יהדות התורה והמדינה
בירור רעיוני בשאלת היחס לציונות ולמדינה,
עם קצת פרקי היסטוריה מן העבר הקרוב
עם קצת פרקי היסטוריה מן העבר הקרוב
א. גיטלין - ברוקלין נ. י.
- ה מ ש ך -
יב. הצהרת באלפור
יודעי דבר, ודווקא מבין ראשי הציונים, ידעו כי הצהרה זו בנוסח המעורפל שבו ניתנה, לא הייתה דווקא ניצחון שלם למה שרצו הציונים, ושמשה מקור ושורש לכל מיני צרות ב- 25 שנות המנדאט, אולם דבר זה לא הקטין את ההתלהבות ברחוב היהודי, והיו אף כאלה שהשוו את הצהרת בלפור - לא פחות ולא יותר - מאשר להכרזת כורש על בניין הבית השני.
כאן אנו נתקלים בפעם הראשונה במאורע בעל קנה מידה עולמי מבחינה ידועה. וכיוון שישראל מאמינים בני מאמינים שאין אדם נוקף אצבע קטנה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, הרי שראו בכך מעין "אצבע אלקים" מעין "אות מן השמים" שמלמעלה הסכימו לתכנית הציונות. ומה גם כאשר נתמנה סיר (היום לורד) הרבט סמואל כ"נציב הראשון ליהודה" לאחר קבלת המנדט ע"י אנגליה מאת חבר הלאומים, וסיר הרבט סמואל הלך רגלי מארמונו בפסגת ההר בדרום ירושלם עד לבית הכנסת ר' יהודה החסיד בעיר העתיקה במזרח העיר ועלה שם לתורה למפטיר ובכה באמרו "על כסאו לא ישב זר" - הלא נקל לשער שבלב רבים נולדו תקוות משיחיות. רבים מוותיקי ירושלם אולי יזכרו, כי היו אף בתי כנסיות שבהם כללו בנוסח הקדיש את המילים: בחייכון וביומיכון וכו' ובחיי אליעזר בן מנחם", שמו העברי של סיר הרברט.
כאן מקום אתנו לעמוד על שאלה, שהפכה בשנים האחרונות שוב לנושא לויכוח סוער ברחוב היהודי, בייחוד לאחר מלחמת סיני-סואץ - השאלה: "נסים או לא נסים" וכו'.
מבלי להיכנס לכל החקירה הזאת, יורשה כאן להגיד כי המתווכחים אינם מתווכחים על הנושא הנתון באמת לדיון. הנעשה "בהדי כבשי דרחמנא" אינו שייך לנו. הערכתו המטאפיסית של מאורע זו או אחר היא עניין עיוני ודק, שאינו מעניין הויכוח. השאלה המעניינת אותנו היא מהי המסקנה שעלינו להוציא בעולם הזה מן המאורעות השונים הללו. ועל דבר השאלה הזאת, שהיא השאלה האמיתית, יש בפי התורה והשקפתה רק אבן בוחן אחת: המתאימות המסקנות לתורה ולמצוותיה? אין בעולם שום אדם, אף לא נביא ולא שום מאורע שיצדיקו, לפי דעת התורה, עקירת אף חלק קטן שבתורה. אם יבא נביא ויראה מופת של ממש ("שינוי טבעו של עולם" כלשון הרמב"ן, דברים יג, ב) וידרוש, בהסתמך על הנס שהודיע עליו מראש, לזנוח אפילו מצווה דרבנן - "לא תשמע לו" - "אפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע - לא תשמע לו". (סנהדרין צ. א) אף אם יוכיח באותות ובמופתים - כדי לחזור לענייננו - שהצהרת באלפור הייתה נס ממש, שבא מלאך מן השמים והתייצב בפיו של באלפור ודיבר מתוכו מה שדיבר, ואם, בהסתמך על כך ידרשו להכיר בנכונות ההשקפה הציונית, הרי, לפי דעת התורה, גם בכך אין שום הוכחה ואין בכך אלא ניסיון נוסף "הישכם אוהבים".
כוחה של השקפה זו יפה עוד יותר ביחס למאורעות הכבירים עוד יותר בימי ייסוד המדינה ומלחמותיה, אולם מצאנו לנחוץ לבטא את ההשקפה הזאת דווקא כאן, שכן המרחק בזמן מאפשר דיון שקט יותר.
אם אמנם הייתה הצהרת באלפור טובה גדולה לכלל ישראל אף מבחינה גשמית גרידא - על כך יש מקום לויכוח לכל הדעות, ואפילו במחנה הציוני עצמו לא הכל תמימי דעה בשאלה זו - אבל אין זה מענייננו כאן.
ברם דבר אחד חידשה הצהרת באלפור והמנדאט לגבי היהדות החרדית לכל הדעות: מאורעות אלה הביאו עמם תפקידים חדשים, בעמדה ובהשקפה לא חל שינוי, לא יכל היה לחול כל שינוי, אולם כשם שהציונות עברה עתה לשלב חדש, מעשי יותר, הרי ברור שגם התגובה מן הצד החרדי צריכה הייתה להיות בדרכים חדשות.
מהן הדרכים האלה? הצריך להעמיד כוח מאורגן עם כל אביזרי הארגון המדיני מול הכוח הציוני, או המוטב להתרכז בשמירת היהדות וטיפוח השקפותיה בצורה בודדת, מקומית? על כך פרצו חילוקי דעות. על רקע זה נוסדה מצד אחד אגודת ישראל, שעיקר ריכוזה היה באשכנז ובכמה מחלקי פולין, ולאידך גיסא הובלטה עמדתם של חרדים אחרים, בייחוד בהונגריה וגליציה - ובמידת מה בליטא - שהתנגדה לארגון זה. התפתחות זו מעניינת מאוד, אבל לא כאן המקום לדון עליה.
כן היו חילוקי דעות בחוגים החרדים (בתוך אגודת ישראל עצמה ומחוצה לה) מה צריך להיות היחס לעבודה המעשית במסגרת היישוב החדש בארץ. הצריך לחייב הכשרה ועליה לארץ של "חלוצים" כדי לעודד שם את השקפת התורה, או הצריך להימנע מכך מחשש פן יתפרש הדבר כהסכמה לרקע האידיאולוגי של "החלוציות" בכלל, ופן ישפיע הדבר על העולים והמתכשרים עצמם, בכיוון ציוני? מובן שמדובר כאן רק על אלה - משני הצדדים - שהאמינו בשיטתם באמת ובתמים ולא על אלה שעשו אותה נושא למקח וממכר מדיני או כתתי (ואפילו כספי).
אולם גם חילוקי דעות אלה - עד כמה שהיו בין אנשים שהאמינו בתמים בדעותיהם, לא היו חילוקי דעות על דבר עצם היחס לציונות. להפך, אלה שחייבו את העלייה לא"י וכד' מצאו עוד יותר צורך להדגיש את התנגדותם לציונות. כדוגמא יובא הד"ר יצחק ברייער ז"ל שהיה לוחמו של הכיוון ה"פרו-א"י" הוא הוא שקרא ליצירה הציונית בארץ בשם "בית לאומי לעבודה זרה".
בשנת תרצ"ז - שעה שבארץ ישראל התחוללו מאורעות הדמים - התכנסה במארינבאד שבטשכוסלובקיה "הכנסיה הגדולה" של אגודת ישראל. בסמוך לאותו פרק, קצת לפני כן, פרסמה ועדת החקירה המלכותית הבריטית שבראשה עמד הלורד פיל את הדו"ח שלה ובו הצעות לפתרון "בעיית היהודים והערבים בפלשתינא". הצעות אלה כללו זו הפעם הראשונה את המילים "מדינה יהודית" לא רק כסיסמא מפוצצת אלא כהצעה מעשית. המדובר היה אמנם על מדינה בגבולות מצומצמים מאוד - מצומצמים עוד יותר מאשר לפי החלטת האו"מ מ- 29 בנובמבר 47 - אך בכל זאת מדינה יהודית. הצעה זו, אילו לא כללה את הפרט שירושלם עצמה היא מחוץ "למדינה היהודית", ודאי שהייתה מעוררת גל של התלהבות עצומה על "אתחלתא דגאולה", ואמנם היו גם כאלה שהתלהבו ביותר גם מהצעת-פיל זו. לא לרבים ידועה אולי העובדה כי איתמר בן אב"י הוציא אז בתל אביב לאור מכ"ע (שרק גיליונות מעטים ממנו הופיעו) שנשא את התאריך: שנת א, לגאולת ישראל.
הקונגרס הציוני שהתכנס גם הוא בקיץ תרצ"ז עמד כולו בסימן "הן או לאו" וטבעי הוא שגם הכנסיה הגדולה של אגודת ישראל עמדה באותו סימן, אם כי מתוך גישה אחרת לגמרי. בקונגרס הציוני הייתה השאלה: הלקבל את הצעת החלוקה אף שהיא אומרת ויתור על שטחים גדולים מלהיות חלק מהמדינה היהודית, או הלהתנגד לה משום שחלקים אלה חסרים במדינה היהודית. השאלה בכנסיה הגדולה הייתה עצם ההסכמה למדינה יהודית. מעניין לציין כי ההכרעה שנפלה שם הייתה "לאו" מוחלט, ובאמירת הלאו לא היה הבדל בין אלה שחייבו עליית חלוצים לארץ, ואפילו נציגי הקיבוצים המעטים שהיו אז לאגודת ישראל, לבין אלה שהתנגדו אף לכך. הגאון ר' חיים עוזר גראדזנסקי מווילנא - שאף הוא לא נמנה על אגף ה"קיצונים" - אמר במכתבו לכנסיה הגדולה (שלא יכל היה לנסוע אליה מחמת חולשתו), כי "אף אם תקום מדינה כזאת, תהא זו לכל היותר מדינה שמושליה יהודים ולא מדינה יהודית".
בהחלטת "מועצת גדולי התורה" שנתקבלה פה אחד נאמר:
"... מדינה יהודית שאינה מבוססת על יסודי התורה הריהי הכחשת המקור היהודי, מתנגדת למהותו ודמותו האמיתית של עמנו וחותרת תחת יסוד הקיום של עמנו".בהחלטת הועדה המדינית של הכנסיה הגדולה בתרצ"ז נאמר:
"(א) הכנסיה הגדולה אינה יכלה לתת את הסכמתה למדינה היהודית כפי שהוצעה ע"י ועדת פיל".ויש לשים לב שההחלטה אינה אומרת שהכנסיה מתנגדת להצעת ועדת פיל, אלא למדינה יהודית כפי שהוצעה וכו'.
יג. השואה והשנים שלאחריה
בשואה הושמדו ר"ל לא רק שישה מליוני יהודים מתוך 16 מיליון, אלא נשמד עורק החיים העיקרי והמרכזי של כלל ישראל. אם אחרי שואה זו נשאר כלל ישראל בתוך כזה קיים - הרי שזה אחד הסודות המופלאים שאין בכוח השכל האנושי לתפסם, והרי כאן ראייה מוחשית לאפיו העל-טבעי של ישראל אשר לא רק שאיננו עם הדומה ליתר העמים, אלא מהות אחרת, יצירה אלקית לעצה "עם זו יצרתי לי" כפי שנתבאר לעיל.
אחרי השואה נשארו כל אותם שרידי המחנות שבורים בגשם וברוח - ומאוכזבים. הם קיוו שלאחר הסיוט הגדול ימצאו כלל ישראל, את שרידיו של אותו כלל ישראל שבתוכו נולדו וגדלו, שעל היותם חלק ממנו עונו ונשכלו - ומצאו חבר "עסקנים" בעלי מגמות מפוקפקות.
ראשי הציונות לא פסקו מ"משיכת החוטים" משך כל ימי השואה ולאחריה. שעה שכלל ישראל המום מהמהלומות הכבדות, שעה שהכאב הקהה את החושים - דימו ששעה זו כשרה לבצע את "הניתוח הגדול" להפוך את כלל ישראל ל"עם נורמאלי" ולשים קץ לגלות בכוח עצמם ע"י הקמת מדינה.
"משיכת החוטים" הזאת בימי השואה ולאחריה כוללת בתוכה פרקים שונים שכדאי מאוד היה לפרסמם ולכתוב עליהם. כמה מן הפרטים הללו צפו ועלו לאור היום בהמשך משפט קאסטנר - אולם לא על כך אנו מדברים עתה.
אף על פי כן כדאי יהיה למסור עובדה "קטנה" אחת זו ששמעתי מפי העד המהימן, בה"א הידיעה הרב מיכאל דב ווייסמאנדל ז"ל (אשר אף בנאומו של התובע הכללי של מדינת ישראל, חיים כהן, הוא נקרא בשם: "אותו צדיק" - ר' "תיק פלילי 124" בהוצאת "ידיעות אחרונות" תל אביב).
שח לי ר' מיכאל דב ז"ל: הידיעות הראשונות על קיומו וסדריו של מחנה ההשמדה באושווינצים - בירקנאו, נתקבלו ע"י שני יהודים סלובאקיים שהצליחו ע"י הרפתקאות שונות להימלט משם חזרה לסלובקיה ומסרו גביית עדות מפורטת בצירוף מפות, מספרים וכד' בנוכחות אחד הקונסולים הניטראליים. בחירוף נפש הצליח הרב ווייסמאנדל להגניב את המסמך הזה לנציגי "היהדות" (הדזוינט והסוכנות) בשווייצריה. ואמנם נתקבלה תשובה כעבור זמן מה: "מסרתי את מכתבך לחיים (ווייצמאן). הוא ישמח מאוד. זה יועיל לנו להשיג מדינה...".
בזיכרונותיו (הנמצאים עתה בדפוס) מביא הרב ווייסמאנדל את הנוסח המקורי של מכתב אחד שנתקבל מאותם המוסדות הציוניים המרכזיים בשווייצריה, בתשובה לקריאת עזרה שהופנתה אליו ע"י הגב' גיזלה פליישמאן הי"ד - עסקנית ציונית ותיקה ופעילה ביותר בענייני הצלה בימי השואה - בשיתוף פעולה עם הרב ווייסמאנדל זצ"ל שהיה קרוב שלה. קריאתה לעזרה כללה גם הוראות מדויקות כיצד להושיט את ההצלה וכו' (כאמור, אי אפשר להיכנס לפרטים כאן). התשובה שנתקבלה לאחר צפייה דרוכה הייתה: כל העמים שפכו את דם בניהם במאמץ המלחמתי. אנו רוצים במדינה יהודית ו"רק בדם תהיה לנו הארץ..." (אלה המתארים עתה כ"עלילת דם" כל הזכרה של פרשות אלה - מוטב להם שיזמינו בעוד מועד את ספרו של הרב ווייסמאנדל זצ"ל ויקראו בו ובכל המסמכים המצורפים אליו).
כאמור, אין הכוונה כאן להיכנס לפרשה הזאת. המאורע הבודד דלעיל הובא רק כדי למסור תמונה ממהלך המחשבה הציוני.
אכן צדק אותו נציג הסוכנות. השואה הגדולה באירופה ומצבם הנואש של שרידיה במחנות הפליטים לאחר המלחמה שמשו קלף חשוב בידי המנהיגות הציונית ב"משיכת החוטים" במסדרוני האו"מ, הבית הלבן בוושינגטון וביתר בירות העולם - והאו"מ החליט ב- 29 בנובמבר 47 על חלוקת א"י ועל הקמת מדינה יהודית עצמאית בחלק ממנה.
יד. המדינה הופכת מציאות
אולם השקפת התורה כלפי המדינה לא יכלה להיות אחרת מאשר הייתה כלפי הציונות.
המדינה אינה אלא מסקנא הגיונית וישירה מן הציונות. הציונות שאפה למדינה בתור "פתרון בעיית היהודים" וכחלק מתהליך ה"נורמאליזציה" של העם היהודי - והשיגה סוף סוף שאיפתה זו.
כפי שצוין בראשית דברינו, אין מדינת ישראל מאותן המדינות שנוצרו מקדמת דנא בתור מלכיות ואח"כ שורר בהן משטר זה או אחר, אלא מדינת ישראל היא מאותן המדינות שהמשטר מהווה אותן והן מהוות את המשטר. מדינת ישראל אינה אפוא מדינה שציונים או ציונות שולטים בה, אלא מדינת ישראל היא היא הציונות. עד ה' אייר תש"ח היו להסתדרות הציונית ולסוכנות היהודית כוחות של ארגון או מפלגה ומאז ה' אייר תש"ח רכשה ההסתדרות הציונית או הסוכנות היהודית כוח של מדינה. דבר זה גרם, כמובן, שינויים בכוחותיה וביכולתה להטיל את מרותה, אבל לא שינו את מהותה.
משל למה הדבר דומה? לאיש אדום השער שנתעשר בין לילה העושר שבו זכה מסוגל לשנות את אורח חייו, ייתכן שמפאת הנכסים הרבים הנתונים לבעלותו, ינהג ביתר זהירות מאשר בשעה שהיה עני, אולם הוא נשאר אותו האיש אדום השער שהיה, כי זהותו אינה יכולה להשתנות.
מובן הדבר, כי קיומה של המדינה הביא עמו מצב אובייקטיבי חדש, והוליד אפוא בעיות חדשות, ועמהן - את הצורך בדרכי תגובה חדשים. ההבדל העיקרי שבין ההסתדרות הציונית והמדינה הוא זה, שההסתדרות הציונית היא הסתדרות הבנויה על חברות או השתייכות מרצון. אדם שאינו חפץ בה, יכל הוא שלא להצטרף אליה. אף כאשר השיגה הציונות בימי המנדאט את השלטון על הקהילה המוכרת מטעם הממשלה, אשר כל תושב פלשתינה (א"י) השתייך אליה באופן אוטומטי במלאת לו שמונה עשרה שנה, הכירה ממשלת המנדאט סוף סוף ברשותו של כל אדם לצאת ולהשתחרר מחברות אוטומאטית זו ע"י מסירת הצהרה מתאימה. ואילו "יציאה" מן המדינה אינה אפשרית לכאורה בלי יציאה מגבולותיה, על כל פנים אינה עניין קל ופשוט כל כך כיציאה או אי כניסה בקהילה או ארגון.
השאלה: מה תעשה היהדות החרדית, בייחוד זו שבא"י, לנוכח מציאות המדינה, אינה אפוא שאלה קלה ופשוטה. שכן המדינה אינה שיטה בלבד אלא גם מציאות. היא מורכבת מיהודים - וכלפי יהודים, ללא הבדל מי הם ומה הם - קיימת חובת הערבות והאחריות. מעניין לציין, בקשר לכך, כדוגמא את העובדה שדווקא חוגי "נטורי קרתא" שאותם מאשימים בבדלנות והסתגרות יותר מכל חוג דתי אחר - הם הם עפ"י רוב הראשונים למחות נגד חילולי שבת וכד' - מחאה שאין לה שום יסוד והצדקה אלא דווקא בערבות זו של כל ישראל זה בזה, וכי דווקא החוגים "המתונים" יותר הדוגלים השכם והערב בסיסמת האחווה והערבות בין כל בני ישראל - הם הם דווקא הנשארים אדישים יותר לנוכח חילולי התורה הללו. במילים אחרות: אלה הנאשמים בבדלנות והסתגרות, שאפשר היה להניח שלא יהא איכפת להם אלא חוגם הם - הם הם דווקא המתעניינים ביותר במעשה אחיהם - וכן להפך.
בחרנו בדוגמא זו כדי להראות, כי אף אלה המכריזים בגלוי על אי הכרה גמורה במדינה - אפילו לא "דה פאקטו" - דווקא הם החדורים ביותר בהרגשת הערבות כלפי יתר תושבי המדינה - ואף במידה יתירה על אחרים.
נוסף לזה הלא נמצאת המדינה על שטח א"י וא"י נשארת א"י, "פלטרין של מלך" ללא הבדל מי הוא השליט בה, ועל כן פוגע וצורם חילול הקודש על אדמת א"י יותר מאשר בכל מקום אחר, ולפיכך גם חובת המחאה - אם ועד כמה שהיא קיימת - גדולה יותר בא"י.
מה ואיך תהא המחאה הזאת, מהם הצעדים שחייבים לנקוט היהודים החרדים החיים בשטח המדינה לנוכח המציאות הקיימת - על כך נחלקו הדעות, ואין פלא בדבר. "כשם שאין פרצופיהן דומין כך אין דעותיהן שוות". המצב, כאמור, הוא מסובך למדי. הדברים נוגעים לפעמים בעניינים דקים ועדינים ביותר, וממילא אין זה אלא טבעי שתהיינה גישות שונות והצעות שונות בדבר הצעדים המעשיים. אולם בעצם היחס השלילי למדינה אין ולא יוכלו להיות כל חילוקי דעות בקרב היהדות העומדת על בסיס התורה - והתורה בלבד.
וכאן כדאי לייחד את הדיבור על עוד פרק אחד:
טו. מציאות המדינה
הד"ר יצחק ברייער מהוגי דעותיה של אגודת ישראל הגדיר פעם את הציונות כ"בית לאומי לעבודה זרה עם חדר קטן עבור הקב"ה". הגדרה זו אינה בלתי מתאימה למדינת ישראל, הנהגת המדינה מיום הווסדה נוקטת בשיטה של עקירת התורה בצורה שיטתית, ללא רתיעה מפני שום אמצעים, כולל פיתויים, מרמה, כוח הזרוע, סחיטה ואפילו שפיכת דמים אם יש צורך בזה.
כוונת הדברים האלה, כאמור, איננה למנות את רשימת הפגיעות המכוונות בתורה כגון גיוס נשים, חוק שעות העבודה (המסמיך את שר העבודה "להתיר חילול שבת") וכל אותם המעשים שנעשו ללא שום תועלת, רק "להכעיס" כגון פרשת המועדון בירושלים, רצח סגלוב, פרשת הבריכה - ועל כולם: העברתם על דת אבותיהם של מאות אלפים יהודים - ובעיקר ילדים. כל הדברים הללו ראויים בלי ספק להירשם - ודווקא בצירוף מסמכים (המצויים לרוב) - אבל לא כאן המקום לעשות זאת.
ואף באותו השטח בו מתפארת המדינה ב"יהדותה": שטח השיפוט הרבני בענייני אישות, הרי לאמיתו של דבר ההפך הוא הנכון: לא זו בלבד שלרבנים בא"י (והמדובר על הרבנות הראשית המוכרת הרשמית) יש כיום פחות זכיות מאשר היו (ובחלקם עוד ישנם) בידי הרבנים ברוב ארצות אירופה עד למלחמת העולם האחרונה, אלא שאף יש להם זכיות פחות מאשר בימי ממשלת המנדט. זה לא כבר פרסם הד"ר גויטיין, אחד המשפטנים והדיפלומטים החשובים ביותר של המדינה, מאמר בו הוכיח כי זכיות הרבנים הללו ניתנו רק תוך שמירה על ה"סטאטוס קוו" של ימי המנדאט, וכי הן הולכות ומצטמקות משנה לשנה. מאז המאמר הזה, עוד חלו צמצומים נוספים בזכיות אלה.
כיוון שאנו עוסקים בפרק זה, כדאי להתעכב על עוד פרט אחד המעיד על היות המדינה כלי מבטאה הנאמן של הלאומנות: את עצם קיומו של "משרד הדתות". עם ייסודו של המשרד הזה ניתנה גושפנקא רשמית ונתבטאה בצורה בולטת ביותר העובדה כי הציונות - ועמה המדינה - רואה בתורה "דת" אחת מתוך רבות. עובדה זו עצמה, שצריכה הייתה בעצם לפקוח עיניים עוורות רבות - הרי לא זו בלבד שלא עשתה זאת, אלא שלמרבה הגיחוך עוד יש באלה המשתמשים בה כדי להוכיח על "דתיותה" של המדינה...
צא מכך את העובדה, כי משרד דתות זה, בה בשעה שלגבי "יתר הדתות" הוא נוהג מנהג אדמיניסטרטיבי גרידא, באורחם השגרתי של משרדים ממשלתיים בארצות אחרות, הרי ביחס ל"דת היהודית" הוא עושה מעשים של הפקרות ממש, מחבר תפילות, "טכסים דתיים", מתקן תקנות מתי לאמר הלל ומתי לאמר סליחות.
ה"מטכ"ל" של המשרד הזה על "הר ציון", המהווה אמנם מקום-משיכה לתיירים אמריקאים תמימים או לכמה תימנים תמימים עוד יותר - הצליח לאט לאט ליהפך נושא לצחוק ולגלוג בכל החוגים - ללא הבדל השקפה.
אכן, ה"חדר" הדתי הזה בבניין העבודה הזרה הגדול מעיד כמאה עדים על אופיו של הבית...
כאמור, לא מעניינינו הוא כאן למנות את כל התופעות האלה, ולתאר את פרטי "המצב הדתי" בארץ. לית מאן דפליג שהוא בשפל המצב, וכי יש כאן פעולה מתוכננת. השאלה העומדת לפנינו כאן היא כיצד לראות וכיצד להבין את התופעה הזאת.
טעות היא לחשוב, כי הבעיה נעוצה בכך שיש בארץ "רוב חילוני" ואילו היה "רוב דתי" היה המצב שונה.
קודם כל יש לערער על כך מבחינה עובדתית. בניגוד למה שחושבים, יש גם כיום רוב דתי מכריע בארץ. החשבון הוא חשבון של סטטיסטיקה פשוטה: עם תום המנדאט היו בארץ כחצי מליון יהודים לערך וגם בהם אחוז דתי ניכר. כיום מתקרבת המדינה למליון השני. נוספו אפוא במדינה למעלה ממליון - כמעט מיליון וחצי - עולים. מאין באו העולים הללו? נכון הדבר, שהעולים הראשונים באו ממחנות "העקורים" (ד. פ.) באירופה וכן מכמה מארצות מזרח אירופה. גם בין אלה היה אחוז היהודים שומרי התורה די גדול. אולם כל העלייה האירופאית הזאת לא הגיעה ליותר מחצי מיליון, אף אם נצרף את העלייה החדשה מרומניה. כל היתר באו מארצות המזרח - והללו כולם שומרי תורה ומצוות במעט או הרבה. יש אפוא "רוב דתי" ואם אין הדבר ניכר בשלטון - הרי שגורמים אחדים לדבר, גורמים שבמשטר, בפוליטיקה וכו' שאינם מענייננו כאן.
מובן הדבר שהעובדה שהשלטון בארץ נמצא בידי אלה שאצלם הוא נמצא - מוסיפה חריפות ולפעמים אף אכזריות לבעיה, אבל לא בכך השורש, ולא זה הוא הגורם לקביעת היחס אל המדינה.
מה שנאמר לעיל לגבי הציונות, כוחו יפה שבעתיים גם כאן: לא על שום שהשלטון נמצא בידיים בלתי דתיות מנוגדת המדינה לתורה. אלא להפך: על שום שהמדינה כולה נוגדת את התורה, ממילא מובן שרק אנשים בלתי דתיים יכלו להיות מייסדיה ומנהיגיה; וה"דתיים" אינם אלא גרורים (כפי שעוד נשוב לבאר בפרק על "הציונות הדתית").
עצם קיומה של מדינה עם בית נבחרים שיוכל להחליט על ענייני תורה ומצוות ע"י הצבעה ברוב דעות מנוגד בתכלית הניגוד לתורה, אפילו אם ההצבעה תהיה תמיד "לטובת" התורה!
במילים אחרות: הטענה מדוע לא הקימו החרדים את המדינה וכו' מופרכת מעיקרא, ועד כמה שבלתי פופולארי הוא להגיד זאת כיום, הלא עובדה היא (כמו שנאמר לעיל לגבי הציונות) כי אילו היו החרדים בעלי הדעה המכרעת - לא היו מייסדים מדינה לעולם! עובדה כי - וגם זאת אוהבים להסתיר "ולהתבייש" כיום - כי גדולי ישראל די בכל אתר ואתר התנגדו במפורש להקמת מדינה יהודית. כפי הנזכר לעיל נתקבלה החלטה כזו אף בוועידת אגודת ישראל בשנת תרצ"ז - אף שאגודת ישראל לא היוותה גם אז את האגף "הקיצוני" ביותר לציונות - ואצ"ל אותם גדולי ישראל שעמדו "מימין" לאגודת ישראל...
כי המדינה אינה אלא חלק אורגאני מן הציונות ושלב טבעי ממנה, והיא לא יכלה לצמוח על קרקע אחר אלא זה של הציונות; המדינה מהווה שלב הבא בהשתלשלות ישרה מתהליך ה"נורמליזציה" או "שינוי הדמות" של כלל ישראל מ"עם זו יצרתי לי" ל"גוי ככל העמים"... הציונות, היא היא "הלאומנות היהודית" הרואה את עם ישראל כיחידה לאומית לפי מושג הגויים, והרואה גם את הגלות רק כפרי "תהליכים היסטוריים" ואת המדינה כ"פתרון בעיית היהודים".
וכשם שיש בכך זיוף ויותר מזיוף - מתוך השקפת היהדות - לראות בכלל ישראל "גוי ככל הגויים"; לראות בארץ ישראל את מולדתו הלאומית" של הגוי הזה; בלשון הקודש את "שפתו הלאומית", ובארץ הקודש את "מולדתו הלאומית" - כך ועוד יותר מזויף הוא להציג את המדינה כ"גאולה" או - בדרך פשרה - כ"אתחלתא דגאולה".
במילים אחרות: המדינה גם היא אינה אלא חוליה מאותה השרשרת של "שינויי הדמות" או "תרגום המושגים" מקדושה אלקית לחולין בלתי יהודי, למושגי אומות העולם.
אין פלא, כי לא הכל תופסים את ההבדלים הללו שאינם לכאורה אלא רוחניים. ולכן אין כל פלא כי בקרב חוגים רבים של שומרי מצוות נשתרר בלבול מוח שאין למעלה הימנו.
לשבחם של ראשי המדינה ומייסדיה יש לאמר כי הם לא הסתירו מעולם את כוונתם. בן גוריון בנאומיו מכריז השכם והערב על מגמת המדינה "להקים עם חדש" ועל צבא ההגנה שמגמתו העיקרית להיות "בית היוצר" ל"עם חדש" זה.
כותב הדברים האלה הביע עוד לפני כמעט עשר שנים את הדעה, כי בכיוון זה יש לראות גם את הכוונה האמיתית בהעלתם לארץ של קראים, שומרונים, שבתאים ובני כל מיני כתות שאינם נחשבים ליהודים על פי ההלכה, ואת עידוד פעולת הרפורמה בארץ, דבר שאין בו כל צורך אובייקטיבי ואין כל דרישה כזאת נשמעת מאיזה צד שהוא בין תושבי הארץ.
המחלוקת שפרצה בזמן האחרון מסביב לשאלה "מי הוא יהודי" דומה והיא עשויה להבליט אפילו למוכי סנוורים, את מגמת היסוד של המדינה "לשנות את דמותו של ישראל". שכן, לפי ההשקפה הציונית הרואה בישראל "גוי ככל הגויים" מוצדקת עמדתם של חוגי השלטון בנידון זה במאת אחוזים. גישה זו רואה - לפי מתכונת הגויים - את ה"לאומיות" כגורם נפרד וחשוב יותר מן ה"דתיות", ומדוע זה יתחשבו במעצורים שמטילה ה"דת" לשם קביעת הזהות ה"הלאומית". כלום לא ראינו, למשל, שאחד מגדולי הסופרים הגרמניים היה דווקא צרפתי בשם שאמיסו? הלא אין העולם כיום מאמין ב"תורת הגזע". וההשתייכות "הלאומית" - לפי מושגי הגויים היא זהות "תרבותית" בעיקרה. מדוע לא יוכל אפוא בן אם קטולית להיות "ישראלי" או אפילו "יהודי" טוב, אף אם הוא משתייך לכנסייה הקטולית?
מבלי כל רצון להיכנס לפולמוס המפלגתי-מדיני מסביב לשאלה זו, אפשר לאמר לכל הדעות כי הויכוח מסביב לשאלה זו - ועצם הצגתה של השאלה מסמלת ומבליטה את מהותה האמיתית של המדינה ככלי ביצועה של הציונות.
על רקע זה עלינו להבין את היווצרו של החוג שרגילים לקרוא לו "כנעניים", בשמות ובגלגולים שונים מבחינה ארגונית ומדינית מהווה החוג הזה כמות זעומה ביותר. "העברים הצעירים", "האיחוד השמי", אנשי "א" - וכל יתר השמות שנקרא בהם החוג הזה - לא היוו אף פעם ארגון רב-חברים ובעל השפעה מדינית. אולם מבחינה רוחנית השקפתית, הרי זוהי המגמה היסודית הרווחת בחלק גדול - אם לא ברוב האינטליגנציה ה"צברית", בין שמודים בכך בין אם לא. תמצית השקפתו של החוג הזה היא: היישוב היהודי בארץ מהווה יחידה לאומית נפרדת, שקשריה עם יהדות העולם תרבותיים בלבד. על חטיבה זו לשאוף להשתלב מבחינה תרבותית ומבחינות אחרות בין עמי המרחב השמי. במילים אחרות, הרי זוהי הטפה לפרישה מכלל ישראל בתור יחידה "דתית".
צעירים אלה, לאמיתו של דבר, אינם אלא כאותו תינוק בסיפור המפורסם הקורא: "המלך ערום!" שיטתם אינה אליבא דאמת אלא מסקנה הגיונית מן ההשקפה הציונית. בהיותם צעירים שכבר גדלו באווירה "חופשית", הריהם גלויי לב יותר, ומודים באמת יסודית אחת אשר בה אין הציונים "הרשמיים" חפצים להודות והיא, כי אין יהדות אלא תורה, כיוון שגודלו וחונכו תוך יחס שלילי אל התורה - הרי שרק הגיונית היא טענתם, שאם כן, חפצים הם להיפטר גם מן ה"יהדות".
ביסודו של דבר, קו ישר הוא המוביל מראשוני הציונות כגון ברדיצ'בסקי וברנר (ראה לעיל) עד ל"כנענים" - "נוער הזהב" של המדינה בהווה.
טז. מדינה וציונות - היינו הך
ברור כמו כן כי בכל התופעות של עקירת הדת או רדיפת הדת וכד' יש לראות לא סיבה אלא תוצאה טבעית המושתתת על עצם מהותה של המדינה.
הרוצה להלביש לאדם בגד לא לו - ברור שהבגד יקרע בכל אשר יפנה האדם - בגב, בשרוולים, לפנים ולאחור. אין פירושו של דבר שהחייט טעה במידת הזרועות או המותניים וכד' אלא שבגד זה אינו מתאים כלל ואינו עשוי כלל עבור אדם זה. בגד זה זר לו כולו ומעיקרו.
דפוס "הגוי ככל הגויים" זר בהחלט לישראל. כאשר מלבישים אותו במלבוש זה בכוח הזרוע - לא פלא הוא שבכל אשר יפנה - ייקרע. פעם בעניין גיוס נשים, פעם בעניין העברת הילדים על דתם וכו'.
יפה הגדיר את המצב הזה הרב מיכאל דב ווייסמאנדל ז"ל (הנזכר כבר לעיל) בשיחתו עם אחד מראשי הציונים. השיחה התנהלה בגרמנית, והרב ווייסמאנדל אמר לאיש שיחו, בקצת בדיחותא כדרכו בקודש: Ihr habt eine Weltreligion fur ein Paraguay eingetauscht (המרתם דת-עולמית בפאראגואי). אולם התורה אינה נותנת להסגירה במסגרת של "פאראגואי" - וכאן הוא השורש להתפרצויות התמידיות.
לא "הרוב החילוני" ואף לא פלוני או אלמוני האוחז בשלטון הוא האשם בהתפרצויות אלה מבחינה אישית או מפלגתית. כל אלה יכולים להיות אשמים רק בצורה החריפה שהדברים מתקבלים ואין כאן כל כוונה לגרוע מערכה של אשמה זו. אולם האשמה העיקרית אינה תלויה בצווארו של שום אדם כיחיד. השורש נעוץ בניגודם הגמור, הדיאמטראלי, מן הקצה אל הקצה - בין שני ההפכים: התורה והציונות, או: התורה ומדינת ישראל.
יז. חילוקי הדעות
כוונתנו כאן איננה להיכנס לחילוקי דעות אלה, ומכל שכן שלא לנקוט עמדה ביחס אליהם. אולם התמונה לא תהא שלמה אם לא נציין לפחות את המגמות העיקריות שנתגבשו במשך השנים במחנה החרדי.
אולם בטרם נבוא לתאר את המגמות הקיימות, כדאי להתעכב לרגע על מגמה אחת שאינה קיימת: לכאורה אפשר היה להניח, כי המבנה האנטי תורתי של המדינה ומה גם ההתפרצויות האכזריות שאירעו בה מדי פעם בפעם יעוררו כיוון המטיף ליציאה המונית מן הארץ. מעניין לציין כי כיוון כזה אינו קיים בתור שכזה. יש אמנם תנועה גדולה של יציאה מהמדינה בכלל, ובתוך המהגרים יש גם אחוז ידוע של יהודים שומרי מצוות - אחוז הרחוק מאוד מלהיות אפילו מיעוטא דמינכר - אבל בין אלה משתייך רק המיעוט לחוגים "הקיצוניים", וגם בתוך מיעוט זה רובם ככולם אינם מנמקים את הגירתם בטעמים רוחניים אלא על הרוב כלכליים, משפחתיים, אישיים וכדומה 8. על כל פנים אין לדבר בשום פנים על שיטה המטיפה להגירה.
תופעה זו היא מעניינת למדי ולכן כדאי היה להזכירה. שורשיה נעוצים בלי ספק בחיבת הארץ הטבעית על אף ההתנגדות למדינה.
בטרם ניגש לדון על הכיוונים הקיימים, עלינו להקדים הקדמה שכוחה יפה גם לגבי פרקים אחרים: כלל גדול הוא בתורה, או, ליתר דיוק, שני כללים שהם אחד: ברשיעי לא עסקינן ובשופטני לא עסקינן. אין אנו דנים כאן באלה אשר דבריהם, הטפותיהם והכרזותיהם בנויים על חשבונות של קנוניא פרטית, מפלגתית או מדינית ואשר רק האינטרסים מכוונים את דבריהם, היום כך ומחר כך, אם מעט ואם רב כוחם ברגע זה או אחר. כך אין אנו עוסקים כאן בחסרי בגרות מחשבתית ורעיונית הנאחזים במליצות מצלצלות בלבד, אנו עוסקים כאן רק בכיוונים רציניים שמחזיקים בהם אנשים בעלי רגש אחריות מלא ובעלי בגרות שכלית מלאה.
בקרב אלה יש להבחין בעיקר שתי גישות שונות, עם גוונים וגווני גוונים בפרט זה או אחר. יש כיוון התובע מן החרדים התנזרות גמורה מכל דבר הקשור במדינה במישרין או בעקיפין, לרבות אפילו (לכה"פ להלכה) השימוש בשירותים החיוניים הניתנים ע"י המדינה כגון הדואר, המטבע, פנקסי מזון וכד'. ממילא דורש כיוון זה גם את אי ההשתתפות בבחירות לכנסת ואף לעיריות וכו'.
מבחינה עיונית מופשטת יש הצדקה רבה לכיוון זה, אלא שלמעשה קשה לרוב הציבור לעמוד בו. קיים אפוא כיוון שני שאת שיטתו הגדיר בשעתו בצורה קולעת אותו הד"ר ברייער הנזכר לעיל שעה שהמדינה הייתה עדיין בגדר תוכנית: כל הכרה שנוכל לתת למדינה זו, אמר אז, תוכל להיות רק "הכרה דה פאקטו", אך לעולם לא "דה יורה". כיוון, טוענים בעלי הכיוון הזה, שההינזרות המוחלטת מכל שירותי המדינה היא בבחינת גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, כיוון שממילא מוכרחים כמעט כל תושבי הארץ להשתמש בשירותים אלה, משלמים מסים, מתייצבים (אף בני ישיבות) לגיוס וכו'. ממילא אין לדעתם כל אסון בכך אם ישתמשו גם בזכות הבחירה ויבחרו נציגים למוסדות המדינה שיגנו במקום האפשר על זכויות התורה ויביעו מחאה פומבית יותר מעל במת הכנסת - בתנאי כמובן שלא יעשו שום צעד שיש בו משום נשיאת "האחריות המשותפת" לשלטון המדינה בכללה (כגון ע"י השתתפות בקואליציה הממשלתית) (אם אמנם נמצאו כבר במשך כל הבחירות עד כה נציגים כאלה בכנסת, זו שאלה אחרת היא...).
אולם הכרה זו "דה פקטו" אינה גורעת במאומה מאי הכרתם המוחלטת "דה יורה". גם בעלי הכיוון הראשון וגם בעלי הכיוון השני הם בעלי עמדה שלילית בהחלט כלפי המדינה. חילוקי הדעות הם אפוא רק בשטח הצעדים המעשיים.
אם כי לכאורה ברורים הדברים האלה למדי, הרי המציאות מוכיחה ששורר בלבול וטשטוש רב בשטח זה בכל הצדדים.
משום כך לא יהא זה מיותר לבאר את הדברים הפשוטים האלה ביאור נוסף בעזרת משל הלקוח מחיי הארץ.
בכל החוגים הדתיים בארץ נחשב חינוך בלתי דתי כפסול.
נניח שבאחד הימים יבוא צעיר אחד אל הרב בשאלה דלקמן: מציעים לו משרת מורה בבית ספר שבנוסח "זרם העובדים". הצעיר עצמו הוא שומר תורה ומצוות. אם יקבל את המשרה, יהיה בידו לפעול הרבה להצלתם הרוחנית של חניכיו - והראיה: אחרים עשו כן והצליחו. לאידך גיסא, הרי נוסף לניסיון שהוא עצמו יהיה נתון בו יום יום בסביבת חבריו המורים וההורים הבלתי דתיים - הרי ייתכן שבעיני תושבי המקום תשמש עצם מציאותו במקום זה כ"הכשר" על בית הספר, וגם הורים כאלה שבתנאים אחרים היו מוסרים את ילדיהם לחינוך דתי יותר, ימסרו הפעם את ילדיהם לבית ספר זה. מה יעשה אפוא צעיר זה? - שואל הוא את הרב.
תשובתו של הרב תהא תלויה, כמובן, בנסיבות המדויקות שבמקרה מיוחד זה: מי הוא הצעיר, היכן נמצא בית הספר - הבתוך העיר או במושב עולים מרוחק, מהן סמכויותיו של המורה וכו' וכו'. לאחר בירור כל הפרטים האלה - יתכן שבמקרים ידועים ובתנאים מסוימים תוכל תשובתו של הרב להיות "הן" וכמובן שייתכן שרבנים אחרים ינקטו בעמדה שלילית גם במקרים ותנאים אלה. אולם בשום פנים אין לפרש את פסק ההיתר של הרב הראשון למקרה מיוחד זה לא כהסכמה לעצם החינוך הבלתי דתי או בית הספר הבלתי דתי, אלא אף לא כעמדה פושרת יותר ביחס לאותו חינוך ולאותו מוסד חינוך. שכן לא על שום שהחינוך או בית הספר הנידון נראו בעיניו פחות פסולים מאשר בעיני חבריו - פסק כפי שפסק, אלא על שום שהנסבות חייבו או הרשו לדעתו פעולה אחרת מן הנראית בעיני זולתו. לא היו כאן אפוא כל הבדלי השקפה או עמדה - אלא רק חלוקי דעות בדבר הצעדים המעשיים.
כדאי בהזדמנות זו לעמוד לרגע על הסיסמא הנשמעת אי-פה אי-שם בחוגים דתיים שונים: "אנו נגד הממשלה אבל בעד המדינה". סיסמה זו אינה סיסמתה של יהדות התורה, ואין היא שייכת לאף אחד משני הכיוונים הנ"ל. סיסמא זו שייכת או ל"ציונות הדתית" (שעליה ידובר בפרק הבא) או לאותם שני הסוגים "דלא עסקינן בהו" כנ"ל. שכן לפי ההשקפה התורתית שתוארה לעיל באריכות (וממילא גם ובמידה לא פחותה לפי דעת הכיוון השני הנז') הנכון הוא בדיוק ההפך: היחס למדינה הוא "נגד" מוחלט, ואילו היחס לממשלה אמנם אינו דווקא "בעד", אבל הלא הממשלה היא עובדה קיימת, אתה מוכרחים "להסתדר" ברצון או שלא ברצון, נגדה צריך לפעמים גם להילחם, אבל עם הממשלה, עם פלוני או אלמוני האוחז בהגה השלטון, ומכל שכן עם פלוני הפקיד הגבוה או הנמוך במחלקה זו או אחרת צריך לפעמים לנהל מו"מ ולפעמים אפשר אף להגיע עמו לעמק השווה בפרט מעשי זה או אחר, ואילו אל "המדינה" לא יוכל, כמבואר לעיל, להיות כל יחס אחר אלא שלילה מוחלטת.
ואם תמצי לומר, אפשר להגדיר את חילוקי הדעות בין שני הכיוונים הנ"ל ואת הצד השווה שבהם דווקא בעזרת סיסמת-מליצה זו: חילוקי הדעות הם רק ביחס אל "הממשלה". אולם שני הכיוונים גם יחד הם "נגד המדינה" באותה מידת ההחלטיות.
יח. "הציונות הדתית"
הגענו כאן לאחד הפרקים העדינים והמסובכים ביותר בכל הפרשה הזאת, פרק שקשה שבעתיים לדון בו במסגרת זו, שכן בפרק זה בייחוד צר הגבול בין הפולמוס - שממנו רצוננו להימנע כאן - לבין הבירור הרעיוני, שהוא מטרתנו כאן.
קשה שבעתיים הדיון הזה באווירת הפולמוס השוררת כיום ברחוב, אולם אי אפשר להימנע ממנו שכן בלעדי הדיון הזה יהיו הדברים האלה חסרים יתר על המידה.
משום עדינות הנושא הזה ומפני אותה אווירת הפולמוס לא יהא זה אפוא מיותר אם נקדים הקדמה שצריכה הייתה להיות בעצם מובנת מאליה, ושכוחה יפה, כמובן, לגבי כל האמור בדברים אלה ולאו דווקא בפרק הזה בלבד, אלא שבפרק זה הוא טעון הדגשה כפולה: כל הדברים האמורים כאן, בין לשבח ובין (בייחוד) להפך - מכוונים אך ורק כלפי הרעיונות והשיטות, ובשום אופן אינם מכוונים כלפי האישים הדוגלים בסיסמאות ובשיטות אלה, שכן, כפי שצוין כמה פעמים, לא לפולמוס הכוונה כאן אלא לבירור, וכדי לתת הבלטת יתר לרוח זו, אשתמש בסיסמא השאולה דווקא מתוך חוגי הציונות הדתית ("עין בעין") "אין אנו בעד מישהו ונגד מישהו אלא בעד משהו ונגד משהו".
ה"קושיא" שנזכרה לעיל, שאפשר לשמעה לא פעם, אינה לאמיתו של דבר, קושיא כלל. אם ננתח אותה, הריהי שואלת: כיצד יוכלו שני ניגודים מבחינה הגיונית לדור בכפיפה אחת? אולם שאלה זו בנויה על ההנחה שגם הנושא שאליו היא מכוונת בנוי על ההגיון, ולכן אין כל ראיה. לא כל התופעות בחיינו בנויות על ההגיון, בייחוד בדור הזה. ויפה המשילו חכמי הקבלה וגדולי החסידות (עיין תורה אור לפ' וישב ד"ה בשוב ה' את שיבת ציון) את ימי הגלות לחלום "היינו כחולמים":
"הנה החלום הוא מחבר שני הפכים בנושא אחד ומרכיב שני עניינים הפכיים כאילו היו לאחדים" (שם).בימי הגלות וההסתר ייתכן שיבואו שני הפכים בד בבד. הסתירה ההגיונית אינה עיכוב לכך, בייחוד בימינו. בחיי הציבור היהודי באמריקה, ולא רק באמריקה, נתקלים על כל צעד ושעל בתופעות כאלה, שאי הגיונותן מגיעה לידי גיחוך ממש. כבר נזכרה לעיל הדוגמא של "נשף כשר לכבוד חג המולד" ("כשר'ע קרסטמעס פארטי") שאינה, לצערנו, מוגבלת לשטח הבדיחה כלל וכלל, אלא המהווה, בצורה זו או אחרת, חלק מן המציאות העגומה של אמריקה היהודית דהאידנא. או אם מטעם בית כנסת "אורתודוקסי" באמריקה נערכים מחולות מעורבים של גברים ונשים - תופעה המהווה חלק מן ההווי ה"אורתודוקסי" האמריקאי היום יומי עד כדי כך, שאין עוד איש שם לב לכך - הרי ששוב לפנינו אותו הפרדוכס, אותה הסתירה מיניה וביה הקיימת בכל זאת בנושא אחד.
ולענייננו: העובדה שקיימת "ציונות דתית" אינה מעידה שהיא בנויה על יסוד הגיוני כלשהו.
הזכרנו למעלה את משל החלום - הבה נמשיך בו: גם ראיית החלום אינה ראיה של ממש, דמיון בעלמא, ולא עוד אלא שהפסוק, עליו בנוי המשל הזה "היינו כחולמים" הוא בכ"ף הדמיון - רק כחולמים, לא חולמים ממש. שכן גם איחוד ההפכים האלה בנושא אחד אינו כמעט אף פעם אלא למראית עין ובצורה שטחית. התבוננות מעמיקה יותר תראה לנו שהניגודים האלה אינם יכולים לעלות בבת אחת, כי אם למראית עין הם מאוחדים בנושא אחד, כשם ש"הנשף הכשר לקראת חג המולד" או שאינו כשר באמת או שאינו "קריסטמעס פארטי" באמת.
הזכרנו לעיל את הכלל על שני הסוגים "דלא עסקינן בהו". "לא עסקינן" פירושו שאין אנו יכולים להביא ראיה ולהסיק מסקנות ממעשיהם של אלה הנכללים בגדר זה, או להביאם לדוגמא. אולם לאידך גיסא אין להכחיש את העובדה, כי העולם מלא מאלה ומאלה. ואם כי "לא עסקינן בהו" כנ"ל, אין זאת אומרת שאינם קיימים. נדמה ואפשר לומר כי השיטות השונות בקרב הציונות הדתית שייכות או לסוג זה או לסוג זה.
שכן, כאמור, איחוד שתי סתירות לא יוכל להיות אלא חיצוני בפנימיותו אין האיחוד הזה אלא מדומה ובהכרח הוא שהצד האחד או הצד השני לקוי או חסר לאמיתו של דבר. או שחסר או לקוי או מזויף הוא הצד "התורתי" - ואז ייכלל בסוג הראשון. או שצד זה אינו חסר בעצם והאיחוד בא פשוט - (נקרא הילד בשמו) מתוך חוסר שכל - ואז ייכלל בסוג השני.
נדמה ואפשר להבדיל ארבעה כיוונים עיקריים במסגרת זו שקראנו לה בשם "הציונות הדתית" לשם קיצור ונוחיות, אך הכוללת לאמיתו של דבר הרבה יותר מאשר את אותן המפלגות המודות בפירוש בהשתייכותן לציונות ולהסתדרות הציונית. נדמה ומארבעת החוגים הללו יש רק חוג אחד היודע בבירור את השקפת עצמו, ואם כי לא תמיד, הרי לפעמים יש מדובריו שאינם פוחדים להודות בכך בגלוי - כמובן על הרוב ב"לשון נקייה" ובסגנון מתון.
הכיוון האחד הזה מסכים בפה מלא - בין שיודה בכך ובין אם לא - למגמותיה של הציונות והמדינה: להפוך את מהותו של כלל ישראל ל"עם בין העמים" אשר ה"דת" היא בו עניין פרטי, אלא שבניגוד לחוגים ציוניים אחרים חפץ לבו של החוג הזה באותו "עניין פרטי" ו"דעתו הפרטית" היא חיובית ביחס ל"דת". אולם גם הוא רואה - בין שיודה בכך ובין אם לא - בתורה "דת", או, אם להתבטא לפי משלו הנ"ל של הד"ר ברייער: מסכים הוא לכך כי להקב"ה יוקצה חדר אחד בבניין הע"ז הענקי, אלא שהוא חפץ לגור בחדר הזה, ואמנם חפץ לראות שלחדר הזה יינתן מקום נכבד בבית וכי יוכר כחלק חשוב מהבית - אבל הוא מודה שה"דת" אינה, אחרי ככלות הכל אלא "חדר" אחד בבניין הלאומי הגדול.
מתוך נאמנות לשיטה זו רואה הסוג הזה גם במדינת ישראל "אתחלתא דגאולה" וממילא את "קץ הגלות" וממילא את הצורך ב"דפוסים דתיים חדשים" שאינם כבולים עוד ע"י ה"שולחן ערוך" הגלותי, ולשם כך יש צורך ב"חידוש הסנהדרין" וכו' וכו'.
מבלי להיכנס לחשבון עולמם - ומכל שכן לתחום כבודם האישי - של המחזיקים בכיוון זה, הרי הם עצמם יודו כי מנקודת מבטה של "יהדות שולחן ערוך" מהווה שיטתם סטייה רחוקה מאוד. אותה הדרישה ל"דפוסים חדשים", וכן אותה שלילת "הגלותיות" פוגעת ביסודות האמונה של "יהדות השולחן ערוך". שכן, לפי השקפת יהדות זו, מדינת ישראל אינה רק גלות "גם היא", אלא גלות כפולה - גלות בתוך גלות, וה"אתחלתא דגאולה" והגאולה השלמה לא תבאנה אלא ע"י אליהו ומשיח צדקנו, וממילא פסולה התביעה ל"דפוסים דתיים חדשים" מתוך טענת ה"אתחלתא דגאולה" לא פחות מאשר התביעה ל"דפוסים חדשים" כאלה מתוך "תנאי החיים המודרניים" של המאה ה- 19 וה- 20 - כפי שנשמעה ע"י הרפורמיים למיניהם.
לא לנו להוציא משפט על אנשים, אלו שהם, בתור אנשים - אולם השיטה הזאת, ברי שהיא נכללת בגדר הסוג הראשון כנ"ל. אצלם הצד הציוני הוא השלם והצד התורתי - הלקוי.
אולם לא לכל חלקי "הציונות הדתית" אותו האומץ ואותה בהירות הדעת באשר לכיוון הנ"ל. מתוך הרצון הכן והמובן ש"יהיה טוב ליהודים" וכי תהיה המדינה "אתחלתא דגאולה", אלא שה"שולחן ערוך" טבוע עמוק בדמם ובנשמתם וגם על "המשא" הזה אינם חפצים לוותר. אין ספק שבלבם מכרסמים ספקות על אמונתם זו ב"אתחלתא דגאולה" ובציונות, אלא שאין הם מסוגלים - או שאינם מעיזים - לסדר ולהגות את השקפתם עד תומה, וכך הם נשארים תלויים ועומדים, ואת כל הטענות הם דוחים בשפע של מליצות ומאמרי חז"ל בשבחה של ארץ ישראל, של לשון הקודש, בשבחם של ישראל "כבשה אחת בין שבעים זאבים" וכו'.
בוודאי שלפי השקפת "יהדות השולחן ערוך הגלותית" כל מאמרי חז"ל אלה הם אמת לאמיתה, וכפי שביארנו למעלה, אין ארץ ישראל ועם ישראל ולשון הקודש רק דבר שבקדושה סתם, אלא חלק מייסוד הבריאה וכנ"ל. אולם הטענות הללו בקשר זה הן שלא בדרא דאונא. איש אינו חולק על קדושת הארץ - ופחות מכולם "נטורי קרתא" המעורים בארץ הקודש וברגבי אדמתה מדור דור. אלא שאין זה ממין הטענה. הרי זה ממש כאותו רב בטלן שמספרים עליו שהראו לו שאלת-טריפה בבהמה ואמר אם ריאה היא זו - הריהי כשרה, אלא שנתברר שלא הייתה זו ריאה אלא כבד...
משל למה הדבר דומה: לעמולת ה"שלום" של הקומוניסטים ולמי שבא להביא לה ראיות מדברי חז"ל כי "גדול הוא השלום", בוודאי שגדול הוא השלום, ובוודאי ששרירים וקיימים כל דברי חז"ל על גדולתו וחשיבותו של השלום, אלא שלא זוהי הטענה, שכן אותו השלום שעליו מדברים חז"ל, אינו אותו השלום שעליו מדבר כרושצ'ב - להבדיל. ההתנגדות לציונות ולמדינה לא באה מתוך התנגדות לארץ הקודש ולמצוות יישוב ארץ ישראל (אף לדעת אותם הפוסקים שאינה נוהגת בזמן הזה ושאינה ממניין המצוות), וכל שכן שאינה באה מתוך שנאת כלל ישראל ח"ו, אלא בדיוק להפך: היא באה מתוך חרדה לטהרתם וקדושתם של המושגים הללו שהציונות מפשיטה אותם ממהותם ונותנת בהם מהות נכרית. וכל אותן הראיות מדברי חז"ל וכו' על קדושת ארץ ישראל הן הן דווקא המהוות את ההתנגדות לציונות. ואם בכל זאת קיים סוג כזה הבא להביע את תמיכתו הנלהבת במדינה ובציונות (בשם זה או אחר) תוך החזקה ב"שולחן ערוך" - הרי ששיטה זו אינה נובעת אלא מתוך חוסר בגרות מחשבתית, ושיטה זו (ושוב: מבלי להיכנס לתחום כבודם האישי של אנשים) היא בלי ספק בגדר הסוג השני. שכן החיסרון אצלם הוא בבחירות ובכשרון המחשבה של הציונות ההגיונית.
כיוון זה - המתאמץ לדחוס את האידיאולוגיה הציונית לתוך מסגרת ה"שולחן ערוך" מוליד לפעמים יצורים משונים ומגוחכים כאלה, כגון הבירורים בסגנון רבני מובהק על השאלה הבוערת "כיצד נוהגין ביום העצמאות שחל להיות בתענית שני בתרא?" - שאלה שבאמת נשאלה וזכתה לדיון לפני כמה שנים, ולא במסגרת תכנית בידור פורימית אלא בצורה "רצינית" ביותר - ואף היא מוכיחה על השתייכותו של הכיוון הזה לסוג השני כנ"ל.
הכיוון השלישי מהווה את "העורף" הגדול של "הציונות הדתית", הלא המה אנשי ההמון הנגררים אחריה. בעצם מהווה סוג זה רק דרגה פרימיטיבית יותר מהסוג השני, אלא שיש בו בחוג זה על הרוב יותר תמימות. החוג הזה נגרר אחר הציונות הדתית מפני שהדבר נוח יותר לגוף ולנפש גם יחד. עם סוג זה אין מקום לויכוח, שכן אין לדבר על "שיטה", כל עוד יהיו קיימים שני הסוגים הראשונים, יהיה קיים גם המון הנגרר אחריהם.
והכיוון הרביעי הוא מעור אחר לגמרי. הללו יודעים את מהותה של הציונות והמדינה ואת ניגודם לתורה. ולא עוד, אלא שאף בצד ה"כשר" ביותר שבציונות - בבניין הארץ - לא פעלו כמעט ולא כלום. בשעת הצורך אף אינם מעלימים את יחסם השלילי לציונות, אלא שראו שגם מי שאינו בא לבנות את הארץ יוכל להיבנות במדינה, "קפצו על העגלה" ומתוך שיקולים של סחר-מכר מפלגתי גרידא צצה בין לילה "שיטה" חדשה - מין מהדורה שנייה של הכיוון השני, אלא שבה בשעה ששם בא הדבר מתוך תמימות או חוסר הגיון, בא הדבר כאן מתוך חשבון קר. וכדי להלביש את החשבון הזה בלבוש אידיאולוגי - נוצרה שיטה של "ציונות - לא מדינה - כן". ואף הסיסמא שעליה דיברנו לעיל "נגד הממשלה אבל לא נגד המדינה" מבית מדרשו של חוג זה יצאה.
גם עם החוג הזה אין מקום לויכוח רעיוני. יש ויש מקום - במקרה זה - לפולמוס מדיני-מפלגתי, שכן עיקר "אידיאולוגיה" הזאת בנויה על חשבונות אלה - אבל לא כאן המקום לכך. התירוצים לכל "הקושיות" על ה"אידיאולוגיה" הזאת ידועים למנהיגי הסוג הזה לא פחות מאשר לאחרים, ולא עוד אלא, כאמור, כשיש צורך בכך מצד אותם השיקולים - מציגים את אותו האידיאולוגיה עצמה כשיטת "הקנאות" האנטי-ציונית האמיתית.
וכיוון שכל יהודי חפץ בלבו פנימה להיות נאמן לתורה - על כן יורשה כאן לייעץ לכל הבאים במגע עם הסוג הזה: כשהם מדברים על "ציוניותם" אל תאמינו להם!
ובסיכומו של פרק זה יאמר: הציונות הדתית היא סתירה מניה וביה. ציונות ומדינה - מנוגדים להשקפת התורה. כל מאמרי חז"ל הרבים המובאים בשבחה של ארץ ישראל לא יוכלו לשנות את העובדה היסודית שעליה דובר לעיל בפרוטרוט: המדינה היא גולת הכותרת של הציונות ומהווה כלי חשוב ועיקרי בידה במגמתה האחת והמרכזית: לשנות את מהותו של כלל ישראל לגוי ככל הגויים!
יט. הפתרון?
מהו אפוא פתרון הבעיה?
התשובה שתינתן כאן לפי עניות דעתו של כותב הדברים האלה ודאי שתאכזב רבים, אבל מוטב להיות כן עם עצמו: התשובה היא: אין פתרון כזה בידי אדם - אם כוונה לפתרון ראדיקאלי.
אין זו השאלה היחידה בעולם, ואף לא בעולם היהודי - שאין פתרונה נראה באופק.
במשך כל שנת גלותו, כשעמדו בראשו מנהיגי אמת, לא ניסה כלל ישראל אף פעם "לפתור את בעיית היהודים" או - מבחינה זו - כל בעיה עולמית אחרת. "לאלוקים פתרונים". כל פעולות השתדלנות היהודית משך כל שנות גלותנו - והיו בין "השתדלנים" הללו אנשים בעלי אופק, מעוף וחכמה - לכל הדעות - לא פחות מאשר בין "המדינאים היהודים" הגדולים היום - לא היו מכוונות מעולם ל"פתרון הבעיה". ההשתדלות הייתה תמיד להקל על גזירה פה ושם, להשיג זכויות ידועות פה או שם. ידעו מנהיגי ישראל האמיתיים כי לא הם הם היוצרים את הבעיות ולא הם הם שעליהם מוטל למצוא את "הפתרונות".
מצדדים שונים כבר הוצעו כמה "פתרונות רדיקאליים", וכדאי לעמוד עליהם בקצרה, ולו בתור קוריוז בלבד. עוד לפני 8 - 9 שנים הציע עיתון יומי בשפה הגרמנית בתל אביב (הקרוב לחוגי המפלגה הפרוגרסיבית) להקים מחנה ריכוז גדול אי-שם בנגב ולהושיב שם את כל אנשי "נטורי קרתא". על הצעה זו חזרו במשך הזמן חוגי "הכנענים" וכמה חוגים אחרים. רק לפני זמן קצר יצא הסופר חיים ליברמאן (הנמנה על "הדתיים" דווקא...) (ב"פארווערטס מיום ז' כסלו תשי"ט) בהצעה: לחתוך את הסרטן ששמו "סאטמאר" מתוך גופו של עם ישראל, הצעה שפירושה בעברית פשוטה: כי "מחנה ריכוז" זה יהא גם מחנה השמדה, שכן אי אפשר לחתוך סרטן אלא באיזמל. אולם הצעות אלה, אף אם תתקבלנה ביום מן הימים, אינן אפילו התחלה לפתרון. אף אם יושיבו לא רק את אנשי "נטורי קרתא" אלא את כל מאה וחמישים אלף תושבי ירושלים במחנה ריכוז - תתפרצנה מחר ההתנגשויות בחיפה, בבני ברק, בפרדס חנה, בחדרה - במקומות שלא ציפו להן כלל. שכן אנשי "נטורי קרתא" משתמשים אולי באמצעים חריפים יותר מאחרים, אבל - כפי המבואר לעיל - בהשקפה היסודית אחים להם יהודים במספר כה רב שאי אפשר להושיבם במחנה ריכוז, שכן לא אנשי "נטורי קרתא" הם שיצרו את הניגוד בין התורה והציונות, אלא הניגוד הזה טבוע בעצמיות התורה מצד אחד והציונות מצד שני.
מן הצד הקיצוני השני נשמעת מפעם לפעם הצעה להקמת משטר בינלאומי בירושלם או מתן מעמד מיוחד תחת חסות האו"ם, לאלה החרדים שאינם חפצים באזרחות המדינה. נוסף לכך כי להצעה זו יש פחות סיכויים במציאות מאשר להצעה הראשונה, הרי אפילו לא נתקבלה, לא תוכל אלא להביא אולי הקלה במצבם של יהודים רבים, אבל לא לפתור את עצם השאלה. כותב הדברים האלה איננו מאמין שאף אם יושג הדבר יחדלו אפילו אנשי נטורי קרתא דירושלם עצמם מלמחות נגד המדינה, וכל שכן יהודים אחרים בארץ ובחו"ל, כי הניגודים וההתנגשויות לא יבוטלו עי"כ.
האמת היא, כאמור, כי אין פתרון ראדיקאלי. כל מה שאפשר להשיג - ואת זאת אפשר להשיג בקצת רצון טוב, הוא מה שקורין בלע"ז: modus vivendi ("הסדר חיים"), הסדר שימנע ככל האפשר מלהרגיז את הרוחות. היוזמה לכך צריכה לצאת מחוגי השלטון: להימנע מלחוקק חוקים ולתקן תקנות הפוגעות במישרין בתורה, לצוות על המשטרה לנהוג בצורה אנושית וכו' וכו', וככל שימעטו הפוליטיקאים הדתיים להתערב בדבר - ייטיבו לעשות. ברור ש"הסדר חיים" כזה אינו פתרון, כל שכן שאין פתרון כולל.
שכן לדעת התורה קיימת רק דרך אחת ויחידה המובילה לקראת "פתרון שלם": דרך התשובה - המובילה אל קיום התורה בהשקפה ובמעשה. תפקיד שאליו אף החרדים ביותר אינם מקדישים תשומת לב מספקת וחייבים היו להקדיש לו יתר תשומת לב הוא: להפיץ את האמונה התורתית, ההשקפה התורתית וקיום מצוות התורה בכל אתר ואתר, בארץ, בגולה, על רקע אישי, מקומי וכו'.
בעיני רבים תיחשב ההצבעה הזאת על דרך התשובה כדרך בטוחה לקראת "הפתרון הכולל" שלא בעלמא הדין, מעין "שכר מצווה בהאי עלמא", עירוב גורמים רוחניים - ואף מסתוריים - בעניינים שלמטה מעשרה טפחים. אף על פי כן, הרי דווקא בדורנו זה נראה הקשר הזה יותר ארצי ומוחשי משהיה, אי פעם, ואפילו בעולם הבלתי יהודי.
מעניין לספר בקשר לכך על מאורע שזכה בשעתו לפרסום רב: לפני כשנה נערך בניו יורק סימפוזיון בהשתתפות גדולי המדענים במקצועות "המדעים המדויקים" כגון פיסיקה גלעינית, רפואה, נסיעות-בחלל, כימיה וכד'. הנושא העומד לדיון היה "מאת השנים הבאות". כותב הדברים האלה היה במקרה נוכח בעת הדיונים. חבר המדענים היה מורכב כולו, כאמור, מאנשי המדעים המדויקים כלומר אנשים ששטח פעולתם היא המעבדה, המשקפת וכדומה. לא היה ביניהם אף נציג אחד של "מדעי הרוח", לא היה שם לא פילוסוף, לא משורר, לא היסטוריון ובוודאי שלא היה שם שום נציג של חכמי הדת. היה זה אפוא חבר אנשים הרחוקים מאוד מכל נטייה "מיטאפיסטית".
אף על פי כן הייתה נקודה אחת עליה חזרו בזה אחר זה כל המרצים, אף שלא נדברו ביניהם מראש: עתיד האנושות תלוי בראש וראשונה בכוחה המוסרי. בעייתה היסודית של האנושות כיום היא בעיה מוסרית, וכל יתר הבחינות - בין במדע בין במדיניות - אינן אלא תוצאות ולא סיבות.
הבאתי דוגמא זו כדי להראות כי אף העולם הבלתי יהודי מתחיל כבר לראות את הקשר הישיר, הממשי שבין הערכים המוסריים לעתידו הממשי הגשמי של העולם. או - לבטא את הרעיון הזה במושגים יהודיים - כי היחס שבין התשובה ועתידו המעשי, הגשמי של העולם אינו רוחני-מטאפיסי בלבד, אלא מציאות ממשית.
התשובה היא אפוא הדרך האחת והיחידה המובילה לקראת "פתרון כולל" ובר ביצוע, ולפי השקפת התורה אין ולא יוכל להיות אלא פתרון אחד ויחיד שהוא גם ממשי וגם פתרון "כולל" לכל הבעיות שעלו על הפרק בכל שנות גלותנו.
"ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ותורה שבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ד', הרי זה בחזקת שהוא משיח... ויתקן את העולם כולו ולעבוד את ד' ביחד שנאמר "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא בשם ד' ולעבדו שכם אחד". (רמב"ם הלכות מלכים פי"א).... ואף על פי שיתמהמה עם כל זאת אחכה לו בכל יום שיבא...
הערות:
1. ד' קנני ראשית דרכו (משלי ח', כ"ב).
2. קודש ישראל לה' ראשית תבואתו (ירמ' ב, ג).
3. יש אולי משום ערך סמלי בעובדה כי הוגה השם "ציונות", הד"ר נתן בירנבוים ז"ל, פנה בעצמו עורף לציונות ונעשה אחד ממתנגדיה החריפים מן הצד החרדי.
4. לא זכיתי עד כה למצוא את המקור לכך, אולם שמעתי מפי הגאון הירושלמי ר' דוד בהר"ן זצ"ל.
5. לסוג זה שייכת, למשל, השפה האמהרית - המדוברת בחבש, שהיא ביסודה שפה שמית המצוידת במשקלים, בניינים וכד' על מתכונת השפות השמיות, אך העם המדבר בה הוא עם כושי, בלתי שמי, ולכן הפכה השפה האמהארית, על אף צורתה השמית, לשפה בעלת אופי בלתי שמי. כן יש למנות בסוג זה את השפה הרומנית המשתייכת אמנם למשפחת השפות הלטיניות (כצרפתית ואיטלקית) אך השונה מהן תכלית שינוי על אף דמיונה החיצוני, מחמת אופיו הבלתי לטיני של עמה.
6. מעניין בהזדמנות זו לציין כי גם בשפות אחרות קיימים הבדלים כאלה, כך למשל, בשפה הסורית המדוברת בכמה אזורים בלבנון ובאורמיה (רוסיה האסיאתית) יש שני מבטאים שההבדל האופייני ביניהן הוא בביטוי הקמץ כ- A או O.
7. על דבר הפרטים והמסמכים בפרשה מעניינת ובלתי ידועה זו, ראה ספרו של חיים בלוך "מי נתן למשסה יעקב", ניו-יורק תשי"ז.
8. לכותב הדברים האלה יש ידיעות ישירות על העניינים האלה, עקב עבודתו כמתרגם מסמכים.
