|
תוכן המאמר: קדושת שלמה מקומם של קדש ברנע ורקם גבול ארץ ישראל וארץ אדום תאור הכפתור ופרח לארץ אדום כדעת הכפתור ופרח סוברת סיעה גדולה של ראשונים שיטת הרמב"ן והרד"ק מישור של צוער האם ארץ אדום ומואב התקדשו? ב. האם הותר לישראל לכבוש את מואב ואדום? ג. שיטת הרמב"ם ד. לשם מה כבש דוד את אדום ומואב וארם? ה. ראית ה"מור וקציעה" שאדום לא נתקדשה. ו. מהי הארץ שנתנה לאברהם ז. ראיה שאדום נתקדשה בקדושת ארץ ישראל ח. קדוש מואב ט. דין "ושלשת" בעבר הירדן לסיכום: המסקנות העולות תיקונים והוספות תקציר: המחלוקת בין הפרשנים ביחס לגבולות הארץ, וזיהוי המקומות. מילות מפתח: קדושה, גבול, כיבוש. |
|
קדושת שלמה |
"שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא".
|
| שקדושה זו כוללת את ארץ ישראל שנכבשה והוחזקה ע"י שלמה המלך וכדבריו - |
"שקדושה ראשונה שבימי שלמה לא קדשה לעתיד ומותר לזרעה בשביעית ופטורה מן המעשרות".
|
|
ויש לעיין האם גבולות שלמה שונים מגבולות יהושע:
ביהושע יג מבואר שציוהו הקב"ה ליהושע להפיל לישראל לנחלה את כל "הארץ הנשארת" שגבולותיה הם מן השיחור אשר על פני מצרים עד לבא חמת. ופירש רש"י (שם) שהשיחור הוא הנילוס הוא נחל מצרים. וברמב"ם ריש הל' תרומות כתב: |
ומפני מה חלק יהושע ובית דינו את כל ארץ ישראל לשבטים אע"פ שלא נכבשה כדי שלא יהיה כבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו".
|
|
גבולות כבוש שלמה הרי הם מפורשים בהוריות ג ע"א ואומרת הגמ' שרק יושבי ארץ ישראל הם הנחשבים לקהל (ולא יושבי חוץ לארץ), ככתוב: |
"ויעש שלמה את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים" - מכדי כתוב "וכל ישראל עמו" - "קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים" למה לי? הני הוא דאקרי קהל ואידך לא עכ"ל
|
|
הגמ' שם מבואר, שגבולות שלמה קצה אחד שלהם הוא נחל מצרים, וכבר בארנו בח"ג שנחל מצרים הוא נחל היוצא מהעיר מצרים היא קהיר, וכן מפורש בר"ש סירליאו שביעית פ"ו מ"א שפירש: |
"ועד הנהר - ואין הנהר בכלל דלא כבשו עולי מצרים, למצרים העיר היושבת על הנהר",
|
|
ואף שלפירש"י (במדבר לד, ד) קשה לאמר שגבול ארץ ישראל מגיע עד העיר מצרים, לדעת הרמב"ם וכן על גבולות שלמה י"ל, שכל נחל מצרים היה גבול הממלכה, וא"כ קודקוד הדרומי מערבי של ארץ ישראל הוא מצרים - קהיר, הנמצאת על מעלה 30 בדיוק. וכן פירש האבן עזרא בבמדבר (יג, יז) שקצה ארץ ישראל הדרומי הוא גבול מצרים וז"ל: |
"עלו זה בנגב - וידוע כי מצרים הוא נגב ארץ ישראל כאשר פרשתי בספר דניאל (יא, ה) והראיה כי רוחב מצרים פחות משלושים מעלות וכו'..."
|
|
[וברש"ס שם פירש שזה עצמו חידוש המשנה שמצרים העיר, אע"פ שהיא יושבת לצד חלל הארץ - דינה חו"ל]. והקצה הצפוני שצוין, הוא ממבוא חמת דהיינו לפני חמת היא אנטיוכיה הנמצאת במעלה 35 בערך.נמצא שממלכת שלמה מתאימה לגבולות קצה ארץ הנשארת שלא כבש יהושע ולקוי הרוחב שציין הרמב"ם בהל' קדוש החודש. וניתן לאמר שגבולות כבוש עולי מצרים שנקט הרמב"ם נקבעו ע"פ גבולות ממלכת שלמה שצוינו בפסוקים. [גבול זה הוזכר גם בכפתור ופרח פי"א עמ' מג]. אמנם נראה שאף שפשטות הכתוב מורה, שכל הארץ שבין שתי הקצוות הייתה בשליטת שלמה, הכוונה בזה שכל מקומות הישוב שבין שתי הפאות בהם היה "הקהל-הגדול", הם בכלל ארץ ישראל, אבל המדבריות שבשולי הארץ אף שהם כלולים בתוך מעלות 0 35-30,אינם בכלל ארץ ישראל, [וכן משמע בדברי הרש"ס שם המונה את כל העירות עד הנילוס, שהכיבוש היה דווקא במקומות ישוב ולא במדבר] .עוד נראה שגם בתוך האזור המיושב לא היה הישוב מאוכלס באופן שווה. שהרי לפי הגמ' במכות ט ע"ב מיקום ערי המקלט מוכיח שסוף הגבול בצפון הוא במעלה 032 33 בערך ואינו מתייחס לכבוש שלמה שהגיע למעלה0 35,וההסבר בזה, נראה שנחלת השבטים ועיקר הישוב הישראלי, לעולם לא הגיע עד מבא חמת, וראיה לכך שדרך הכתוב להזכיר את דן ["מדן ועד באר שבע"] כצפון הישוב בארץ. אבל באזור צפון לבנון, אף שנכבש ע"י שלמה, היו בו יהודים מעטים ורוב האוכלוסייה הייתה צידונית או מהסיני והערקי [ראה כו"פ פי"א עמ' 24, 34, וכבר האריך בזה במור וקציעה סי' שו], ועבורם לא נקבעו ערי מקלט. [אמנם הגר"א ביהושע יט, כח כתב שהעיר רחב הנכללת בנחלת שבט אשר, היא רחוב לבוא חמת שהוזכרה בפרשת המרגלים. ולדעתו ישוב השבטים הגיע עד למעלה 0.35 אבל פירושו צ"ע, חדא שבפסוק משמע שקצה גבול אשר היה בצידון רבה הדרומית יותר, ולא ברחב. ועוד נראה שא"א לאמר שזו רחב לבוא חמת שכן השם "רחב" כלול בשמם של מספר ערים (ראה שם, ל, ושופטים יח, כח), ולכן לו הכתוב מתכוון ללבוא חמת, היה צריך לקרא בשם המלא. וראה דברים לד, ב שהגר"א עצמו כתב שנפתלי הוא השבט הצפוני ולא אשר]. מקומם של קדש ברנע ורקם |
מיהו האי קדש דהכא לאו הינו קדש שבגבול עשו דכתיב ביה והנה אנחנו בקדש [עיר קצה גבולך] דא"כ הכי אמרינן (במשנה בגיטין) דסמוך לאר"י הוא, הא מרחקא טובא,
|
|
ועוד (בגבולות מסעי) |
"והיה לכם פאת נגב ממדבר צין ע"י אדום" - וקדש במדבר צין היא דכתיב "ויבא בני ישראל כל העדה מדבר צין בחודש הראשון וישב העם בקדש" והיאך שנינו מרקם למזרח ורקם כמזרח", ע"כ קושית הר"ן.
|
|
מבואר בקושיותיו שתחילה הקשה מהאמור בבמדבר שישראל היו לדרום אדום -בקדש, ורצו להיכנס דרך אדום לארץ ישראל, דהינו רקם-קדש אינה סמוכה לארץ ישראל אלא היא בקצה גבול אדום הדרומי. ועוד קשה שהרי רקם הוזכרה במזרח אר"י ובתורה הוזכר שמדבר צין וקדש נמצאים בדרום הארץ. ע"פ הבנה זו מקשה הרמב"ן על התורה (במדבר כ, יט) מדוע לא הזכירו ישראל בבקשתם מאדום לעבור בגבולו שמחוז חפצם הוא ארץ ישראל, כשם שהדגישו בפנייתם לסיחון מלך האמורי. שהולכים "אל ארץ אשר ה' אלוקינו נותן לנו"? ותירץ הרמב"ן שלא רצו ישראל שיקנא בהם אדום |
"על הארץ, כי לאדומים הייתה, לולי שלקח יעקב ברכתו של עשו במרמה...".
|
|
כדעת הרמב"ן מפורש ברש"י במדבר לד, ג |
"שארץ אדום כולה יושב בדרום ארץ ישראל... ובאו ישראל לדרומה של ארץ אדום ובקשו ישראל ממלך אדום שינחם להיכנס לארצו דרך רחבה ולהיכנס לארץ, ולא רצה"...
|
|
על הסבר הראשונים הנ"ל חולק הרמב"ם. הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פרק נ כתב: |
"המרחק אשר בין חורב אשר באו אליו בכוונה, כמו שציוה יתעלה, "תעבדון את האלוקים על ההר הזה" ובין קדש ברנע שהוא התחלת הישוב, כמו שנאמר בכתוב "והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך", ואותו מרחק הוא מהלך אחד עשר יום, כמו שנאמר "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" עכ"ל הרמב"ם.
|
|
מדברי הרמב"ם מתחדש, שקדש ברנע שממנה יצאו המרגלים לתור את הארץ הייתה על גבול ארץ ישראל - היא אותה קדש הסמוכה לאדום. והנה לדעת הרמב"ם קדש ברנע היא "תחילת הישוב" ובגבולות מסעי (במדבר לד, ד) נאמר שקדש ברנע נמצאת במרכז הגבול הדרומי של ארץ כנען. לפי שני נתונים אלו מתברר שארץ אדום נמצאת צפונית מזרחית לקדש ברנע, ונכנסת בתוך הרבוע של ארץ ישראל בפינה הדרומית מזרחית שלו. אלא שלדברי הרמב"ם קשה מדוע בקשו ישראל עבור בגבולו של אדום הרי אין ארץ אדום מפרידה בין מקומם של ישראל בקדש - לארץ, ויש לאמר, שישראל כלל לא רצו לעבור דרך אדום לארץ ישראל - ומדויקים הפסוקים שלא הזכירו ישראל שברצונם לבוא לאר"י - אלא רצו לעבור דרכו באלכסון ממערב למזרח אל עבר הירדן! [וראה מחלוקת הרמב"ן והאבן עזרא בבמדבר כ, א, יד. ומש"כ ר"מ קצנלנבויגן בהערות לראב"ע (חומש "תורת חיים"), הע' .[77יש להעיר שאף שתורצו קושיות הר"ן אליבא דהרמב"ם [ראה תירוץ לקושיא השניה בח"ג], מתעורר קושי חדש המקשה על ההשוואה שקדש ברנע היא רקם של המשנה. שהרי בגבולות מסעי הוזכרה קדש ברנע כעיר במרכז הגבול הדרומי ואלו בח"ג הנחנו שמסתבר שערי הגבול שהוזכרו, מקומם בקודקדי הארץ דהינו שרקם נמצאת בקרן דרומית מזרחית ולכן היא קרויה מזרח. וא"כ אין מקומה במרכז הגבול. ועוד קשה: מפורש בגבולות מסעי שקדש ברנע כלולה באר"י, ובמשנה נאמר שרקם היא חו"ל. על כן נראה שאין הרמב"ם סובר שיש זהות בין הערים שבמשנה לערים שהוזכרו בתנ"ך, אדרבא מסתימת לשון פיהמ"ש לרמב"ם בריש גיטין שהערים שהוזכרו הם עירות בגבול ארץ ישראל ולא הרחיב הרמב"ם לפרש יותר. נראה שלדעת הרמב"ם, משמיעתנו המשנה שהערים שצוינו היו בתקופת חז"ל על גבול אר"י ודינם חוץ לארץ. אבל אין הכרח שאלו אותם ערים המוזכרות בתנ"ך, ואף יתכן שערים קדומות חרבו, ונבנו בשמם עירות חדשות במקום אחר. לפי זה ברור שעיקר הידיעה היכן עוברים גבולות אר"י היא ע"פ הידיעה מהם הגבולות שנתקדשו. והיכן היא "ארץ נושבת" שראויה למגורי בני אדם [בני ישראל או להבדיל - הכנענים]. וכאשר יתבררו גבולות אלו, ממילא יש להציב את ערי הגבול על תחומי ארץ ישראל.על כן זהו סידורן של מקצועות הגבולות: א) סוף הגבול הדרומי - הוא נחל מצרים דהינו עד העיר מצרים וזהו סוף כבוש שלמה [הוריות ג], ומעלה 030 שהזכיר הרמב"ם בהל' קדוש החודש. ב) גבול ארץ כנען בצפון הוא אנטיוכיה הנמצאת במעלה035 והיא קצה ממלכת שלמה שנתקדשה. ג) גבול הישוב בנגב הוא קדש ברנע, וצ"ע היכן היא רקם שהוזכרה במשנה בגיטין כקצה הגבול המזרחי ["הדרומי" בגבולות מסעי]. גבול ארץ ישראל וארץ אדום תאור הכפתור ופרח לארץ אדום |
ש"הר שעיר שהוא ארץ אדום קורין לו בערבית אל קראק והוא מערבי דרומי לארץ מואב שקורין לו בלד בלקה כלומר ארץ בלק". ובפמ"ז (עמ' 102) כתב "דע כי לדרום אר"י יש ארץ רחבת ידים וקורין לה הישמעאלים בלד אל שאובאק והוא ארץ אדום ואורך הארץ מדרום לצפון כמו ארבעה ימים ויש שם ערבה כמו הערבה שבין ים כינרת ליריחו"
|
|
.את קצה ארץ ישראל בקודקוד המזרחי דרומי מזהה הכו"פ כקצה הדרומי של ים המלח. ראה סוף פ"י (עמ' 41 במהד"ב) שכתב: |
"הרי יש לנו שמקצוע מזרחי דרומי הוא ים המלח כלומר ימה של סדום, שכן כתוב: והיה לכם פאת נגב מדבר צין על ידו אדום וכו'... ופי' "על ידי אדום" - אצל מקום אדום כמו על יד הירדן",
|
|
ובהמשך דבריו: |
"אם כן ממה שנתבאר קצה ארץ ישראל דרומי מזרחי הוא ימה של סדום והולך הגבול ומתעקם ומתרחב. עד הגיעו לנחל מצרים".
|
|
ובפי"א (עמ' 44) ד"ה ונאמר, כתב אליבא דשיטתו שרקם שהוזכרה במשנה בגיטין ב ע"א היא בצפון מזרח אר"י - "ובמסכת גיטין לא הזכיר הזוית הדרומי מזרחי אולי לפרסומו שהוא ים המלח". כדעת הכפתור ופרח סוברת סיעה גדולה של ראשונים |
"והיה לכם פאת נגב ממדבר צין על ידי אדום והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה".
|
| ומפרש שם רש"י: |
"ממדבר צין ע"י אדום - אשר אצל אדום מקצוע דרומית מזרחית של ארץ תשעה וחצי המטות וכו'"...
|
|
וראה המפה המיוחסת לרש"י בשו"ת משנת יוסף ח"ב ע' קלח שדרומית לים המלח הוי חו"ל.ביהושע טו, א-ב, נאמר: |
ויהי הגורל למטה בני יהודה למשפחותם אל גבול ארץ אדום מדבר צין נגבה, מקצה תימן. ויהי להם גבול נגב מקצה ים המלח מן הלשון הפונה נגבה"...
|
| ופירש רש"י שם (ב) מקצוע ים המלח - |
"הוא מקצוע דרומית מזרחית של ארץ ישראל באלה מסעי".
|
|
ובפירוש רבי יוסף קרא ביהושע שם פירש: |
"עכשיו מונה לו עירות העומדות על הגבול, נגבה - בדרומה של ארץ ישראל ואותם עירות מבדילין בין גבול אדום ובין גבול בני יהודה. שדרומו של יהודה הוא גבול אדום...
|
"ויהי להם גבול נגב" - עכשיו מתחיל למנות רצועה של יהודה ומקיף אותה בארבעת מקצועותיה, ...והולך ומונה מקצה ים המלח מאותו לשון של ים המלח הפונה נגבה, שאף ים המלח יש לו ארבע פאות, צפונה שלו הירדן... דרומו שלו ארץ העמים, במזרח שלו בעבר הירדן אל צד בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה, מערב שלו נחלת יהודה, ומתחיל להמשך רצועה שלו במצר דרום, מקצה ים המלח מאותו לשון הים הפונה נגבה ממקום שדרומו של ים המלח כלה לצד מערב, וזהו "מקצה ים המלח" מן הלשון הפונה נגבה וכו'..." עכ"ל.
|
|
ובבא בתרא נו ע"א גרסינן - |
"ואמר רב יהודה אמר רב - לא מנה יהושע אלא עירות העומדות על הגבולין".
|
| ופרש הריטב"א (שם) בחידושיו: |
"והא קמ"ל כי משם ואילך חוצה לארץ לכל דבר". עכ"ל.
|
|
שיטת הרמב"ן והרד"ק |
"ויהי גבול הכנעני מצידון בואכה גררה עד עזה, באכה סדומה ועמורה אדמה וצבוים עד לשע".
|
|
ארץ כנען זו מובאת גם בספרי על דברים א, ז על הפסוק: |
"פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון".
|
| ומבאר הספרי: |
בערבה - זה מישור של יער...
ארץ הכנעני - זה גבול הכנעני שנאמר "ויהי גבול הכנעני מצידון וכו'..." עכ"ל. |
|
מבואר בספרי שגבולות הכנעני בבראשית הם גבולות ארץ ישראל שיועדו לכיבוש לבני ישראל בכניסתם לארץ. וכן פירש הרמב"ן בבראשית שם וז"ל: |
"ודע כי ארץ כנען לגבולותיה מאז הייתה לגוי [פירוש, מאז שנתנה ארץ כנען לכנענים] היא ראויה לישראל והיא חבל נחלתם"... [ועי"ש בהמשך דבריו].
|
|
גם מדברי הרד"ק מבואר שגבולות הכנענים בבראשית, מקבילים לגבולות ארץ ישראל שנקבעו בפרשת מסעי, ומבאר הרד"ק את השוני בתיאור הגבולות המצוינים בבראשית למצוינים במסעי באופן זה: |
"ועתה זכר גבולה מצידון עד סדום ולא זכר כל גבולותיה כי עתיד לזכרם בחלוקות הארץ" עכ"ל.
|
|
פירוש, הרד"ק מבאר שבבראשית נתנו גבולות כלליים ואילו בפרשת מסעי הובאו הגבולות בפירוט רב. אמנם למעשה הגבולות חופפים ומתאימים זה לזה.
ביאור אחר לפירוט גבולות בפרשת מסעי מבאר הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצות במצות עשה [שהוסיף] ד' - |
"ופירט להם במצווה זו כולה [כל אר"י] בגבולותיה ובמצריה שלא יניחו ממנה מקום".
|
|
פירוש, התורה פירטה על מנת להורות שעל ישראל לכבוש את כל הארץ ללא שיור כלל.
מבואר בדברי הרמב"ן והרד"ק שערי סדום ועמורה עד צער הם קצה ארץ כנען. וכן כתב הרמב"ן בפירושו לאיוב מב, י - |
"ולפי דעתי שבות סדום כשבות שומרון רמז לארץ ישראל, כי סדום מארץ ישראל היא, רוצה לאמר כי ישובו אליה", עכ"ל.
|
|
אלא שקשה לכאורה מבראשית יג, יב שנאמר: |
"אברם ישב בארץ כנען ולוט ישב בערי הככר ויאהל עד סדום".
|
| ומשמע שסדום אינה כלולה בארץ כנען, ותירץ הרמב"ן (שם) |
"טעם ש"אברם ישב בארץ כנען" - "בשאר ארץ כנען שלא יעמוד במקום אחד אבל בכל ארץ כנען יגור. ולוט נתיישב במקום אחד ממנה, בערי הככר, כי ערי הככר מכלל ארץ כנען וכו' ".
|
|
מבואר ברמב"ן שקצה ארץ כנען היו ערי סדום.
וראה גם ברד"ק בראשית יד, ג שפירש: |
"עמק השדים הוא ים המלח" - העמק ההוא היה סמוך לים המלח או הוא עצמו (העמק) נעשה אחר כך לים והוא הנקרא היום ים המלח והוא גבול ארץ ישראל כמו שכתוב בגבולים". עכ"ל.
|
|
לסיכום: דעת הרמב"ן והרד"ק שגבולות ארץ כנען הם גבולות מסעי שנקבעו ע"פ מושב הכנענים בארץ, והקצה הדרומי מזרחי של הארץ היה תחילה סדום ועמורה ולאחר הפיכתן הוא קצה ים המלח. מישור של צוער ומצאתי שהנצי"ב בפירושו העמק דבר, דברים לד, ג בהוספות נתקשה מדוע הראה ה' למשה את צוער, הרי ים המלח הוא קצה גבול הארץ, ותירץ: |
"שהגבול שנצטוו ישראל לכבוש היה עד קצה ים המלח אבל הלאה עד צער היה מנחלת אברהם ולא ניתן לישראל בימי יהושע כמו נחלת קיני קנזי וקדמוני, אבל מ"מ ראה משה עד שם, ללמד שחייב בתרו"מ, והוא בבא בתרא נו ע"א, ומיושב קושיית התוס', עכ"ל.
|
|
אמנם תירוץ הנצי"ב אינו מתיישב ע"פ גרסת המדרש הגדול, שצוער מלכתחילה נכללה בארץ כנען. ונראה שלאור דעת הרמב"ן והרד"ק שאין הבדל בין גבול הכנעני לגבולות מסעי צריך לאמר שקצה ים המלח שממנו התחיל הגבול, אינו שפת הים ממש. אלא גם האזור הקרוב [עד חמשה מילין] לים, הכולל את צוער - נחשב לקצה ים-המלח. וכן מוכח מביאור אדרת אליהו לגר"א דברים לד המפרש שפסוק ב' |
"ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה וכו'" הם גבולות שכבש יהושע, (ע"פ הגמ' במכות ט ע"ב) ופסוק ג - "ואת הנגב ואת הככר... עד צוער" הם הגבולות לעתיד לבא ע"פ הגמ' ב"ב נו ע"א.
|
|
ולכן מדגיש הגר"א ש"עד צוער" - "לא זהו צער שנאמר בסדום... אלא הוא במי מריבה וכו'" דהינו מחוץ לארץ ישראל, אבל צוער שליד סדום כלולה באר"י.
האם ארץ אדום ומואב התקדשו? |
"שם באדום ניצבים בכל אדום שם ניצבים ויהי כל אדום עבדים לדוד"
|
|
.ועל מואב נאמר |
"ויך דוד את מואב ותהי מואב לדוד נושאי מנחה".
|
|
במשנה במסכת ידים פ"ד, ג מפורש שכיבוש מואב לא קידשה לארץ ישראל, ונחלקו התנאים שם מה דינה מדברי חכמים ונביאים לגבי הפרשת מעשר עני בשביעית. וכן פסק הרמב"ם הל' תרומות פ"א הל' ו שמואב דינה חוץ-לארץ. אמנם לגבי כבוש אדום לא מצינו במשנה וברמב"ם מה דינה, וברדב"ז על הרמב"ם הל' תרומות פ"א הל' א פירש שלא היה צורך להזכיר שאדום דינה כחו"ל על שום שלא נתיישבו בה ישראל. ומוסיף: |
"לפיכך נראה שאפילו נתיישבו בהם ישראל אין נוהג בה תרומות ומעשרות שאין לנו להוסיף על גזירתם" עכ"ל.
|
|
אמנם נראה שמה שפשיטא ליה לרדב"ז לכאורה נחלקו בו הראשונים כפי שיבואר להלן. ב. האם הותר לישראל לכבוש את מואב ואדום? |
"והמניעה לדורות - שלא נגזול נחלתן, ואת אשר הוריש אותם ה' ירשו לעולם".
|
|
ומבאר הרמב"ן בדבריו שאסור מלחמה נגד אדום ומואב אינו חל כאשר הם פרצו תחילה ופתחו במלחמה נגד ישראל, ומשום שפרצו תחילה, הותר לדוד המלך להלחם בהם. אמנם כל שהותר היה לקחת נקמתנו מהם אבל לא לרשת את נחלתן שהיא ירושה להם מה'. וכן כתב בספר "כפתור ופרח" פרק מז (עמ' 26 מהד' ברלין ד"ה אגיד) וזה לשונו |
- "כבר ידעת כי הקל ית' שמו נתן לאברהם אבינו ארץ כנען לגבולותיה, וכבר זכרנו ביאורם פי"א, ונתן לעשו הר שעיר, ונתן לבני לוט שהם עמון מואב וער וזולת זה והיא ארץ לצפון עשו..." עכ"ל.
|
|
מכוח שיטת הרמב"ן מסיק הרש"ש (בבא בתרא נו ע"א) שהואיל ויש איסור לכבוש את ארץ אדום מואב ועמון, אף אם יבוא מלך מישראל ויכבשם לא יועיל כיבושו לקדשם בקדושת אר"י, ואין ארצות אלו בכלל "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם לכם יהיה", שאין הארצות הללו בכלל "כל המקום" שהרי אין ישראל רשאים לכובשם. גם הרב יעקב צבי עמדין בספר מור וקציעה או"ח (ח"ב) סי' שו בקונטרס גדר ישוב אר"י כותב שאמנם לכתחילה היה אסור לכבש את הארצות הללו, אבל לאחר שפרצו הם תחילה בטל האיסור לגמרי, והותר לישראל לרשת את ארצם, ודין ארצם כשאר ארצות. ומקשה הריעב"ץ שהרי אדום נכבשה גם ע"י יהושפט, ומתרץ אליבא דשיטתו שסוריא אין דינה כארץ ישראל לא רק משום שנכבשה ע"י דוד לפני השלמת כבוש אר"י, אלא מפני ששלטון ישראל לא התמיד בה ועבר מיד ליד במשך בית ראשון, כגון בימי ירבעם בן יהואש שהשיב את דמשק לגבול ישראל, ולפניו נטלוה הגויים מידם של ישראל. ולכאורה כן היה המצב אצל אדום שמלכי יהודה הוצרכו לכבשה מחדש כמה פעמים וא"כ הדין נותן שדינה כסוריא. אלא דוחה הריעב"ץ שדוד לא התכוון לספח את אדום לארץ ישראל, שהרי לא הורישו ישראל יושביה וגם לא עברו לשבת בתוכה. וראיה לשממונה בנבואת הנביא: |
"ואשים את עריו שממה ואת נחלתו לתנות מדבר" (מלאכי א, ג) וכן הוא בירמיה (מט, יח) "כמהפכת סדום ועמורה... לא ישב בה איש וגו'..." עכ"ד.
|
|
אמנם יש להעיר על דבריו, מדברי המאירי במגילה פ"א משנה ט"ז שקדושה ראשונה היא קדושת שלמה, ומשמע קצת, שלאחר ימי שלמה לכשנפרדה מלכות ישראל לשתי ממלכות, לא יכלו יותר ישראל לקדש ארצות שכבשום, והטעם לכך מובן, שהרי התנאי לכבוש רבים הוא שיהא כבוש של מלך ישראל מדעת רוב ישראל וכאשר הממלכות מפוצלות לא מתקיים תנאי זה. שכן - "רוב ישראל" נראה שהכוונה לרוב של כל שבט ושבט, וא"א לאמר שממלכת עשרת השבטים הייתה רוב ישראל ללא צורך להתחשב בדעת שבטי יהודה ובנימין, ועוד, שהרי מבואר בנביאים שמלכי ישראל מלכו על השבטים בכוח הזרוע וא"כ לא שייך אצלם קיום התנאי של "מדעת רוב ישראל" שהרי לא נשאלו ישראל לדעתם. יוצא שאין קושי בקושיית הריעב"ץ מדוע לא נתקדשה סוריא בקדושת אר"י כאשר כבשה ירבעם בן יהואש שהרי לא יכלו מלכי ישראל לקדשה כלל. ודו"ק. עוד מבואר במאירי (שם) שקדוש ארץ ישראל צריך להעשות |
"במאמר ובחזקה שמחזקין בה בתורת ארץ ישראל",
|
|
ולא הזכיר כלל צורך להוריש ולגרש את יושבי הארץ הקודמים ולישב תחתם מבני ישראל. [בניגוד לדברי ה"מור וקציעה" הנ"ל]. מתבאר, שאם דוד חשב להחזיק באדום ובמואב בתורת ארץ ישראל, די היה בזה כדי לקדשם בקדושת הארץ.
ג. שיטת הרמב"ם |
ואני נפלא (על בעל ההלכות) שמנה אלו הלאווים לאווים אחרים (שלדעת הרמב"ם אינם נוהגים לדורות), למה לא מנה במן - "אל יותר איש ממנו". ואמר יתברך "אל תצר מואב ואל תתגר בם מלחמה וכן האזהרה שבבני עמון"... עכ"ל.
|
|
מבואר שלדעת הרמב"ם אין איסור לדורות בהתגרות במואב ועמון וגם אין איסור לכבוש את ארצם. והאיסור נאמר לשעתו - לבני ישראל כשהיו במדבר. גם לגבי אדום מצינו דברים מפורשים: בפירוש רבנו אברהם בן הרמב"ם בראשית כה, לג כתב וז"ל: |
"ולאום מלאום יאמץ" - "שכל אחד (יעקב ועשו) גבר בזמן מה על אחיו. בימי שאול ודוד (נאמר) ויהיה כל אדום עבדים לדוד, וגם בבית שני גברה מלכות ישראל, נכנע אדום וחזרו למשמעתם".
"ורב יעבד צעיר" - לפי שהוא כן ברוב הזמן, כלומר רוב ימי בית ראשון ורוב ימי בית שני ולעתיד לבא בתמידות", עכ"ל |
|
ר' אברהם. מבואר בדברי רבנו אברהם בן הר"מ שנבואה מפורשת היא בתורה, שישראל יכבשו את האדומים הן בימי בית ראשון והן בימי בית שני וכן לעתיד לבא, ומוכרח שאין כל איסור במלחמה ובכיבוש ארץ אדום ע"י ישראל וכן כתב הרמב"ם עצמו בהל' מלכים פי"א - (יובאו דבריו לקמן) .כמסקנה זו בדעת הרמב"ם כתב הנצי"ב בפירושו "עמק הנציב" על ספרי דברים פרשה מא, והגרא"מ שך שליט"א באבי עזרי מהד' תלתאי הל' מלכים פ"ו, עי"ש בדבריו. ד. לשם מה כבש דוד את אדום ומואב וארם? |
"בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה, וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח" -
|
|
כלומר הוזכרה מלחמת דוד כנגד ארם, ואילו בסיום המזמור - |
"מואב סיר רחצי, על אדום אשליך נעלי עלי פלשת התרועעי, מי יובלני עיר מבצר מי ינחני עד אדום... הבה לנו עזרה מצר, ושווא תשועת האדם, באלוקים נעשה חיל והוא יבוס צרנו".
|
|
ומשמע שהייתה מלחמה לדוד גם בעמי מואב אדום ופלשת אבל לא הוזכרה המלחמה בממלכת ארם. ומפרש הרב הירש שהמלחמה כנגד ארם הייתה על מנת להרחיב גבול ישראל ולספח את שטחה לארץ ישראל, אבל המלחמות כנגד מואב אדום ופלשת לא היו ע"מ לכבשם אלא כמלחמת הגנה - "הבה לנו עזרה מצר" ודוד מתפלל לקב"ה שיעזרהו במלחמה כנגד צרים אלו. גם ברמב"ם הל' מלכים פי"א מפורש שהמלחמה כנגד אדום ומואב הייתה על מנת להושיע את ישראל מיד צריהם. וכלשונו - |
"אף בפרשת בלעם נאמר, ושם נבא בשני משיחים במשיח ראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם"
|
|
ובהמשך דבריו שם - |
"ומחץ פאתי מואב" - זה דוד, וכן הוא אומר "ויך את מואב וימדדם בחבל",
והיה אדום ירשה" - זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד עבדים וגו'..." |
|
מפורש ברמב"ם שהמלחמות כנגד אדום ומואב היו בגדר של "מלחמת עזרת ישראל מיד צר", שהרמב"ם בריש פ"ה מהל' מלכים מונה אותה כמלחמת מצווה. מדאתינן להכי ברור שלדעת הרמב"ם אין טענה כלפי דוד מדוע לא כבש את ירושלים לפני מלחמת מואב ואדום שהרי במלחמת מצווה עסקינן. אלא שיש לדון מה דינו של כיבוש חו"ל שהחל כמלחמת מצווה של "עזרת ישראל מיד צר" ובסופו כבשו ישראל את חבל ארץ שמחוץ לארץ ישראל, האם אותו מקום מתקדש בקדושת הארץ? בס' "מקדש דוד", תרומות (עמ' קפא) דן בשאלה זו ומסיק שלכיבוש בתוך ארץ ישראל איננו זקוקים לכוונה לקדש את הארץ אלא ממלא הארץ מתקדשת, וכדברי המהרי"ט ח"א סי' כה כיון שעומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים ממלא נתקדש, אבל שאר ארצות אע"פ שניתן להוסיפן לאר"י - לא מהני כיבוש לבד, וצריך גם כן לקדשם בקדושת אר"י ולהכניסם לכלל אר"י. וכן הסיק הגרש"ז אויערבך במעדני ארץ תרומות עמ' 6 ד"ה ולולי. לאור דבריהם יש לברר האם אמנם התכוון דוד לקדש את אדום בקדושת הארץ או הסתפק בהכנעת תושביה בלבד. אמנם ב'מעדני ארץ' תרומות פ"א הל' ג כתב שכל ארץ מחוץ לארץ ישראל שנכבשה לפני סיום כבוש הארץ, אף שהיה הדבר בהיתר גמור, אינה מתקדשת בקדושת אר"י, וראה לקמן אות ו ה. ראית ה"מור וקציעה" שאדום לא נתקדשה. |
"אמר ר' יהודה אמר שמואל כל שהראהו הקב"ה חייב במעשר.
ומקשה הגמ' לאפוקי מאי - לאפוקי קיני קנזי וקדמוני. ומי הם עמים אלו - תניא ר' מאיר אומר נפתוח ערבא שלמא. ר' יהודה אומר - שעיר מואב ועמון. ר' שמעון אומר וכו'... |
|
מבואר בגמ' שארץ שלושת העמים הוי חו"ל ודעת ר"י שהם אדום מואב ועמון. וכן היא דעת מדרש רבה בראשית הביאו רש"י בבראשית טו, יט בפירוש על הבטחת ה' לאברהם בברית בן הבתרים. וזה לשונו: |
"עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גויים, והשלושה אדום מואב ועמון והם קיני קנזי וקדמוני עתיד להיות ירושה לעתיד שנאמר: "עמון ומואב משלח ידם בני אדום משמעתם" (ישעיה יא) עכ"ל לשון רש"י.
|
|
מבואר במקורות הללו שאדום לא נתקדשה ולא תתקדש עד בא המלך המשיח. ונראה שלדעת הרמב"ם אין הלכה כמדרשים אלו.בהל' מלכים פי"א לאחר שמזכיר הרמב"ם כיבוש דוד באדום ומואב מוסיף בהל' ב': |
"אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' גבולך ויספת עוד שלש ערים וגו'
|
|
ומוסיף הרמב"ם: |
"ומעולם לא היה כדבר הזה"! ובהל' רוצח פ"ח הל' ב' ביאר הרמב"ם יותר: בימי המלך המשיח מוסיפים שלש [ערים] אחרות על אלו השש... והיכן מוסיפים אותם בערי הקיני והקניזי והקדמוני שנכרת ברית לאברהם עליהם ועדין לא נכבשו, ועליהם נאמר אם ירחיב ה' גבולך" עכ"ל.
|
|
מבואר בפירוש ברמב"ם: א. עמון מואב ואדום אינם קיני קנזי וקדמוני שהרי קני וקניזי וקדמוני לא נכבשו מעולם, ואם כן לא יתכן שהם מואב ואדום שנכבשו ע"י ישראל, וגם אין צורך לעתיד לבא לקדש ערי מקלט חדשות עבור ארצות אלו שהרי הן נמצאות בתחום קליטת ערי המקלט של עבה"י. [וזוהי קושיא גדולה על רש"י והכפתור ופרח]. ב. נראה שלדעת הרמב"ם אין ראיה מדברי הגמ' בבא בתרא גם אליבא דר' יהודה, ומחלוקת התנאים היא מי אלו העמים לעתיד לבא. וכוונת ר' יהודה שהארץ שיחזיקו בני אדום בעתיד תהא פטורה מתרו"מ ואינו מתייחס לארץ שהחזיקו בה בעבר. ו. מהי הארץ שנתנה לאברהם |
"אלא בני עשו לקחו הקניזי מבני כנען ועמון ומואב לקחו קני וקדמוני.
ובדברים א, ז נאמר "פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו", אמר בספרי שם: זה עמון מואב ואדום. וכשחטאו ישראל במרגלים נאמר להם בעשו מואב ועמון "כי לא אתן בידכם". ובואתחנן נאמר רק ארץ שבעת עממין" עכ"ל הגר"א. |
|
דברי הגר"א מתאימים לדעת הרמב"ן ודעימיה שנאסר על ישראל לגזול את נחלת עשו עמון ומואב. אמנם לדעת הרמב"ם שאין איסור בדבר יש לעיין כיצד יתפרש הספרי. עוד יש לעין ע"פ מש"כ הרמב"ם בהל' רוצח (פ"ח הל' ד) שבימות המשיח יתווספו ערי מקלט - |
"והיכן מוסיפים אותם? בערי הקני והקנזי והקדמוני שנכרת לאברהם אבינו ברית עליהם ועדין לא נכבשו".
|
|
ובהל' תרומות א הל' ב' מחדש הרמב"ם שדין כבוש רבים נוהג גם "בארץ שנתנה לאברהם". וקשה דאם כוונת הרמב"ם בהל' תרומות לארצות הקני וכו' הרי מימות יהושע ועד לימות המשיח לא נכבשו ולא יכבשו ארצות ק' ק' וק', ובימות המשיח מפורש ברמב"ם הל' מלכים פי"א שיכבשו כמובטח ע"י המלך המשיח, וא"כ מה טעם לחדש דין "בארץ שנתנה לאברהם" שלא היה ולא יהיה לעולם?! מכוח הקשיים הנ"ל נראה שהרמב"ם דקדק בלשונו ומחלק בין "ארץ שנכרת לאברהם ברית עליה" - בברית בין הבתרים והם קני קנזי וקדמוני, לארץ שנתנה לאברהם" - דהינו הארץ שנתנה לאברהם והיא כוללת את אדום מואב ועמון, וקרויה ארץ כנען במובן רחב, כאמור בבראשית יז, ח "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם". וכן ביהושע כד, ג: "ואקח את אביכם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען". ואח"כ נאמר: "ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר". וניתן לפרש שעשו קבל לנחלה את הר שעיר, שהיא מחוץ לארץ הנושבת כמפורש בדברים ["אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע"] אבל מקדש ברנע הכל קבל אברהם, ובכלל זה ארץ אדום. ויש גם מובן מצומצם לארץ כנען דהינו הארץ שישבו בה ז' עממין. וזהו הביאור בספרי שם שלאחר תיאור האזורים השונים בארץ כנען - הערבה, השפלה הנגב וכו' נאמר "ארץ הכנעני" ומפרש הספרי: |
"זה גבול כנען, שנאמר ויהי גבול הכנעני מצידון"...
|
|
פירוש: זוהי ארץ כנען ה"קטנה" הכוללת רק מקומות ישיבת הכנענים. ואין זה תיאור של כל הארץ הנושבת שנתנה לאברהם.
לפי הסבר זה, הארץ הנושבת ה"גדולה" כוללת גם את ארצות אדום מואב ועמון, שלא נצטוו ישראל להרוג יושביהם. דין כיבוש וקידוש ארצות אלו משמע ברמב"ם ריש הל' תרומות שחייב להיעשות דווקא בכבוש רבים ע"י מלך, בי"ד או נביא בהסכמת רוב ישראל, אבל לא הוזכר בקשר לארץ שנתנה לאברהם הדין שאסור לכבשה לפני השלמת כבוש ז' עממין. ומכאן שאין שאלה מדוע אין חסרון של "כבוש יחיד" בכבוש אדום ומואב ע"י דוד המלך. יוצא, שלדעת הרמב"ם-הספרי, כמדרש הלכה מלמדנו, שארצות אדום מואב ועמון הם חלק הארץ שנתנה לאברהם, מלבד ארץ ז' עממין. [וראה ברמב"ן (דברים ב, י) שהארץ שנתנה לאברהם כללה את החורי והרפאים ואותם הורישו בני לוט ועשו... |
" והנה השם עשה נס לבני לוט לכבוד אברהם, ויכלו להם [לרפאים] וירשום מפניהם", ו"הנחיל השם כל העמים ההם לזרעו של אברהם", עכ"ל].
|
|
ז. ראיה שאדום נתקדשה בקדושת ארץ ישראל ונראה שאין לאמר כך שהרי בכתובות סד ע"ב מבארת הגמ' את דעת ר' ישמעאל [במשנה שם] שפוסקים לאשה שעורים בשיעור כפול, ומסבירה הגמ' שדברי ר' ישמעאל נאמרו דווקא במקומו שהיה סמוך לאדום והשעורים שם גרועות הם. משמע ששעורים אדומיות הם שעורים שגדלו בארץ אדום גופה. והנה בשו"ת "משנת יוסף" לרב יוסף ליברמן שליט"א ח"ב סי' מז ס"ק י הביא דברי יוסף בן מתתיהו ב"קדמוניות" ש"אדום" בלשון המשנה הכוונה לאדומיאה עכ"ד. - |
"אדומיאה" היא חבל ארץ בסביבות בית גוברין של ימינו [מקום שהיה בכלל ארץ ישראל לכל הדעות] ונקרא כן על שום שבבית שני ישבו שם אדומים. וראיה לדבר ממדרש רבה בראשית פס"א בברכת יצחק לעשו - "מטל השמים מעל" - זו בית גוברין. ובכפתור ופרח פי"א עמ' מח ציין שבית גוברין היא כחצי יום מחברון בדרך לעזה, ור' בנימין מטודלה כתב בספר מסעותיו ש"מחברון לבית גוברין מרחק חמשה פרסאות והיא מרשה",
|
|
וא"כ זו בית גוברין המוכרת לנו, ואין זו אדום המוזכרת בתורה ובנביאים. לפי הסבר "המשנת יוסף" יוצא ששעורים של אדום גדלו באדומיאה שהיא בארץ ישראל. אמנם הסבר זה אינו מקובל על גדולי החכמים, במור וקציעה (או"ח סי' שו) מזכיר את כיבושי החשמונאים על אדום ומבין שזוהי אדום של תורה, וכן משמע שר' אברהם בן הרמב"ם הבין שזוהי אדום הקדומה וכתב שבתקופת בית שני גברה ידם של ישראל על אדום, ואם מדובר באדומיאה, מהי הרבותא שבדבר, שהרי עיקר ארץ אדום לא הייתה בשליטת ישראל. וצ"ע. ח. קדוש מואב ואמנם מכוח קושיא זו הסיט הרב אריה כרמל שליט"א במפת הארץ שצייר (ראה "קב ונקי" מסכת שביעית עמ' שכח, שלז] את תוואי הגבול ומתחו לאורך ים המלח, אע"פ שאין לדבריו מקור בברייתא. אבל במפת אר"י שציירו באנציקלופדיה התלמודית סוף כרך ב' (מהדורת תשל"ט ואילך) ע"פ הברייתא דתחומין, נשארו נאמנים לפשטות הברייתא, וע"פ המפה שם אדום ומואב כלולים בארץ ישראל, והגבול מגיע עד נחל זרד ועובר עוד דרומה. [וראה "מקדש דוד", תרומות סי' נה ד"ה ועבר הירדן] .לאור הבנה זאת שמואב נתקדשה, יש לפרש שמואב שבמשנה שדינה חוץ לארץ היא חבל הארץ הנמצא מזרחית לקו הגבול שבברייתא, וצ"ע. ט. דין "ושלשת" בעבר הירדן |
"ושלשת את גבול ארצך" - שלא יהיו מפוזרות אלא משולשות, "אשר ינחילך ה' אלוקיך" - לרבות עבר הירדן, ומכוונות כשתי שורות בכרם" עכ"ל.
|
|
מפורש בספרי שדין "ושלשת" נאמר בעבר הירדן, וכן משמע ברמב"ם הל' רוצח פ"ח הל' ב, ז. ע"פ דין "ושלשת" גבול עבר הירדן הדרומי הוא מהעיר בצר ודרומה כמרחק שבינה לבין רמות גלעד, והואיל וערי המקלט משני עברי הירדן היו מכוונות זו כנגד זו, הרי סוף גבול עבר הירדן הוא כסוף גבול ארץ ישראל המערבית דהינו בקו רוחב 01/2 30 בערך. וזה פלא, שהרי מפורש בתורה שבשעה שהבדיל משה את ערי המקלט, קצה הגבול של ראובן היה נחל ארנון, ודרומה ישבו המואבים והאדומים. ושמא י"ל שהואיל והייתה נבואה מפורשת בתורה שישראל יכבשו את מואב ואדום [רמב"ם הל' מלכים פי"א] הרי דין "ושלשת" מבוסס היה מראש ע"פ נבואה זו. [הגר"א (אדרת אליהו במדבר כ, א ובפר' בלק מהד' תנינא פס' לו) מחדש ששבט גד קבל נחלתו לא רק צפונית לשבט ראובן - כמפורש בתורה - אלא גם מזרחית לנחלת ראובן ולארץ מואב עד נחל זרד! לפירושו, סעיפים ח, ט מובנים, גם ללא ההנחה שמואב נתקדשה]. לסיכום: דעת הרמב"ם מפורשת שאין איסור לישראל לכבוש את אדום מואב, וכל האיסורין לגביהן נאמרו לשעתן בלבד, אדרבה נבואה מפורשת היא שישראל יכבשו את אדום ומואב. מצינו כמה ראיות שאדום מואב נתקדשו, ועל פיהם צ"ל שמואב שדינה חוץ לארץ היא חבל ארץ מואבי הסמוך למואב שנתקדשה, ע"פ הבנה זו גם גבול עבר הירדן מגיע עד מעלה 01/2 30 בערך. המסקנות העולות ב) משתמע מכמה מקורות שארץ אדום ומואב הנמצאות מדרום לים המלח ומזרחית לו, כלולות במקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים או עולי בבל. ונתקדשו בקדושת אר"י. אמנם דעתם המפורשת של ראשונים רבים [רש"י, רד"ק, ר"י קרא, רמב"ן, ריטב"א וכפתור ופרח] שגבולות עולי מצרים תואמים לגבולות ארץ כנען המופיעים בפרשת מסעי וביהושע, ולדעתם, קצה הגבול של ארץ ישראל הוא שפתו הדרומית של ים המלח. לדעתם הערבה שמדרום לים המלח, והרי אדום ומואב דינם כחו"ל. ג) יש ראשונים [הכוזרי, אבן עזרא, תוס' בגיטין ח] שהזכירו שגבול אר"י מגיע עד ים סוף, אבל לא מצינו אף מפרש שסובר בפירוש שעולי מצרים החזיקו עד אילת-ים-סוף. ד) המישור של צוער - דרומית לסדום ה' מילין הינו ארץ ישראל בודאי. ה) השטחים שמדרום לאשקלון כגון חבל עזה, גוש קטיף והחוף הצפוני של מדבר סיני, כלולים בארץ ישראל שנתקדשה עד נחל מצרים. ו) לא נתבררה דעת הרמב"ם היכן עובר קו הגבול בין כבוש עולי מצרים לכבוש עולי בבל. אבל נראה שלדעת הרמב"ם צפון אר"י ליד אנטיוכיה הרצועה עד נחל מצרים שלעולם לא ישבו שם ישראל בצפיפות, וכן מזרח עבר הירדן לא נכבשו ע"י עולי בבל. לדעת ראשונים אחרים רק באזור הצפון היו חבלי ארץ גדולים שלא נכבשו ע"י עולי בבל. השוואת הגבולות של ארץ ישראל [צפון: אנטיוכיה - מעלה 0;35 דרום: מצרים - מעלה 0[ 30,לתחום הישוב היהודי[ע"פ מיקום ערי המקלט - מכות ט' ע"ב] תיקונים והוספות ב) (היכן היא ארץ מצרים): המקור שארץ מצרים היא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה הוא בתענית י ע"א, ארץ כוש היא בגבול מצרים ראה מדרש רבה שמות ז, כז, וראה ירושלמי כלאים פ"ח הל' ג שארץ מצרים כוללת את ארץ לוב. ג) (אדום וארם) מפורש במלכים ב (טז, ו) שארמים היו בדרום הארץ ליד אדום: "בעת ההיא השיב רצין מלך ארם את אילת לארם וינשל את היהודים מאלות, ואדומים, [וארמים כתיב] באו אילת וישבו שם עד היום הזה". וראה רד"ק שם. ד) (היכן היא סוריא): הרב רפאל יהודה ברלינגר נ"י העירני לדברי רש"י בגיטין (ח, א) ד"ה סוריא וז"ל: "היא ארם צובא וכבשה דוד והוסיפה על א"י", וכן בגיטין (מ"ז, א) ד"ה כיבוש יחיד וז"ל: "דוד כיבשה ולא היו שם כל ישראל והוא ארם צובא", וכן בב"ק (ע"ט, ב) ד"ה "אבל מגדלין בסוריא" וז"ל: "ארם צובא דדוד כבשה" וכו', וכן בקידושין (ל"ח, ב) ד"ה "דסוריא היא ארם צובא שכבש דוד" וכו'. חזינן מהכא דדעת רש"י שסוריא היא ארם צובא בלבד, ולפ"ז סוריא שנכבשה ע"י דוד לא כללה את ארם נהרים כלל, עכ"ל, וצ"ע. ח"ג - א) (תחומי ארץ ישראל): ראה בס' צפנת פענח לגאון הרוגטשובי הל' כלאים פ"א הל' א, שדן בארוכה בדיני תחומי ארץ ישראל. ושם כתב: "נמצא כך, דבכבוש ראשון דהוי מחנה וכבישה נתקדשו מאליהן התחומין והמחיצות והנהרות העומדים על הגבולין והוי כמו הך דגיטין כ ע"ב גבי גליון שבין תיבה לתיבה... מה שאין כן בבית שני לא הוי רק כל אחד מחזיק בשלו, דהוי כמו יושבי צריפין דאין מודדים להם אלא מפתח בתיהם"...ושם, בהשמטות לח"א (לדף סד ע"ב) פירש שרב ספרא הוציא פירות שבעית לחו"ל (פסחים נ"ב ע"ב) דמירי שהוציא פ"ש לעירות העומדות על הגבולין, דהם תחומי אר"י ולשם מותר.(תחומי ארץ ישראל): במדרש הגדול על גבולות מסעי כתב: "ת"ר אלו תחומי ארץ ישראל: מרקם במזרח וכו'..." ומשמע שיש בריתא ששלשת הערים שבמשנה הם תחומי ארץ ישראל. [אמנם ממו"ר הרב שמעון וייזר שליט"א שמעתי, שיש והמדרש הגדול שיבץ מדרשים ע"פ דברי הרמב"ם ואין אלו מקורות קדומים שעליהם סמך הרמב"ם].[סיום] |
| גבולות ארץ ישראל (חלק א') | גבולות ארץ ישראל (חלק ב') | גבולות ארץ ישראל (חלק ג') | גבולות ארץ ישראל (חלק ד') |
