4.1 אהבת ה'

אהבת ה' מצות עשה היא מן התורה, שנאמר: ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך.¹ חז"ל הציעו דרכים שונות למתן ביטוי למצוה זאת. להלן סקירה קצרה מתוך דבריהם.
א) נאמנות בלתי מותנית כביטוי לאהבת ה':
חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה שנאמר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".²
ב) הקרבה עצמית או הקרבת ממון כביטוי לאהבת ה':
תניא, רבי אליעזר אומר: אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך? ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך? אלא: אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו - לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו - לכך נאמר בכל מאדך. רבי עקיבא אומר: בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך.³
ג) האהבת ה' על אחרים כביטוי לאהבת ה':
אביי אמר: כדתניא "ואהבת את ה' אלהיך" - שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו.⁴

רבנו אינו מסתפק בדברים האלה ומרחיב מאוד את הנושא, באשר הוא מתייחס למצוה זו משלושה היבטים שונים:
1. גדרה של אהבת ה'.
2. הדרכים שבהן יש לנקוט כדי להגיע לאהבת ה'.
3. כיצד להביא את אהבת ה' לידי ביטוי.

4.1.1 גדרה של אהבת ה'

רבנו אינו מגדיר את אהבת ה' באופן ישיר, אולם מתוך דבריו במקומות שונים ניתן להסיק כי המדובר בתחושה רוחנית-נפשית שדימויה הקרוב והמתאים ביותר, כדי לשבר את אוזן האדם, הוא תחושתו של האדם החושק באהובתו. התחושה בשיאה, שאליה יש לשאוף, אולם כמעט ואין להשיגה, היא נמשלה לתחושת האדם כאשר אהבתו באה על סיפוקה. כדברים האלו ניתן להבין ממה שרבנו כתב בהלכות תשובה⁵:

וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו, בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה - תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שצִוָנו: "בכל לבבך ובכל נפשך". והוא ששלמה אמר דרך משל: "כי חולת אהבה אני"⁶, וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה.

מתוך דברי רבנו במורה הנבוכים⁷ יובהר כי תחושה זו היא רציונלית ונעדרת כל הילה מיסטית, באשר אהבת ה' קשורה קשר הדוק ביותר בידיעת ה' והשגתו, כפי שאמנם יבואר בהרחבה להלן בסעיף 4.1.3:

כאשר בא השלם בימים וקרב למות, מוסיפה אותה השגה [השגת ה'] תוספת גדולה, ויגדל הלהט באותה ההשגה והחשק למושג עד אשר תיפרד הנפש מן הגוף, אז במצב אותו עונג. ועל עניין זה רמזו חכמים במיתת משה ואהרון ומרים, כי שלשתם מתו בנשיקה [...] הכוונה כי שלשתם מתו במצב עונג אותה השגה מעוצם החשק. והמשיכו חכמים ז"ל בדבר זה על הדרך הפיוטית המפורסמת הקוראת ההשגה שהושגה בעת עוצם חשקתו יתעלה נשיקה, כמו שאמר: ישקני מנשיקות פיהו וגו'⁸.

רב אלכסנדר זיסקינד בספרו "יסוד ושורש העבודה"⁹ מסב את תחום הדימוי מן האהבה בין האיש לאהובתו לאהבה בין האם לבנה. וכך הוא כותב:

והתחבולה לזה [קיום מצות אהבת ה'] הוא שיתעורר כל איבריו ומוחו עם שאר חושי כוחו בכוח עצום, ולהכין עצמו לזה להכניס אהבה עצומה בלבו. אזי כפי השתדלותו להראות בו עוצם כוחו כן יתוסף בלבו התלהבת האהבה עזה יותר ויותר. ולהמשיל העניין הזה הוא במה שעינינו רואות באשה שנושקת בנה הקטן הנצמד בקירות לבבה מפאת אהבה העצומה התקועה בלבה אליו נושקת אותו בכל עוצם כוחה ומשימת באהבה נשיקה זו כל כוח מוחה ואבריה. כן הדבר הזה באהבת השם יתעלה ויתרומם זכרו.

שני הדימויים השונים עשויים לגלות פן נוסף על טבעה של האהבה שאליה רבנו מתייחס, לעומת זו של הוגים אחרים. מקובל לראות את אהבת האם לבנה כתכונה הטבועה באם עם היוולד צאצאה. אין שום צורך לטפח אותה ולחפש תחבולות כדי לרכשה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק אכן סבור כי

האהבה האידיאלית, שהיא האהבה האלוהית, נטועה בטבע האדם.¹⁰ אין לו צורך במאמץ מיוחד כדי להשיג אהבה זו, כי אהבת ה' היא הביטוי הנאמן ביותר לטבע הבריא של האדם. היא דומה לאהבת החיים הטבועה באדם [...] כל עוד אין מפריעים לטבע הבריא ואין מסלפים אותו, לא תקום הכפירה בה'.¹¹

רבנו, לעומת זאת, סבור כי אהבת ה' היא דבר שיש לטפחה, ואין היא מצויה בטבע האדם. כפי שנראה להלן, רבנו מתווה דרך כיצד להשיגה.

על אף המרחק הרב השורר בין הגותו של שפינוזה לבין ההגות היהודית המסורתית, ניתן למצוא בדבריו ניסיון בעל ערך להגדיר אהבת האלוהים. אהבת האלוהים, לשיטתו, היא מצב של שמחה או של תענוג המלווה באידיאה של אלוהים כסיבה של השמחה והתענוג הזה. אהבת אלוהים השכלית - amor Dei intellectualis - היא אותה אהבה, שבה האדם אוהב את הסיבה האמיתית לכל מה שקיים. המשותף לשיטת רבנו וזו של שפינוזה הוא, כי האהבה באה כתוצאה מן ההכרה והידיעה, אך בעוד שרבנו רואה במצב האהבה מצב של קיום מצוה מרכזית בדת ונקודת הזינוק לקיום המצוות, אהבת האלוהים על פי שפינוזה נתפסת כמצב נפשי עילאי שאינו מצוה דתית וגם אינו תנאי לביצוע פעולות נוספות. מי שהשיג את האהבה הוא השיג דבר אחד בלבד: האושר העליון.
ברור כי אהבת האלוהים הזאת של שפינוזה איננה אהבת ה' שעליה מדברת התורה. על פי תפיסת עולמו של שפינוזה "כל האוהב את האלוהים אי אפשר לו לשאוף לכך, שאלוהים יגמול לו אהבה תחת אהבה"¹². כלומר, אין כאן יחס פרסונלי¹³ בין האישיות האלוהית לבין אישיות האדם. ¹⁴

***יש לחתום את הדיון בדברי הרטמן עמ' 158.

4.1.2 הדרכים שבהן יש לנקוט כדי להגיע לאהבת ה'

בהלכות יסודי התורה¹⁵ רבנו מתווה את הדרך שבה יש לנקוט כדי להגיע לאהבת ה', וכך הוא כותב:

הא-ל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו, שנאמר: ואהבת את ה' א-להיך (דברים ו:ד) [...] והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ - מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול [...] כמו שאמרו חכמים בעניין אהבה: "שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם".

רבנו קובע, שעל ידי התבוננות האדם בעולם שה' ברא, מגיעים לאהבת ה'. בספר המצוות רבנו מתאר תהליך שונה אשר אמור להוביל אל אהבת ה', ואלו דבריו שם¹⁶:

המצוה השלישית היא הציווי שנצטווינו על אהבתו יתעלה, והוא שנתבונן ונסתכל במצוותיו וציווייו ופעולותיו, כדי שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג, וזוהי האהבה המצווה עלינו [...] הנה ביארנו לך שבהסתכלות תבוא לידי השגה, וימצא לך התענוג ותבוא האהבה בהכרח.

על ידי לימוד התורה והכרת הבריאה אמורים להגיע אל השגת ה'. השגה זו גורמת לסיפוק אינטלקטואלי אדיר, ותחושה זו היא הקרואה אהבת ה'.
דברי רבנו בספר המצוות מבוססים על דברי הספרי המובאים על ידו:

"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" למה נאמר? לפי שהוא אומר "ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך" איני יודע באיזה צד אוהבים את הקב"ה תלמוד לומר: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו.¹⁷

יצוין שדווקא המשפט המסיים את דברי הספרי מצוטט על ידו בהלכות יסודי התורה, ללא התייחסות לעיקר דברי הספרי. לא ברור מדוע רבנו בהלכות יסודי התורה בחר בדברי ה"ספרי" להוכחת חובת לימוד המדעים, בעוד שדברי המדרש מתייחסים ללימוד תורה. כמו כן לא ברור מדוע רבנו במשנה תורה חזר בו מן הדברים שכתב בספר המצוות והתואמים את דברי הספרי. ברם, אם נסכים לכלול בביטויים "מעשיו וברואיו" גם את התורה ומצוותיה, אפשר ליישב בכך שבדבריו במשנה תורה רבנו גם כן מתכוון ללימוד התורה כפי שכתב בספר המצוות.

לפנינו מה שאפשר לכנות "תגובת שרשרת ספיראלית": אדם מתבונן במעשי ה', משיג על ידי כך את ה' ומתענג בהשגתו, וזוהי האהבה. כתוצאה מכך הוא מתמלא תאווה גדולה לדעת ולהשיג עוד יותר וכאשר יספק את תאוותו תגבר אהבתו, וחוזר חלילה. לימוד התורה במובן הרחב ביותר - הכוללת את הכרת הבריאה - מגביר את אהבת ה' והתאווה לדעת אותו, ורגשות אלה מהוות הדחף להכרת הבורא עצמו - השגת ה'.
לדעת רבנו האדם חייב גם להשקיע מאמצים בלימוד והכרת נפלאות הבריאה ואין להסתפק בהתבוננות שטחית בלבד. רק היכרות מעמיקה עם הבריאה מביאה לידי קיומה של מצות אהבת ה' כהלכתה.¹⁸

רבנו מודע לכך שתאווה זו להשגת ה' עלולה שלא לבוא על סיפוקה. יתר על כן, אף המעלה שאליה יכול האדם להגיע, היא שמורה ליחידי סגולה בלבד, כפי שרבנו כתב בהלכות תשובה¹⁹:

ומעלה זו [אהבת ה'] היא מעלה גדולה מאוד ואין כל חכם זוכה לה [...] והיא המעלה שציונו בה הקב"ה שנאמר: ואהבת את ה' אלהיך.

רבנו סובר שכל אחד יכול להגיע למידה זו או אחרת של אהבת ה': "על פי הדעה תהיה האהבה: אם מעט - מעט, ואם הרבה - הרבה"²⁰. מה שרבנו אומר ש"שאין כל חכם זוכה לה", כוונתו שעצם עיסוקו של האדם במדעי הטבע ,אינו מהווה ערובה לכך שהעוסק יגיע לדרגה העליונה של אהבת ה'. כוונת התורה היא להציב את הדרישה המרבית לפני האדם, אולם יש דרגות רבות של אהבה.
אפשר לסכם את השקפת רבנו בעניין הדרך להשגת אהבת ה' בכך, כי לשיטתו דרך זו שכלתנית בעיקרה. מתוך הערכה לגודלה והיקפה של החכמה האלוהית, האדם מתמלא ברגש האהבה.

גישה שונה מני רבות בהדגשים ובדרך להשגת אהבת ה', היא זו של ר' בחיי בר' יוסף אבן פקודה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרק האחרון של ספרו "חובת הלבבות". בעוד שרבנו מדגיש את גדלות הבריאה ואת חובת האדם להכירה דרך לימוד מעמיק ושיטתי ורק מתוך כך יוכל להשיג את האהבה, אבן פקודה מדגיש את אפסות האדם ואת חוסר ערכו לעומת ה', כפי שהיא מתגלה אם האדם יתבונן בנפלאות הבריאה. אבן פקודה מדמה את אהבת האדם לה' לאהבת העבד לאדוניו. וכך כותב אבן פקודה²¹:

אהבת העבד באדוניו תהיה לאחד משלושה פנים. אחד מהם, אהבתו אותו בעבור הטבתו לו וחסדו עליו. והשני, אהבתו אותו מפני שהוא עובר על פשעיו ורוב מחילתו לו וכפרתו לעוונותיו. והשלישי, אהבתו אותו בעבור גדולתו ורוממותו ומוראו לעצם כבודו, לא לתוחלת ולא לפחד. ועל ההקשה הזאת תהיה האהבה ממנו בא-להים.

לפי אבן פקודה שלושה הם הגורמים שצריכים להוביל לאהבת האדם לבוראו:
1. כניעתו של האדם מול ה' מעמיד את האדם במצב שבו הוא חש, כי כל אשר ה' גומל לו בעולם הוא בחסד ולא בזכות.
2. האדם הוא יצור יצרי וככזה הוא זקוק למחילתו של הא-ל על רוב פשעיו ואף זוכה לה.
3. גודל הפער שבין שפלותו של האדם לעומת רוממותו של הא-ל מעצים את הערכת האדם לו והתפעלותו ממנו.
שתי הגישות, זו של רבנו וזו של אבן פקודה, מתוות את הדרך אל אותה מטרה, אולם לכל אחד יש דגש משלו. בעוד שרבנו מדגיש את הערצת החכמה של הקב"ה ואת הצורך ללמוד, אבן פקודה מדגיש את הערצת כוחו וסימני חכמתו שמהם האדם בהכרח יתעורר להתפעלות. אהבת ה' על פי תפיסתו של רבנו, מושגת על ידי התרכזות במדעי הטבע המתארים את מבנה עולמו אשר ה' ברא. לפי אבן פקודה, אהבת ה' מושגת על ידי ההתבוננות במעשי ה', ללא צורך בעיון בדרכי חכמתו²².

גישה ייחודית לנושא אהבת ה', העומדת כנגד גישותיהם של רבנו ואבן פקודה, היא זו של רבי חסדאי קרשקש, אשר ידוע כמי ששולל את התפיסה האריסטוטלית האינטלקטואליסטית. בעיני קרשקש יש לדרך אל אהבת ה' בעיקר סממנים אמוציונאליים. לדעתו תכלית התורה היא "לקיים מצוותיו [...] בשמחה ובטוב לבב, אשר הוא סוד העבודה והאהבה האמיתית"²³ וכן לעורר את "הלבבות לעבודה ולדבקות והאהבה אשר היא ההצלחה הנצחית"²⁴. ריבוי המצוות נועד ליצור דרבונים לאהבת ה'.²⁵

4.1.3 קיום מצוות אהבת ה'

בספר המצוות ובפתח ספר המדע בתוך הלכות יסודי התורה, רבנו מציג את מצות אהבת ה', כאשר הוא בשני המקומות מתווה את הדרך בה יש לנקוט כדי לקיימה. בהלכות תשובה, החותמות את ספר המדע, רבנו חוזר למצות אהבת ה'. שם מבואר כי קיום המצוה מושג בכך שהאדם יעסיק את מחשבתו בה'. מלבד כל זאת, רבנו מכתיר את הספר השני במשנה תורה בשם "ספר אהבה". על פי תוכנו של ספר זה מתברר כי ניתן לתת ביטוי לאהבת ה' בדרכים נוספות על אלה שהוזכרו בספר המדע. כך רבנו אמנם מסביר במבוא למשנה תורה:

ספר שני אכלול בו כל המצוות שהן תדירות, שנצטווינו בהן כדי לאהוב המקום ולזכרו תמיד, כגון קריאת שמע ותפילה ותפילין וברכת כוהנים ומילה בכלל, לפי שהוא אות בבשרנו להזכיר תמיד בשעה שאין שם לא תפילין ולא ציצית וכיוצא בהם. וקראתי שם ספר זה ספר אהבה.

מסתבר שרבנו כלל מצוות אלו בספר אהבה מכיוון שהן עשויות יותר מכל מצווה אחרת לגרום לכך שהמקיימן "שוגה בה תמיד"²⁶. המצוות הכלולות בספרים האחרים, כגון ספר זרעים, ספר מועדים ואפילו ספר קרבנות וספר טהרה, אינן תמידיות - גם בזמן שבית המקדש קיים - אף על פי שמי שמקיים אותן גם מבטא בכך את אהבתו למי שציווה לקיימן.
בספר המצוות רבנו מגלה פן נוסף בדרך בה יש להביא את אהבת ה' לידי ביטוי, ואלו דבריו²⁷:

המצוה השלישית היא הציווי שנצטווינו על אהבתו יתעלה [...] וכבר אמרו שמצוה זו כוללת גם כן, שנקרא את כל בני האדם לעבודתו יתעלה ולאמונה בו, שכן אם אתה אוהב את מי שהוא, תהללנו ותשבחנו ותקרא בני אדם לאהבתו - וזה על דרך המשל - כך תאהב את ה' באמת במה שהגיע לך מהשגת אמיתותו, הרי שאתה בלי ספק תקרא את הפתאים והסכלים לידיעת האמת שאתה כבר יודע. ולשון ספרי (דברים ו:ה): ואהבת את ה' - אהבהו על הבריות כאברהם אביך [...] כלומר: כמו שהיה אברהם, לפי שהיה אוהב [...] קורא בעוצם השגתו את בני האדם לאמונה מרוב אהבתו, כך תאהבהו עד שתקרא בני אדם אליו.²⁸

רבנו סבור כי הבאת הבריות לאהבת ה' עוברת דרך שכנועם בפועל והעושה כן מקיים את מצות אהבת ה'. גישתו של רבנו, בעקבות הספרי, עומדת לצדם של דברי אביי²⁹ שלפיהם אהבת ה' אצל הזולת יכולה להיות מושגת באופן עקיף על ידי דוגמה אישית בנוסף לשכנוע ישיר ואישי:

אביי אמר: כדתניא "ואהבת את ה' אלהיך" - שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה; פלוני שלמדו תורה, ראו כמה נאים דרכיו! כמה מתוקנים מעשיו! עליו הכתוב אומר: ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט:ג).

מסתבר שרבנו ביכר את דברי הספרי על פני דברי הגמרא משום שאין בדרך המומלצת על ידי אביי בכדי להבטיח קיום מצות אהבת ה'. לכל היותר קיימת האופציה שאחד מרואיו ביום מן הימים ישיג את אהבת ה' בגלל מעשיו. לדעת רבנו יש במעשיו הנאים של הנוהג אליבא דאביי משום מצות קידוש ה' בהתאם למה שקבע בהלכות יסודי התורה³⁰:

חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין [...] עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה', ועליו הכתוב אומר: ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

נמצאנו למדים כי מלבד קיום המצוה על ידי התחושה הממלאת את לבו של האוהב את ה', רבנו סבור כי מחויבים לבטא את האהבה לה' בדרכים נוספות, שכל אחת מהן נחשבת גם היא לקיום המצוה. שתיים הן הדרכים הנוספות: א. קיום המצוות התדירות; ב. קריאה לסביבה להכיר באמיתותו של ה' ולאהבו.
אפשר להציג את התיאור המילולי הנ"ל באמצעות התיאור הגרפי שלהלן: