שער הגמול
רבי משה בן נחמן
העונש והגהנם
34. גהנם - מהו?
[ואם תאמר] שהעונש מגיע לגופו שלאדם במיתתו. והלא גופו שלאדם כשמת, אבן דומם הוא: אם תשרוף עצמותיו לסיד, או תמשח אותם באפרסמון ומיני [הבשמים] המקיימין אותו אין הפרש לאבן הזו בכך, ומקרה אחד לצדיק ולרשע בגופן לאחר המות. והיאך יהיה זה הגוף בגיהנם, וזה בטובת העולם הבא, והרי הם קבורים לפניך בקבר אחד, או גנוזים בביתך בתוך ארון אחד.
הרי שאין עונש אלא לנפש. ומהו העונש המשיג אותה, והרי הנפש אינה גוף וגויה, ואינה נתפשת במקום, ואין מחיצה לפניה?
ומה הוא המקום הזה שנקרא "גיהנם" ונדונית שם, אין המקום תופש ואין האש שורף אלא בעלי גוף והדברים הממשיים?
אין לך בעונש הזה אלא שתאבד הנפש ותכרת.
ודבר זה אינו כפי התורה ולא כפי דעתם שלרבותינו זיכרונם לברכה, אלא דעות נכריות הם מדברי המתחכמים באומות העולם, שהרי לדבריו אין עונשו שלאדם אלא כרת, והתורה אינה מחייבת כרת לכל אדם, ונמצא פוטר בטענה הזו שאר החוטאים מן הדין והעונש.
ועוד לדעת זו עשית עובר על כרת אחת, והאפיקורוס הכופר בעיקר ושופך דמים כל ימיו, שוין בדיניהם, שהרי שניהם אבודים ואין עמהם צער ויסורין אחר המיתה.
וכבר מפורש בקבלה שהיו בכופרים דעות הללו, מהן שכופר בעונש ושכר שלאחר מיתה כעניין שנאמר ביצר הרע, "כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה"; ומהם שלא היה ענשן חמור עליהם, שלא היו מודים אלא באבדן הנפש, והיו אומרים נוח לו לאדם שיאבד והיה כלא היה.
ומדברי חכמים אין צריך להביא ראיה, לפי שכל התלמוד ומדרשי רבותינו מפורשים הם בעניני גיהנם והעונש ההוא.
35. הגהנם בדברי חכמים זיכרונם לברכה
"ואף הסיתך מפי צר" וגו', מגיהנם שפיה צר, שיהא עשנה צבור בתוכה. ושמא תאמר, כשם שפיה צר כך כולה צרה, תלמוד לומר "העמיק, הרחיב".והם מדדו לגיהנם אורך ורוחב, אמרו בתענית (י' א'):
שמא תאמר: אין בה עצים, תלמוד לומר "מדורתה אש ועצים הרבה".
עולם אחד מששים בגן, וגן אחד מששים בעדן, ועדן אחד מששים לגיהנם, נמצא כל העולם ככסוי קדרה לגיהנם.ואמרו לעניין איסור הטמנה בחמי טבריא (שבת ל"ט א'):
ועוד סיימו לו פתחים, אמרו בעירובין (י"ט א'):
שלשה פתחים יש לו לגיהנם,
אחד במדבר, דכתיב "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה", ולגהינם ירדו.
אחד בים, כתיב "מבטן שאול שועתי", החזיר אותו הדג על מעמקי מצולות ופתח גיהנם.
ואחד בירושלים, שנאמר "נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים".
ואמר רבן יוחנן בן זכאי, שתי תימורות יש בגי בן הנם ועולה עשן מביניהם, וזו פתחה שלגיהנם.
תולדות אור נינהו, דחלפא אפתחא דגיהנם.ובפרקי רבי אליעזר (פרק ד) אמרו:
ועוד אמרו (בבא בתרא פ"ד א'): שמע מינה האי שמשא סומקתי היא, דקא חזינן לה דסמקא בצפרא ובפניא. והאי דחזינן לה דחורא בפלגא דיומא, אנן הוא דלא בריא נהורין למחזייה. ואותיבו עלה ופריקו, ואיתמר התם ולמאי דמותבינן מעיקרא הא קא חזינן ליה דסמקא בצפרא ובפניא, בצפרא קא חלפא אפתחא דגן עדן, בפניא קא חלפא אפתחא דגיהנם.
בשני ברא הקדוש ברוך הוא את הרקיע והמלאכים, ואשו שלבשר ודם, ואשו שלגיהנם. ופירשו שם, שהרקיע הזה הוא הרקיע שעל ראשי החיות, שנאמר "ודמות על ראשי החיות רקיע". ואמרו שם (פרק ה'):ובאגדה אמרו :
רבי יהושע אומר: עוביה שלארץ מהלך ששים שנה, ותהום אחד שהוא אצל גיהנם נובע ומוציא חמים תענוג לבני אדם.
ושנו בברייתא, דארכו של עולם במקום הזה, שבעה מקומות זה למטה מזה, והן גיהנם, ושערי צלמות, שערי מות, טיט היון, בור שחת, שאול ואבדון ולמטה מכולן ארקא. ומלאכי חבלה מעמידין רשעים בארקא תחת נהר דינור שהוא יוצא תחת כסא הכבוד, שנאמר (ירמיה כג) "הנה סערת ה' חמה יצאה וסער מתחולל על ראש רשעים יחול". והיורד לארקא משם שוב אינו עולה, והם נדונין לדורי דורות.
ושם שנינו: רשעים שבהם מלאכי חבלה ממונין עליהם, מדור העליון שאול תחתית עמקו מהלך שלוש מאות שנה, וכל מדור ומדור כמו כן. האש שלשאול תחתית חזק על אחד מששים שלאבדון שלמעלה הימנו, וכן כל מדור ומדור שלמעלה ממנו כמו כן.
זהו העניין השנוי בברייתא, והחזירו העניין במדרש תלים ואמרו, כל כת וכת משבע כתות יש לו מדור בפני עצמו בגן עדן, וכנגדן שבעה בתי דירות לגיהנם. ואלו הן כו', הרי שבעה בתי דירות לרשעים, ושבעה לצדיקים, לכל אחד ואחד לפי מעשיו בתי דירתו.
אמר רבי יהושע בן לוי, כד משחנא ביתא קמא דבמדור גיהנם, אשכחית בה מאה מילין באורכא וחמשין מילין בפותיא, ותמן גובין גובין, ואריון דנור קימין תמן. וכד נפלין תמן בני אנשא, אכלין יתהון אריותא. ובתר דתיכלינון אישתא קימין מרישא, ורמו יתהון בנורא דכל ביתא דמדור קמא. ומשחנא ביתא תנינא דבמדור תנינא, ואשכחת ביה כקדמאה. ושאלית בגין ביתא קמא, ואמרין בביתא קמא אית ביה עשר אומין ועמהון אבשלום. ואומרים אומה לאומה, אם אנחנא סרחנא דלא קבילנא אורייתא, אתון מה חבתון? - אנן כותבינן חבנא. ואמרין לאבשלום: אם את לא קבילת, אבהתך קבילו, למה לקית כדין? אמר להון משום דזלזלית לאבא. וקאים מלאכא חד, ומחי לכל חד וחד בשוטי דנורא. וההוא דמחי יתהון קושיאל שמיה, ואמר רמו יתהון ורמו יתהון ומתוקדין בנורא, ומייתין חורנין ומחי להון, ורמין יתהון לנורא, וכן כל חד וחד עד דמסיימין כל חייביא. ובתר כן מעיילין אבשלום לממחא, נפקא בת קלא ואמרת: לא תמחוניה ולא תקדוניה בגין דהוא מבני רחימאי דאמרין בסיני נעשה ונשמע. בתר דמסיימין רשיעיא לממחי ולמוקד, נפקין מן נורא כאלו לא אתוקדו, ועוד חוזרים ועבדין להון שבע זמנין ביומא ותלת בליליא, ואבשלום אישתזיב מכל אלין, בגין דהוא בריה דדוד.עד כאן במדרש.
ובביתא תנינא דבמדור תנינא אית ביה עשר אומין, וכדין דנין יתהון, ודואג עמהון, וההוא דמחי יתהון להטיאל שמיה, ודואג אישתזיב מכל אלין דהוא מבני בניהון דאמרין בסיני נעשה ונשמע.
ובביתא תליתאה אית ביה עשר אומין [וקרח עמהון]. וכדין דנין יתהון. ההוא דמחי יתהון שפטיאל שמיה וקרח וכנישתיה משתזיב מכל אלין, בגין דאמרי נעשה ונשמע.
ובביתא רביעאה כדין דנין יתהון, ואית ביה עשר אומין, וירבעם עמהון, וההוא דמחי יתהון מכתיאל שמיה, וירבעם משתזיב מכל אלין על דעסק באורייתא, והוא מבני ישראל דאמרי בסיני נעשה ונשמע.
וביתא חמישאה כדין דנין יתהון, ואחאב עמהון, וההוא דמחי יתהון חוטריאל שמיה, ואחאב אישתזיב מכל אילין בגין דהוא מבני ישראל דאמרי בסיני נעשה ונשמע.
ובביתא שתיתאה כדין דנין יתהון, ומיכה עמהון. ההוא דמחי יתהון פוסיאל שמיה ומיכה אישתזיב מכל אלין על דהוא מבני ישראל דאמרי בסיני נעשה ונשמע.
ובביתא שביעאה כדין דנין יתהון, ואלישע בן אבויה עמהון, וההוא דמחי יתהון דלקיאל שמיה. ואלישע משתזיב על דהוא מבנוהי דמאן דאמרי בסיני נעשה ונשמע. ובכל שבע אלפי דאית בכל מדור דנין כל רשיעיא בהאיך דינא, ולא חזון דין ית דין בגין חשוכא, דכל חשוכא דהוה קדם דאיתבריא עלמין תמן הוא".
ואלו קצת המקומות שספרו בהן עניין גיהנם וצערו וענשו בגמרא ובמדרשים, ומדדו את תכנית. ודברים הללו וכיוצא בהן, אין לתלות אותם במשל, שהרי הזכירו מקומו ומדתו ארכו ורחבו, ודנו עליו לעניין איסור והיתר והוא מוזכר להם בעניין הדינים ושאר כמה מקומות שלא הזכרנו.
36. הנפש - רוח זכה, אש הגהנם שורפה
והוא יתברך שמו ברא המקום שנקרא גיהנם, וברא בו אש דקה מן הדקה שאינה גוף ממש נתפש, תופשת בדברים הדקים ומכלה אותם. ושם כח האש הזו באותו מקום הנזכר, כאשר שם כחות השכליים הנבדלים, שהם מלאכים, לכתותיהם בשמים. והפרישו רבותינו זיכרונם לברכה בין האש שבעולם הזה ובין האש ההיא לדקות אותו האש.
אמרו בפסחים (נ"ד א'): אור דידן איברי במוצאי שבת, ואור דגיהנם איברי בשני בשבת. ואין ספק אחרי המימרא הזאת, שהם רוצים להעלות האש ההיא ולעשותה דקה מן הדקה, עד שייחסו אותה להבראות ביום שני והוא היום שהם מיחדין בבראשית רבה ובמדרשים לבריאת המלאכים.
וידוע הוא בכל מעשה בראשית, כי הנבראים בראשון דקים וקרובים לסיבה הראשונה וליסוד המוקדם יותר מן הנבראים בשני, וכן השני מן השלישי, כאשר תראה אפילו בפשט הכתובים. ואין ספק לשום אדם בעולם, כי האש הזו שבעולם הזה אינה שורפת הנפש, ואפילו האוויר העולמי הנתפש אין האש מכלה בו ולא שורפת אותו. ולא שמעתי לאחד מן המאמינים או מן הכופרים, בין גס המחשבה או דק ועמוק בסברא, אין אחד מהם שיאמין בהשרף החסיד, שנשרפה נפשו ואבדה באש וגמולו כלה וילך.
אלא שהאש ההיא שבגיהנם שנאמין בה שהיא שורפת הנפשות, אינה כמו אש העולם הזה כלל, לא האש שמשתמשין בה כגחלת ושלהבת, ולא האש היסודית אשר בגלגל האש, אף על פי שהוא גוף דק מאוד והיא מתחברת בגופי הנבראים עם השתלשלות היסודות; אלא דקה מזו היא, ואף על פי שהיא מענינה כמו שאבאר.
וכבר הזכרתי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על אחד מאשי מקום העונש הזה, שהוא נהר שלאש היוצא מתחת כסא הכבוד. הרי שמעלים דקותו עד כסא הכבוד, שהוא יסוד כל נברא והפנימי מכולם. וכן הכתוב עצמו עילה אותו עד לאין תכלית, שנאמר באש הזה (ישעיה ל, לג) "נשמת ה' כנחל גפרית בוערה בה", כמו שנאמר בבריאת הנפש "ויפח באפיו נשמת חיים", וכפי מה שרמזנו למעלה.
וכן בפרקי רבי אליעזר (פרק ד) מזכירין בבריאת יום שני הרקיע שעל ראשי החיות והמלאכים ואשו שלגיהנם. זכר הדברים הנבראים הדקים והשכלים הנבדלים עם האש הזו.
וגדולה מהן אמרו בגמרא בפרק אין דורשין (חגיגה יג ב') גבי נהר דינור מהיכא שקיל מזיעתן שלחיות, ולהיכן שפיך, על ראש רשעיא דבגיהנם.
ואמרו בפרק היכלות רבי ישמעאל, שנשבע הקדוש ברוך הוא על אותו רשע לופינוס קיסר, שהרג עשרה הרוגי מלוכה, שהוא מטעימו טעם אור וגחלי אש, כרובים ואופנים וחיות הקדש שורפים לאותו רשע בגיהנם.
ודבר זה גדול ומפורש.
ובבראשית רבה (פרק כא יג-יד) אמרו :
וישכן מקדם לגן עדן:וכל אלו הדברים רומזים עיקר גדול בזה.
דבר אחר:
"מקדם", קודם לגן עדן נבראו המלאכים, שנאמר היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה.
"ואת להט החרב" על שם משרתיו אש לוהט,
"המתהפכת", שהן מתהפכין, פעמים אנשים פעמים נשים פעמים רוחות פעמים מלאכים.
דבר אחר:
"מקדם", קודם לגן עדן נבראת גיהנם, גיהנם נבראת בשני, וגן עדן בשלישי.
"ואת להט החרב המתהפכת", על שם "ולהט אותם היום הבא" וגו'.
אלו שתי לשונות לגיהנם וליסוד האש שבו, שהם מלאכים וכרובים שתחת הכסא.
ואחרי זה נאמר, שבורא הנשמות הזכות והטהורות יתברך שמו, יש ביכולתו לברוא להן אש דקה שאינה גוף נתפש, שורפת דברים דקים שאינם גוף ומכלה אותם. שאין הכחשה לאחר שיודה בבריאת הנפש ברצונו יתברך, שלא יהא אפשר להמצא דבר דק כמוה מונח כנגדה לכלותה. וכן אומרים רבותינו זיכרונם לברכה (שמות רבה י, ח) במלאכים עצמן שנשרפין בנהר דינור, והזכירו (יומא כ"א ב') אש אוכלת אש.
37. איך נגבלת הנפש במקום?
נשיב להם, עם כל עומק פילוסופי היונים ופתויי הכשדים וההגרים, שאומרים אין הנפש נגבלת במקום, ואין לה משכן במוח או בלב, רק שהם מקומות נרמזים לשימוש השכל ההוא. ואנחנו עם כל זה לא נשיא שכלנו שלא יהא בגוף ראובן זה מן הבריה הדקה הזו הנקראת נפשו יותר ממה שיש מן הנפש ההיא במוח החמור או בענף האילן, ושלא תהיה נפשי בגופי נצמדת, יותר ממה שנפשי נצמדת בגופו של חברי, ויהיה משכנה בי במקומה או שלא במקומה, מפני שהיא אינה גוף, ואין מקום על דקדוק לשונם לדבר שאין לה גוף, אבל על כל פנים נפש שוכנת בי ויהיה חיבורה בגופי.
כדברי קצת חוקריהם, שאומרים כי נקשרה בריה דקה הזאת הרוחנית המאירה ברוח חיים, והיא אצלם נפש אחרת באדם, ונצמדו שתי הנפשות: הדקה קיימת, בגסה ממנה בעלת התנועה הנמסכת בחום הטבעי בדם. והצמד שתיהן כהקשר השלהבת לפתילה עם שמן, הדק דקות בינוני בין שניהם.
או יהיה בעניין בדרך אחר כמו שירצו, וירחיבו לשונם בדקות מלות ובגערות לחולק עליהם, וקוראים הנוטה מדבריהם פתי וסכל שאינו יודע ומבין.
אבל על כל פנים, מי ששכן בחומר הזה, והצמיד בינה ובין הגוף, יכול להגביל אותה במקום ההוא, ולחבר בינה ובין האש הדקה שבאותו מקום, שהיא מן הכת העליונה. ונברא על זה העניין שתכלה הנפש ותשתנה במצרף ההוא או הכיליון החרוץ.
38. מהות הנפש - מהי?
מאמר מן הפילוסופים: כי האדם כשתניעהו נפשו שהיא צורתו לעלות מן הבית אל העליה, נאמר כי גופו הוא אשר התנועע בעצמו.עד כאן לשונו.
כי הנפש היא המניע הראשון בעצמה, אלא שהיא התנועעה במקרה, כי כשהעתיק הגוף מן הבית אל העליה התנועעה עמו הנפש אל העליה. ואם תשקוט הנעת הנפש ישקוט המתנועע בשבילה, והוא הגוף. ואם ישקוט הגוף, תסיר התנועה המקרית אשר יש לנפש.
וכבר אמר עוד קצת משכיליהם, אין בעל חומר יכול להשיג השגה שלמה, על איזה צד יהיה הנפרד סבה למציאות בעל חומר, או למציאות כח מכחותיו או פעולה מפעולותיו, כי זה הוא יותר נעלם בהם מהעלם עלולם, לאו מחקריהם במצאם חיבור הנפרדים עם בעלי החומר בסבה ובפעולה, והוא חבור על כל פנים.
וכבר יצאנו לעניין אסור בחקירה הזאת, מפני המתגאים על יוצרם להתחכם בתוך מעשיו וסודות יצירותיו הנפלאים, והם לא ידעו בנין גופם בכל מחקריהם, אף כי נפשם.
ומדוע יתפארו על קבלתנו, בעשותם הנפש דקה, ויתארו אותה במלות וספורים מלאכיים, כי לא ראינו יחוסה בחבוריהם רק לגלגל השכל, או לבעלי העיון שלהם לכת המלאכים. ואנחנו על קבלה אמתית מאבות הקדושים שלא השפיקו בילדי נכרים, מעלים אותה ומדקדקים ענינה מאלה עד להרבה. עד שיאמרו רבותינו זיכרונם לברכה עליה דבר, כאלו [דעתם] נוטה שלא נבראת. אמרו בבראשית רבה (ח, י):
"עד שהמלך במלאכתו ישב שם, עם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ישבו נפשותיהן שלצדיקים שבהן נמלך וברא העולם".ומי שישמע זאת המימרא, בין שיזכה לפירושה או שלא ידענו, מכל מקום יכיר מכאן שאין דקות הנפש לפילוסופי האומות ולנגררים אחריהם, יותר מדקותה אצל רבותינו, ולא כמותו, אף על פי שלא הבהילו את הלומדים במלות נאמרות במספר ובחומר עניין. ועם כל זה יאמינו רבותינו כי אש שלגיהנם ואבדון שולטת בהן ברצון העושה הכל יתברך.
39. עונש כרת
לפי שהוא אומר "כרת" בכל מקום, ואיני יודע איזהו, תלמוד לומר "והאבדתי את הנפש ההיא", למד על הכרת שאינו אלא אבדן.אלא שהאבדן הזה אינו בלא עונש וצער, שימות הרשע ותאבד נפשו ותשוב כנפש בהמה או תתבטל לגמרי, כי זאת הבריה החיה אי אפשר שתאבד מאליה באובדן הגוף, כמו שאי אפשר לאחד מן המלאכים להבטל בביטול אחד גופי מהנבראים, אם גלגל או זולתו. ואי אפשר שתשוב כנפש הבהמה ותתבטל, כי נפש הבהמה תשוב ליסודה שהוא האויר והיסודות כשאר כל הדברים הגופיים השבים ליסודם ועפרם בין דקים בין גסים. ולא אבד דבר מיום שנברא העולם ועד עכשיו רק בעניין הזה להתגלגל ולשוב אל יסודו, והוא אבדן כל האובדים כל זמן קיום העולם.
כל שכן שזאת הנפש שהיא עליונה, אי אפשר שתהיה בטלה ואובדת, ולא שתשוב בהמית ותצטרף אל היסודות הארבע שאינן מהן, כי זה אינו אמת בקבלה, והוא רחוק מאוד אל העיון מכל מה שביטלוהו המתחכמים.
ואם היא תשוב אל יסודה, כתולדת הנבראים בעלי ההוויה וההפסד שהם שבים ליסודם, אשריה וטוב לה, כי הוא השכר הגדול והגמול הנכבד.
אבל עניין זה כולו ממה שנזכר למעלה מדברי רבותינו זיכרונם לברכה:
שחייבי העונש נדונין בגיהנם י"ב חודש לפי הראוי להם, לאחר גמר דינם נשמתן נשרפת והם נעשים אפר. כלומר: שנתבטלה יצירתן ממה שהיתה, כדבר הנשרף המושב לאפר. ורוח האלהים, והוא רוח הנחה ורצון, מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, כלומר במדרגה שהיא למטה מעונג הצדיקים ומנוחתן, והיא מדרגה שאין לה בה עונש וצער כבתחילה, ולא נועם ועונג הצדיקים.
והמצפצפים ועולים שהזכירו רבותינו זיכרונם לברכה, עולין לאחר דינם למדרגה שיש בה מנוחה ועונג, ולא כעניין הצדיקים.
אמרו במסכת שבת (קנ"ב ב'): אלו ואלו, בין שלרשעים בין שלבינונים, לדומה נמסרות. הללו יש להם מנוחה, והללו אין להם מנוחה, וכמו שאנו עתידין לבאר.
והרשעים הגמורים החמורים, שנדונין לדורי דורות, רצון האדון יתברך מקיים אותן, ודן הנפשות ההם בעונש וצער שאינו מכלה הנפש החוטאת ההיא, כדכתיב "כי תולעתם לא תמות ואישם לא תכבה". אף במיתת הגוף, נוח לאדם שהוא מתיסר ביסורין קשין, שימות ביסורין לשעתו, יותר משיחיה ימים רבים, ולא יהא סוף וקץ ליסוריו וצערו. כך אומר בירושלמי במסכת פאה (א, א):
רובו זכיות יורש גן עדן; רובו עוונות, יורש גיהנם. היה מעויין, אמר רבי יוסי בן רבי חנינא, "נושא עוונות" אין כתיב, כאן אלא "נושא עון", הקדוש ברוך הוא חוטף שטר אחד מן העבירות, והזכיות מכריעות וכו'.וכבר נזכר למעלה העניין הזה.
40. העונש בגהנם הןא מיד לאחר המיתה
הנפש הזו, החוזרת ליסוד האש ונצמדת לו בין בתחלה בין בסוף, נמשכת בדעת להתעלות ולהדבק בעליונים כשאר כל הדברים שתולדתן לשוב ליסודן. ועובי העוונות וגסות החטאים שהבדילו בינה לבין בוראה מונעים אותה, ונמשכת ונצמדת באש שלגיהנם. ומחשבה זו הנמנעת ממנה היא יסורין וצער גדול שאין לו חקר ותכלית מלבד צער גיהנם. וזה מעניין הכרת, לומר שהיא נכרתה מיסודה, כענף הנכרת מן האילן שהוא חי ממנו.
כך אמרו חכמים זיכרונם לברכה (שבת קנב ב') ושלרשעים זוממות והולכות, שנאמר "ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע". ופירוש "זוממות" מלשון "אשר יזמו לעשות" (בראשית יא), והעניין כמו שפירשנו.
41. ראייה שהעונש מיד לאחר המיתה
כך אמרו חכמים במסכת עדיות (ב, י):
משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש, שנאמר "והיה מדי חדש בחדשו" וגו'.ואמרו במסכת קידושין (לא ב')
מכבדו בחייו, מכבדו במותו, ואומר "כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו". והני מילי בתוך שנים עשר חודש, אבל לאחר שנים עשר חדש אומר "זכרו לחיי העולם הבא".ואמרו במסכת תענית (יא א'):
בשעת פטירתו שלאדם כל מעשיו נפרטין לפניו, ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני וכו'.והזכירו בהגדה (בבא בתרא עד א') בעניין עדת קרח,
כל תלתין יומין מהדרי להו בגיהנם כבשר בקלחת, ואמרי: משה אמת ותורתו אמת והן בדאין.ובעניין אלישע בן אבויה אמרו (חגיגה טו ב'):
כי נח נפשיה אמרי לא מידן לידייניה, ולא לעלמא דאתי ליתי, לא מידן לידייניה, משום דגריס באורייתא. ולא לעלמא דאתא ליתי, משום דחטא. אמר רבי מאיר: מתי אמות ואעלה עשן מקברו. כי נח נפשיה דרבי מאיר סליק קוטרא מקבריה דאחר.ומעשה נסים הוה, כדי להראות כן.
וכך אמרו עלה בירושלמי (חגיגה ב, א):
מן דקברוניה ירדה אש מן השמים ושרפה קברו.ובמדרש תלים:
אמר דוד "בידך אפקיד רוחי", בשעת מיתתי פדית אותי ה' מן גיהנם.ומפורש בהגדה (פסיקתי רבתי כג):
בכל ערב שבת, דומה שר הממונה על הנפשות מכריז ואומר: הנח להן לרשעים אלו וינוחו. ומניחין אותן כל השבת כולה, ובמוצאי שבת עם חשיכה צועק המלאך הממונה על הרוחות, חזרו לכם רשעים לגיהנם, שכבר השלימו ישראל סדריהן.הא למדנו מדבריהם שהרשעים מיד נשמתן ונפשותיהן נידונות בגיהנם כפי הראוי להם, וכפי מה שנתבאר למעלה מפירושי העונש ההוא והדין ההוא. וזאת אמונת כל מחזיק בדברי רבותינו זיכרונם לברכה או מאמין בקבלתם, ועם מה שפירשנו לא ירחיקו דבריהם אחד מבעלי העיון, אלא המשתבש מהם או המתפקר.
ולכך ישראל מזכירין בסדר מוצאי שבת ואומרין "ויהי נועם ה' אלהינו עלינו" וגו'.
42. סוגים שונים של כרת
אלא כך הוא ביאור העניין: שהכרת המפורש בתורה עונש מכופל הוא לגוף ולנפש: מי שזכיותיו מרובין על עוונותיו, אף על פי שיש בהם מחייבי כרת, העונש מגיע לו בגופו והוא מת בחצי ימיו. כמו שאמרו במשקין (מועד קטן כח א') מת בן חמשים שנה זו היא מיתת כרת. ואמרו בספרי (חוקת קכה), מפני מה ענש להלן מיתה וכאן כרת, ללמדך שכרת היא מיתה ומיתה היא כרת.
ולזה רומז בתורה במקצת הכריתות שנאמר בהם "ונכרת האיש ההוא מעמיו", לאחר שמת זה המחוייב כרת בגופו, כיון שרובו זכיות אינו יורד לגיהנם, אלא זוכה למעלה הראויה לו מחלקי גן עדן.
ויש במחוייבי כרת מי שעונותיו מרובין מזכיותיו, ועונש כרת שלו מגיע לנפש החוטאת לאחר שתיפרד מן הגוף, שהיא נכרתת מחיי גן עדן, והם הרשעים שהזכרנו שעונותיהן מרובין. ויש בכללן עון פושעי ישראל בגופן ששנו חכמים זיכרונם לברכה (ראש השנה יז.) שיורדין לגיהנם ונדונין בה י"ב חדש, לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים. ומחוייבי כריתות הללו הם שרמז הכתוב "ונכרתה הנפש ההיא מלפני", וכתיב "והאבדתי את הנפש ההיא", רשעים הללו אין להם כרת בגופן, אלא פעמים שמזקינים בשלוה בעולם הזה, כדכתיב (קהלת ז') "יש רשע מאריך ברעתו", וכפי מה שכתבנו למעלה.
ויש עוד במחוייבי כרת שגופו נכרת מחיי העולם הזה ונפשו נכרתת מחיי העולם הבא, ואין צריך לומר מחיי גן עדן, לפי שהוא נידון בגיהנם לעולם. והם עובדי עבודה זרה שמנו חכמים זיכרונם לברכה במשנה:
ואלו הם שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים ואפיקורס.ומה שהוסיפו עליהן בברייתא, דקתני בתוספתא (סנהדרין יב, ט):
הוסיפו עליהן הפורק עול, והמפר ברית בשר, והמגלה פנים בתורה. והני דקתני אידך ברייתא התם, המינים והאפיקורסין והמשומדים והמסורות ושפרשו מדרכי צבור, ושחטאו ושהחטיאו את הרבים ושנתנו חתיתם בארץ חיים, יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות וכו'.ורשעים הללו הם שכתוב בהם "הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה", ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה (ספרי שלח קיב): "הכרת", בעולם הזה, "תכרת", לעולם הבא. כפל זה לא נאמר בתורה אלא לעניין עבודה זרה ומגדף וכיוצא בהם. דכתיב "כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר, הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה", ודרשו במסכת שבועות (י"ג א') "כי דבר ה' בזה", זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה, "ואת מצותו הפר", זה המפר ברית בשר.
ושם אמרו בבאור שאין כפל כרת זה נדרש בכל עבירות שבתורה, אלא באלו שבכתוב הזה. ולפיכך לא מנו רבותינו זיכרונם לברכה אלא אלו הנזכרים וכיוצא בהם, לפי שהכתוב הזה בעניין עבודה זרה נאמר, וריבה הכתוב את אלו, והוא הדין לכל הכופרים בעיקר, וכן בשאר הרשעים המוחלטין, לפי שמצאו בהן בקבלה, "כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה". הא בשאר הכריתות אינו כן, אלא כמו שביארנו.
43. חייבי כרת המאריכים ימים
וכל שכן שכבר רמזנו [סוד] שיש בו תיקון כל השאילות הללו, שהדין נותן להיתלות אפילו לעובד עבודה זרה להכעיס.
ברוך שופט הצדק, שיסד הכל ברחמים.
44. רמב"ם על עונש כרת (א)
כתב בספר המדע (תשובה ח, א):
שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה, ופרעון מן הרשעים שלא יזכו לחיים אלא יכרתו וימותו. וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם, אלא נכרת ברשעו ואבד.עוד כתב הרב זכרונו לברכה:
זהו הכרת שנאמר "הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה", מפי השמועה למדנו "הכרת", בעולם הזה, "תכרת", לעולם הבא. כלומר: שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעולם הזה, אינה זוכה לחיי העולם הבא, אלא גם כן נכרתה מן העולם הבא.
שהנקמה שאין נקמה למעלה ממנה, שתיכרת הנפש ההיא שעונה בה. וזה האבדן הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל "באר שחת", "אבדן", ו"תפתה", ו"עלוקה", וכל לשון כליה והשחתה. לפי שהוא הכליה שאין אחריה תקומה, וההפסד שאינו חוזר לעולם.כל אלו דברי הרב זכרונו לברכה.
45. פירוש דברי רמב"ם
ואף על פי שלא פירש הרב זכרונו לברכה כל צרכו בביטול הזה שיהיה מתוך דין ויסורין, יש ראיה ללמד עליו זכות. שהרי כתב בפרק אחד מפרקי הספר הנזכר (תשובה ג, ה-ו):
כל הרשעים שעונותיהן מרובין, דנין אותם כפי חטאיהן ויש להם חלק לעולם הבא, שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ואלו שאין להם חלק לעולם הבא נדונין ונכרתין ואובדין כפי גודל רשעתם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינין והאפיקורסין והכופרים בתורה וכו'.הרי שהפריש בין חייבי הכרת הגמור ובין הנדון כפי רשעו. ואם אין שם מקום שלעונש ויסורין לנפש, מהו המשפט הזה שנדון בו הרשע כפי רשעו, ובסוף יש לו חלק לעולם הבא?! הא אין הכוונה אלא כמו שפירשנו.
46. רמב"ם על עונש כרת (ב)
וכל מי שיהיה נמשך אל התענוגים הגשמיים, וישליך האמת אחרי גוו, ויגביר השקר על האמת - יכרת ויאבד מן המעלה ההיא, וישאר גוף אובד בלבד.
וכתב:
ואולם גיהנם הוא כינוי על עונש הרשעים, ולא התבאר בתלמוד איך יהיה זה העונש. אבל מקצתם אומרים כי השמש תקרב אל הרשעים ותשרפם, ויביאו ראיה מן הפסוק "הנה יום בא בוער כתנור" וגו', ומקצתם אומרים כי חמימות נפלא תבער בגופם ותשרפם, כדכתיב "רוחכם אש תאכלכם".
47. דחיית דברי רמב"ם
אלו דבריו זכרונו לברכה, ואינם דברים נוחים לדעתנו. מפני שדברי רבותינו זיכרונם לברכה במחלוקת שהזכיר, אינם על דיני גיהנם המצוי תמיד, שהוא לדברי הכל מקום דין באש נפלאה דקה, בראה האלהים לעונש ולאבד רחקיו ולהצמית כל זונה ממנו.
אבל יש לדעת רבותינו זיכרונם לברכה עוד יום מועד לדין עמים, והוא היום שהנביאים מעידים אותנו "הנה יום בא בוער כתנור", ואמר מלאכי "יום ה' הגדול והנורא". כי כמו שנדונין בראש השנה על חיי העולם הזה, ונדונין כל אדם ביום מיתתו על שכר נפשו ועונש גיהנם - כן נידונין הכל ביום הדין מתחלת ימות התחיה, על עניין אותו שכר העתיד לעולם הבא, אם ראוי לתחיית המתים ולנועם הגוף והנפש באותו זמן. וכן כתוב באותו העת, "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם", והן רשעים כגון אומות העולם ועוברי עבודה זרה, שיגמר דינם לדראון עולם, ושלא ינעמו בחיים ההם, אלא ישארו בדראון שלהם, או יכפול עליהם עונש ממידה הקשה לרעה הימנה, כפי מה שנתחייבו.
ועל הדין הזה שנינו במשנה: אנשי דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין, ואנשי סדום אין להם [חלק לעולם הבא] אבל עומדין בדין.
וכן בכל מקום שתמצא בדבריהם זיכרונם לברכה אריכות העונשים לעתיד, הוא מהכרתת הנפש החוטאת בדין ההוא.
כמו שאמרו בואלה שמות רבה (ל, כ):
שאלו ישראל לבלעם: אימתי היא?זה העניין לדין גיהנם העתיד ליום הדין הגדול.
אמר להם: "אראנו ולא עתה".
אמר להם הקדוש ברוך הוא: זו היא דעתכם, אי אתם יודעין שסופו לירד לגיהנם, ואינו רוצה שתבוא ישועתי וכו'.
ויונתן בן עוזיאל עליו השלום אמר בתרגום "כי לא ביד יקחו" (שמואל ב' כ"ג ו-ז):
בכן לית פורענותהון ביד אינש, אלהין באישתא עתידין לאיתוקדא די ליתוקדין באתגלא בית דינא רבה למיתב על כורסי דינא למידן ית עלמא".ואמרו במכילתא (בשלח ויסע ד):
אם תזכו לשמור את השבת, תנצלו משלוש פורעניות: מיום גוג ומגוג ומחבלו שלמשיח, ומיום דין הגדול.ואמרו בילמדנו (תנחומא ישן) ובמקומות אחרים במדרש (מדרש שמואל א כד):
"למה הרגזתני להעלות אותי", שהיה שמואל מתירא שהגיע יום הדין. אף על פי שכבר מת זה כמה, היה סבור שהוא הדין העתיד שהכל נידונין בו.ועל זה אמר ריש לקיש (עבודה זרה ג' ב'):
"אין גיהנם לעתיד לבא", והוא יום הדין העתיד לבוא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדירה, רשעים נידונין בה, וצדיקים מתרפאין הימנה.והם הצדיקים שזכו לתחיה ועמדו במומם כמו שהלכו: מת חגר או סומא, עומד במומו, שלא יאמרו "מן השמים ריפא אותם?! אלו אחרים הם!" והביאו ראיה לזה מדכתיב "הנה יום בא בוער כתנור, והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש, ולהט אותם היום הבא, אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב להם לא שורש ולא ענף". ודרשו "לא שרש", בעולם הזה; "ולא ענף" - לעולם הבא. והצדיקים שמתרפאין בה, דרש עוד רבי שמעון בן לקיש: דכתיב "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה". והנה אין זה גיהנם ההווה לאדם אחר המות. וכן פירש בתחילת מסכת עבודה זרה (ג' ב'):
"ותעשה אדם כדגי הים כרמש" - מה דגים שבים כיון שקדדה עליהם חמה מיד מתים, אף בני אדם כיוון שקדדה עליהם חמה מיד מתים.והעמידוה בעולם הבא, כרבי שמעון בן לקיש, דאמר "אין גיהנם לעתיד לבא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה". הרי ביארו, כי זו המימרא של רבי שמעון בן לקיש אינה [אלא] בעולם הבא, והוא עולם שאחרי[ה] התחיה. כמו שאנו עתידים לבאר בראיות גמורות.
וכן המימרה הזו שנויה בבראשית רבה (פ"ו, ט'):
גלגל חמה יש לו נרתיק. מה טעם? "לשמש שם אהל בהם". ובריכה של מים לפניו. בשעה שהוא יוצא, הקדוש ברוך הוא מתיש את כחו במים, שלא יצא וישרוף את העולם.ואתה יודע, שדין גיהנם בכל יום, הוא מכלל הזמן הזה ההווה עכשיו, כפי מה שנתפרש מדברי רבותינו זיכרונם לברכה. וזו הנזכר בכאן בזו המימרא, אינו אלא לעתיד לבא, לכשיתערטל השמש מן הנרתיק הזה שהזכירו עליו שהוא בתוכו בעולם הזה, כמו שכתוב "לשמש שם אהל בהם".
אבל לעתיד לבא, הקדוש ברוך הוא מערטלו ומלהט בו את הרשעים.
מה טעם? "ולהט אותם היום הבא".
והחזירו עוד מימרא זו במדרש תהלים ואמרו:
מה הקדוש ברוך הוא עושה לעתיד לבא? שולף אותו מנרתיקו ומביאו לרקיע שני, ודן בו את הרשעים. וכן דברי החכם האחר (ב"ר פ"ו י'),והוא רבי יהודה ברבי אלעי, אמר: לא יום ולא גיהנם, אלא אש היא שהיא יוצאת מגופו ומלהטתו. כל הדברים האלה לעתיד הם. וכן אמרו עוד (מדרש תהלים יט):
אפילו בשעה שהקדוש ברוך הוא מחזיר נשמות לנדניהן, נשמתן קשה להן וכו'.אלה שתי המימרות עניין אחד ליום העתיד, שכתוב "ואלה לחרפות לדראון עולם".
ואיך יעלה על לב גורס התלמוד שיאמר ריש לקיש אין גיהנם, וכמה ברייתות שנויות בתלמוד בעניין המקום והאש ההם, כדתניא בפסחים (נ"ד א') אמר רבי יוסי: אור שברא הקדוש ברוך הוא בשני בשבת, אין לו כביה עולמית. והיו מקשים על רבי שמעון בן לקיש מן הברייתא, וסותרין דבריו בתיובתא, והוא עצמו, רבי שמעון בן לקיש, הזכיר בערובין (י"ט א') אור שלגיהנם. והלשון עצמו מוכיח, שלא אמר "אין גיהנם בעולם", אלא "אין גיהנם לעתיד לבא".
אלא שהעניין כמו שפירשתי, והדברים כמו שביארנו. ועם כל זה, גלה לנו הרב זכרונו לברכה דעתו, שהוא מאמין בעונש דין וצער, יהיה באי זה זמן שיהיה אחרי המות, אלא שלא התבאר לדעתו בתלמוד, ולא הסתפק ממנו אלא איכות הדין והצער הזה.
וזה התנצלות לרב, ולימוד זכות לחכם גדול וחסיד כמותו זכרונו לברכה, ופירוש למימרא שלרבי שמעון בן לקיש, שלא תשבש דעת קצת התלמידים, או שלא יתלו בה החיצונים שהטינה בלבם.
48. סיכום: גהנום - מקום העונש לנפשות
ועוד הדין הזה נכפל על מחוייבי הכרת ביום הדין הגדול, ונדונין בו בגיהנם עד שמתכלין שם, לדעת רבי שמעון בן לקיש, בחמה היוצאת מנרתיקה הם נדונין. ומכל מקום, מיסורי אש שלגיהנם היא, שהחמה שנתערטלה מן הנרתיק מיסודי האש העליון, שאור שלגהנם הוא ממנו, וכמו שנתפרש למעלה.
ומכאן יבין כל בעל שכל, שאין מחלוקת בין רבותינו זיכרונם לברכה בעיקר מכל עיקרי הדין הללו העתידין להיות, וכל דבריהם עולים בסגנון אחד.
