבותי, מבלי שאירא פן ינתק על ידי כך הקשר ביני ובין עמי" (על פרשת דרכים, כרך א, עמוד קל"ב).בצדק ובהגיון גמור באו הוגי דעות אחרים של הציונות ואף הוסיפו לאמר, כי אבן הבוחן ל"יהדות" היא מידת קידום האינטרסים הלאומיים. כיוון שהיהודים "ההולכים אחרי הרבנים" מתנגדים אפוא ל"אינטרסים לאומיים" אלה - הריהם יהודים פסולים, ואילו - כפי הגדרתו של י.ח. ברנר (הפועל הצעיר, יפו, כרך כ"ה) - יכל אדם
"להיות יהודי טוב ולהתייחס עם זה ברטט נפש רליגיוזי אל הליגנדה הנוצרית על בן וכו' שנשלח לבני האדם ובדמו כפר עוון הדורות..."שכן, אין הוא נוגד את "האינטרס הלאומי". אל לשכוח כי היה זה כבר לפני למעלה מיובל שנים, שעה שאיש לא חלם כי השקפות קיצוניות אלה תיהפכנה מציאות באורח כה מהיר...
נכון הדבר ש"אחד העם" התנגד לדעות אלה של ברנר וחבריו, אבל אם מקבלים את הציונות - כלומר את הלאומנות היהודית כבסיס, אין כאן אלא מסקנה הגיונית מעמדה זו.
בעצם לא השתנה הרבה יותר מאשר הביטויים הסגנוניים מימי האידיולוגיה הציונית הנ"ל ועד ימינו. ברנר וחבריו לא היו בעצם רק חלוציהם של "הכנעניים" דהאידנא, אלא אף אבותיה החוקיים והאמיתיים של האידיולוגיה ה"ישראלית" או הציונית הרשמית של ימינו, כפי שעוד נשוב לבאר.
מובן הדבר לפי השקפת היהדות, הרי זוהי הגרועה שבכפירות, זוהי עקירת התורה במלא מובן המילה - ומנקודת מבט זו אין הבדל אם היחס ל"דת" הוא חיובי או שלילי! (מובן - ובייחוד לפי הדעה האומרת "מצוות אין צריכות כוונה" - כי יותר טוב כאשר מקיימים את המצוות בפועל, אבל אין בכך נפקא מינה לגבי העמדה כלפי השיטה, ורק על זו מדובר ברגע זה) הרי זו בחינת "מעיקרא דדינא פירכא".
הרואה בתורה "דת" לפי מושגי העמים, המודה שה"דת" היא רק בחינת "רשות", רק חלק מה"יהדות" וכי יש גם "יהדות בלי דת" כשם שיש "אנגליות בלי פרוטסטנטיות" - אף אם בעצמו הוא מתייחס בחיוביות ל"דת" זו ומקיים מצוותיה - הרי זה הוא ניגודו העיקרי האמיתית ליהדות ורק אח"כ בא חשבון המצוות והעברות הפרטיות!
משל למה הדבר דומה? נביא משל מן המציאות העגומה של ימינו שלצערנו אינה כיום בגדר משל בלבד... יש באמריקה (ולצערנו לא רק באמריקה...) העורכים מסיבות לכבוד ניט"ל ומגישים לכבוד זה בשר כשר למהדרין. ודאי שיותר טוב שיהודי - בכל מצב שהוא - אוכל סעודה כשרה, נוטל ידיו, מברך "המוציא", אוכל ויושב כשראשו מכוסה, מברך ברכת המזון וכו' - אבל עצם הסעודה היא פסולה, עצם הסעודה היא לכל הפחות אביזרייהו דעבודה זרה וכשרותה של הסעודה אינה מוסיפה אלא צחוק וגיחוך מר.
עוד נשוב לדבר על כך בפרטות בפרק על "הציונות הדתית".
ח. גלות וגאולה
במסגרת "תרגום המושגים" או "שינוי הדמות" לא יכלה הציונות להתעלם גם מיתר מושגי היסוד המהווים חלק בלתי נפרד מישראל: עניין הגלות והגאולה.
גם הגלות והגאולה, לפי השקפת התורה, אינן "פרי התפתחות היסטורית". גם אלה הם עניינים אשר שרשם במעשה בראשית, בתוך תבנית בריאת העולמות, "בהדי כבשי דרחמנא". עוד לפני בריאת שמים וארץ, אומר לנו המדרש, כבר נבראו הגלות והגאולה:
"והארץ הייתה תהו - זו מלכות בבל וכו' ובהו - זו מלכות מדי וכו' וחשך - זו מלכות יון וכו' על פני תהום - זו מלכות הרשעה שאין להם חקר כמו התהום וכו' ורוח אלקים מרחפת - זה רוחו של מלך המשיח" (בראשית רבה ב, ה').בשורת הגלות והגאולה ניתנה עוד לאברהם אבינו, בטרם היה ישראל קיים כעם בכלל, ונזכרת אחר כך במפורש בתורה בפירוש יתר טרם נכנס ישראל לארצו.
"והיה אם לא תשמעו וגו' והשימותי אני את הארץ וגו' ואתכם אזרה בגויים וגו' וזכרתי את בריתי אברהם וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים משם אקבצך וגו'" -כל הדברים האלה נאמרו לישראל מראש, הם מהווים חלק מן התורה שהיא היא כביכול תוכנית העולם כמאמרם ז"ל: "היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם" (ב"ר א, ב). לפי השקפת היהדות באה עלינו הגלות בעל כורחנו ובדרך שלמעלה מהטבע, החזקנו מעמד באופן שלמעלה מהטבע, ואף הגאולה יכולה אך ורק לבוא ע"י משיח. האמונה בביאת המשיח היא אחד מי"ג עיקרי האמונה לא פחות מאשר האמונה באמיתות התורה ומציאות הבורא. והאומר אין תחיית המתים מן התורה - כלומר לא הכופר בתחיית המתים אלא הוא מודה בה אלא שהוא אומר שאיננה מן התורה, שאיננה חלק מאותה תבנית העולם שהוצבה מראש - עליו אומרים חז"ל ש"אין לו חלק לעולם הבא" (סנהדרין צ"א) שהוא אחד העניינים החמורים בתורה.
אולם הציונות הבאה לבטל ולעקור את מהות "עם זו יצרתי לי" הרוצה להפוך את ישראל לעם "נורמאלי" עם המושגים הנהוגים בין יתר העמים - מובן שגם את עניין הגלות והגאולה היא רואה באור שונה לגמרי.
אין היא יודעת אמנם "תירוץ" מתאים לבאר מדוע וכיצד החזיק "עם נורמאלי" זה מעמד בפיזורו משך אלפים שנה בה בשעה שעמים שהיו "נורמאליים" הרבה יותר לכל הדעות אבדו, אולם לגבי ההווה ובהנוגע אל הפועל רואה היא גם בגלות רק תהליך "לאומי" שבא כתוצאה מתנאים מדיניים בימי האימפריה הרומית, ולכן היא רואה את החזרת העם ל"נורמאליותו" כעם היושב על אדמתו רק כתהליך הצריך להתנהל על אותו הבסיס המדיני או הצבאי ה"נורמאלי".
מובן שגם השקפה זו מנוגדת תכלית הניגוד להשקפת היהדות היודעת והמאמינה כי רק "מפני חטאינו גלינו מארצנו" וכי "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה". (ירושלמי תענית פ"א ה"א).
מובן כמו כן כי האמור לעיל לגבי ה"דת" כוחו יפה גם כאן. גם כאן אין ההשקפה הזאת נעשית פחות מנוגדת להשקפת התורה, אם משרד הקונגרס הציוני, למשל סגור בשבת, אם במטבחי צה"ל מגישים אוכל כשר וכדומה. לא שיש כאן כוונה כלשהי לזלזל בכל הישג שהוא בשטח שמירת המצוות, אלא שכמבואר לעיל לא זה הוא הנידון האמיתי.
ט. עברית ולשון הקודש
לאמיתו של דבר, אין הלשון מהווה יסוד בלתי נמנע ב"עם" לפי המושגים הבלתי יהודיים. כל עמי דרום אמריקה, למשל (פרט לברזיל) דוברים ספרדית. אנגליה וארצות הברית - אשר היחסים ביניהן אינם תמיד מצוינים והמהוות לכל הדעות שתי אומות נפרדות - שתיהן דוברות אנגלית. השפה הערבית מדוברת בכל המרחב העצום שבין מרוקו ועיראק, בין סוריה ותימן, ע"י תריסר עמים הרבים אלה עם אלה תדיר. לאידך גיסא. קיימות בקרב העם ההודי חמש "שפות לאומיות" השונות זו מזו תכלית שינוי עד כדי כך שהפרלמנט בניו דלהי נאלץ לנהל את ישיבותיו באנגלית, שהיא השפה היחידה המובנת לכל הצירים. כן יש שלוש שפות גם לעם השווייצרי וכו'.
אף על פי כן מהווה טיפוח "הלשון הלאומית" גורם תעמולתי חשוב בקרב הלאומנות בכלל. במשך יובל השנים האחרונות לערך ניסו עמים רבים להחיות את לשונותיהם העתיקות שהיו מדוברות עד אז רק באזורי הרים או ביישובים נידחים, כחלק מתעמולתם הלאומנית. עדים אנו לתהליכים אלה בכל חלקי תבל, משני עברי מסך הברזל. קאזאכסטאן, אוזבקיסטאן, וכו' מכאן - אינדונסיה, וייטנאם, הארצות השונות באפריקה השואפות או שכבר השיגו עצמאות מדינית - כולם עמלים להתאים את לשונותיהם העתיקות לשימוש מודרני ו"תרבותי". תהליך זה החל לערך באותה התקופה שבה נוצרה הציונות. רק מעטים הם היודעים, כי השפה הרומנית עד לפני יובל שנים לא היה לה אפילו כתיב קבוע, ורק זמן קצר לפני כן הנהיגה את הכתב הלטיני.
באותו כיוון באה גם "החייאת השפה העברית". אולם אותה לא היה צריך לגלות" - כמו למשל את השפה האירית, הליטאית וכד' - בין יושבי כפרים ושוכני הרים רחוקים. מעולם לא חדלו להשתמש בלשון הקודש לכתיבה וקריאה. אם כי בתפוצה האשכנזית הייתה אידיש השפה המדוברת (ובתפוצה הספרדית - לאדינו, ערבית, בוכארית וכדומה), הרי נחשב הדבר ל"עם ארצות" להשתמש באידיש אפילו לשם כתיבת מכתבים מסחריים או פרטיים וכל איש ישראל שלא רצה להיחשב לעם הארץ השתדל בכל כוחו לכתוב את מכתביו - בעצמו או ע"י אחרים - בלשון הקודש ולו אפילו בסגנון משובש.
"תחיית השפה" או, ליתר דיוק, הפיכתה מלשון הקודש ל"לשון לאומית" הפכה כמעט עניין של ספורט בין הציונים הראשונים. בראשית ימיה של הציונות היה זה החלק הקל ביותר שבה, שכן באותם הימים היה לכל יהודי ויהודי מושג ממנה ע"י הסידור והחומש. רק לאחר ההתרחקות מיהדות התורה - שהייתה, שוב, תוצאת אותה הציונות עצמה, הפכה ידיעת העברית כפי הנראה החלק הקשה ביותר מן הציונות לגבי ציוני אמריקה, למשל...
אם כי בעניין זה דובר אולי פחות מאשר ביתר העניינים, הרי לאמיתו של דבר מהווה שינוי מהותה של לשון הקודש ל"שפה לאומית", פגיעה לא פחות חמורה מנקודת מבטה של התורה מכל יתר "שינויי הדמות" של ישראל עצמו, התורה וארץ ישראל.
מדוע דובר פחות על שאלת שפה? הסיבה לכך נעוצה אולי בזה, שאין הלשון דבר הניתן למישוש בידיים, ונוסף לכך דרושה מידה מסוימת של בקיאות בלשנית כדי לעמוד על "שינויי דמות" אלה בכלל.
אין מטרתנו כאן להיכנס לפרטים אלה, אך לאידך גיסא לא יהא זה מיותר להקדיש לפחות כמה דברים קצרים לנושא זה.
לכל שפה יש מה שאפשר לכנות בשם גוף ונשמה. אין זו רק הנחה פיוטית או מסתורית, אלא עיקרון המוכר על ידי המדע הלשוני בכללו. גוף הלשון הוא אוצר מלותיה, מבניה הדקדוקיים וכו'. נשמת הלשון - בדומה לנשמת האדם - הריהי אותו עניין שאינו נתפס בידיים, המחיה את הלשון, המשווה לה את אופייה המיוחד ושאפשר לגלותה רק פה ושם ברמזים דקים. נשמת הלשון היא המשקפת את רוח העם הדובר בה. ברוב המקרים הולכים גוף הלשון ונשמתה בד בבד. אולם יקרה כי לשון אשר גופה שייך לאומה אחת הופכת להיות לשונו של עם אחר - על הרוב מפני סיבות היסטוריות או מדיניות. התורה במקרים אלה היא, כי השפה מאבדת את כל "נשמתה" המקורית ומחליפה ל"נשמתו" של העם הדובר בה, אם כי הגוף, כלומר המבנה החיצוני וחלק גדול מאוצר המילים - נשאר עומד על עמדו 5.
כאן נעוץ ההבדל בין לשון הקודש והעברית-הציונית. העברית המודרנית חדורה כולה ברוח "נהיה ככל הגויים", אם כי נשארה בה הצורה החיצונית של לשון הקודש. איבעית אימא - יפה גם כאן כוחו של משל "האתרוג שלאחר סוכות" שהוא לעיל, אשר בלי מצוות ד' - כלומר כשמשתמשים בו בצורה ובזמן אחר מאשר נצטווינו בתורה - הופך הוא פרי פשוט ללא קדושה.
אם כי אין לנו צורך להרחיק לכת כדי למצוא ראיות לכך, מכל מקום יהא זה מעניין למסור כאן - אם כי לא בתור ראייה או אסמכתא, אלא בתור דבר אפייני גרידא - כי עובדה זו בולטת עד כדי כך שהוכרה אפילו ע"י בלשנים מקצועיים גרידא שלא מבני ברית. המומחה הנודע לשפות השמיות ברגשטראסר בספרו "Einfuhrung in die semitischen Sprachen" (מינכן 1928) דן בשפה העברית כאחת השפות השמיות בצד האשורית, הערבית, הסורית, החבשית וכד'. את דיונו על השפה העברית הוא מחלק לשלושה חלקים: "עברית עתיקה" (לשון המקרא) "עברית ביניים" (לשון חכמים) ו"עברית חדישה". בדברו על זו האחרונה הוא אומר כי הניסיון "להחיות" את השפה העברית תוך העדר "הרגשת לשון עברית בטוחה" הביא בהכרח לידי פתרון מדומה" -
"Zu einem Hebraisch, das in Wirklichkeit eine europaische Sprache mit durchsichtiger hebraischer Verkleidung ist"
"עברית אשר לאמתו של דבר היא שפה אירופית עם הסוואה עברית שקופה" (דף 47).לא קל להיכנס אל הפרטים הלשוניים על מנת להוכיח במה מתבטא "שינוי דמות" זה. תחת זאת מוטב שנביא כמה דוגמאות ממשיות מן העברית החדישה הנראות תמימות למדי, אך המוכיחות על כמה מגמות הנובעות בדרך ממילא מ"הלאמת" השפה העברית.
"חשמל" היא המילה העברית הרגילה לציון הכוח האלקטרי. מילה זו מקורה בספר יחזקאל (א, ד) בפרק המגלה את חזיון הנביא. פרק זה - המכונה כרגיל בשם "מעשה מרכבה" - הריהו אחד הפרקים המקודשים ביותר בכתבי הקודש. רק יחידי סגולה - ואף אלה רק בתנאים ובאופנים מסוימים - רשאים בכלל לעסוק בסודות אלה של מראה הנבואה. בנבואתו ראה יחזקאל אש גדולה "ומתוכה כעין החשמל". מהו פירוש הפשוט של המילה "חשמל"? - דבר זה הוא על כל פנים עניין למחקר המפרשים. תרגום השבעים מתרגם את המילה "חשמל" ב"אלקטרון" שהוא השם היווני לחומר שרגילים לקרותו היום בשם ענבר - חומר שע"י שפשופו נוצר זרם חשמלי (ומכאן הכינוי "אלקטריה" לזרם זה ברוב הלשונות האירופיות). מובן שאין כוונתנו כאן להיכנס לנבכי הפרשנות המקראית או הלשונית. אולם למעשה התוצאה היא זו:
המילה "חשמל" הייתה מעוררת חרדת קודש בלבו של כל יהודי, זקן ונער. "חשמל" היה מושג שהמחשבה קשרה אותו ממילא במעשה מרכבה, בסודות הבריאה, בספירות הסוד.
אולם הילד או המבוגר הדובר עברית חדישה יודע כי "חשמל" פירושו הזרם או הכוח האלקטרי - דבר שהוא משתמש בו ורואה אותו מאות פעמים ביום - דבר שאינו מעורר אצלו כל הרגשת קדושה או רטט, דבר הקשור רק עם חדר המגורים, הרדיו או האמבטיה.
כשהילד הזה נתקל במילה "חשמל" בספר יחזקאל, הרי שבתת-הכרתו הופכת כל הנבואה מגוחכת. מתחת לסף הכרתו משתקפים מעשי מרכבה כ"משחק תאורה" חשמלי - כל היחס משתנה ממילא ליחס של חולין גמור - על הצד היותר טוב - אך זוהי בדיוק הכוונה שאותה רוצה "תחיית השפה" להשיג.
דוגמא שנייה - הפעם מאוצר המילים של לשון חז"ל: המילה "אגדה". במוחו של היהודי הטרום-ציוני, בין תלמיד חכם בין איש פשוט, הייתה "אגדה" מציינת את דברי המוסר של חז"ל - את אותו חלק מהתורה המכונה בפי החסידות בשם "פנימיות התורה". המילה "אגדה" הייתה מעוררת בלב כל יהודי אור ותום, עידוד מוסרי, אהבה עזה וקשר פנימי אל חכמיו מימי קדם.
בשפה העברית החדישה מציינת "אגדה" סיפור בדים. בתת הכרתו של הילד שגדל על השפה העברית המודרנית הופכים אפוא גם אגדות חז"ל ל"סיפורים" השייכים לאותו סוג שאליו שייכת "האגדה הסינית" או סיפור ה"שלגיה" - איבעית אימא - המיתולוגיה הלאומית היהודית" - ושוב: זוהי בעצם מטרתה של הציונות.
יורשה לכותב הדברים האלה לסיים פרק זה במקרה שיש בו קצת מן המבדח אבל הרבה מן האופייני, ששמעתי מפי אחד מידידי בירושלם. ידידי זה - נכדיו חיים במושבה ליד תל אביב. שפת אמם היא, כמובן, עברית, אולם יודעים הם לדבר גם אידיש בצורה די שוטפת בייחוד עם הסבא והסבתא. יום אחד שאל ידידי את נכדתו הקטנה: מה עונים כששואלים "מה שלומך"?
- "כששואלים בעברית: "מה שלומך" - לא איחרה הקטנה להשיב - "עונים: טוב מאוד", וכששואלים באידיש - עונים "ברוך השם..."
מפי עוללים...
נוסף לכל אלה כלל "שינוי הדמות" של לשון הקודש לעברית המודרנית בתוכו את הסכנה כי - לאחר שגם הלשון היא בעצם דבר רוחני מופשט, עלולים - ואמנם כן עושים - להציג אותה כ"תחליף" לתורה לאלה המתגעגעים ל"תוכן רוחני" כדי למלא את החלל שנתהווה בלבם עם זניחת התורה.
אכן הפך לימוד העברית עד מהרה בידור ותחביב לנוער הציוני "המשכיל" בעיירות מזרח אירופה. כדי להגביר את הכוח המושך מצד אחד, וכדי להדגיש, לאידך גיסא, את ההבדל בין "העברית" לבין לשון הקודש של בית המדרש - נפל מישהו על המצאה נפלאה: הנהגת ההברה "הספרדית" (אשר, כפי שנראה מיד, אינה ספרדית כלל). זה הוסיף כוח משיכה ללימוד העברית בתתו לה צליל אקזוטי שהלהיב את דמיונם של אותם הנערים והנערות בעיירות הקטנות. הנימוק שניתן לבחירה זו היה כי הברה זו היא כאילו העתיקה יותר והנכונה יותר.
מבחינה מדעית, הרי כל אותה הנמקה היא - אם להתבטא במתינות רבה - אמאטורית במקצת. ראשית כל, הרי שקדמותה של החברה הספרדי (אף הספרדית ממש) לגבי "האשכנזית" היא - שוב: כדי להתבטא במתינות רבה - דבר הטעון עדיין הוכחה. אולם גם אם יוכח הדבר, עדיין אפשר להקשות אף מבחינה לאומנית גרידא - ואף מבלי להתחשב כלל בעיקרון היהודי המסורתי "אל תטוש תורת אמך" - אם אמנם משמשת קדמותו של המבטא הוכחה שצריך להשתמש בו גם היום. אם אמנם "ככל הגויים" - הרי ברוב לשונו אפוא המבטא לפני שמונה מאות שנה שונה בהחלט ממה שהוא היום.
נוסף לכל אלה, הרי גם מבחינה היסטורית גרידא אין כל הוכחה שלמעלה מכל ספק כי ההברה "הספרדית" היא אמנם הקדומה יותר. הדעה הרווחת במדע - והכוונה אינה כאן ליהודים חרדים דווקא אלא לבלשנים מקצועיים - נוטה יותר להניח ששתי ההברות הן קדומות, אלא שבאחת השתמשו ביהודה ובשניה - בגליל ובצפון. הבדלים במבטא שבחלקי הארץ השונים במבטא השי"ן למשל נזכרים, כידוע, כבר בשופטים ("שבולת - סבולת"). על כל פנים עובדה היא שמבטאם של התימנים דומה הרבה יותר לזה של האשכנזים ודווקא לזה של ... יהודי ליטא (ביטוי החולם בדומה לצירי) - ואיש לא טען עדיין כי יהודי תימן היו אי פעם תחת השפעה אשכנזית וכל שכן ליטאית. לפי המסורת שבידם, יושבים יהודי תימן עוד מימי בית ראשון 6.
נוסף לכל אלה - ושוב, אנו מדברים עתה מבחינה לשונית גרידא ללא התחשבות בגורמים אחרים - השיגה הציונות בקבלת ההברה הספרדית מצב של "קרח מכאן וקרח מכאן". מעלת ההברה האשכנזית על הספרדית היא בהבדלת יתר בין התנועות (קמץ - פתח) ובין בהבדלה בין תי"ו דגושה ורפה. מעלת ההברה הספרדית על האשכנזית היא בביטוי המדויק יותר של האותיות הגרוניות (הבדלה בין א - ע, כ - ח וכו'), אולם במבטא זה נזהרים רק הספרדים שמוצאם מאזור ההשפעה של הערבית, אשר בה קיימים הבדלים אלה. מובן שאין כל קשר אורגאני בין "ההברה הספרדית" (קמץ שווה לפתח) לבין היגויי המדויק של אותיות הגרון. (התימנים, למשל, שמבטאם דומה, כאמור, למבטא "האשכנזי" במה שנוגע לתנועות ולתי"ו הרפה מבטאים את אותיות הגרון - גם ט, ו- ק בכלל - בבירור רב, עוד יותר מן הספרדים, וכן מבדילים הם, בניגוד לספרדים - גם בין ג' וד' רפות ודגושות).
המבטא העברי המודרני - אף מבחינה לשונית גרידא - מאחד בתוכו אפוא את חסרונן של כל ההברות: אי הבדלה בין פתח וקמץ - כספרדים, אי ביטוי האותיות הגרוניות - כאשכנזים.
מובן שלאיש לא איכפת הדבר. שכן "תחיית השפה" גם היא אינה אלא אמצעי למטרה האחת: שינוי דמותה של לשון הקודש ל"שפה לאומית" כחלק בשינוי דמותו של ישראל להיות "גוי ככל הגויים".
י. סוד הצלחתה של הציונות
נוסף לזה ידעה הציונות כמעט מראשית ימיה לנהל תעמולה יסודית וענפה כיד התכונה הגרמנית הטובה על מייסדיה שהיו ברובם ילידי אשכנז או חניכי אוניברסיטאות גרמניות.
הציונות אף ידעה "למשוך בחבלים" המתאימים ב"חלונות הגבוהים" ולטפח את שנאת ישראל כדי שהיהודים ירגישו נכרים על האדמה שעליה ישבו 7, אולם כל אלה אינם שייכים לנושא החוברת הזאת.
יא. היהדות החרדית
מובן הדבר, כי הציונות לא יכלה להצטמצם בשטח הרעיוני בלבד. גוף ונשמה קשורים זה בזו בקשר אמיץ. התעמולה הציונית גרמה אפוא לא רק התרחקות עיונית מהשקפת התורה, אלא גם ובעיקר הייתה תמיד מלווה בהתפרקות מעשית מעול המצוות.
אעפי"כ טעות גמורה היא האומרת כי ההתנגדות לציונות הייתה רק משום שראשי נושאי כליה היו "חופשים" - דעה הכוללת, כמסקנה הגיונית, את ההאשמה נגד החרדים מדוע לא שאפו הם להיות נושאי כליה של הציונות ואז ממילא היו מובילים את הציונות בדרך התורה, וממילא הייתה גם מדינת ישראל נבנית ברוח התורה וכו'. דעה זו, כאמור, נובעת מתוך ראיה בלתי נכונה של הדברים. גדולי התורה לא שללו את הציונות רק על שום שנושאי כליה היו חופשים ברובם. התמונה הזו הפוכה: עובדה זו לא הייתה הסיבה לפסלות הציונות בעיני גדולי התורה אלא להפך: היא הייתה תוצאה מפסלות השיטה. במילים אחרות: לא היה זה "מקרה" בעלמא שנושאי דגלה של הציונות היו חופשיים בעיקרם אלא דבר זה כרוך בעצם מהותה של הציונות. על קרקע התורה, בקרב ישראל השומר אמונים לתורתו בהשקפותיו ובמעשיו - לא הייתה הציונות יכולה להיוולד מעולם, שכן, כפי שביארנו לעיל, מנוגדת היא בתכלית הניגוד ליסודות ההשקפה התורתית. ההנחה "אילו היו גדולי התורה מצטרפים לציונות" מופרכת אפוא יסודה: אילו היו שומעים בקול גדולי התורה לא הייתה ציונות מעיקרא.
אם יש כאן קושיא, הרי אינה אפוא מדוע לא הצטרפו החרדים לציונות, אלא להפך: כיצד זה נמצאו חרדים שהצטרפו לציונות. אולם לשאלה זו עוד יוקדש פרק מיוחד להלן.
