|
לעתים קרובות המספר המקראי מבליע מצב דרמטי בתוך מהלך הספור ע"י קטיעה מלאכותית של שיחה והכנסת מלה "מיותרת" - פעמים "ויאמר", המוסבת על האדם שדיבר בחלק הקודם. (דוגמא לטכניקה זו מובאת במעשה יצחק ורבקה: "ותאמר אליו בת-בתואל אנוכי, בן מלכה אשר ילדה לנחור. ותאמר אליו גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון" - בראשית כ"ד 24-25. נתחנו קטע זה במקומו. בחרנו להביא ספור מעשה זה בחלק א' שהוא כללי ולא בחלק ב' המתמקד ספציפית בטכניקה זו, הואיל וצורת כתיבה זו אינה תופסת חלק מרכזי במהלך הספור). הקורא התמים עובר ביעף על הכתוב, ואינו שם לב, או שאינו מייחס חשיבות למלה "המיותרת". איש בקורת המקרא טוען שעורך הטקס המקראי צרף קטעים ממקורות שונים, ולכן אין זו קטיעה מלאכותית של שיחה, אלא גרסאות שונות של אותה שיחה. נשתדל להוכיח שזו טענה רדודה, חסרת בסיס, המתעלמת מן האמת הפנימית של הספור. עם עקש תתפל; בשולי פרשת יעקב ולבן קטע זה מעורר מספר תמיהות: א. מה קרה פתאום שיעקב מבקש לצאת לביתו? ב. מהי סמיכות הפרשיות להולדת יוסף דוקא? ג. לבן מדבר ללא הפסקה באמצע ("ויאמר אליו לבן: נחשתי ויברכני ה' בגללך. ויאמר: נקבה שכרך עלי ואתנה") ובכל זאת מוכנסת המלה "ויאמר", שהיתה במקומה לו היה יעקב מגיב על דברי לבן; במציאות יעקב לא הגיב, כך שמלה זו איננה במקומה כלל ועיקר. שמא תאמר: נגמרו שבע השנים הנוספות שיעקב התחייב בהן, שוב אין הוא קשור ללבן, והריהו מבקש לצאת לדרך. עיון בכתובים מראה שהדבר אינו כך; מזמן עבר יעקב את שבע השנים הנוספות עבורן התחייב. חשבון פשוט יראה זאת: לאה ילדה בבית לבן ששה בנים ואת דינה; נוסף לכך היתה לה הפסקה של שנתיים בה ילדה זלפה. אם נקח בחשבון תשעה ירחי לידה, ולפחות שלשה חדשי הנקה בהם אין אשה מתעברת, נמצא שבע שנים לשבעת הילדים של לאה, ועוד כשנה וחצי עד שנתיים לשני ילדי זלפה. במלים אחרות: כאשר נגש יעקב אל לבן הוא עשה כבר בביתו לפחות שנה עד שנתיים מעבר למה שהתחייב לפי ההסכם. וחוזרת השאלה למקומה: מה פתאם נזכר עכשיו, ודוקא עם הולדת יוסף? זאת ועוד: נניח שלבן היה משלח אותו, האם טלטולי דרכים עם תינוק שזה עתה נולד, הינם הזדמנות מתאימה לצאת לדרך? ומה היה מצבו הכלכלי של יעקב? דל ואביון! את מיטב כחו הקדיש ללבן, ולו עצמו אין מאומה. עני חשוב כמת; הדבר נכון כיום, ולא כל שכן בעולם העתיק שלא הכיר את שרותי הסעד והרוחה הקיימים כיום. וכי מה היתה הברירה בידי יעקב באותה תקופה? יכול היה להשכיר עצמו כשכיר יום בבית אחר מאשר בית לבן, האם מכך היתה באה תשועתו? מאידך, בבית לבן הוא בכל זאת, עם כל חסרונותיו של לבן, בבית חותנו; ילדיו היו נכדי בעל הבית, ונשותיו היו עצם מעצמו של בעל הבית. בבית-לבן היה לו בטחון כלכלי. על כרחך אתה מוכרח להסיק כי יעקב לא היה מעוניין לצאת אותה עת את בית לבן, וכל מה שהוא רצה היה: "ועתה מתי אעשה גם אנוכי לביתי", כלומר תנאי עבודה מוגדרים יותר, שבהם תצמח גם ליעקב טובת הנאה כלכלית. וחוזרת השאלה למקומה: מדוע לא מקודם, עם תום שבע השנים הנוספות? מדוע בסמיכות להולדת יוסף, ומדוע הגישה העקיפה? ובראש לכל: מהי צורת הביטוי המוזרה הכוללת ללא צורך את המלה "ויאמר" תוך כדי דיבור של אותו אדם. אנו עומדים בפני צרוף מקרים מורכב שהתרתו תעשה רק לאחר נתוח מפורט. יעקב הגיע לבית דודו לבן כפליט חסר כל. "ויהי כשמע לבן את שמע יעקב בן-אחותו, וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו ויביאהו אל ביתו, ויספר ללבן את כל הדברים האלה" (כט יג). לכאורה, מעל פני השטח יחס חם ולבבי, שלא בהתאמה עם דמותו של לבן כפי שהיא מצטיירת מאוחר יותר. רש"י מצטט את בראשית רבה לביאור הסתירה המתגלית בין אופיו האמתי של לבן, לבין התנהגותו "החמה" כלפי יעקב: "וירץ לקראתו: כסבור ממון הוא טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים. ויחבק לו: כשלא ראה עמו כלום, אמר שמא זהובים הביא והינם בחיקו. וינשק לו: אמר שמא מרגליות הביא והן בפיו". בשפתי חכמים מצוטטים דברי מהר"ל בנושא זה: "אין דרך להביא אבנים טובות בפיו, אלא יש לומר, שדרך העולם, כשאדם מביא אבנים טובות מביאן בסתר ואין מגלה אותן, לכן אמר: אנשק אותו ואפייסנו כדי שיגלה לי מה שיש לו". בעל הטורים כותב: "ויחבק לו וינשק לו" (664) בגימטריה: "חיבקו לגזול מה שעליו" (663). פרשן אחר דורש נוטריקון "את כל הדברים האלה" - אל תתמה כי לא הבאתי דבר, ברכוש רב יצאתי מביתי, הלך אליפז לקח הכל". אין להגזים במשקל הגימטריה או הנוטריקון, אך ברור שדרש זה מוסיף חן משלו למהלך העלילה ולהכרת הדמויות הפועלות. "ויאמר לו לבן, אך עצמי ובשרי אתה וישב עמו חדש ימים. ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חנם, הגידה לי מה משכורתך". קרה משהו במהלכו של חדש זה, שהבהירה ללבן הערום כי בהסח דעת נפלה ברכה לביתו; ברכת יצחק החלה פועלת, ולבן רצה לקשר את יעקב אליו על בסיס קבוע יותר, כדי שלא יעזוב אותו וילך לבית אחר. מה קרה בתקופה זו? אנו יכולים רק לנחש. המדרש מספר כי אנשי המקום היו דחוקים במים ויעקב גלה מקורות מים. תומאס מאן מתאר בספרו המונומנטלי "יוסף ואחיו" כי גלוי המים היה באותו החדש הראשון, שבו פרצה ונתגלתה לראשונה ברכת יצחק, ויעקב התגלה כאיש מצליח שהברכה שרויה במעשה ידיו. לבן התגלה כנוכל, שידע לקשר אל עצמו ואל ביתו את ברכת יצחק, בלי לתת בעבורה תמורה של ממש. שמא תאמר: "אלו הם חוקי הכלכלה: יעקב נשא את בנותיו של לבן, ומכיון שלא היה לו לתת עבורן מוהר, שילם עבורן בעבודתו" - עלינו להתבונן במנהגים החברתיים במקום ובתקופה בה מתרחשת העלילה. כשם שלמדנו גזירה שוה מחרדתו של לבן על יציאת בנותיו מרשותו שמא ינצלן יעקב לרעה, "אם תענה את בנותי, ואם תקח נשים על בנותי", על הפחד המוצדק שהיה קיים דור קודם, כאשר שלחו את רבקה למרחקים, כך נוכל ללמוד על המנהגים שהיו נהוגים באותה חברה דור קודם, לגבי התקופה בה אנו עוסקים. לאחר שנפלה החלטה חיובית על השדוך בין רבקה ויצחק נאמר: "ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם, וישתחו ארצה לה'. ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה ומגדנות נתן לאחיה ולאמה" (כד נב-נג) דוק: את המתנות "הכבדות" קבלה הכלה, בעוד שבני המשפחה קבלו "מגדנות" -- ממתקים, או, בלשונו של רש"י מיני פירות של א"י. כיצד נוהג לבן שהיה חלק מאותה תרבות? הוא מנצל את העובדה כי חתנו פליט, גר ותושב חסר זכויות; הוא מנצל את האהבה העזה שרוחש יעקב לרחל ורותם לטובת עצמו את ברכתו של יצחק, וזאת מבלי להזכיר את פרשת הרמאות של החלפת רחל בלאה. נתקדם במהלך המאורעות, ונחזור לתחילתו של הספור. מה היה מעמדו של יעקב בבית-לבן, משעה שהוא ניגש אליו וביקש "שחרור"? כבר לא היה שכיר. הוא היה חלק ממשפחה פאטריארכלית, שהרי היה בעלן של בנות בעל הבית; במשפחה כל אחד תורם כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, אין הוא שכיר. יחד עם זאת יעקב יודע שכל זה הוא רק כלפי חוץ, אין כאן הגשמה של חלום סולם-יעקב בבית-אל, הוא זר בבית זה, ולעולם יישאר זר, למרות שכלפי חוץ הוא חלק ממשפחה זו, המשמשת פצוי לבית שנאלץ לנטשו לפני שנים רבות. כל המסוה הוא חיצוני. אמנם לנשיו וילדיו יש בטחון כלכלי מסויים, אך הוא עצמו גר ותושב שאפשר לנשלו בכל עת, וברור שאין ממצב זה כדי הגשמת ההבטחה האלוקית. יתר על כן, אין הוא בטוח כי ברגע הכרעה, ברגע של עימות בינו לבין לבן יעמדו נשיו לצדו. הבחירה בין אב לבין בעל היא לעולם בחירה מכאיבה, וליעקב היה נסיון מר, בו רחל, כלתו האהובה, שיתפה פעולה עם אביה כנגדו בתחום רגיש, בניגוד לטבעה שלה, מתוך כבוד רצון אביה, ותוך התגברות על יצרים עזים "קשה כשאול קנאה". וכי כיצד ידע אם נאמנות נשיו תופנה אליו, או שמא יעדיפו את אביהן ואת הבית בו גדלו כל השנים? אמנם יעקב חלק ממשפחה פאטריארכלית, אך אין לו זכויות ירושה. הוא אמנם הביא ברכה לבית הזה, אך הוא כמו קצף על פני מים, וברגע שלבן אבי נשותיו יסתלק מן העולם, ניתן לסלקו ללא קשיים כלשהם. הנתוח דלעיל מבוסס לא רק על חדירה לסיטואציה מסויימת, ונתוח אופי הגבורים על רקע זמנם ומקומם; אנו מתבססים על רמזים בתוך הספור עצמו. קשים היו חייו של הגר. כאשר התורה מצווה "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצריים" (שמות, כב כ), הדברים אינם נאמרים בחלל ריק, אלא על רקע של תקופה שבה היה הגר חשוף ללא הגנה של ממש ללחצי הסביבה. זכורים מאמציו של אברהם, שהיה אדם נכבד בסביבתו, להשיג אחוזת קבר עבור שרה, והמחיר המפולפל שנאלץ לשלם בסופו של דבר עבור הזכות לקבור את שרה. "ויקם אברהם מעל פני מתו, וידבר אל בני-חת לאמר: גר ותושב אנוכי עמכם, תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני". הכתוב מדגיש כי גם אברהם שהיה נכבד ועשיר "נשיא אלוהים אתה בתוכנו", התקשה להשיג אחוזת קבר ונאלץ לקבל רשות מתושבי המקום, למרות שכל הארץ הובטחה לו בעתיד הרחוק; וכאשר כבר קיבל אחוזת קבר היה המחיר מפולפל ומופקע לאין שעור, "ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא". האם יש להתפלא כי על רקע זה מצוה התורה "וגר לא תונה ולא תלחצנו"? תארנו את הרקע הכללי להתנהגות כלפי גר; מה היה מעמדו המשפטי של יעקב כגר? זאת נלמד מסופו של הספור, כאשר יעקב מחליט לצאת את בית לבן, ולבן משיג אותו בהר הגלעד. שים לב לדו-שיח ביניהם, דבר שעשוי להסביר את תחושותיו של יעקב ברגע מסויים בו אנו עוסקים. "יש לאל ידי לעשות עמכם רע" (לא כט) "ויען יעקב ויאמר ללבן כי יראתי כי אמרתי פן תגזול את בנותיך מעמי" (שם ל"א) "לולי אלוקי אבי אלוקי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני, את עניי ואת יגיע כפי ראה אלוקים ויוכח אמש. ויען לבן ויאמר אל יעקב, הבנות בנותי, והבנים בני, והצאן צאני, וכל אשר אתה רואה לי הוא . . ." (שם מב-מג). למרות שיעקב הביא את הברכה לבית לבן, ולבן יודע זאת, יש ללבן כח חוקי לשלול מיעקב את כל זכויותיו - "הבנות בנותי, והבנים בני, והצאן צאני, וכל אשר אתה רואה לי הוא". ויעקב יודע זאת: "כי יראתי כי אמרתי פן תגזל את בנותיך מעמי". הזכרנו את חוסר בטחונו של יעקב בנאמנות נשותיו ברגע הכרעה, ותחושתו הפנימית כי למרות שהוא כמו "בן-בית" במשפחה, הרי שהוא נותן לזרים חילו, וביום פקודה כל מעשיו לא ייזכרו. זה נכון מצד הנתוח הלוגי, אך שגם התורה התכוונה לכך, אנו למדים מרמזים שונים. באשר יעקב מחליט בסופו של דבר לצאת את בית לבן, הוא נועץ עם נשותיו ומסביר להן את החלטתו. הוא איננו נוהג כראש משפחה פאטריארכלית שעל פיו יישק דבר, ושאינו חייב הסבר לאיש. הוא מסביר לנשותיו את החלטתו, הוא מתאר את הנאמנות שבה עבד את אביהן, ומבקש את רשותן והסכמתן לצאת לדרך. "ויאמר להן רואה אנוכי את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום, ואלוקי אבי היה עמדי. ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי את אביכן. ואביכן התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים, ולא נתנו אלוקים להרע עמדי . . . ויצל אלוקים את מקנה אביכם ויתן לי. ויאמר אלי מלאך האלוקים בחלום: יעקב, ואומר: הנני . . . ראיתי את כל אשר לבן עושה לך . . . קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך". (לא ה'--י"ג). הגיע רגע האמת; רחל ולאה נאלצות להכריע בין אביהן לבין המשפחה החדשה אותה בנה או בעצם בין אביהן לבין יעקב, שהרי ילדיהן היו נשארים אתן בכל מקרה. הנשים מכריעות ללא היסוס. אמרנו כי יעקב ידע כי אין לו זכויות ירושה בבית לבן, למרות שהוא חלק ממשפחה פאטריארכלית הזכרנו כי הדבר הטריד אותו בעימות שלו עם לבן ברגע בו עוסק ספורנו. כיצד אנו יודעים זאת? הכתוב שם את הדברים האלו, שהיו בראשו של יעקב כל עת שהותו בבית-לבן, בפי נשותיו, ברגע ההכרעה: "ותען רחל ולאה ותאמרנה לו: "העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו? הלוא נכריות נחשבנו לו, כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו. כי כל העושר אשר הציל אלוקים מאבינו לנו הוא ולבנינו. ועתה כל אשר אמר אלוקים אליך עשה" (לא, יד-טז). זהו: הקשר בין הבנות לבית אביהן ניתק: נשיו הביעו לו נאמנות מוחלטת ולא מסויגת והוא חפשי לפעול. נחזור אחורנית לראשית הפרק. יעקב נגש אל לבן לאחר הולדת יוסף. הוא מודע לכוחו של לבן ולמגבלותיו שלו, אך הוא נחוש בדעתו לפעול למען הגשמת חלום "סולם-יעקב". אין הוא מעוניין לעזוב את בית-לבן באותה עת כפי שהסברנו ברישא. יחד עם זאת אין זה נאה כי "בן משפחה" יבקש שכר בתוך משפחה פאטריארכלית. וכי יחשוף בפני לבן את שקוליו? וכי יקרע את המסוה מעל פני לבן במה שיאמר לו שעליו לדאוג לעצמו, וכי אין לו כל בטחון באותו בית שינצל אותו כל עוד כוחו במתניו ויזרוק אותו בהזדמנות הראשונה. אין נאה לעשות זאת ואף מסוכן. יעקב נוקט בגישה עקיפה. הוא יודע שהוא חיוני בבית-לבן ואין לו תחליף, הוא נוקט צעד טבעי פשוט. "שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי. תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותך בהן ואלכה כי אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך". אין לבן יכול לטעון מאומה כנגד יעקב; אין הוא חושף את פרצופו האמתי של הנוכל, ולכן זה אינו חייב לחשוף צפרניו. יעקב אומר בפשטות: "מלאתי חלקי בהסכם, הגיע תורך למלא חלקך בהסכם, אנא שחרר אותי" לבן אינו טפש. הוא יודע את המסתתר בראשו של יעקב, אך הוא איננו מוכן לותר עליו ועל הברכה שהוא מפיק ממנו והוא נותן לו פתח להעלאת דרישותיו: "ויאמר אליו לבן . . . נחשתי ויברכני ה' בגללך. ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה". כאן נתעכב לדון בצורת הכתיבה המוזרה שבה מופיעה המלה ויאמר באמצע דבורו של לבן, מבלי שיעקב יגיב. בעת משא-ומתן בין עובד ומעביד על תנאי שכר, קיימות שתי אפשרויות: (א) העובד בא לבקש העלאת שכר. ביד המעביד הכוח אם לתת לו וכמה לתת לו, והם מתפשרים אי שם באמצע הדרך, כאשר בסופו של דבר, המעביד מכתיב את התנאים. (ב) העובד בא ומודיע על התפטרותו. העובד הוא חיוני, ואין לו תחליף. המעביד יעשה כל מאמץ לשמור על העובד. במקרה זה העובד יכתיב למעביד את תנאי השכר. נחזור לתוך הספור. הפגישה בין יעקב ללבן הפכה למו"מ בין עובד ומעביד, כשיעקב בעדינות הוציא עצמו ממעמד של "בן-משפחה" העובד ללא שכר. לבן, כמעביד, מעונין במו"מ כזה להכתיב את התנאים: הוא יודע שיעקב איננו מעונין בשלב זה לצאת את הבית, והוא רומז לו "ויאמר אליו לבן: נחשתי ויברכני ה' בגללך". הוא ממתין כי יעקב יגיב באיזושהי צורה, יבקש משכורת כלשהי, וע"י כך לבן בסופו של דבר יכתיב את התנאים. אך יעקב איננו מגיב, ומכיון שכך אין ברירה ללבן אלא להכנע ולמסור את כל הקלפים בידי יעקב בבחינת מעביד המעונין להעסיק עובד בכל מחיר. ויעקב אינו חושש עוד לחשוף את קלפיו "ויאמר אליו: אתה ידעת את אשר עבדתיך, ואת אשר היה מקנך אתי, כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב, ויברך ה' אתך לרגלי, ועתה מתי אעשה גם אנוכי לביתי" (שם כ"ט-ל'). נותרה השאלה: מדוע חכה יעקב עד שרחל ילדה את יוסף? מדוע לא נגש בתום שבע השנים השניות בתום מחויבותו החוקית כלפי לבן? ההסבר פשוט: יעקב חשש שלבן יפקיע את הנישואין בינו לבין רחל בטענה ש"אין ברכת האלים לנישואין אלה שהרי רחל לא ילדה פרי בטן" וישלח אותו לדרכו ללא רחל. במלים אחרות: יעקב יודע כי רחל, כל עוד היא עקרה עשוייה לשמש קלף מיקוח בידי לבן שיאלץ את יעקב להמשיך ולשרתו. יעקב אהב את רחל אהבה עמוקה, וחשש לחשוף עצמו לעימות שבו ידו תהיה על התחתונה כאשר ילדה רחל את יוסף שוב לא הייתה ללבן עילה כלשהי שלא לשחרר אותה או את יעקב; ויעקב נגש בזהירות לכלכל את ענייניו. ספורה של הגר הספור מחולק לשני חלקים, הראשון בפרק טז מתאר את עלייתה של הגר בבית אברהם, הריונה ובריחתה מבית אברהם עקב קנאתה של שרי. החלק השני בפרק כא פסוקים ה-כא מתאר את גירושה של הגר עם ישמעאל לאחר הולדת יצחק, נדודיה ותעייתה במדבר, והצלתו הפלאית של ישמעאל בהיותו על סף המוות. החלק השני בולט בפשטותו, אך בעוד שבהחלט יש מקום לנתוח ספרותי של הדמויות, הסיטואציה ואופן הבטוי, הואיל וקשה לגלות משמעויות נסתרות בספור והתבטאויות יוצאות דופן, לא נטפל בו. נתמקד בחלק הראשון " . . . ותענה שרי ותברח מפניה, וימצאה מלאך ה' על עין המים במדבר, על העין בדרך שור. ויאמר הגר שפחת שרי, אי מזה באת ואנה תלכי. ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת, ויאמר לה מלאך ה' שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה. ויאמר לה מלאך ה' הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרוב ויאמר לה מלאך ה' הינך הרה ויולדת בן, וקראת שמו ישמעאל, כי שמע ה' אל עניך . . ." (טז, ו-יח). דוק: שלש פעמים כתוב "ויאמר לה מלאך ה'" שבעצם אין הפסקה בדבור; מלאך ה' ממשיך לדבר, ללא התערבות נראית לעין מצדה של הגר. כאמור, זוהי טכניקה מיוחדת בספור המקראי. כאשר המספר רוצה כי הקורא ייעצר בשטף הקריאה, הוא רומז לו באמצעות מלים "שאינן במקומן" להעצר ולחשוב על הסיטואציה בכללותה. מהי הסיטואציה כאן? הגר, לאחר שהיתה עשר שנים שפחתה של שרי (פרק ט"ז פסוק ג), ניתנת בחיקו של אברהם, והיא הרה לו. בעיני רוחה היא רואה את עצמה מחליפה את שרי כאשת חיקו של אברהם; היא צעירה יותר, אך יתרון חשוב יותר הוא שהיא מביאה את היורש, דבר שנבצר משרי. גם כיום אנו יודעים עד כמה חזק מעמדה של אשה פוריה בבית, ועד כמה עלוב מעמדה של עקרה; כל שכן בעולם העתיק. היא מתחילה לזלזל בגבירה שאת מעמדה היא מקווה לרשת; אך היא עשתה חישוב מוטעה, והיא נופלת מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. בפסוקים שציטטנו, אנו פוגשים את הגר כשהיא נואשת, לאחר שברחה מענוייה ונקמתה של שרי. מלאך ה' נגלה להגר, אך הגילוי איננו בולט. הוא מרומז מחד: המלאך מפגין ידיעה שאין לבן-תמותה רגיל "ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי". הוא יודע את זהותה של הגר, אך בעת ובעונה אחת הוא מגלה מוגבלות של בן-אנוש, בכך שנסתרת ממנו עובדת בריחתה של הגר. הגר, במר לבה, אינה מבחינה בסתירה הפנימית המתגלית בדבריו של המלאך, המתגלם לעיניה כבן-אנוש, והיא עונה: "מפני שרי גבירתי אנוכי בורחת". עצתו הראשונה של המלאך: "שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה" אינה זוכה כלל לתגובה, בבחינת "מה הוא מבלבל במוח; אני בורחת משם והוא אומר לי לחזור לשם". המשך שיחתו של המלאך: "הרבה ארבה את זרעך ולא ייספר מרוב" אינו נקלט גם הוא - האם זו סבה לסבל ועינויים? אך כאשר המלאך מסיים בפסוק האחרון: "הנך הרה ויולדת בן . . . כי שמע ה' אל ענייך", הוא כאילו אומר - הינך הרה עלייך ללדת ילד, ואינך יכולה לעשות זאת במדבר, יש טעם ותכלית לסבל שלך, ואותו ילד שתלדי זרעו "לא יספר מרוב" - מבינה הגר לפתע כי זכתה להתגלות אלוקית. מתהומות היאוש צומחת הארה פנימית הנותנת טעם ותכלית לסבל, ובסופה של המנהרה כבר מבצבץ האור. אפשר להשוות קטע זה לחלום סולם יעקב, "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך". והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך. והנה אנוכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך, והשיבותיך אל האדמה הזאת . . . וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי. ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה. אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים . . . ויקרא את שם המקום ההוא בית-אל" (בראשית כח, יג-יט). בשני המקרים היתה התגלות אלוקית, הארה פנימית, שנתנה טעם ותכלית לסבל בהווה למען מטרה נשגבה בעתיד. הגר חוזרת אל בית בו היא יודעת בודאות כי עליה לסבול ענויים והשפלה, וכפי שאנו יודעים גורשה מאוחר יותר עם בנה בן השלש למדבר עם לחם וחמת מים, והגיעה עד לסף המוות. יעקב, לעומתה, נאלץ לברוח מבית חם לעתיד לא ידוע, חשוף לסכנות ולהשפלות בהווה, כשבאמת ברכות אביו כוונו לעתידות רחוקים. הגידים והתפרים המחברים את ספורי ספר בראשית "ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו יג). מכאן ואילך יש לפרש את כל הארועים כבאים להגשים את דבר הברית שכרת ה' את אברהם. התנ"ך מלא ספורים הוא איננו בא ללמדנו עובדות הסטוריות שהרי ראינו כי עובדות הסטוריות מכריעות בחיי העם אינן מוזכרות כלל בתנ"ך, כי התנ"ך אינו ספר המתאר "מה שקרה". כל יום קרו מאות ואלפי דברים שאינם מוזכרים בתנ"ך, וחשיבותם אינה נופלת ממאורעות שאכן מוזכרים בו. לגיטימי, איפוא, לשאול מדוע נזכר ספור מעשה זה או אחר ומה לומדים ממנו, מעבר לעובדות "הלא חשובות" לכשעצמן של הספור. אפשר להסתכל על כל אותן אנקדוטות המפוזרות פה ושם שהן כעין אבני-פסיפס מהן מרכיב הקורא תמונה כוללת יותר בהתאם לעיני רוחו. כך עשינו בהודעה שקבל אברהם על הולדת אחייניו; באופן כזה שבצנו את חרדתו של לבן לבנותיו לתוך ספור רבקה ויצחק, או ספור כלי הכסף והזהב שקבלה רבקה לעומת המגדנות שקבלו אחיה ואמה, אשר שובצו לספור יעקב ולבן. מספור כזה לומדים על אופי גבורים מסויימים, על מנהגי הסביבה, ומתוך זה אפשר להסיק גזירה שוה בנתוח קונקרטי מסותם; זוהי דרכה של אמנות הספור המקראית כפי שאנו מבינים אותה. בפרק זה נשתדל לאחד את ספורי המעשה השונים בספר בראשית למערכה אחת. ייאמר מראש: אין אנו מתיימרים להסביר הכל. כאשר משתמשים באבני פסיפס להרכבת תמונה, אין הכרח להשתמש בכל האבנים, וברור שיישארו אבנים "מיותרות". אך אולי אותן אבנים "מיותרות" ישמשו בתבנית אשר ירכיב אדם אחר שזוית ראייתו שונה. לשיטתנו המקרא משתמש במקרים מסויימים במלים בעלות כפל משמעות. מעל פני השטח מבינים אותן בצורה מסוימת, אך יש להן מובן נוסף שאינו נראה מיד. עניינים מסויימים יקבלו פרוש שונה, נוסף ולא מקובל; פרוש זה שאינו בא במקום הפרוש המקובל אלא בצדו, יאפשר אחוד תמונות בודדות שלכאורה לא ברור מה חשיבותן ומדוע היה חשוב להכלילן בכתבי הקדש לתוך מסגרת כוללת. ענינים אלה יובהרו בהמשך. אמרנו כי מעמד הר סיני מהווה בעצם אפילוג למסופר בספר בראשית, בעוד אשר ברית בין הבתרים הינה הפרולוג של ספור המעשה. מהפרולוג ואילך יד עליונה מכוונת את מהלך העניינים לכיוון ברור: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" מכירת יוסף, מהווה נקודת מפנה מכרעת, כאשר פרשת יוסף ואשת פוטיפר וחלומות פרעה הם מהלכים נלוים, הבאים להסביר כיצד בסופו של דבר ירדו בני-ישראל מצרימה. כל מהלך העניינים חייב לתת הסבר לוגי כיצד סובבו העניינים עד שיוסף נמכר. הצעד הראשון בכיוון זה: מעשה המרמה של יעקב בגניבת ברכות אביו. הברכות מכוונות לעתידות רחוקים; בטווח הקצר חייו בסכנה והוא חייב להמלט על נפשו. הקורא חש סימפטיה כלפי האח המרומה, והוא עלול לחוש בקורת כלפי הרמאי, הכתוב מרכך זאת. יעקב לא לקח בעצם מה שלא היה שלו. היה מאבק בין עשו ויעקב על הבכורה עוד בבטן אמם, ויעקב יצא אחרי עשו בהפרש של שניות, מיד אחריו - "וידו אוחזת בעקב עשו". האם זהו קנה המדה המוצדק להעניק ברכה רק בגלל שאח אחד הקדים את השני שניות ספורות? הכתוב מתאר את יעקב כ"איש תם יושב אהלים". עשו הוא איש העולם הגדול החשוף לסכנות העולם יום יום, "ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה". יעקב רואה למרחוק וטווה את מחשבותיו בהתאם לכך, עשו חי את הרגע, "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עיף אנוכי". יעקב קונה את הבכורה תמורת לא כלום "ויאמר יעקב: מכרה כיום את בכורתך לי, ויאמר עשו: הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה". עשו בז לבכורה, "ויאכל וישת ויקם וילך, ויבז עשו את הבכורה". נושא הברכה חייב להיות מוכן לסבול בהווה למען הייעוד, האם עשו, האיש שחי את הרגע, הוא האדם המתאים לשאת את הבכורה? ספור זה מרכך את מעשה המרמה, שהוא חלק מרכזי וחיוני בספור המעשה. יעקב הפליט חסר הבית נפגש עם רחל ליד הבאר. היש ספק כי באותו רגע צצה האהבה הגדולה הגורלית המכוונת את כל מהלך הספור מכאן ואילך? שים לב: הרבה ספורי אהבה במקרא התחילו ליד באר. שם היתה פגישתם של אליעזר ורבקה, רבקה ויצחק. כזו היתה פגישתם של צפורה ומשה, שאול והנערות השואבות - ספור שנותח מקודם. מרכזיותה של הבאר כמקור חיים בעולם העתיק, מתבטאת בכך ששם פרחו האהבות שהן מקור החיים במובן אחר. כל ספור הלידות בבית-לבן מעיד על מתח, על קנאה וסבל, ואז נזרעו הזרעים שגרמו למכירת יוסף מאוחר יותר. ראובן - "ראה ה' בעני" שמעון - "שמע ה' כי שנואה אנכי" לוי - "עתה הפעם ילוה אישי אלי". יהודה - "הפעם אודה את ה'" וכו' הכול סובב סביב אהבת הבעל, והמוטיב של האשה האהובה שהינה עקרה והאשה הפורייה שהיא השנואה (השווה פרשת פנינה וחנה בשמואל א'). לא ייפלא כי היריבות של האם, למרות השלמתה השקטה עם מצבה, פעפעה אל הבנים. פרשת התרפים אשר גנבה רחל: מוצדק לשאול מה חשיבותו של ספור מעשה זה, ומדוע נכלל בכתובים. ובכלל מדוע גנבה רחל את התרפים? רש"י מסביר: "להפריש את אביה מעבודת אלילים נתכוונה". אחד מהפרושים של אבן-עזרא: " . . . והקרוב שהיה לבן אביה יודע מזלות, ופחדה שאביה יסתכל במזלות לדעת אי זה דרך ברחו". קשה לקבל את שני הפרושים. לפירוש ראב"ע: לבן השיג את יעקב גם ללא התרפים שגנבה רחל, ואם כך כל ספור המעשה מיותר. ולפרושו של רש"י: עבודת האלילים של לבן היתה מושרשת במשך דורות, ואין באקט חיצוני של גניבת אביזר פולחני כדי לשנות אמונות ודעות של אדם. למה הדבר דומה? האם יהודי מאמין יפסיק להאמין רק משום שגנבו לו את הטלית והתפילין? הוא יקנה תשמישי קדושה אחרים. ואם אלה שנגנבו הינם בעלי ערך סנטימנטלי מיוחד, כגון שקבלם בירושה מאבותיו, הוא יעשה כל מאמץ להשיגם, וזה בעצם מה שעשה לבן. כדי להבין את המעשה של רחל, יש לחזור שנים הרבה אחורנית. רחל היתה ארוסתו של יעקב. שבע שנים חכתה לו, ממש באותה ערגה שהוא חיכה לה. על יעקב נאמר: "ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". יעקב העסיק את מחשבתו בעבודה מאומצת, ולכן סבל פחות מהצפייה. הביטוי "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" בא להדגיש את עצמת האהבה המצדיקה כל קרבן. ורחל? היא היתה בבית, לבה ומחשבותיה עם ארוסה. הנה הגיע הרגע בו תהיה לאשה לבחיר לבה, והנה אביה מאלץ אותה לשתף עמו פעולה ולמסור את מקומה לאחותה. בטבע הדברים, כאשר ביחסים בין אנשים מופר האמון, האדם הנפגע סובל, לא כל שכן בנושא כה עדין ומסעיר כמו יחסים שבינו לבינה. "עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאה". ממרחקים אנו שומעים את זעקתו של יעקב "מה זאת עשית לי, הלא ברחל עבדתי עמך, ולמה רמיתני". הוא הגבר ששיטו בו לחגוג את ליל כלולותיו עם הלא יעודה, כשהוא חושב שהוא נמצא עם אהובת לבו. מאורע כזה עשוי להשאיר טראומה בלב כל אדם. תומאס מאן מתאר את יעקב כנושא צלקת זו בנפשו כל ימי חייו. תארנו את זעקתו של יעקב, ומה עם רחל, האם אין לה רגשות? היא חייבת בכבוד אביה ולכן עליה להבליג אך כאשר הם בורחים והקשרים ניתקים, היא מחליטה לפגוע בו בנקודה כואבת - היא גונבת את התרפים שהיו אביזר פולחני חשוב ללבן. שים לב להמשך התפתחות העלילה: לבן משיג את יעקב והוא מחפש את אלהיו. "ורחל לקחה את התרפים ותשימם בכר הגמל ותשב עליהם . . . ותאמר אל אביה אל יחר בעיני אדוני כי לוא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי ויחפש ולא מצא את התרפים" (בראשית ל"א, ל"ד--ע"ה). יש כאן כפל משמעות; אפשר להבין את הדברים כפשוטם, אך אז עצם הזכרת המעשה איננה ברורה אחרי ככלות הכל, מה כל כך חשוב התעלול של רחל, והעובדה שבאותו יום היה לה דרך נשים? אפשר לפרש גם אחרת: רחל מאותתת לאביה מבלי שזה יבין: "תסלח לי שלא אוכל לכבד אותך ו"לקום מפניך" הואיל ופגעת בי כאשה". הנה כך ההתבטאות היא דו-משמעית. כיצד משתלב ספור מעשה זה בציר המרכזי של העלילה? יעקב אומר: "עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה . . . ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם". מבלי לדעת יעקב מקלל וקללתו מתקיימת, רחל מתה. נותר לו בנו המפונק יוסף. יעקב מעביר את כל אהבתו העצומה ליוסף, המשמש לו תחליף לרחל. יוסף המפונק מתנהג בהתנשאות, ואביו שאהבתו מסנוורת אותו, איננו מחנך אותו להשתלב בחברת האחים. המרירות המפעפעת באחים, ההתנשאות של יוסף וחלומותיו מהוים את הרקע למכירתו של יוסף וירידת כל בני-ישראל מצרימה בהתאם לחזון ברית בין-בתרים. |
|
המשך המאמר
|
|---|
