|
תנאי בני-גד ובני-ראובן שים לב: מופיע פעמים "ויאמרו", למרות שרק בני גד ובני ראובן מדברים, ומשה, שאליו מכוונים הדברים, איננו מגיב. מה קורה כאן? בני ישראל עומדים לעבור את הירדן. משה בן-מאה ועשרים, עומד בפני סיום תפקידו ועליו להפרד מבני-ישראל. בני גד ובני ראובן מנסים לנהוג בערמה, ולסחוט ממשה "הבטחה נשיאותית" כי יתן להם את עבר הירדן לאחוזה. לאחר שיקבלו הבטחה כזו יש מקום לשאת ולתת על גדלו של חיל המשלוח שישלחו לעזרה לכבוש הארץ, ולמשך כמה זמן. בינתיים ישיגו שני השבטים את שלהם, ועל התמורה יש מקום לויכוח. הם מנסים את הדרך העקיפה, במגמה לתפוס את משה ברגע של חוסר עירנות: "הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל, ארץ מקנה היא, ולעבדיך מקנה". הם ממתינים שמשה יסיק את המסקנה ויאמר: "אכן קחו אותה לנחלה". באותו רגע הם היו יוצרים מצב שבו לא היתה למשה דרך נסיגה, בעוד שהם יכלו להתמקח על גודל התמורה. משה, שלא לחינם נאמר עליו במותו "ולא נס ליחו", מבין היטב את כוונותיהם, אך גם לו יש כוונות משלו. הוא עומד להפרד מהעם שאותו הוציא ממצרים ואשר טיפל בו "כאשר ישא האומן את היונק". כיצד נפרדים מהעם מבלי להזכיר לו את ההיסטוריה, מבלי להסביר לו מדוע לא נכנסו לארץ לפני ארבעים שנה, ומדוע הוא, משה המנהיג, המוציאם ממצרים, לא זכה להכניסם לארץ המובטחת? יתר על כן: יש להזהיר את העם. בכדי להטיף מוסר, יש לתפוס את הרגע המתאים, אחרת יפלו הדברים על אזניים ערילות. משה שותק, וממתין כי נציגי השבטים יבטאו בפרוש את כוונותיהם: "ויאמרו, אם מצאנו חן בעיניך, יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן". זו ההזדמנות לה חכה משה: "ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן: האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה? ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה' כה עשו אבותיכם בשלחי אותם מקדש ברנע לראות את הארץ. ויעלו עד נחל אשכול, ויראו את הארץ, ויניאו את לב בני ישראל לבלתי בא אל הארץ אשר נתן להם ה' ויחר אף ה' ביום ההוא וישבע לאמר: אם יראו האנשים העולים ממצרים מבן עשרים שנה ומעלה, את האדמה אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב כי לא מלאו אחרי. בלתי כלב בן יפנה הקנזי ויהושע בן-נון כי מלאו אחרי ה' ויחר אף ה' בישראל ויניעם במדבר ארבעים שנה, עוד תום כל הדור העושה הרע בעיני ה'. והנה קמתם תחת אבותיכם, תרבות אנשים חטאים, לספות עוד על חרון אף ה' אל ישראל. כי תשובון מאחריו, ויסף עוד להניחו במדבר ושיחתם לכל העם הזה" (שם, ו-טו); משה יודע היטב שאין זו כוונת שני השבטים, אך הוא מנצל הזדמנות בכדי להטיף לעם בנקודה כואבת ואקטואלית, ובכדי להפרד ממנו בצורה הולמת. הפסוק הבא מלמדנו כי היתה זו תחבולה של השבטים ולאחר שהם נכשלים במזימתם הם פורשים להתייעצות, "ויגשו אליו ויאמרו, גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו, ואנחנו נחלץ חושים, לפני בני ישראל, עד אשר אם הביאונום אל מקומם, וישב טפנו בערי המבצר מפני יושבי הארץ, לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו" (שם, טז-יח) מן העובדה כי "נגשו אליו" מלמד שהשיחה לא היתה ברצף אחד, וכי פרשו להתייעצויות. ואז משה מגיב "אם תעשון את הדבר הזה, אם תחלצו לפני ה' למלחמה, ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' עד הורישו את אויביו מפניו, ונכבשה הארץ, לפני ה' ואחר תשובו והיתם נקים מה' ומישראל, והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'". שים לב: בני גד ובני ראובן זממו להוציא מקודם הבטחת נחלה, והיו מוכנים להתמקח על התמורה. התוצאה הפוכה: "תנאי בני גד ובני ראובן" - הם היו חייבים להבטיח מראש את התמורה כתנאי לירושה. מגילת רות ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו, ותאמר: "שם האיש אשר עשיתי עמו היום בעז". ותאמר נעמי לכלתה: "ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים". ותאמר לה נעמי: "קרוב לנו האיש מגואלנו הוא" (רות ב', י"ט-כ) הביטוי "ותאמר נעמי" מופיע פעמיים כשאין כל הפסקה בשיחה. מהי משמעות הדברים כאן? יש לראות את התמונה בהיקפה הכולל. נעמי חוזרת עם רות משדה מואב. נעמי מוכת גורל - "אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרא, כי המר שדי לי מאד. אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'" (שם, א' כ-כא). היא איבדה בעל ובנים, אך זכתה בבת ועליה לדאוג לעתידה. רות כאשה צעירה דואגת לפרנסה, ובהתאם למנהג הנאה שהיה נהוג בישראל, אומרת רות לחמותה "אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים, אחר אשר אמצא חן בעיניו . . . ויקר מקרה חלקת השדה לבעז אשר ממשפחת אלימלך" (ב ה-ג). רות מגיעה במקרה לחלקתו של בעז הנוהג בה יפה ובנדיבות מופגנת. היא חוזרת טעונה לחמותה. "ותשא ותבוא העיר, ותרא חמותה את אשר לקטה. ותוצא ותתן לה את אשר הותירה משבעה". עבור רות הרי זה סתם יום מוצלח; שמו של בעז אינו אומר לה מאומה, ובתמימותה היא אומרת: "שם האיש אשר עשיתי עמו היום בעז". נעמי רואה למרחוק, והתגובה שלה מפתיעה את רות שאינה מבינה מה מתרחש. "ותאמר נעמי לכלתה ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים". קשה לרות לעכל את המתרחש. מובן שמברכים את ה' "אשר לא עזב חסדו את החיים", אך מה עניין "המתים" לכאן? ונעמי עונה לשאלתה האלמת של רות: "ותאמר לה נעמי קרוב לנו האיש מגואלנו הוא". כבר מתרקמת בראשה תחבולה שבאמצעותה תביא את רות אל המנוחה ואל הנחלה. ספור הברית שכרת חזקיהו עם מרדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל פרשה זו חוזרת ונשנית כמעט מלה במלה במלכים ב', פרק כ, פסוקים יב-כ. כנראה שהיתה חשיבות מיוחדת לפרשה זו, הן מבחינה היסטורית לפי רוח דברי מחבר ספר מלכים, והן מבחינת חזון הנבואה של ישעיהו. הנביאים התנגדו באופן נמרץ לכל ברית מדינית בין ישראל לעמים אחרים. לדעתם, ברית כזו מסיטה את עם ישראל מעבודת ה' וממוסרו לכיוון של השענות על משענת קנה רצוץ. "ועתה מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור, ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר. תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך, ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלוקיך, ולא פחדתי אליך נאום ה' אלוקים צבאות . . . מה תזלי מאד לשנות את דרכך, גם ממצרים תבושי כאשר בושת מאשור. גם מאת זה תצאי וידיך על ראשך, כי מאס ה' במבטחייך ולא תצליחי להם" (ירמיהו פרק ב', פס' י"ח-ל"ז). ישעיהו עצמו, אשר תמך במרד של חזקיהו, מתנגד לצרוף מלכות יהודה לכל ברית אזורית נגד אשור. ב727- לפנה"ס מת תגלת פלאסר השלישי, ועל כסא המלוכה עלה בנו שלמנאסר החמישי (722-727 לפנה"ס). מותו של הכובש הגדול עורר תקוות בלבות הואסאלים והגביר את צפייתם לנפילת אשור. הפלישתים אף הם הצטרפו לתסיסה, במגמה לפרוק את עול מלך אשור (תולדות עם ישראל בימי קדם, הוצאת דביר, ת"א, עמוד 136). התחילו להיוצר מערכי בריתות אזוריות לעמוד כנגד אשור, תוך נסיון לשתף את מלכות יהודה. על רקע זה נאמרת נבואתו של ישעיהו "אל תשמחי פלשת כולך כי נשבר שבט מכך כי משרש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף" (ישעיהו, י"ד כט). ועל הצעת ההצטרפות לברית אזורית מציע ישעיהו לענות לאקונית: "ומה יענה מלאכי גוי: כי ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו" (שם, לב). בקורת חריפה נגד השענות על אמפריה זרה בכדי לשמור על עצמאות מדינית נאמרת גם ע"י הושע: "ויהי אפרים כיונה פותה אין לב; מצרים קראו אשור הלכו. כאשר ילכו אפרוש עליהם רשתי . ." (הושע, ז' יא-יב); ובמקום אחר הוא אומר: "אפרים רועה רוח ורודף קדים: כל היום כזב ושוד ירבה, וברית עם אשור יכרותו ושמן למצרים יובל" (שם, י"ב ב). חזונו של הושע כתחליף להשענות על כח פיסי מבוטא בפסוקים הנפלאים הבאים: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אמרו אליו: כל תשא עוון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלוקינו למעשה ידינו, אשר בך ירוחם יתום" (הושע י"ד ב-ד). ואם אמנם ישראל יעשו כך ויחזרו בתשובה, מובטחת להם הגנת ה'. והדברים נאמרים בהמשך: "ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו. אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון. ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון. ישובו יושבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן זכרו כיין לבנון" (שם ה-ח). על רקע התנגדות חריפה של כל הנביאים לבריתות עם עמים אחרים, נערכת בריתו של חזקיהו עם מרדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל. תגובתו של ישעיהו אינה מתאחרת לבוא. "ויאמר ישעיהו אל חזקיהו: שמע דבר ה' צבאות: הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה בבל, לא ייותר דבר אמר ה'. ומבניך אשר יצאו ממך, אשר תוליד יקחו, והיו סריסים בהיכל מלך בבל. ויאמר חזקיהו אל ישעהו: טוב דבר ה' אשר דברת. ויאמר: כי יהיה שלום ואמת בימי" (ישעיהו, ל"ט ה-ח). שוב פעם שמוש בטכניקה של אתות, והכנסת מלת פתיחה של "ויאמר" לאמצע המשפט. מהי הדרמה המסתתרת מאחורי מלה זו? יש לנתח זאת על רקע התקופה. זה עתה ניצלה ממלכת יהודה מחורבן. חזקיהו המלך החלים ממחלה שבה כמעט מצא את מותו. הן המלך באופן פיסי-אישי, והן ממלכתו ניצלו בנס, ואין סומכים על נסים כידוע. אשור עדיין אמפריה אדירה. צבא המשלוח שלה נחל מפלה, אך בהחלט ייתכן שעובדה זו תמריץ אותה לארגן צבא משלוח גדול פי כמה להכנעת הממלכה הסוררת ולהוכיח קבל עולם כי אכן כוחה במתניה (הלא הרומאים עשו זאת בתקופת בית שני ובמלחמת בר-כוכבא ולא נרתעו ממפלה ראשונית). חזקיהו שמח להזדמנות שנקרתה בידו לכרות ברית עם מלך בבל בבחינת "אויבו של אויבי - ידידי". ישעיהו מתנגד לגישה זו. חזקיהו היה מלך צדיק; היכן נעוץ הניגוד שצמח בינו לבין ישעיהו? המלך, איש מעשה הרואה את העולם הנוהג כמנהגו, כוחות הרשע בו גוברים ואין מושיע, אינו יכול ואסור לו לסמוך על נסים. ראייתו אינה חודרת מעבר לפרגוד ודבר ה' אינו בוער בעצמותיו. הנביא הוא ההפך הגמור, השליחות האלוקית ממלאת אותו כל כולו ללא פשרות: "הלוא כה דברי כאש, נאם ה', וכפטיש יפוצץ סלע" (ירמיהו ב"ג כט); אין הוא מסוגל כלל להבין לתייסרות ולהתלבטות של הגמדים סביבו. יתכן שהנתק בין הנביאים והאנשים הפשוטים הינו אחת הסבות העקריות שבגללן עברה ובטלה הנבואה מן העולם. העם התרחק מן הנביא עד שאין הנביא מסוגל לחנך אותו. הנביאים לא היו מסוגלים למנוע את התבוללותו של עם ישראל שגלה ע"י אשור, למרות שהושע חזה התבוללות זו מראש: "אפרים בעמים הוא יתבולל; אפרים היה עוגה בלי הפוכה. אכלו זרים כחה והוא לא ידע; גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע" (הושע ז ח-ט). החכמים לעומתם בנו מגדל עוז של תורה ומצוות שכיון את היהודי בכל מעשיו בשכבו ובקומו. לא ההשראה האלוקית או החזון האלוקי הם ששמרו את העם, אלא התקנות הקטנות של חיי היום יום שהיו קרובות יותר לאדם הפשוט. אפשר לתת לדברים אלו דוגמא אקטואליה. בשירו: "באו במחתרת - חזון ליל קיץ תרצ"א" שהתפרסם בקובץ "רחובות הנהר", חזה א.צ. גרינברג בדייקנות מדהימה בואה של השואה, מספר שנים לפני עלות הצורר היטלר לשלטון. האם נוצרה בשל כך תנועת בריחה של יהדות הגולה להצלת הנפש? נחזור לעימות בין חזקיהו וישעיהו. ישעיהו תפס מעמד נכבד בקרב העם ובקרב חצר המלוכה יותר מאשר כל נביא אחר. יוקרתו נבעה לא רק מהיותו שייך, לפי המסורת, למשפחת המלוכה, אלא בכך שהוא מצטייר כמצילו של העם ומצילו של המלך בנקודות שפל; חזקיהו עמד על סף המוות וישעיהו הביא לו את בשורת החיים; אליו פונים שליחי המלך ברגע קריטי, כשממלכת יהודה עומדת על סף חורבן: "כה אמר חזקיהו יום צרה ותוכחה ונאצה היום הזה, כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה . . . ונשאת תפלה בעד השארית הנמצאה" (ישעיהו ל"ז ג-ד) וישעיהו הוא ששם בפי חזקיהו את התשובה הגאה על דברי הגדוף של רבשקה: "בזה לך לעגה לך בתולת בת-ציון, אחריך ראש הניעה בת-ירושלים" (שם כב), והוא שמבטיח לחזקיהו ולעם: "לכן כה אמר ה' אל מלך אשור: לא יבוא אל העיר הזאת, ולא יורה שם חץ ולא יקדמנה מגן ולא ישפוך עליה סוללה. בדרך אשר בא, בה ישוב, ואל העיר הזאת לא יבוא נאום ה'. וגנותי על העיר הזאת להושיעה, למעני ולמען דוד עבדי" (שם לג--לה). ישעיהו מגיע במלוא יוקרתו לחזקיהו ובפיו חזות קשה על סטייתו מדרך ה' בברית שזה עתה כרת עם מלך בבל. הוא מצפה כי חזקיהו שהוא מלך צדיק, יחזור בתשובה, יכרע תחת משא החזון האיום. ומה תגובתו של חזקיהו? "ויאמר חזקיהו אל ישעיהו טוב דבר ה' אשר דברת". ישעיהו נדהם! נבואתו השיגה אפקט הפוך ממה שהוא התכוון לו. חזקיהו חש בתדהמה שאחזה בישעיהו, והוא ממהר להסביר "ויאמר: כי יהיה שלום ואמת בימי", זה עתה ניצלה ממלכת יהודה בנס מחורבן, וחזקיהו עצמו הבריא באורח פלא. חזקיהו תפס את נבואתו של ישעיהו באורח שונה ממה שהאחרון התכוון לה. לפי תפיסתו של חזקיהו משמעות הנבואה היתה שאשור לא תשלח צבא משלוח חדש נגד יהודה, ולא צפוייה לממלכתו כל סכנה שהיא מכיוון זה. הסכנה בעתיד הרחוק אינה מעניינת אותו. בשביל חזקיהו זו "נבואת נחמה". המשמעות המידית היא "כי יהיה שלום ואמת בימי" - וזה מה שחשוב. עלילות דוד א. דוד ושאול " . . ויבא שאול להסך את רגליו, ודוד ואנשיו בירכתי המערב יושבים. ויאמרו אנשי דוד אליו: הנה היום אשר אמר ה' אליך הנה אנכי נותן את אהובך בידך, ועשית לו כאשר ייטב בעיניך, ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט. ויהי אחרי כן ויך לב דוד אותו, על אשר כרת את כנף אשר לשאול. ויאמר לאנשיו: חלילה לי מה' אם אעשה את הדבר הזה לאדוני למשיח ה', לשלוח ידי בו, כי משיח ה' הוא. וישסע דוד את אנשיו בדברים ולא נתנם לקום אל שאול ושאול קם מהמערה וילך בדרך" (שמואל א', כ"ד ג-ז). המקרה השני דומה לראשון - שאול ניתן ביד דוד לשבט או לחסד: "ויבוא דוד ואבישי אל העם לילה, והנה שאול שוכב ישן במעגל, וחניתו מעוכה בארץ מראשותיו, ואבנר והעם שוכבים סביבותיו, ויאמר אבישי אל דוד: סיגר אלוקים היום את אוייבך בידך, ועתה אכנו נא בחנית ובארץ פעם אחת ולא אשנה לו. ויאמר דוד אל אבישי: אל תשחיתהו כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה. ויאמר דוד: חי ה', כי אם ה' יגפנו או יומו יבוא ומת, או במלחמה ירד ונספה, חלילה לי מה' משלוח ידי במשיח ה' . . ." (שמואל א', כו ז-יא). מעניינת ההשוואה בין שני הספורים: א. המספר משתמש בשיטת האיתות בסיפור השני ע"י הכנסת "ויאמר" באמצע הדבור, מה שאין כן בספור הראשון. ב. במקרה הראשון שאול בוכה לאחר שדוד מדבר אליו, ומשביע אותו שלא יכרית זרעו אחריו מה שאין כן במקרה השני: "ויהי ככלות דוד לדבר את הדברים האלה אל שאול ויאמר שאול: הקולך זה בני דוד? וישא שאול קולו ויבך . . . ועתה השבעה לי בה' אם תכרית את זרעי אחרי ואם תשמיד את שמי מבית אבי" (שם כ"ד טז--כא). ג. במקרה השני לוקח דוד את חניתו של שאול ואת צפחת המים שלו - "ועתה ראה אי חנית הפלך ואת צפחת המים אשר מראשותיו? (שם, כו טז), אך מחזיר לו את החנית בלבד: "ויען דוך ויאמר: הנה חנית המלך, ויעבר אחד מהנערים ויקחה" (שם, כ"ו כב). העימות הראשון בין דוד ושאול מתרחש בצנעה ורק דוד ושאול עדים לו, ולא כל העם כמו במקרה השני. שאול מרשה לעצמו להיות פתוח, רגשותיו גואים על המחוה שעשה דוד שלא פגע בו, והוא בוכה מהתרגשות, ומשביע את דוד לבל יפגע בזרעו אחריו. בכך הוא מוכיח כי לא עצם היותו של דוד "מורד במלכות" החייב מיתה היא המניעה את שאול לרדוף אחרי דוד, אלא חוסר בטחונו של שאול במלכותו. במקרה השני העימות הוא פומבי - שאול אינו יכול לתת דרור לרגשותיו, ולהביע חוסר בטחון, הוא מזמין את דוד לחזור משהוכיח עתה קבל עם שהוא חף מפשע: "ויאמר שאול: חטאתי, שוב בני דוד, כי לא ארע לך עוד, תחת אשר יקרה נפשי בעיניך היום הזה; הנה הסכלתי ואשגה הרבה מאד". בפגישה הקודמת אין שאול מזמין את דוד לחזור. הוא יודע שבדוד אין חטא, וכי הסיבה היחידה שהוא רודף אותו הינו החשש לכסא המלכות , דבר זה ברור לדוד ולשאול כאחד, ואין טעם להסביר זאת בפגישת טנדו. בעימות הפומבי תחושות אלו אינן יכולות למצוא את בטויין; שאול חייב לעשות את מחוות המחילה לדוד; מחילה כשאין על מה למחול, תוך הסתרת הסיבה האמיתית. דוד איננו מתפתה. הוא מחזיר את החנית אך לא את צפחת המים. ע"י כך הוא ממחיש את הכבוד שהוא רוחש למלך ע"י החזרת נשקו האישי, יחד עם זאת הוא ממחיש את הסתייגותו מהצעת שאול ע"י אי החזרת צפחת המים. בצפחת המים אין אלמנט של יוקרה, ומים למלך לא חסרו בקרב שלושת אלפים אנשי צבא, מה גם שהמלך הבטיח לשים קץ למרדף. לדוד הממשיך בבריחתו נחוצים המים בנדודיו במדבר. צפחת המים של שאול לא תפתור את בעיית המים של שש מאות אנשי דוד במהלכם במדבר, אך עצם הדגשת ענין זה בספור יוצרת אתות ברור כפי שזה נעשה לעיל. נשווה את הספורים מן הצד הצורני של אתות "ויאמר" שהופיע בספור השני, אך לא הופיע בראשון. נראה לנו שההבדל בניסוח נובע מההבדל בסיטואציה בה נמצאים הגבורים בשני הספורים. במקרה הראשון - שאול במערה, למעשה הוא שבוי בידי אנשי דוד מבלי שידע זאת. לשם בטחון דאג דוד ל"הוכחה" שהיה ביכולתו להזיק לשאול ולא עשה כן, מעין "אליבי". יש זמן לנהל דיון שבסופו מכריע דוד "וישסע דוד את אנשיו בדברים, ולא נתנם לקום אל שאול". במקרה השני - דוד ואבישי נמצאים בתוך לוע הארי. מספיק שאחד מאנשי הצבא יתעורר בכדי שדוד ואבישי יהיו לכודים - פעולתם נועזת מאין כמוה. בסיטואציה כזו אין זמן לדיונים ולויכוחים. בתגובה להצעתו של אבישי "ועתה אכנו נא בחנית ובארץ פעם אחת ולא אשנה לו", עונה דוד בצורה חותכת: "ויאמר דוד אל אבישי: אל תשחיתהו כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה". דוד מרחיק ראות: הוא שואף למלכות - זה ייעודו, אך המטרה אינה מקדשת את האמצעים יש לו סבלנות. המלכות המובטחת תבוא אליו מכוחה של הבטחת ה', ואין הוא צריך לרפד את הדרך אליה בנחלי דם, ובתדמית של רוצח "משיח ה'". כמנהיג אמיתי הוא יודע כי התנהגותו בהווה, תקבע מודל בעתיד, וכל רווח שהוא עשוי להפיק ממה שיבוא בדמים יהי קצר טווח, הואיל וילמדו ממנו וכן יעשו לו. שקוליו של דוד אינם מובנים לאבישי. שקוליו של אבישי כאיש צבא הם קצרי טווח, והוא אינו יורד לסוף דעתו של דוד וודאי לא בלי הסבר מתאים. דוד חש שהתשובה אינה מספקת את הנוהים אחריו. הם עזבו את ביתם ובחרו בחי נדודים מתוך אמונה בו וביעודו; כאשר יעלה לגדולה, יעלו הם אתו ויקבלו גמול נאות על חיי הסבל בהווה. והנה נקרה לידי דוד האוהב הראשי, שאול, והוא אינו משכים להרגו לפי המתחייב מיחסים בין אויבים. מה קרה לדוד? האם רפו ידיו? האם ראוי הוא למלוכה? "האם אין אנו עושים טעות חיינו בכך שאנו הולכים אחריו"? אולי חשבו אנשיו במעמד? זוהי הסבה שדוד מצא לנכון לפרט בפסוק השני ולהסביר לאבישי כי החלטתו לא לפגוע בשאול אינה נובעת מרפיון ידיים, אלא מתוך ראיה ארוכת טווח כי זו אינה ההזדמנות המתאימה: "ויאמר דוד: חי ה', כי אם ה' יגפנו, או יומו יבוא ומת, או במלחמה ירד ונספה, חלילה לי מה' משלח ידי במשיח ה'". לסכום: ההבדל בניסוח נובע מהבדלים בסיטואציה. במקרה הראשון: יש זמן לדיון ולויכוח קבוצתי; במקרה השני אין אפשרות לכך ולכן באה החלטה חותכת של דוד שאינה נקלטת ע"י אבישי ולכן דוד מוסיף לה הסבר. פרשת מרד אבשלום (שמואל ב', פרקים ט"ו-י"ז) ב.קללת שמעי בן-גרא על מה מרמז הכתוב? כרגיל יש לנתח את הסיטואציה. דוד עוזב בבהלה את עיר בירתו. ירושלים הבירה שעמדה במצור ממושך בפני אימפריות עולמיות שוב אינה די בטוחה עבור דוד. "ויאמר דוד לכל עבדיו אשר אתו בירושלים: קומו ונברחה, כי לא תהיה לנו פליטה מפני אבשלום; מהרו ללכת פן ימהר והשיגנו והדיח עלינו את הרעה והכה העיר לפי חרב . . . ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי, וכל העם אשר אתו חפו איש ראשו ועלו עלה ובכה". ממלכתו מתפוררת, בנו בגד בו; בן-טיפוחיו מפיבושת שמח לאידו (כפי המצטייר בעיני דוד מספורו של ציבא עבד מפיבושת) כולו מוכה. גם בשעתו הקשה ביותר, כשנרדף ע"י שאול, לא היה במצב כה קשה. הוא היה צעיר יותר מלא תקוה. ועתה בשלהי חייו בנו הוא הרודף . . . את שכירי החרב הוא משלח, וכי למה ילחמו מלחמה אבודה? ייתכן גם כן שאין בכוחו לשלם את משכורתם, שהרי ניתק מכל אוצרות המלך. "ויאמר המלך אל אתי הגתי: למה תלך גם אתה אתנו? שוב ושב עם המלך כי נכרי אתה . . . תמול בואך, והיום אניעך עמנו ללכת, ואני הולך על אשר אני הולך. שוב והשב את אחיך עמך חסד ואמת". דוד מכיר במלכותו של אבשלום, כפי שאפשר לקרוא מנוסח הדברים: "שוב ושב עם המלך". דוד מציע לאתי הגתי להתחבר אל הצד המרצח. אחיתופל, ראש יועציו, בגד בו, הכל מתפורר, המערכה אבודה. זו הסיטואציה בה נמצא דוד כאשר שמעי בן-גרא מתקלס בו, מקלל אותו ורוגם אותו ואת אנשיו באבנים. תגובתו של אבישי טבעית לחלוטין, בכל הנסיבות ובכל הזמנים: "למה יקלל הכלב המת הזה את אדוני המלך? אעברה נא ואסירה את ראשו". תגובתו של דוד מפתיעה, לא טבעית, ועם זאת חסרת סבלנות: "ויאמר המלך: מה לי ולכם בני-צריה? כה יקלל כי ה' אמר לו קלל את דוד; ומי יאמר מדוע עשיתה כן"? מה קרה לדוד, האם אבדו עשתונותיו, האם נשבר תחת לחץ המאורעות ושוב אינו מגלה כושר התנגדות? מבלי משים אתה משוה לתגובתו של דוד להצעתו של אבישי להכות את שאול "בחנית ובארץ פעם אחת ולא אשנה לו". אז היתה תגובתו של דוד מלאת תקוה - הוא היה צעיר, עוד יגיע יומו. ועתה - תגובה מלאת יאוש והשלמה. הוא בשלהי חייו ונרדף ע"י בנו, האם דוד נשבר? תשובתו של דוד חסרת סבלנות, אך היא מקפלת בתוכה את כל שאר רוחו ונסיון חייו. הוא לא נשבר למרות לחצים פסיכולוגים אדירים, ואיננו מתיר לאחרים להחליט בשבילו, ולנהל בשמו את מהלך העניינים. דוד נשאר מדינאי מרחיק ראות שאינו נכנע ליצריו "טוב ארך אפיים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר" (משלי, ט"ו ל"ב). הוא עדיין סולד משפיכות דמים מיותרת; למרות קללתו של שמעי הוא רוצה להיזכר כאיש טוב בקרב עמו. תשבתו חסרת סבלנות: "מה לי ולכם בני-צריה . . ." הוא מקלל - מה קורה אם הוא מקלל? הרי ממלכתי על סף חורבן, מה יעלו ומה יורידו חייו של שמעי בן-גרא? הוא שליח ה' ודבריו מבטאים את זעם העם. הריגתו לא תפתור מאומה. דברים אלה מסתתרים מאחורי תשובתו הלאקונית של דוד "כה יקלל, כי ה' אמר לו: קלל את דוד, ומי יאמר מדוע עשיתה כן". אך תשובה זו אינה יכולה לתפוס אנשים כיואב ואבישי; הם עבדיו הנאמנים כל השנים ועתה הוא תלוי בהם יותר מתמיד אין הוא רשאי להעליבם ומוטב שיפרש את תשובתו, ויפייס את אבישי על העלבון, והריהו פונה בפומבי למלויו: "ויאמר דוד אל אבישי ואל כל עבדיו: הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי, ואף כי עתה בן-הימיני; הניחו לו ויקלל, כי אמר לו ה' אולי יראה ה' בעיני, והשיב ה' לי טובה תחת קללתו היום הזה". תשובתו משכנעת את אנשיו והם אינם מתוכחים אתו עוד, אנשים גבורי מלחמה משלימים עם התעללותו של שמעי בן-גרא: "וילך דוד ואנשיו בדרך, ושמעי הולך בצלע ההר לעומתו הלוך ויקלל, ויסקל באבנים לעומתו ועיפר בעפר". אנו יודעים כמה הכאיבה לדוד התנהגותו של שמעי, ועד כמה חכה להזדמנות להיפרע ממנו, עד כדי שהורישה בצואתו לשלמה וביקשו שיסובב את הדברים באופן שהריגתו לא תתפרש כנובעת משקולים מדיניים. בתקופה הנדונה מוטב היה להבליג; אין מכבים בעירה בנפט. הד לתדמית שקנה לו דוד בקרב העם אפשר למצוא בדבריה של אביגיל, אשת נבל הכרמלי, ומאוחר יותר אשתו של דוד: "ועתה אדוני, חי ה' וחי נפשך אשר מנעך ה' מבוא בדמים והושע ידך לך . . . כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן, כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך מימיך. ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך, והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוקיך. ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. והיה כי יעשה ה' לאדוני ככל אשר דבר את הטובה עליך וציווך לנגיד על ישראל. ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדוני ולשפך דם חנם, ולהושיע אדוני לו". כזאת היתה תדמיתו של דוד בקרב העם, עוד לפני שמלך, וכזו הוא רצה שתהיה לדורות. לא מן הנמנע שאחת הסבות ליציבות היחסית של שושלת מלכות בית-דוד בהשואה להחלפת שושלות במלכות ישראל הינה תדמיתו של אבי השושלת כפי שטופחה על ידו בצורה מרחיקת ראות. דוד היה הדגם הראשון ביצירת ה"טאבו" - אין נוגעים במשיח ה' במלכות ישראל לא נשמר "טאבו" זה, והתוצאה היתה אי יציבות וחילופין בשושלת המלכות לעתים תכופות למדי, עד לחורבנה הגמור של המלכות. ג. "סכל נא את עצת אחיתופל ה'..." "ויאמר אחיתופל אל אבשלום: אבחרה נא שנים עשר אלף איש, ואקומה וארדפה אחרי דוד הלילה, ואבוא עליו והוא יגע ורפה ידיים, והחרדתי אותו, ונס כל העם אשר אתו והכיתי את המלך לבדו. ואשיבה כל העם אליך, כשוב הכל, האיש אשר אתה מבקש, כל העם יהיה שלום, וישר הדבר בעיני אבשלום ובעיני כל זקני ישראל". אבשלום מבקש לשמוע גם את דעתו של חושי הארכי: "ויאמר אבשלום, קרא נא גם לחושי הארכי ונשמעה מה בפיו גם הוא. ויבא חושי אל אבשלום, ויאמר אבשלום אליו לאמור: "בדבר הזה דבר אחיתופל, הנעשה את דברו, אם אין, אתה דבר". זהו רגע דרמטי. ההחלטה שתתקבל עלולה להיות הרת אסון לחיי דוד ומלכותו. חושי הארכי צריך לעצור בכח דיבורו את מהלך ההיסטוריה; יתכן שזו תחושתו של כל סוכן כפול הנמצא במוקד מרכזי ברגע הכרעה. היצליח? "ויאמר חושי אל אבשלום: לא טובה העצה אשר יעץ אחיתופל בפעם הזאת. ויאמר חושי: אתה ידעת את אביך ואת אנשיו, כי גבורים המה, ומרי נפש המה כדוב שכול בשדה, ואביך איש מלחמה ולא ילין את העם. הנה עתה הוא נחבא באחת הפחתים או באחד המקומות, והיה כנפל בהם בתחילה ושמע השומע ואמר: היתה מגיפה בעם אשר אחרי אבשלום. והוא גם בן-חיל אשר לבו כלב האריה המס ימס . . . כי יעצתי האסף יאסף עליך כל ישראל מדן ועד באר שבע . . . ופניך הולכים בקרב . . ." מה מסתתר מאחורי האתות "ויאמר" המופיע בפעם נוספת בתיאור מעשה זה? באויר מורגשים מתח וצפייה. ויאמר חושי אל אבשלום: לא טובה העצה אשר יעץ אחיתופל בפעם הזאת". מחד המתח של חושי, האם יצליח במשימתו? והצפיה של אבשלום ומועצת המלחמה: מה הם הנימוקים הפוסלים את עצת אחיתופל. וחושי ממשיך את נמוקיו לאחר הפסקה: "ויאמר חושי: אתה ידעת את אביך ואת אנשיו . . ." דומה כי ההפסקה אינה רק של חושי הארכי והסובבים אותו זו הפסקת נשימה של מחבר הספור היודע את מהלך ההיסטוריה של עם ישראל, היודע מה מוטל בכף, והוא עוצר לרגע את מהלכה, בבחינה: "שמש בגבעון דום". היצליח חושי לבדו ובפיו למנוע את החורבן? האם תשתלט על עם ישראל תרבות כנען של גלוי עריות בנוסח "בוא אל פלגשי אביך" והוא יהפוך לעוד אחד מאותם עממים שאכלסו את ארץ כנען? מפעל חייו של דוד יתפורר, שלמה לא יבנה את המקדש, ועם ישראל בטרם יצר יצירות של ממש יתבולל בעמים אחרים, והבחירה תוטל מחדש על איזו משפחה או איש סגולה כמו שאמר ה' למשה: "הרף ממני ואשמידם, ואמחה את שמם מתחת השמים, ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו" (דברים, ט' י"ד). דומה שכל ההיסטוריה היהודית עוצרת נשימתה ברגע זה יחד עם חושי הארכי. |
|
חזרה לתחילת ההמאמר
|
|---|
