פרק 14.
מפעלו הספרותי של הרמב"ם
מפעלו הספרותי של הרמב"ם
מפעלו הספרותי של רבנו מקיף תחומים רבים ומגוונים, ולא רק עניינים הלכתיים ודתיים. חלק מחיבוריו אבדו ומוכרים לנו מתוך אזכורם על ידי מחברים אחרים או מתוך אזכורים של רבנו בעצמו בחיבוריו שהגיעו אלינו. דינבורג1 מציע רשימה של ספרי רבנו וכתביו לפי מיון זה:
ספרי פרושים
• פרוש התלמוד
• ספר המאור, פרוש למשנה
• סדר עולם, כללי הש"ס
ספרי הלכה
• ספר המצוות
• ספר משנה תורה
ספרים בענייני אמונה ופילוסופיה
• אגרת השמד
• אגרת תימן
• מורה הנבוכים
• מאמר תחיית המתים
• מאמר היחוד
ספרי לימוד בתכונה ובפילוסופיה
• מאמר העיבור
• מילות היגיון
ספרי רפואה
• הנהגת הבריאות
• פרקי משה
• פירוש לפרקי אבוקרט
• ספר הקצרת
• על הטחורים
• על חיי המין וחיזוק כוח הגברא
• על שמות הרפואות
• תשובות רפואיות
• סמי המוות והרפואה נגדם
• קיצורי גלינוס
להלן פירוט מורחב של כל אחד מן הסעיפים.
א. ספרי פירושים
ספר הפירוש העיקרי שהגיע לידינו הוא פירוש המשנה הקרוי "ספר המאור". חיבור זה נכתב על ידי רבנו בצעירותו2 בשפה הערבית, תורגם לעברית וזכה לתפוצה כנספח לש"ס ווילנא ובמהדורות שונות של משניות עם פירושים. חלקים מסוימים מפירושו זה זכו לתפוצה גדולה במיוחד: א. ההקדמה למשנה; ב. ההקדמה לפרק חלק - כולל י"ג עיקרי האמונה; ג. ההקדמה לפרקי אבות - "שמנה פרקים".
ספר המאור, כפירוש למשנה, מוצא את מקומו עד ימינו לצדם של פירושים עתיקים אחרים למשנה. מעמדם המיוחד של ההקדמות נובע מתוכנן המוקדש לעניינים הגותיים כמו תולדות התורה שבעל פה, דוגמות היהדות ותורת הנפש.
יתר ספרי הפירוש של רבנו לא שרדו את מאורעות הזמן והם ידועים מתוך אזכורם על ידי רבנו בכתבים אחרים.3
ספרי הלכה
החיבור "משנה תורה", שנכתב בלשון הקודש, מהווה בעצם כתיבתו חידוש מהפכני. לראשונה נכתב חיבור המסדר את ההלכה לפי נושאים בניגוד למקורות ובמנותק מהם במבנה דמוי למבנה אנציקלופדי, כאשר כל דין מופיע במקומו ולפי הקשרו.4 סגנון מיוחד זה אומץ לאחר מכן על ידי כל סדרני וכותבי קבצי הלכה בכל הדורות עד עצם ימינו.
ייחודו של "משנה תורה" נמצא לא רק בסגנונו ובמבנהו אלא גם בתוכנו ביחס לקובצי הלכה אחרים. בחיבורו רבנו מקיף את כל ההלכות הנוגעות לחיים יהודיים מלאים והוא דן באופן מקיף בכל אחת מתרי"ג המצוות. ספרו מהווה תמצית כל התורה כולה, כולל מצוות שאינן נוהגות בזמן הזה וכולל עניינים שבאמונות ובדעות. כאשר רבנו חש צורך בכך הוא אף מוסיף דברי רקע שמקורם בממצאי המדע שהיו ידועים לו. כך הוא נוהג בהלכות יסודי התורה כאשר הוא מרחיב בעניין מבנהו של היקום והיסודות ממנו מורכב, ובדומה אנו מוצאים בהלכות קידוש החודש כאשר הוא מבסס את דבריו ההלכתיים על מצע נרחב המתאר את תנועתם של גרמי השמיים. דיני שמירת הבריאות ששולבו בהלכות דעות הן דוגמה נוספת לדרכו של רבנו לכרוך מדע ותורה יחד כך שידורו בכפיפה אחת.
כפי שכבר נכתב לעיל חיבורו זה עורר פולמוס, בעיקר מפני החידושים שבו כפי שמנינום כאן, פולמוס ששכך עם הזמן. למותר לציין כי ממצאי המדע שעליהם רבנו הסתמך ושאותם הוא הציג כבר אינם מקובלים בקהיליית המדע.
ג. ו- ד. ספרים בענייני אמונה ופילוסופיה וספרי לימוד בתכונה ובפילוסופיה
רבנו איננו ההוגה היהודי הראשון שכתב ספרי הגות בנושאים תיאולוגיים. קדמו לו בין השאר רבי סעדיה גאון, מחברו של "אמונות ודעות", ורבי יהודה הלוי, מחברו של "ספר הכוזרי". רס"ג הוא בעיקר תיאולוג יהודי, באשר הזדקקותו לפילוסופיה ולמדעי הטבע הנה אך ורק מנקודת הראות הדתית ולשימושה. לעומתו ריה"ל הדגיש את הניגוד היסודי שבין העמדה הדתית לבין ההשכלה הפילוסופית, וזאת במטרה לפסול את זו האחרונה. שלא כקודמיו, רבנו גילה עניין מלכתחילה בפילוסופיה ובמדעי הטבע ולאורם הוא הסביר והבהיר את הדת היהודית. בעיני רבנו רוב תורתו של אריסטו וממצאי המדע עד זמנו היוו אמת מוצקה, ומכיוון שכך יש ללמוד אותה ולטפחה. לשיטתו לא תתכן קיומה של שום סתירה בין אמת זו לאמיתה של התורה וההתגלות. רבנו קיבל על עצמו לשלב בין שתי האמיתות האוניברסליות הללו ופרי מאמציו מופיע בחיבוריו ההגותיים.
יחסו החיובי של רבנו אל מקורות חיצוניים, כגון הפילוסופיה של אריסטו והקוסמולוגיה של תלמי, התפרש על ידי מבקריו כאילו הוא אימץ, ולפעמים אף ביכר, מקורות אלו כפי שהם על פני מסורת היהדות. לטענת המבקרים האלו אין חיבוריו ההגותיים של רבנו מהווים אלא סיכום שיטותיהם של פילוסופים אריסטוטליים בני דת האסלאם.
בהתאם לכך גם גוטמן5 סובר שגדולתו של רבנו איננה בהכנסת מוטיבים חדשים ממש לתוך ההתפתחות הרעיונית. הרי בתפיסתו את התורה האריסטוטלית, הוא נשען כולו על האריסטוטליים האסלאמיים אלפאראבי ואבן סינא. גם בביקורתו מרכיבים מסוימים של תורת אריסטו אין הוא הראשון באשר קדמוהו אל-גזאלי מחד וריה"ל מאידך. יחד עם זאת גוטמן סבור כי מקוריותו של רבנו מתבטאת במזיגה היוצרת המצביעה על דרך ייחודית לו בלבד. גוטמן סיכם במלים אלה:
אין חולק על כך כי עבר הכלח מרוב היסודות ההגותיים והמדעיים עליהם הסתמך רבנו בחיבוריו. תורת אריסטו נחשבת אמנם עד היום כאחת מאבני היסוד של הפילוסופיה המערבית והיא עדיין מעוררת עניין בקרב פילוסופים מקצועיים, אולם לא בגלל התשובות שהיא מספקת אלא בעיקר משום שהיא שואלת את השאלות הקיומיות שלא אבדו מאקטואליותן עד ימינו אנו.
למרות זאת ניתן למצוא עניין רב בדברי ההגות של רבנו. באמצע המאה התשע עשרה מונק6 סיכם את ערכו המדעי של מורה הנבוכים במלים אלה:
ה. ספרי רפואה7
רבנו כתב עשרה ספרי רפואה בערבית שכמה מהם טרם יצאו לאור בדפוס.8 חיבוריו שימשו כחוליה בשרשרת מסורת הרפואה היוונית העתיקה. במאה ה- 13 כתביו תורגמו לעברית וללטינית והשפעתם ניכרת על הרפואה המערבית של ימי הביניים "שחכמיה התפעלו מהניסוח הקצר והעיבוד השיטתי"9. ב"כירוגיה הגדולה" של הכירורג הצרפתי גי דה שוליאק10 רבנו מוזכר שתים עשרה פעמים. הרופא והפייטן הערבי אלסעיד אבן סינא מלוך, בן גילו של רבנו, אף מעלה אותו מעל לגלינוס, אשר במשך אלף שנים לפניו ועוד חמש מאות שנה לאחריו נערץ כרופא-על, ואלה דברי אבן סינא: "גלינוס ידע לטפל בגוף האדם, משה בן מיימון ידע להביא רפואה לגוף ולנפש גם יחד".
בעניין ערכם המדעי של ספרי הרפואה של רבנו, מובן שהתרופות נתיישנו ואין להן ערך רב לאור הרפואות היעילות יותר של ימינו, אולם דבריו על רפואה מונעת, רפואה ציבורית ושמירת בריאות הנפש לא איבדו מאקטואליותם.
למדע בכלל ולרפואה בפרט בתקופתו של רבנו היה צביון משלהם. ספקולציה מופשטת עלתה על חקר מדעי מדויק. השקפות מסוימות על מבנה היקום והשפעת גרמי השמים שלטו בכיפה. לפי הרפואה של אז מרות וליחות פועלות אלה כנגד אלה בתוך גוף האדם. הידיעות באנטומיה היו מצומצמות ביותר והתמצאות אנטומית פיסיולוגית במובן זמננו לא הייתה קיימת כלל וכלל.
בתיאוריה של הרפואה היוונית - שבעקבותיה רבנו הלך - נתפסה הבריאות כמצב של איזון, ואילו המחלה - כהפרעה באיזון זה. בהעדר ידיעות מדעיות בכימיה ובפיסיקה השתמשו הרופאים בתורת הליחות ובמושגים כ"כוחות" ו"איכויות", והרעיונות העיוניים, שחלקם פילוסופיים, הודגמו על ידי תצפיות רפואיות. תורת הליחות באה בעקבות תורותיהם של אמפדוקלס ודמוקריטוס הקדומים בדבר היסודות והאטומים ושל אריסטו וגלינוס המאוחרים יותר בדבר האיכויות והליחות. בטבע בכלל ובגוף בעלי החיים בפרט הובחנו ארבעה יסודות (אדמה, אוויר, אש, מים), ארבע איכויות (יבש, קר, חם, לח) וארבע ליחות (דם, מרה צהובה, ליחה לבנה, מרה שחורה).
ברפואה העתיקה סברו שהכמות היחסית של הליחות בגוף האדם הבריא - נוזלי הגוף - צריכה להיות קבועה, באשר קיימת הבחנה בין עודף למיעוט. בריפוי שלטה שיטת ההרקה - או "דחות המותרות"11 בלשון רבנו: כשנקבע עודף בכמות ליחה מסוימת בחרו בתרופה שנועדה להריק את הליחה המיותרת. רבנו בכתביו הרפואיים דן רבות בפליטת המותרות מן הגוף - ולא רק בטיפול הגורם לשלשול או הקאה.
מתורת הליחות התפתח מושג ה"מזג" (temperament), שהיו לו השלכות להבנת הפיסיולוגיה והפסיכולוגיה של האדם הבריא והחולה. עיקרה של תורה זו היא, שמזג האדם נקבע על ידי השתלטות אחת מארבע "ליחות" או "מרות" שבגופו:
כשם שרבנו החשיב דברי חכמי יוון בענייני פילוסופיה כך הוא מקבל את שיטות הרפואה של גדולי רופאי יוון גלינוס והיפוקרטס. ברם, לפעמים הוא אינו נרתע מלהטיל ספק במורשתם הרפואית, כאשר הוא כתב "הקדמתי לך דברים אלה, כדי שתטיל ספק גם בדברי גלינוס, אותו חכם מלומד"13.
בכתביו הרפואיים רבנו מדגיש את חשיבותה של הרפואה המונעת ושל ההיגיינה הנפשית כגורמי יסוד בשמירת הבריאות של הפרט ושל הציבור. לדעתו הרפואה המונעת עולה על כל טיפול רפואי בתרופות. את פרקי הרפואה בהלכות דעות,14 לאחר שהמליץ מהי הנהגת האדם הראויה בחיי היומיום, רבנו מסכם במלים אלה:
ו. אגרות ותשובות
אגרות רבנו ותשובותיו משלימות24 את חיבורו ההלכתי "משנה תורה" ומפעלו ההגותי "מורה הנבוכים". רבים העניינים שביאורם אינו שלם או שנשארו עמומים והתעורר הצורך להעמיק בהם ולהרחיבם. בפרק בו דננו בפולמוס הרמב"ם כבר ראינו כי הפולמוס התעורר בגלל הבנה לקויה או חסרה בדברים שרבנו כתבם.25 במקרים רבים פנו אליו ואז הוא מצא לנכון להרחיב את היריעה ולהבהיר את הדברים באגרות קצרות או ארוכות ובתשובות שחלק מהן נשתמרו והוצאו לאור במהדורות שונות.26
כותבי תולדות רבנו נעזרו רבות באיגרותיו כדי לדלות מהם פרטים ביוגרפיים שלא היו ידועים ממקורות אחרים.27
ז. פיוטים
ישנם תשעה שירים או פיוטים שניתן ליחסם לרבנו כמעט בוודאות. שירמן28 מתייחס לפן זה מיצירתו של רבנו כדלהלן:
שירמן סובר כי מקור ניסיונותיו של רבנו לשלוח יד בשירה נעוץ בתקופה בה היה פעיל. וכך הוא ממשיך:
אכן יתכן כי אופיו של רבנו לא היה לירי במיוחד, כדברי שרמן. גם עמדתו ביחס לשירה העברית לא הייתה חיובית במיוחד. רבנו מתייחס לכך בפרוש המשניות31 כדלהלן:
ברם, יחסו של רבנו לשירת הקודש איננו שלילי. אם כי, לפי שירמן, גם בה הוא רואה לכל היותר "הוספה" לתפילה, שאין לה ערך כשלעצמה. רבנו כתב דברים ברוח זו באופן מפורש בתשובותיו 37 ואת יחסו המסתייג כלפיהן הוא מנמק במספר נימוקים:
1. עקב האילוצים של משקל וחרוז הלשון לא מדויקת.
2. הכותבים אינם תמיד תלמידי חכמים ("משוררים ולא רבנים") וחבל לומר דבריהם ולהזניח בכך את דברי נביאנו. בעניין זה האריך גם במורה הנבוכים:
1. בן ציון דינבורג: הרמב"ם. תל אביב תרצ"ה עמ' 97 ואילך.
2. הוא החל בכתיבה כאשר היה בן כ"ג שנים וסיים עם הגיעו לגיל ל"ג.
3. כדאי כאן להזכיר דוגמות לאזכורים כאלה.
4. המשנה אמנם מסודרת לפי נושאים, אולם כותבי התלמוד לא טרחו בכך והשאירו את הדיבור האסוציאטיבי של חבריהם האמוראים כלשונו וכאי-סדרו, מפני שכנראה העדיפו את התיאור האותנטי הכולל את הספונטניות הטבעית של הדוברים השונים על פני הצורה הקפדנית והמאורגנת. סדרני ההלכה שקדמו לרבנו, כגון המרדכי, הרי"ף והרא"ש, נצמדו לטקסט המקורי ורק רבנו חזר לדרך שהחל בה רבי יהודה הנשיא. ממנה המשיכו בעל ה"טורים" רבי יעקב בן רבנו אשר והמחבר בעל "שולחן ערוך" רבי יוסף קארו.
5. יצחק יוליוס גוטמן: הפילוסופיה של היהדות, ירושלים תשכ"ג. עמ' 143.
6. מבוא לתרגומו למורה הנבוכים, עמ' 1.
7. מקור עיקרי הדברים בסעיף זה הוא יהושוע ליבוביץ: היסטוריה של הרפואה, רפואה ביהדות ע' רפואה, הרמב"ם כרופא ע' משה בן מיימון מתוך אנציקלופדיה עברית.
8. ראה בעיקר זאב מונטנר: כתביו הרפואיים של הרמב"ם, מוסד הרב קוק, ירושלים.
9. ראה דברי יהושוע ליבוביץ על הרמב"ם כרופא באנציקלופדיה עברית ע' רבי משה בן מימון.
10. Guy de Chauliac 1300-1368, שירת שלושה אפיפיורים באוויניון.
11. שמירת הבריאות ב.
12. ראה אנצו יוסף בונבנטורה ע' אישיות מתוך אנציקלופדיה עברית וכן אן אנסטסי: מבחנים פסיכולוגיים, תל אביב 1990, פרק V: מבחני אישיות.
13. בסוף פרק עשרים וחמישה של "פרקי משה".
14. סוף פרק ג ופרק ד כולו.
15. שם ד:כ.
16. לדוגמה, דברי חז"ל (שבת פב.) "הנצרך לנקביו ואוכל, דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו, וזו היא תחילת רוח זוהמה" תואמים דברים שרבנו כתבם בספר הקצרת (פרק שש סעיף 3).
17. פרק יב.
18. קטז:ב.
19. גם יתכן שהדין הושמט משום שמקורו אינו לגמרי ברור. בעלי ההלכה מסתמכים כנראה על דבריהם של רבא מפרזיקיא ומר בר רב אשי בבבלי פסחים עו ע"ב: "ההיא ביניתא [דג] דאיטווא בהדי בישרא [בתנור אחד] - אסרה רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא [שיש בו חלב, משום דקסבר ריחא מילתא היא]. מר בר רב אשי אמר: אפילו במילחא נמי אסורה, משום דקשיא לריחא ולדבר אחר [צרעת]".
20. בבלי שבת סו ע"ב - סז ע"א. ראה עוד בספר האגדה עמ' תרכו בעניין "לחשים ורפואות". ניכרת משם המגמה שאין אבחנה בין עצות שאפשר לנמקן בהיגיון לבין כאלה שאין בהן היגיון גלוי.
21. יט:יג.
22. הרידב"ז (סימן אלף תל"ו וסימן אלף תקכ"ו) מוסיף "והיינו אף דאינו מרפא". מסתבר שלפי הרדב"ז מותר אפילו אם הדבר רק "סגולה" ומועיל בגלל שמדמים שהוא יועיל, אולם נראה כי אין זאת דעת רבנו. ברם, במקרה של פיקוח נפש רבנו מתיר רפואות שמחד אין בהן כל שחר ומאידך יש בהן משום דרכי האמורי, וזאת מפני שהדבר עשוי להועיל לחולה אשר שם בהן מבטחו (ראה הלכות עבודה זרה יא:יא ומה שכתבנו שם).
23. יש לציין מקור.
24. רבנו הספיק בחיוו לברר נושאים מוקשים בין חלקים שונים של חיבורו "משנה תורה". ראה דוגמה מייצגת בחיבורינו "בנבכי התשובה" עמ' 77 בעניין קבלת התשובה של הכופר בעיקר כל חייו.
25. דוגמה מובהקת לכך היא אגרת תחיית המתים שנכתבה כתשובה למתקיפים.
26. ראה רשימת מקורות במהדורת שילת עמ' יא.
27. לדוגמה: באגרתו לרבי שמואל אבן תיבון רבנו מפרט בפירוט רב את סדר יומו (עמ' תקנ ואילך מהדורת שילת).
28. ח. שירמן: הרמב"ם והשירה העברית, מאזניים כרך 3, תרצ"ה, עמ' 433-436.
29. פרק זה חותם גם כן את ספר המדע.
30. לא מצאנו "עקדה" זאת בכל מהדורות הסלייחות שבידינו.
31. אבות א:יז. הפרוש מתייחס לדברי רבי שמעון בן גמליאל שלא מצא לגוף טוב משתיקה. רבנו מבאר באריכות מהם סוגי הדיבור ומה המותר ומה האסור.
32. זאת בהתאם לדברי הברייתא בבבלי (סנהדרין קא ע"א): "תנו רבנן: הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו - מביא רעה לעולם. מפני שהתורה חוגרת שק, ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא, ואומרת לפניו: רבונו של עולם! עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים".
33. תשובות הרמב"ם, הוצאת פריימן, עמ' 338 (על פי שירמן).
34. איסור זה משתמע מדברי רבנו בהלכות דעות (ב:ד): לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו.
35. האיסור השני, השלישי והרביעי הם משום זכר לחורבן ורבנו מונה אותם בהלכות תעניות (ה:יג): "גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשומען מפני החורבן ואפילו שירה בפה על היין אסורה". איסור זה לא עמד במבחן המציאות ורבנו ממשיך מחוסר ברירה ובחוסר רצון באותה הלכה בהסתייגות מסוימת: "וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין".
36. על פי דברי שמואל בבבלי ברכות כד ע"א: קול באשה ערוה. דברי שמואל מובאים להלכה בהלכות איסורי ביאה כא:ב: אפילו לשמוע קול הערוה [...] אסור.
37. תשובות הרמב"ם, הוצאת פריימן, עמ' 328 (על פי שירמן).
38. א:נט.
ספרי פרושים
• פרוש התלמוד
• ספר המאור, פרוש למשנה
• סדר עולם, כללי הש"ס
ספרי הלכה
• ספר המצוות
• ספר משנה תורה
ספרים בענייני אמונה ופילוסופיה
• אגרת השמד
• אגרת תימן
• מורה הנבוכים
• מאמר תחיית המתים
• מאמר היחוד
ספרי לימוד בתכונה ובפילוסופיה
• מאמר העיבור
• מילות היגיון
ספרי רפואה
• הנהגת הבריאות
• פרקי משה
• פירוש לפרקי אבוקרט
• ספר הקצרת
• על הטחורים
• על חיי המין וחיזוק כוח הגברא
• על שמות הרפואות
• תשובות רפואיות
• סמי המוות והרפואה נגדם
• קיצורי גלינוס
אגרות ותשובות
פיוטים
פיוטים
להלן פירוט מורחב של כל אחד מן הסעיפים.
א. ספרי פירושים
ספר המאור, כפירוש למשנה, מוצא את מקומו עד ימינו לצדם של פירושים עתיקים אחרים למשנה. מעמדם המיוחד של ההקדמות נובע מתוכנן המוקדש לעניינים הגותיים כמו תולדות התורה שבעל פה, דוגמות היהדות ותורת הנפש.
יתר ספרי הפירוש של רבנו לא שרדו את מאורעות הזמן והם ידועים מתוך אזכורם על ידי רבנו בכתבים אחרים.3
ספרי הלכה
ייחודו של "משנה תורה" נמצא לא רק בסגנונו ובמבנהו אלא גם בתוכנו ביחס לקובצי הלכה אחרים. בחיבורו רבנו מקיף את כל ההלכות הנוגעות לחיים יהודיים מלאים והוא דן באופן מקיף בכל אחת מתרי"ג המצוות. ספרו מהווה תמצית כל התורה כולה, כולל מצוות שאינן נוהגות בזמן הזה וכולל עניינים שבאמונות ובדעות. כאשר רבנו חש צורך בכך הוא אף מוסיף דברי רקע שמקורם בממצאי המדע שהיו ידועים לו. כך הוא נוהג בהלכות יסודי התורה כאשר הוא מרחיב בעניין מבנהו של היקום והיסודות ממנו מורכב, ובדומה אנו מוצאים בהלכות קידוש החודש כאשר הוא מבסס את דבריו ההלכתיים על מצע נרחב המתאר את תנועתם של גרמי השמיים. דיני שמירת הבריאות ששולבו בהלכות דעות הן דוגמה נוספת לדרכו של רבנו לכרוך מדע ותורה יחד כך שידורו בכפיפה אחת.
כפי שכבר נכתב לעיל חיבורו זה עורר פולמוס, בעיקר מפני החידושים שבו כפי שמנינום כאן, פולמוס ששכך עם הזמן. למותר לציין כי ממצאי המדע שעליהם רבנו הסתמך ושאותם הוא הציג כבר אינם מקובלים בקהיליית המדע.
ג. ו- ד. ספרים בענייני אמונה ופילוסופיה וספרי לימוד בתכונה ובפילוסופיה
יחסו החיובי של רבנו אל מקורות חיצוניים, כגון הפילוסופיה של אריסטו והקוסמולוגיה של תלמי, התפרש על ידי מבקריו כאילו הוא אימץ, ולפעמים אף ביכר, מקורות אלו כפי שהם על פני מסורת היהדות. לטענת המבקרים האלו אין חיבוריו ההגותיים של רבנו מהווים אלא סיכום שיטותיהם של פילוסופים אריסטוטליים בני דת האסלאם.
בהתאם לכך גם גוטמן5 סובר שגדולתו של רבנו איננה בהכנסת מוטיבים חדשים ממש לתוך ההתפתחות הרעיונית. הרי בתפיסתו את התורה האריסטוטלית, הוא נשען כולו על האריסטוטליים האסלאמיים אלפאראבי ואבן סינא. גם בביקורתו מרכיבים מסוימים של תורת אריסטו אין הוא הראשון באשר קדמוהו אל-גזאלי מחד וריה"ל מאידך. יחד עם זאת גוטמן סבור כי מקוריותו של רבנו מתבטאת במזיגה היוצרת המצביעה על דרך ייחודית לו בלבד. גוטמן סיכם במלים אלה:
הוא סלל אותה ומְצָאָהּ מתוך עיבוד מבוכר ומחושב של כל יסודות המחשבה המצויים [...] הוא שיכלל והשלים בבגרות של ראשונים את ניסוחי השאלות, שנבעו מתוך מצב המחשבה של דורו, וכבש אותם.רבנו יצר את הפילוסופיה המקורית שלו תוך התמודדות ממזגת עם יצירותיהם של הפילוסופים שקדמו לו, בין אלה שהם בני ברית ובין אלה שאינם בני ברית. בדרכו הוא בהחלט נחון בחוש ביקורת ובמקוריות.
אין חולק על כך כי עבר הכלח מרוב היסודות ההגותיים והמדעיים עליהם הסתמך רבנו בחיבוריו. תורת אריסטו נחשבת אמנם עד היום כאחת מאבני היסוד של הפילוסופיה המערבית והיא עדיין מעוררת עניין בקרב פילוסופים מקצועיים, אולם לא בגלל התשובות שהיא מספקת אלא בעיקר משום שהיא שואלת את השאלות הקיומיות שלא אבדו מאקטואליותן עד ימינו אנו.
למרות זאת ניתן למצוא עניין רב בדברי ההגות של רבנו. באמצע המאה התשע עשרה מונק6 סיכם את ערכו המדעי של מורה הנבוכים במלים אלה:
למרות שהתשובות לשאלות האלה הן בדרך כלל מבוססות על פרשנות אלגורית ועל מטפיסיקה מיושנות, הן לעתים קרובות מציעות לנו הארות שבכוחן גם היום להנחות את חקירותינו ולשמש לנו כלפיד כדי להיכנס למחוזות הרמים שהם עטופי מיסתורין עבור שכל האדם.
ה. ספרי רפואה7
בעניין ערכם המדעי של ספרי הרפואה של רבנו, מובן שהתרופות נתיישנו ואין להן ערך רב לאור הרפואות היעילות יותר של ימינו, אולם דבריו על רפואה מונעת, רפואה ציבורית ושמירת בריאות הנפש לא איבדו מאקטואליותם.
למדע בכלל ולרפואה בפרט בתקופתו של רבנו היה צביון משלהם. ספקולציה מופשטת עלתה על חקר מדעי מדויק. השקפות מסוימות על מבנה היקום והשפעת גרמי השמים שלטו בכיפה. לפי הרפואה של אז מרות וליחות פועלות אלה כנגד אלה בתוך גוף האדם. הידיעות באנטומיה היו מצומצמות ביותר והתמצאות אנטומית פיסיולוגית במובן זמננו לא הייתה קיימת כלל וכלל.
בתיאוריה של הרפואה היוונית - שבעקבותיה רבנו הלך - נתפסה הבריאות כמצב של איזון, ואילו המחלה - כהפרעה באיזון זה. בהעדר ידיעות מדעיות בכימיה ובפיסיקה השתמשו הרופאים בתורת הליחות ובמושגים כ"כוחות" ו"איכויות", והרעיונות העיוניים, שחלקם פילוסופיים, הודגמו על ידי תצפיות רפואיות. תורת הליחות באה בעקבות תורותיהם של אמפדוקלס ודמוקריטוס הקדומים בדבר היסודות והאטומים ושל אריסטו וגלינוס המאוחרים יותר בדבר האיכויות והליחות. בטבע בכלל ובגוף בעלי החיים בפרט הובחנו ארבעה יסודות (אדמה, אוויר, אש, מים), ארבע איכויות (יבש, קר, חם, לח) וארבע ליחות (דם, מרה צהובה, ליחה לבנה, מרה שחורה).
ברפואה העתיקה סברו שהכמות היחסית של הליחות בגוף האדם הבריא - נוזלי הגוף - צריכה להיות קבועה, באשר קיימת הבחנה בין עודף למיעוט. בריפוי שלטה שיטת ההרקה - או "דחות המותרות"11 בלשון רבנו: כשנקבע עודף בכמות ליחה מסוימת בחרו בתרופה שנועדה להריק את הליחה המיותרת. רבנו בכתביו הרפואיים דן רבות בפליטת המותרות מן הגוף - ולא רק בטיפול הגורם לשלשול או הקאה.
מתורת הליחות התפתח מושג ה"מזג" (temperament), שהיו לו השלכות להבנת הפיסיולוגיה והפסיכולוגיה של האדם הבריא והחולה. עיקרה של תורה זו היא, שמזג האדם נקבע על ידי השתלטות אחת מארבע "ליחות" או "מרות" שבגופו:
א. אדם שגוברת בו ליחה אדומה או דם (sanguine) - תגובתו הרגשית מהירה, שקטה וחולפת; הוא ערני, אימפולסיבי, עליז אופטימי ואוהב חיים ותענוגות.הפסיכולוגיה המדעית משתמשת עד היום בחלוקה מן הסוג הזה, אולם הניסיון להציע טיפולוגיה למזגי האדם לא הושלם והוצעו סולמות רבים ומגוונים12. תפיסת אנשי המדע הקדמונים, לפיה תהליכים פיסיולוגיים מעוררים מצבים נפשיים, נתחדשה על ידי האנדוקרינולוגיה המודרנית, הרואה בהורמונים מקור השפעה להתנהגותו הריגושית והרצונית של האדם. רבנו גם סבר כי ההפך הוא הנכון: לגורמים נפשיים יש השפעה על מהלך המחלות.
ב. אדם שגוברת בו ליחה ירוקה או צהובה (choleric) - תגובתו הריגושית מהירה, נמרצת ומתמדת; הוא ערני ותקיף, רצונו חזק והוא בעל כושר ביצוע; הוא רוטן ונוטה לפסימיות ולרגשות צער.
ג. אדם שגוברת בו ליחה לבנה (phlegmatic) - תגובתו איטית ושקטה עד כדי סבילות; הוא נעדר יוזמה עד כדי אדישות, הוא אופטימי ונוח לבריות. כושר ביצועו רב.
ד. אדם שגוברת בו ליחה שחורה (melancholic) - תגובתו איטית וחזקה; הוא נוטה לפסימיות עד כדי מרה שחורה, שוקע בהרהורים, נוטה להתבודדות ואינו אהוד על הבריות. כושר ביצועו לקוי.
כשם שרבנו החשיב דברי חכמי יוון בענייני פילוסופיה כך הוא מקבל את שיטות הרפואה של גדולי רופאי יוון גלינוס והיפוקרטס. ברם, לפעמים הוא אינו נרתע מלהטיל ספק במורשתם הרפואית, כאשר הוא כתב "הקדמתי לך דברים אלה, כדי שתטיל ספק גם בדברי גלינוס, אותו חכם מלומד"13.
בכתביו הרפואיים רבנו מדגיש את חשיבותה של הרפואה המונעת ושל ההיגיינה הנפשית כגורמי יסוד בשמירת הבריאות של הפרט ושל הציבור. לדעתו הרפואה המונעת עולה על כל טיפול רפואי בתרופות. את פרקי הרפואה בהלכות דעות,14 לאחר שהמליץ מהי הנהגת האדם הראויה בחיי היומיום, רבנו מסכם במלים אלה:
כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו עד שיזקין הרבה וימות, ואינו צריך לרופא, ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו.15בתלמודים מוקדש מקום נרחב לעניינים רפואיים, החל בפרמקולוגיה וכלה בכירוגיה. רבנו אינו מתעלם מדברי חז"ל אלה, ופעמים רבות הוא מביא מדבריהם.16 ברם, בדבריו על רפואה מונעת אין רבנו כולל את כל העצות הפזורות בדברי חז"ל על הנהגות שאסורות או שמומלץ להימנע מהן משום הסכנה שבדבר, אלא אם כן עניין הסכנה תואם את דעתו המקצועית. בהלכות רציחה ושמירת הנפש רבנו אמנם הקדיש פרק שלם17 לדברים האסורים משום סכנה, אבל האיסור הנהוג בכל תפוצות ישראל על פי הטור והשולחן ערוך18 בדבר אכילת דג ובשר יחדיו, בולט בהיעדרו. מסתבר שרבנו לא מצא בו שום טעם רפואי.19 מן האוסף העשיר של דברי חז"ל בעניינים רפואיים המסוכם במסכת שבת20 רבנו אינו מביא אף פרט להלכה. בעיני רבנו הקריטריון הקובע מהי רפואה הוא כנראה מה שמדע הרפואה קובע ולא מה שחז"ל רשמו בתלמודים. זאת אנו יכולים ללמוד מדבריו בהלכות שבת21 שם כתב:
יוצא אדם [...] באספלנית ומלוגמא ורטייה שעל גבי המכה ובסלע שעל הצינית ובביצת החרגול ובשן השועל ובמסמר הצלוב ובכל דבר שתולין אותו משום רפואה [לרשות הרבים בשבת] והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל.22במקרה של צורך בטיפול רפואי רבנו תובע מהרופא, לא להגביל את תשומת לבו לאבר מסוים או לחלקי הגוף החולים או הנגועים, אלא לטפל בכל הגוף והנפש של החולה יחד. הרופא והפייטן הערבי אלסעיד אבן סינא מלוך, בן גילו של רבנו, מעלה אותו מעל לגלינוס, אשר במשך אלף שנים לפניו ועוד חמש מאות שנה לאחריו נערץ כאליל, כרופא עליון ממש, ואלה דבריו: "גלינוס ידע לטפל בגוף האדם, משה בן מימון ידע להביא רפואה לגוף ולנפש גם יחד".23
ו. אגרות ותשובות
כותבי תולדות רבנו נעזרו רבות באיגרותיו כדי לדלות מהם פרטים ביוגרפיים שלא היו ידועים ממקורות אחרים.27
ז. פיוטים
לא כל הבקיאים בכתבי הרמב"ם יודעים, כי יש לו מקום מסוים גם בתולדות השירה העברית. אמנם עובדה זאת מתמיהה היא, כי הרי הרמב"ם הצטמצם בפעולתו הספרותית במקצועות הפילוסופיה, ההלכה והרפואה בעיקר, וחסרו לו אותן תכונות הנפש הדרושות כדי ליצור דברי שיר או כדי ליהנות מהם.שירמן התקשה לשלב בין הגישה הרציונאלית העקבית של רבנו כפי שהיא מצטיירת ביתר חיבוריו לבין היותו בעל נפש פייטנית. מסגנון הכתיבה הקר והמאופק שלו בחיבוריו ההגותיים וההלכתיים אמנם אפשר להתרשם כי הצדק עם שירמן. ברם עובדה היא שרבנו, כאשר הוא כותב בעניינים שממש קרובים ללבו - כגון פרק הסיום של הלכות תשובה29 המוקדש כולו לאהבת ה' - סגנונו הופך להיות פיוטי ממש.
שירמן סובר כי מקור ניסיונותיו של רבנו לשלוח יד בשירה נעוץ בתקופה בה היה פעיל. וכך הוא ממשיך:
במאות הי"א והי"ב נוצרה בספרד מסורת שירית עצומה [...] ומכיוון שכל משכילי הדור היו מחשיבים אותה, נעשתה לעניין של לימוד. כל סופר שבאותה תקופה צריך היה לדעת את תורת המשקלים [וכו']. ואכן למד גם הרמב"ם בשקידה ובזריזות את כל הכללים של חכמת הסגנון המקובלת בזמנו, והשתמש במליצה חרוזית בכמה מחיבוריו כדרכם של משה אבן עזרא, יהודה הלוי ואחרים שקדמו לו.על סגנונו הפיוטי של רבנו כתב שירמן דברי הערכה אלה:
לסוג "שירי החול" של הרמב"ם שייכים מכתמים אחדים שהם כולם שקולים ובנויים ברוח "האסכולה הספרדית". בין שירי הקודש של הרמב"ם זכתה לפרסום מיוחד העקדה "אני מזכיר היום"30. [...] הפיוט הזה מושפע מן העקדה הידועה "עת שערי רצון להיפתח" ליהודה שמואל אבן עבאס [...] אבל יש להעיר כי בשום אופן לא עלה בידי הרמב"ם לחבר שיר שיהיה קרוב ברוחו ושווה בערכו לפיוט שעמד לפניו למופת.את דברי ההערכה שלו שירמן מסכם כך: "הדוגמאות המעטות האלה יש בהן כדי להראות את בקיאותו של הרמב"ם במלאכת השירה ובסגנון העברי, אבל אין לכחד, כי רוח השירה איננו שורה עליהן".
אכן יתכן כי אופיו של רבנו לא היה לירי במיוחד, כדברי שרמן. גם עמדתו ביחס לשירה העברית לא הייתה חיובית במיוחד. רבנו מתייחס לכך בפרוש המשניות31 כדלהלן:
ודע שהשירים המחוברים מאיזה לשון שיהיו צריך שיבחנו בענייניהם אם הם הולכים על דרך הדיבור אשר חלקנוהו [...] מפני שראיתי זקנים והחסידים מאנשי תורתנו כשיהיו במשתה יין כחופה או זולתה וירצה אדם לשיר ערבי, אפילו עניין השיר ההוא שבח הגבורה או הנדיבות, והוא מן החלק האהוב או בשבחי היין ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה. ואין מותר אצלם לשמעו. וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ירחיקוהו ולא ירע בעיניהם עם היות בדברים ההם המוזהר ממנו או הנמאס. [...] ואם יהיה כוונת השיר ההוא פחיתות באיזה לשון שיהיה אסור לאומרו. [...] והדיבור בו [בלשון הקודש] יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון שאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות, כל שכן אם יצטרף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משיר השירים בעניין ההוא שאז יצא מחלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר בפחיתיות ובדברים מגונים.מדברים אלה אנו לומדים על יחסו השלילי של רבנו לכל סוגי השיר ובייחוד לשירי יין ושירי זימה - שהם בגדר איסור מפורש בכל לשון. מלבד החובה להתרחק מן הכיעור יש בשימוש בלשון הקודש ובפסוקי התורה לדברי חול מובהקים32 סיבה נוספת להסתייג משירה. באחת מתשובותיו33 רבנו מעלה סיבות נוספות לכך שיש להסתייג מן השירה והנגינה, ואלו הן:
איסור שמיעת הטיפשות34, נבלות פה ואיסור שמיעת הניגון ר"ל זמרא בפומא, איסור שמיעת כלי שיר, ואם זה במקום ששותים בו יין - איסור רביעי35 [...] ואם משמיע הזמירות היא אישה - הנה יש כאן איסור חמישי36.מכל המובאות מדברי רבנו מתקבל הרושם כי יחסו המחמיר מן הצד ההלכתי כלפי כל סוג של שירה תואם את רתיעתו העקרונית מהיצירה הפיוטית.
ברם, יחסו של רבנו לשירת הקודש איננו שלילי. אם כי, לפי שירמן, גם בה הוא רואה לכל היותר "הוספה" לתפילה, שאין לה ערך כשלעצמה. רבנו כתב דברים ברוח זו באופן מפורש בתשובותיו 37 ואת יחסו המסתייג כלפיהן הוא מנמק במספר נימוקים:
1. עקב האילוצים של משקל וחרוז הלשון לא מדויקת.
2. הכותבים אינם תמיד תלמידי חכמים ("משוררים ולא רבנים") וחבל לומר דבריהם ולהזניח בכך את דברי נביאנו. בעניין זה האריך גם במורה הנבוכים:
ורבה ההפקרות בדבר זה אצל הפייטנים והחרזנים או אצל כל מי שנדמה לו שהוא אומר פיוט, עד שנתחברו דברים מקצתם כפירה מוחלטת ומקצתם יש בהם מן השטות והדמיון הנפסד מה שמשחיק את האדם כפי טבעו בעת ששומעם ומביאו לידי בכי בעת שמתבונן היאך נאמרים אותם הדברים כלפי ה' יתהדר ויתרומם.38
הערות:
1. בן ציון דינבורג: הרמב"ם. תל אביב תרצ"ה עמ' 97 ואילך.
2. הוא החל בכתיבה כאשר היה בן כ"ג שנים וסיים עם הגיעו לגיל ל"ג.
3. כדאי כאן להזכיר דוגמות לאזכורים כאלה.
4. המשנה אמנם מסודרת לפי נושאים, אולם כותבי התלמוד לא טרחו בכך והשאירו את הדיבור האסוציאטיבי של חבריהם האמוראים כלשונו וכאי-סדרו, מפני שכנראה העדיפו את התיאור האותנטי הכולל את הספונטניות הטבעית של הדוברים השונים על פני הצורה הקפדנית והמאורגנת. סדרני ההלכה שקדמו לרבנו, כגון המרדכי, הרי"ף והרא"ש, נצמדו לטקסט המקורי ורק רבנו חזר לדרך שהחל בה רבי יהודה הנשיא. ממנה המשיכו בעל ה"טורים" רבי יעקב בן רבנו אשר והמחבר בעל "שולחן ערוך" רבי יוסף קארו.
5. יצחק יוליוס גוטמן: הפילוסופיה של היהדות, ירושלים תשכ"ג. עמ' 143.
6. מבוא לתרגומו למורה הנבוכים, עמ' 1.
7. מקור עיקרי הדברים בסעיף זה הוא יהושוע ליבוביץ: היסטוריה של הרפואה, רפואה ביהדות ע' רפואה, הרמב"ם כרופא ע' משה בן מיימון מתוך אנציקלופדיה עברית.
8. ראה בעיקר זאב מונטנר: כתביו הרפואיים של הרמב"ם, מוסד הרב קוק, ירושלים.
9. ראה דברי יהושוע ליבוביץ על הרמב"ם כרופא באנציקלופדיה עברית ע' רבי משה בן מימון.
10. Guy de Chauliac 1300-1368, שירת שלושה אפיפיורים באוויניון.
11. שמירת הבריאות ב.
12. ראה אנצו יוסף בונבנטורה ע' אישיות מתוך אנציקלופדיה עברית וכן אן אנסטסי: מבחנים פסיכולוגיים, תל אביב 1990, פרק V: מבחני אישיות.
13. בסוף פרק עשרים וחמישה של "פרקי משה".
14. סוף פרק ג ופרק ד כולו.
15. שם ד:כ.
16. לדוגמה, דברי חז"ל (שבת פב.) "הנצרך לנקביו ואוכל, דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו, וזו היא תחילת רוח זוהמה" תואמים דברים שרבנו כתבם בספר הקצרת (פרק שש סעיף 3).
17. פרק יב.
18. קטז:ב.
19. גם יתכן שהדין הושמט משום שמקורו אינו לגמרי ברור. בעלי ההלכה מסתמכים כנראה על דבריהם של רבא מפרזיקיא ומר בר רב אשי בבבלי פסחים עו ע"ב: "ההיא ביניתא [דג] דאיטווא בהדי בישרא [בתנור אחד] - אסרה רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא [שיש בו חלב, משום דקסבר ריחא מילתא היא]. מר בר רב אשי אמר: אפילו במילחא נמי אסורה, משום דקשיא לריחא ולדבר אחר [צרעת]".
20. בבלי שבת סו ע"ב - סז ע"א. ראה עוד בספר האגדה עמ' תרכו בעניין "לחשים ורפואות". ניכרת משם המגמה שאין אבחנה בין עצות שאפשר לנמקן בהיגיון לבין כאלה שאין בהן היגיון גלוי.
21. יט:יג.
22. הרידב"ז (סימן אלף תל"ו וסימן אלף תקכ"ו) מוסיף "והיינו אף דאינו מרפא". מסתבר שלפי הרדב"ז מותר אפילו אם הדבר רק "סגולה" ומועיל בגלל שמדמים שהוא יועיל, אולם נראה כי אין זאת דעת רבנו. ברם, במקרה של פיקוח נפש רבנו מתיר רפואות שמחד אין בהן כל שחר ומאידך יש בהן משום דרכי האמורי, וזאת מפני שהדבר עשוי להועיל לחולה אשר שם בהן מבטחו (ראה הלכות עבודה זרה יא:יא ומה שכתבנו שם).
23. יש לציין מקור.
24. רבנו הספיק בחיוו לברר נושאים מוקשים בין חלקים שונים של חיבורו "משנה תורה". ראה דוגמה מייצגת בחיבורינו "בנבכי התשובה" עמ' 77 בעניין קבלת התשובה של הכופר בעיקר כל חייו.
25. דוגמה מובהקת לכך היא אגרת תחיית המתים שנכתבה כתשובה למתקיפים.
26. ראה רשימת מקורות במהדורת שילת עמ' יא.
27. לדוגמה: באגרתו לרבי שמואל אבן תיבון רבנו מפרט בפירוט רב את סדר יומו (עמ' תקנ ואילך מהדורת שילת).
28. ח. שירמן: הרמב"ם והשירה העברית, מאזניים כרך 3, תרצ"ה, עמ' 433-436.
29. פרק זה חותם גם כן את ספר המדע.
30. לא מצאנו "עקדה" זאת בכל מהדורות הסלייחות שבידינו.
31. אבות א:יז. הפרוש מתייחס לדברי רבי שמעון בן גמליאל שלא מצא לגוף טוב משתיקה. רבנו מבאר באריכות מהם סוגי הדיבור ומה המותר ומה האסור.
32. זאת בהתאם לדברי הברייתא בבבלי (סנהדרין קא ע"א): "תנו רבנן: הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו - מביא רעה לעולם. מפני שהתורה חוגרת שק, ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא, ואומרת לפניו: רבונו של עולם! עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים".
33. תשובות הרמב"ם, הוצאת פריימן, עמ' 338 (על פי שירמן).
34. איסור זה משתמע מדברי רבנו בהלכות דעות (ב:ד): לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו.
35. האיסור השני, השלישי והרביעי הם משום זכר לחורבן ורבנו מונה אותם בהלכות תעניות (ה:יג): "גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשומען מפני החורבן ואפילו שירה בפה על היין אסורה". איסור זה לא עמד במבחן המציאות ורבנו ממשיך מחוסר ברירה ובחוסר רצון באותה הלכה בהסתייגות מסוימת: "וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין".
36. על פי דברי שמואל בבבלי ברכות כד ע"א: קול באשה ערוה. דברי שמואל מובאים להלכה בהלכות איסורי ביאה כא:ב: אפילו לשמוע קול הערוה [...] אסור.
37. תשובות הרמב"ם, הוצאת פריימן, עמ' 328 (על פי שירמן).
38. א:נט.