1. צדיק ורשע ביום הדין

תנו רבנן (ראש השנה טז ב'):

שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד שלצדיקים גמורים, ואחד שלרשעים גמורים, ואחד שלבינונים, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים; רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה; בינונים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו, נכתבין לחיים; לא זכו - למיתה.

זה שאמרו חכמים בצדיקים שנכתבים לחיים ורשעים למיתה, לא צדיקים שאין להם עוונות, ולא רשעים שאין להם זכות. שכמה צדיקים מתים לאלתר, וכמה רשעים מאריכים ימים בשלווה. והכתוב (קהלת ח') צווח אם יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים. וכבר אמרו חכמים (אבות ד) אין בידינו לא שלוות רשעים ואף לא יסורי הצדיקים.

אלא כך המידה: יש עוונות שדינו שלהקדוש ברוך הוא ומשפטיו הצדיקים להיפרע עליהם בעולם הזה, ויש מהם שהדין להיפרע בעולם הבא. וכן בזכויות; יש מהן שבעל הגמול משלם שכרן בעולם הזה, ויש בעולם הבא. וכשאדם חוטא כל שעה, ומתלכלך בעוונות ומתטנף בחטאים ומתגלגל בפשעים, ועושה גם כן צדקות ומעשים טובים, ובאים מעשיו לפני אדון הכל, שוקל אותן מעשים אלו נגד אלו. והצדיק שהוא צדיק גמור, זוכה לחיים. וכן הרשע, שדינו נותן לשלם לו שכר טוב בעולם הזה על המעשה הטוב, נכתב ונחתם לאלתר בראש השנה לחיים. כלומר, שפוסקים לו חיים ושלוה ועושר ונכסים וכבוד. ונמצא זה צדיק גמור בדינו. והרשע, שהוא רשע גמור מכל צד, נחתם לאלתר למיתה.

וכן בעל מעשה טוב, שנכשל בעבירה אחת בלבד, ונענש עליה למיתה, נכתב ונחתם לאלתר למיתה בראש השנה. כלומר: שימות בשנה זאת, או שיחיה בתחלואים רעים, חיי צער ויסורין. ונמצא זה רשע גמור בדינו, אף על פי שזה צדיק וזוכה לעולם הבא; והראשון, שזכה לחיים, רשע גמור ואובד לגמרי. עד שיהיה גדול שבנביאים, כשנידון על חטא אחד קל ונענש עליו, נקרא בכאן רשע גמור. ויהיה אחאב, שנאמר בו (מלכים א, כא, כב) "הראית כי נכנע אחאב מלפני", נקרא בזה צדיק גמור. וכן זה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה, לחיים ולמיתה, אינם בימים בלבד, אלא כל העונשים שבעולם הזה: נגעים ומיתת בנים ועוני, וכיוצא בהן, כינו אותם חכמים בשם "מיתה", וכינוי השכר, הגמול הטוב, אמרוהו (נדרים סד ב') בלשון "חיים".

2. הדין בראש השנה - לעולם הזה

זה הדין שאמרו חכמים זיכרונם לברכה, שכל אדם נידון בראש השנה, אינו אם יזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא, או יתחייב לגיהנם ואבדון. שאין אדם נידון בראש השנה, אלא לעניני העולם הזה, אם ראוי לחיים ולשלוה, או למיתה ויסורין. כך אמרו חכמים בראש השנה (כז א'): "זה היום תחלת מעשיך, זכרון ליום ראשון, כי חק לישראל הוא, משפט לאלוהי יעקב, ועל המדינות בו יאמר: אי זו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע, ובריות בו יפקדו, להזכירם לחיים ולמוות".

אלא כך היא המידה: בראש השנה שוקלין מעשיו שלאדם, ונכתב ונחתם לזכות ולחובה בעולם הזה, כפי מה שמגיע לו בחלקו לפי מעשיו בעולם הזה. וכשהאדם נפטר לבית עולמו, שוקלין ופוסקין עליו חלקו כפי הראוי לו בעולם הנשמות.

3. על מה נדונים ביום הדין?

שנו חכמים זיכרונם לברכה (על פי ראש השנה טז ב'):

שלוש כתות הן ליום הדין, אחת שלצדיקים גמורים, ואחת שלרשעים גמורים, ואחת שלבינונים.
צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי העולם הבא;
רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לגיהנם, שנאמר "ורבים מישני עפר יקיצו, אלה לחיי עולם, ואלה לחרפה ולדראון עולם"; (דניאל יב, ב).
בינונים, שעוונותיהן וזכיותיהן שקולים, הקדוש ברוך הוא נקרא רב חסד, ומטה כלפי חסד, ועליהם אמר דוד "אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני", ועליהם נאמרה אותה הפרשה כולה: "דלותי ולי יהושיע" (תהלים קטז).

היה בכלל מחצה עוונות שלהם פושעי ישראל בגופן, והוא הראש שלא הניח תפילין מעולם, והוא הדין לשאר מצות עשה שבגופן שלא קיימו מעולם, כגון שלא קרא קריית שמע ולא ברך על המזון מעולם, כולן יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולים הימנה ומתרפאין, שנאמר "והבאתי את השלישית באש", ועליהם אמרה חנה "ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל" (שמואל א ב, ו).

אבל מי שעוונותיו מרובים מזכיותיו, ובכלל אותן העוונות עוון זה החמור, והוא פושעי ישראל בגופן, וכן פושעי אומות העולם בגופן, והן בעלי עבירה כגון עריות, יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חודש.
לאחר שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת וגיהנם פולטתן ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, שנאמר "ועסותם רשעים כי יהיו לאפר תחת כפות רגליכם" (מלאכי ג, כא).

אבל המינין והמשומדין והאפיקורסין, שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור, ושנתנו חתיתם בארץ מחיים, והם הפרנסים המטילים אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים, כגון מלכי גויים, אף על פי שאינו מחטיא אותן, אלא מוליכן בדרך ישרה, אלא הצבור מכוונין דעותיהן ומעשיהן הטובים לעבודתן, ולא לעבודת אדון הכל; ושחטאו והחטיאו את הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחבריו - יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות, שנאמר "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי" וכו' (ישעיהו סז, כד).

4. הדין ביום המוות

זה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה שלוש כתות ליום הדין, יום מועד הוא לדין הכל, הוא שכתוב עליו (מלאכי ג, כג) "יום ה' הגדול והנורא", והוא יום וזמן מתחילת העולם הבא.
וכן שנינו בפרק חלק (סנהדרין י, ג)

אנשי דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין;
אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא, אבל עומדין בדין.

ועליהם שנו בתוספתא (סנהדרין יג, א) זה שאמרנו שלוש כתות ליום הדין וכו'.
אבל אין הכוונה לחכמים זיכרונם לברכה להאריך עונש האדם ושכרו עד היום ההוא, ושלא יבוא דין ועונש או שכר לנפשות קודם אותו הדין; אלא, לפי שהם זיכרונם לברכה מונין כת הצדיקים הגמורים, והם הזוכים לחיי העולם הבא שהוא אחר יום הדין, לפיכך ספרו בהם שכרם הגמור, שהוא חיי העולם הבא;
וכן כת הרשעים הגמורים הם הנכרתים מחיי העולם הבא, והם הנדונים באותו היום העתיד להחזירם בגיהנם, ולהכרית ולהאביד הנפש שם מתוך העונש והצער הגדול המתחדש שם עליהם, הלכו בברייתא זו אחר סוף מתן שכרן שלמצות ואחר סוף עונשן שלעבירות.

אבל כל אחד ואחד מבני אדם יש לו הדין בשעת מיתתו, והוא נדון בשלוש דיני כתות הללו בעצמן;
הצדיקים הגמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לגן עדן, והוא עצמו חיים מחיי העולם הבא;
ורשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לגיהנם ונדונין בו;
ובינונים מצפצפים משם להוציאן למקום מנוחה, כמו שאנו עתידין לבאר.

בין בדין שלגיהנם ההווה בכל יום לכל נפש ונפש, בין בדין הגמול העתיד שהזכירו בברייתא זו, כל אדם נדון שם כפי מעשיו בשלשה דינין שמנו עליו:
דין הקל שבהן אין לו קצבה, אלא כל אחד נדון ומצפצף ועולה;
והחמור שבהן לדורי דורות;
והבינוני דינו שנים עשר חודש, לאחר שנים עשר חודש בזמן הזה גיהנם פולטתו ונמסרות לדומה, ואין להם מנוחה.
ואנו עתידים לבאר זה בדבור וברמז.

אבל לאחר שנים עשר חודש מן הדין הגדול, גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים. אף על פי שיש בבעלי עבירה עצמן שענשו גדול מחברו, וחיובו יתר הימנו, וכולן נידונין שנים עשר חודש; כך יש בעונשים, צער ויסורין בגיהנם לאחד יותר מחבירו, גיהנם למטה מגיהנם לעונש וצער כמו שאנו עתידים להזכיר.
והכל במשפט אמת ודין יושר, שנאמר "כי כל דרכיו משפט".

5. הבינוניים נדונים בעולם הזה על מיעוט מעשיהם

ואם תשאל: ואלו שקראו אותן חכמים זיכרונם לברכה "בינונים", לפי שעוונותיהם וזכויותיהם שקולים, ואמרו בהן "ורב חסד מטה כלפי חסד", יורדין לגיהנם, או אין יורדין שם?
- אם תאמר יורדין מה הועילה להם המידה הטובה הזאת "ורב חסד מטה כלפי חסד"?
- ואם תאמר אין יורדין שם, וכי עונות שקולים שעשו במה יתכפרו?!

ותשובת שאלה זו לשואל: אותו רשע, שעשינו אותו רשע גמור, שנידון לגיהנם לדורי דורות לפי שכפר בתחיית המתים, או הטיל אימה יתירה על הצבור. והוא היה עוסק במצוה ובתורה, במה ישתלם שכרו, וכי לא יהיה בינו ובין העובד עבודה זרה כל ימיו, ומגלה עריות ושופך דמים חלוק והפרש?! ה' צדיק לא יעשה עולה!

אלא: העושה מצות ומעשים טובים, ועובר עבירות הרבה או עבירה אחת חמורה שראוי להיות אבד בה, ונדון כרשע גמור, משלם לו הקדוש ברוך הוא שכר אותן המצות בעולם הזה. שנאמר: "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו" (דברים ז, י), כדמתרגם אונקלוס:

ומשלם לשנאוהי טבוון דאינון עבדין קדמוהי בחייהון בהאי עלמא לאובד בעלמא דאתי, לא מאחר עובד טב לשנאוהי, טבין דאינון עבדין קדמוהי, בחייהון משלם להון.

וכן הצדיק הזה שהוא שקול, והקדוש ברוך הוא ברחמיו הרבים מטה לו כלפי חסד ועושה אותו כצדיק גמור, אינו יורד לגיהנם, אלא בעולם הזה נענש על עונות שעשה וחטאיו הראשונים, וניצל מדינה שלגיהנם. כך שנו חכמים:

רובו זכיות ומיעוטו עבירות נפרעין ממנו מיעוט עבירות קלות שעשה בעולם הזה, בשביל ליתן לו שכרו משלם לעולם הבא;
רובו עבירות ומיעוטו זכיות, נותנין לו מתן שכר מצות קלות שעשה בעולם הזה בשביל ליפרע ממנו משלם לעתיד לבא.

כמו שמפורש במסכת פאה (ירושלמי פאה א, א).

6. איך מגיע אדם למידת "בינוני" ביום המוות?

ואם תאמר: אני שואל אותך על המת הנידון, שהוא שקול בשעת דינו, ואתה משיבני על החי שנפרעין ממנו בחייו. ולדבריך אין אדם בא לידי המידה הזו שיהא שקול ויהא רב חסד מטה כלפי חסד, ובברייתא שנינו: שלוש כתות ליום הדין: הצדיק, והשקול והרשע. ומשמע דבשעת דינן לאחר מיתה במדות הללו הם.

אנו כך השיבונו אליך: דיין האמת יתברך שמו, דן האדם לפי מעשיו. יש עונות שדינו ליפרע מן העושה אותן בעולם הזה בחיים, ויש מהם שדינו ליפרע מהן לאחר מיתה בדין גיהנם. וכיון שהקדוש ברוך הוא דן את האדם בר"ה, והוא שקול ומעויין, מידת רב חסד שלו שהוא מטה כלפי חסד פוטרו מגיהנם, והדין נותן שיפרע ממחצה עונות שלו בחיים בעולם הזה.

וכך היא המידה: ברובו זכיות ומיעוטו עבירות, אין ממתינין לו עד יום המיתה, אלא כיון שרואה הקדוש ברוך הוא שהוא מזדכה בעולם הנשמות, מקדים לו וגובה ממנו מיעוט עבירות בעולם הזה בחיים. ולפי המידה הזו, היה רובו זכיות בראש השנה, ונגזרה עליו מיתה, אם הכריע עצמו לכף חובה, בין שיהא שקול בין שיהא רובו עבירות, הרי האריך הדין על עצמו עד שיקבל שכר מצוותיו או פורענות עונותיו ופשעיו, בין שיקבל אותן באריכות ימיו או בשאר המדות בעולם הזה, כדי שיהא הגמול שלם וקיים לו לעולם הנשמות, כמו שהזכירו חכמים במקום שהזכרנו.

וכן שנויה עוד בבראשית רבא (לג, א):

רבי עקיבה אומר אחד אלו ואחד אלו מדקדק עמהם עד תהום רבה, מדקדק עם הצדיקים, וגובה מהם מיעוט מעשים רעים שעשו בעולם הזה, כדי להשפיע להם שלוה לעולם הבא; ומשפיע שלוה לרשעים ונותן להם שכר מצוות קלות בעולם הזה, כדי להיפרע מהם לעתיד לבא.