פרק 6.
תורת הנפש
תורת הנפש
האדם תופס מקום מיוחד ביקום שמתחת לגלגל הירח, באשר הוא הנברא בעל התודעה המפותחת ביותר. בתור שכזה בורא העולם הטיל עליו משימה המחייבת אותו כל ימי חלדו. כמו כל הגופים גם האדם מורכב חומר וצורה. לצורת האדם תכונות ייחודיות באשר היא זו ששמעניקה לו את מעמדו הבכיר בלבושה בתור נפש האדם.
6.1 נפש האדם היא צורתו
בהלכות יסודי התורה (ד:ח) רבנו מציין את מיקומו של הנפש בגופים החיים המורכבים מחומר וצורה: "נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל". הגוף הוא החומר שאליו מצטרפת הצורה הזאת, "לפיכך כשייפרד הגולם, שהוא מחובר מן היסודות, ותאבד הנשמה, מפני שאינה מצויה אלא עם הגוף וצריכה לגוף בכל מעשיה".
אין לראות את נפש האדם כיחידה אחת, אלא היא בעלת שלשה רבדים (שם):
א. "נפש חיה שבה אוכל ושותה ומוליד" - היא הנפש הצמחית (vegetative)
ב. "נפש ... מרגיש ומהרהר" - הנפש המרגישה (sensitive)
ג. "הדעה" - הנפש השכלית (intellective)
בהתאם לחלוקה הזאת רבנו קובע כי כל רובד הנו "צורת" הרובד שמתחתיו, זאת אומרת ש"הדעה" היא צורת "הנפש המרגישה". ובדומה, "הנפש המרגישה" היא צורת "הנפש הצמחית". הנפש הצמחית עם גולם הצמחי הם מהווים את הגולם של בעל החיים1. דברים דומים רבנו כתב ב"הקדמה למסכת אבות" (שמנה פרקים א) "זאת הנפש האחת אשר קדם סיפור כוחותיה וחלקיה - היא כחומר, והשכל - לה צורה".
קיימת הבחנה נוספת ביחס לדעה או לנפש השכלית עצמה, באשר היא גם הכלי שבאמצעותו האדם רוכש את הדעת, וגם הדעת הנרכשת עצמה - המושכלות. הנפש השכלית הנמצאת באדם בשעת לידתו הנו אחד מכוחות הנפש שאף הוא נפסד בהפסד הגוף. אבל היא אינה אלא מכשיר המאפשר לבעליו להשיג את המושכלות. אם האדם משתמש בכלי או במכשיר ומשיג את המושכלות, הדעת הזאת, היינו מכלול המושכלות שהושגו, יוצאת מן הכוח אל הפועל וקונה לעצמה מציאות עצמאית המתמידה ועומדת לעולם. למכלול הזה רבנו התכוון במלותיו "והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו"2.
מיקומה של צורת האדם בהירארכית הצורות הוא מתחת לזה של הגוף החמישי - הגלגלים - ומעל לזה של בעלי החיים. הגלגלים מורכבים מחומר וצורה שאינם נפסדים ושיש להם קיום נצחי. צורת הגלגלים כוללת "נפש ודעה והשכל" אשר "חיים ועומדים ומכירים את מי שאמר והיה העולם". נפש האדם קונה את נצחיותה, וחיה חיים נצחיים כשאר "השכלים הנבדלים", כאשר היא מתמלאת באותו תוכן שיש לנפשות הגלגלים מעצם ברייתן, קרי: כאשר היא משיגה את ה'. נפש אדם שאינה ממלאת את ייעודה הרי היא כנפש בעלי החיים והיא נפסדת עם הגוף.
מעלה מיוחדת יש לנפש האדם אשר משגת את המושכלות. בהיפרדה מן הגוף עם מות האדם היא נשארת צורה טהורה כמלאכים אשר נמצאים מעל הגוף החמישי בהירארכיה של הצורות.3 ברם, לגבי חיי הנצח של נפש האדם אין דינה של הנפש השכלית - הכלי הרוכש את המושכלות - שווה לדינה של הדעת הנרכשת - המושכלות - באשר רק זו האחרונה זוכה לחיי נצח ואילו הנפש השכלית כלה עם הגוף המת.
6.2 התפתחות חיי נפש האדם
להלן נסקור את דעות הפילוסופים היווניים והערביים שקדמו לרבנו בנושא הנ"ל.4
ההשקפה שלנפש האדם יש חיים משלה, ללא תלות בגוף בו היא שוכנת, ושהיא מוסיפה לחיות אחרי מיתת הגוף, כבר מצויה בראשית הפילוסופיה היוונית. פיתגורס גרס את קיומו של גלגול נשמות, זאת אומרת כי נפש אחת יכולה לשכון בגופים שונים בזמנים שונים, באשר אין קשר אורגני בין הנפש לגוף. לדעת אפלטון הנפש קיימת עוד קודם כניסתו לתוך הגוף, ובנוסף יש להבחין בין החלק החולף של הנפש לבין חלק אחר שבה, שהוא בן אלמוות. לטענתו החלק האחרון הוא פעלו הישיר של א-להים. המוות הוא בעיקר היפרדותם של שני דברים - הנפש והגוף - זה מזה.
אריסטו מבחין בין הנפש ((psyche ובין השכל. הנפש היא הצורה או המהות של הגוף, ההופך את הגוף לאורגני וחי. רבנו מכנה את הנפש הזאת "נשמה". הגוף והנפש קשורים זה בזה אורגנית וקיימים רק בצירוף זה, לפיכך קיום הגוף הוא הכרחי בשביל קיום הנפש. הנפש מתהווית יחד עם הגוף שאליו היא משתייכת, והיא כלה יחד אתו. לדברי אריסטו השכל הוא אותו חלק של הנפש שעל ידו היא יודעת ומבינה. מאחר שהשכל תופס את העולם הרוחני, הוא עצמו חלק של עולם רוחני זה. במשך חיי האדם, קשור השכל ביתר התפקודים של נפש-האדם, אך על ידי המוות הוא משתחרר מזיקתו להם - ולפי דברי אריסטו5: "והוא לבדו מסוגל להיפרד מן הגוף כמו שנפרד דבר נצחי מן החולף". השכל הוא היסוד הא-להי, העל-ארצי, שבחיים. הוא אמנם קשור באורגניזם אך אין קיומו של הראשון מותנה בזה של האחרון: השכל נצחי וקיים גם כשהגוף מתפורר. השכל נכנס מן החוץ אל העובר ונפרד מן הגוף בשעת המוות, ואין בו זיכרון מן הדברים שהיו.
הדיונים שהתפתחו בעקבותיהם של הוגים אלה בנושא הנפש נסבים מסביב לשתי תפיסות אלו: התפיסה האפלטונית שלפיה יש לנפש היסטוריה עצמית, בלתי תלויה בגוף, והחיים עלי אדמות אינם לגביה אלא אפיזודה חולפת בלבד; ותפיסתו של אריסטו שלפיה הנפש והגוף חיים יחד ומתים יחד, ואילו השכל, לאחר שהשתכלל במשך חיי האדם, הוא ממשיך חיים עצמיים אחרי מות האדם והיפרדו מגופו.
בימי הביניים ניסו פילוסופים דתיים, שהלכו בעקבות אריסטו, לסגל לשיטותיהם הפילוסופיות את תורת השארות הנפש שהייתה מקובלת בדת, ולפשר בינה לבין הגישה הפילוסופית. התפיסה הדתית של השארות הנפש מבוססת על עקרון הגמול, המתנה השארות הנפש במעשי האדם. בניגוד להשקפת אריסטו, שרק השכל הנקנה בן-אלמוות, מיוחס אלמוות לנפש החושבת על ידי האריסטוטלים המוסלמים (אבן סינא) והיהודים (אברהם אבן דאוד). בכך הושגה פשרה בין האמונה הדתית לבין הגישה הפילוסופית בעניין השארות הנפש. הרי תורת הגמול לא יכולה להסתפק בהשארות עצם שאיננו מזוהה עם בעלו, כגון שכל נקנה המופשט מכל השתייכות אישית אל הקונה. לתורת הגמול הכרחי קיומו של עצם אשר מחד הנו בעל קיום נצחי אולם מאידך הוא גם ניתן לשיוך אינדיבידואלי.
בניגוד לתפיסתו של אבן סינא, אבן רושד סובר כי לכל המין האנושי יש נפש משותפת אחת. לפי זה אין אלא מחשבה אחת, על-אישית, שאינה מתגלית באישים היחידים אלא במידה שבני האדם הפרטיים נוטלים חלק בה בצורות שונות, הכל לפי כשרם המיוחד. תורתו של אבן רושד גורסת, שבשעת המוות חוזרת הנפש אל הא-לוהים וכאילו נספגת לתוכו, בדומה לטיפת מים המתבטלת באוקיינוס. הייחודיות של הפרט אינה נשמרת בהשארות הנפש.
מדברי רבנו במורה הנבוכים6 משמע לכאורה כי הוא הולך בעקבות אבן רושד.7 בהלכות יסודי התורה (ד:ט) רבנו מרצה את תורת השארות הנפש שלו באופן מפורש:
על כך רבנו מוסיף ש"הנפשות הנשארות אינן גופים" וכך הוא מסיק כי הנשמות בהיפרדם מהגוף לאחר מות האדם, חוזרות ומתאחדות ליחידת הנפשות האחת:
אחד העם10 מסכם את שיטת רבנו באופן זה:
1. לפי אבן בג'א על-פי *** Nikiprowetzky.
2. הלכות יסודי התורה ד:ח.
3. ראה בהרחבה את דברי רבנו בהלכות יסודי התורה פרק ד כולו ובביאורנו שם.
4. הסקירה מבוססת על ש.ה. ברגמן, ע' השארות הנפש, אנציקלופדיה עברית.
5. על הנפש, ספר ב, פרק א, 413b.
6. א:עד:דרך שביעי.
7. ב"מורה הנבוכים" (א:מ-מא) נאמר על רוח ונפש - כל אחד בנפרד - ש"הוא שם הדבר הנשאר מן האדם לאחר המוות אשר לא ישיגהו הכיליון".
8. רבנו סובר שרק הדעות המובילות לידיעת ה' הן אלה שיש להן הישארות ובהלכות תשובה (י:ו) רבנו קובע שצריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ... המודיעים לו את קונו וב"מורה הנבוכים" (א:לד) רבנו מפרט כיצד על האדם "ליחד עצמו".
9. בהלכות תשובה (ח:ב, עיין שם) רבנו מתאר מהו השכר הגלום לצדיקים בעולם הבא. על פי מה שכותב ב"מורה הנבוכים" לא ברור מהי דרך קבלת הגמול של הצדיק הבודד אם "הכל אחד במספר". האם השכר הוא קולקטיבי או שמא העובדה ש"הכל אחד במספר" אינה שוללת קיומו של שכר אינדיבידואלי?!
10. אחד העם: שלטון השכל, השלוח, ט"ו, פח-צ, תרס"ה, עמ' ו-ז. הדברים תואמים את מה שרבנו כותב במורה הנבוכים ג:נא, שבו מדגיש את חשיבות יגיעת המחשבה במדעים האלוהיים.
11. על פי מורה הנבוכים א:סח.
12. לא מצאנו היכן רבנו נוקט בעמדה זאת מפורשות. על פי דברי אחד העם רבנו אמור לייחס מציאות אמיתית לצורות המיניות, המכונות "כוללים" או universalia, ומכאן שרבנו אמור ללכת בעקבות אפלטון הריאליסט בויכוח בין הריאליסטים לבין הנומינליסטים.
הנומינליזם מנוגד לריאליזם. הנומינליזם הוא שיטה בפילוסופיה הגורסת שלכוללים, או למושגים כלליים, לסוגים ולמינים, אין ממשות משלהם ואינם אלא שמות המציינים קיבוץ של דברים, שהרי כל דבר קיים הוא דבר יחיד לעצמו. הריאליזם היא שיטה הטוענת שהמושגים הכלליים הם בעלי קיום ממשי והקיום הזה של הכוללים קודם לקיומם של הדברים הפרטיים הנבראים בצלמם.
דעת אחד העם הגורסת כי רבנו נמנה על האסכולה הריאליסטית איננה מתיישבת עם דברי רבנו עצמו. במורה הנבוכים (ג:יח) רבנו כותב: "כבר נודע כי אין חוץ למחשבה מין מצוי, אלא המין ושאר ההכללות עניינים מחשבתיים". לדעת מונק משמע מדברי רבנו אלה כי רבנו נומינליסט - בניגוד לדברי אחד העם. ברגמן (ע' נומינליזם, א"ע) מציין כי עמדתו של אריסטו בויכוח זה היא עמדת ביניים, וכי אריסטו הנו קונצפטואליסט, עמדה הגורסת כי הכוללים אמנם קיימים אבל רק בתוך הדברים. ניתן לסבור כי רבנו נוקט בעמדה דומה וכי אף הוא קונצפטואליסט, הנחה שאינה סותרת את דבריו במו"נ הנ"ל.
13. על פי יסודי התורה (ד:ח): שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם, כמו המלאכים שהם צורה בלא גולם, עד שידמה להם.
6.1 נפש האדם היא צורתו
אין לראות את נפש האדם כיחידה אחת, אלא היא בעלת שלשה רבדים (שם):
א. "נפש חיה שבה אוכל ושותה ומוליד" - היא הנפש הצמחית (vegetative)
ב. "נפש ... מרגיש ומהרהר" - הנפש המרגישה (sensitive)
ג. "הדעה" - הנפש השכלית (intellective)
בהתאם לחלוקה הזאת רבנו קובע כי כל רובד הנו "צורת" הרובד שמתחתיו, זאת אומרת ש"הדעה" היא צורת "הנפש המרגישה". ובדומה, "הנפש המרגישה" היא צורת "הנפש הצמחית". הנפש הצמחית עם גולם הצמחי הם מהווים את הגולם של בעל החיים1. דברים דומים רבנו כתב ב"הקדמה למסכת אבות" (שמנה פרקים א) "זאת הנפש האחת אשר קדם סיפור כוחותיה וחלקיה - היא כחומר, והשכל - לה צורה".
קיימת הבחנה נוספת ביחס לדעה או לנפש השכלית עצמה, באשר היא גם הכלי שבאמצעותו האדם רוכש את הדעת, וגם הדעת הנרכשת עצמה - המושכלות. הנפש השכלית הנמצאת באדם בשעת לידתו הנו אחד מכוחות הנפש שאף הוא נפסד בהפסד הגוף. אבל היא אינה אלא מכשיר המאפשר לבעליו להשיג את המושכלות. אם האדם משתמש בכלי או במכשיר ומשיג את המושכלות, הדעת הזאת, היינו מכלול המושכלות שהושגו, יוצאת מן הכוח אל הפועל וקונה לעצמה מציאות עצמאית המתמידה ועומדת לעולם. למכלול הזה רבנו התכוון במלותיו "והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו"2.
מיקומה של צורת האדם בהירארכית הצורות הוא מתחת לזה של הגוף החמישי - הגלגלים - ומעל לזה של בעלי החיים. הגלגלים מורכבים מחומר וצורה שאינם נפסדים ושיש להם קיום נצחי. צורת הגלגלים כוללת "נפש ודעה והשכל" אשר "חיים ועומדים ומכירים את מי שאמר והיה העולם". נפש האדם קונה את נצחיותה, וחיה חיים נצחיים כשאר "השכלים הנבדלים", כאשר היא מתמלאת באותו תוכן שיש לנפשות הגלגלים מעצם ברייתן, קרי: כאשר היא משיגה את ה'. נפש אדם שאינה ממלאת את ייעודה הרי היא כנפש בעלי החיים והיא נפסדת עם הגוף.
מעלה מיוחדת יש לנפש האדם אשר משגת את המושכלות. בהיפרדה מן הגוף עם מות האדם היא נשארת צורה טהורה כמלאכים אשר נמצאים מעל הגוף החמישי בהירארכיה של הצורות.3 ברם, לגבי חיי הנצח של נפש האדם אין דינה של הנפש השכלית - הכלי הרוכש את המושכלות - שווה לדינה של הדעת הנרכשת - המושכלות - באשר רק זו האחרונה זוכה לחיי נצח ואילו הנפש השכלית כלה עם הגוף המת.
6.2 התפתחות חיי נפש האדם
ההשקפה שלנפש האדם יש חיים משלה, ללא תלות בגוף בו היא שוכנת, ושהיא מוסיפה לחיות אחרי מיתת הגוף, כבר מצויה בראשית הפילוסופיה היוונית. פיתגורס גרס את קיומו של גלגול נשמות, זאת אומרת כי נפש אחת יכולה לשכון בגופים שונים בזמנים שונים, באשר אין קשר אורגני בין הנפש לגוף. לדעת אפלטון הנפש קיימת עוד קודם כניסתו לתוך הגוף, ובנוסף יש להבחין בין החלק החולף של הנפש לבין חלק אחר שבה, שהוא בן אלמוות. לטענתו החלק האחרון הוא פעלו הישיר של א-להים. המוות הוא בעיקר היפרדותם של שני דברים - הנפש והגוף - זה מזה.
אריסטו מבחין בין הנפש ((psyche ובין השכל. הנפש היא הצורה או המהות של הגוף, ההופך את הגוף לאורגני וחי. רבנו מכנה את הנפש הזאת "נשמה". הגוף והנפש קשורים זה בזה אורגנית וקיימים רק בצירוף זה, לפיכך קיום הגוף הוא הכרחי בשביל קיום הנפש. הנפש מתהווית יחד עם הגוף שאליו היא משתייכת, והיא כלה יחד אתו. לדברי אריסטו השכל הוא אותו חלק של הנפש שעל ידו היא יודעת ומבינה. מאחר שהשכל תופס את העולם הרוחני, הוא עצמו חלק של עולם רוחני זה. במשך חיי האדם, קשור השכל ביתר התפקודים של נפש-האדם, אך על ידי המוות הוא משתחרר מזיקתו להם - ולפי דברי אריסטו5: "והוא לבדו מסוגל להיפרד מן הגוף כמו שנפרד דבר נצחי מן החולף". השכל הוא היסוד הא-להי, העל-ארצי, שבחיים. הוא אמנם קשור באורגניזם אך אין קיומו של הראשון מותנה בזה של האחרון: השכל נצחי וקיים גם כשהגוף מתפורר. השכל נכנס מן החוץ אל העובר ונפרד מן הגוף בשעת המוות, ואין בו זיכרון מן הדברים שהיו.
הדיונים שהתפתחו בעקבותיהם של הוגים אלה בנושא הנפש נסבים מסביב לשתי תפיסות אלו: התפיסה האפלטונית שלפיה יש לנפש היסטוריה עצמית, בלתי תלויה בגוף, והחיים עלי אדמות אינם לגביה אלא אפיזודה חולפת בלבד; ותפיסתו של אריסטו שלפיה הנפש והגוף חיים יחד ומתים יחד, ואילו השכל, לאחר שהשתכלל במשך חיי האדם, הוא ממשיך חיים עצמיים אחרי מות האדם והיפרדו מגופו.
בימי הביניים ניסו פילוסופים דתיים, שהלכו בעקבות אריסטו, לסגל לשיטותיהם הפילוסופיות את תורת השארות הנפש שהייתה מקובלת בדת, ולפשר בינה לבין הגישה הפילוסופית. התפיסה הדתית של השארות הנפש מבוססת על עקרון הגמול, המתנה השארות הנפש במעשי האדם. בניגוד להשקפת אריסטו, שרק השכל הנקנה בן-אלמוות, מיוחס אלמוות לנפש החושבת על ידי האריסטוטלים המוסלמים (אבן סינא) והיהודים (אברהם אבן דאוד). בכך הושגה פשרה בין האמונה הדתית לבין הגישה הפילוסופית בעניין השארות הנפש. הרי תורת הגמול לא יכולה להסתפק בהשארות עצם שאיננו מזוהה עם בעלו, כגון שכל נקנה המופשט מכל השתייכות אישית אל הקונה. לתורת הגמול הכרחי קיומו של עצם אשר מחד הנו בעל קיום נצחי אולם מאידך הוא גם ניתן לשיוך אינדיבידואלי.
בניגוד לתפיסתו של אבן סינא, אבן רושד סובר כי לכל המין האנושי יש נפש משותפת אחת. לפי זה אין אלא מחשבה אחת, על-אישית, שאינה מתגלית באישים היחידים אלא במידה שבני האדם הפרטיים נוטלים חלק בה בצורות שונות, הכל לפי כשרם המיוחד. תורתו של אבן רושד גורסת, שבשעת המוות חוזרת הנפש אל הא-לוהים וכאילו נספגת לתוכו, בדומה לטיפת מים המתבטלת באוקיינוס. הייחודיות של הפרט אינה נשמרת בהשארות הנפש.
מדברי רבנו במורה הנבוכים6 משמע לכאורה כי הוא הולך בעקבות אבן רושד.7 בהלכות יסודי התורה (ד:ט) רבנו מרצה את תורת השארות הנפש שלו באופן מפורש:
אין צורת הנפש הזאת מחוברת מן היסודות כדי שתיפרד להם, ואינה מכוח הנשמה עד שתהא צריכה לנשמה כמו שהנשמה צריכה לגוף, אלא מאת ה' מן השמים היא. לפיכך כשייפרד הגולם, שהוא מחובר מן היסודות, ותאבד הנשמה, מפני שאינה מצויה אלא עם הגוף וצריכה לגוף בכל מעשיה, לא תיכרת הצורה הזאת, לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה, אלא יודעת ומשגת הדעות הפרודות מן הגולמים ויודעת בורא הכל ועומדת לעולם ולעולמי עולמים.מרכיבי האדם הנפסדים עם מותו הם הגוף המורכב מארבעת היסודות והנשמה שהיא הרוח החיוני או כפי שמכונה במורה הנבוכים (א:ע) "הרוח ההווה". החלק הנשאר מנפש האדם הוא "צורת הנפש" או ה"דעת" שהיא "הדבר שהושג בפועל"8 (שם).
על כך רבנו מוסיף ש"הנפשות הנשארות אינן גופים" וכך הוא מסיק כי הנשמות בהיפרדם מהגוף לאחר מות האדם, חוזרות ומתאחדות ליחידת הנפשות האחת:
ואשר צריך אתה לדעת כי הדברים הללו הנבדלים [נפרדים מגשמות, מונק], כלומר אשר אינן גופים ולא כוח בגוף אלא הם שכלים, לא יצטייר בהם ריבוי כלל ולא בשום אופן, אלא אם כן היו זה סיבת מציאותו של זה, שאז יהיה הבדל במה שזה עִלה וזה עלול. ואין הדבר הנשאר מראובן לא עלה ולא עלול לנשאר משמעון, ולפיכך יהיה הכל אחד במספר.9בכך מסתכמת תורת השארות הנפש של רבנו על פי גישתו הפילוסופית.
אחד העם10 מסכם את שיטת רבנו באופן זה:
הציב הרמב"ם גבולות לתוכן ההשגה ואופן ההשגה, אשר על ידה יגיע האדם ל"שכל הנקנה". אם אנו אומרים שהשכל יוצא אל הפועל ונעשה מצוי נצחי על ידי השכילו את המושכלות והתאחדו עימהם לעצם אחד11, הנה בהכרח שהמושכלות עצמם יהיה תכנם דברים הנמצאים בפועל ומציאותם היא נצחית. כי איך אפשר שייברא דבר נמצא בפועל וקיים לנצח על ידי השגת דבר שהוא עצמו אינו נמצא בפועל או שמציאותו אינה נצחית? [...] ואיזו הם המושכלות שהשגתם מוציאה את השכל אל הפועל? אלו שתכנם הוא המציאות האמיתית והנצחית. המציאות הזאת כוללת:אף על פי שלא מצאנו ביטוי מפורש לשיטת אחד העם בדברי רבנו, הדברים מתקבלים על הדעת. לא מסתבר שלצורת הנפש של ההוגה בהנדסה אנליטית תהיה קיום נצחי כמו שלא מסתבר שצורת נפשו של מי שלא טרח להשיג את המושכלות תזכה לקיום נצחי כמו זו של ההוגה בנושאים תיאולוגיים במשך כל ימי חייו.
א. הצורות המיניות של כל הנמצאים בעולם השפל, שהן "מתמידות ועומדות";12
ב. הגרמים השמימיים, שעם היותם מורכבים מחומר וצורה, הם קיימים לעולם ("היסוד החמישי");
ג. הצורות הנפרדות מחומר (הא-ל והשכלים הנבדלים או המלאכים).13
כל זה הוא ביחס לתוכן ההשגה. אבל גם ביחס לאופן ההשגה יש כאן הגבלה רבת ערך מאוד הנובעת מעצם הרעיון והיא: שתהא ההשגה באה לאדם על ידי פעולת השכל עצמו, כלומר שישיג האדם אמיתות המציאות על פי מופתי השכל, ולא שתהא האמת מקובלת בידו מאחרים בתור אמונה בלבד. כי באופן האחרון הרי אין ההשגה אלא דבר חיצוני, שהשכל לא השתתף בו בפועל. ותחסר אפוא אחדות השכל עם המושכל, שהיא זו המוציאה את השכל אל הפועל.
הערות:
1. לפי אבן בג'א על-פי *** Nikiprowetzky.
2. הלכות יסודי התורה ד:ח.
3. ראה בהרחבה את דברי רבנו בהלכות יסודי התורה פרק ד כולו ובביאורנו שם.
4. הסקירה מבוססת על ש.ה. ברגמן, ע' השארות הנפש, אנציקלופדיה עברית.
5. על הנפש, ספר ב, פרק א, 413b.
6. א:עד:דרך שביעי.
7. ב"מורה הנבוכים" (א:מ-מא) נאמר על רוח ונפש - כל אחד בנפרד - ש"הוא שם הדבר הנשאר מן האדם לאחר המוות אשר לא ישיגהו הכיליון".
8. רבנו סובר שרק הדעות המובילות לידיעת ה' הן אלה שיש להן הישארות ובהלכות תשובה (י:ו) רבנו קובע שצריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ... המודיעים לו את קונו וב"מורה הנבוכים" (א:לד) רבנו מפרט כיצד על האדם "ליחד עצמו".
9. בהלכות תשובה (ח:ב, עיין שם) רבנו מתאר מהו השכר הגלום לצדיקים בעולם הבא. על פי מה שכותב ב"מורה הנבוכים" לא ברור מהי דרך קבלת הגמול של הצדיק הבודד אם "הכל אחד במספר". האם השכר הוא קולקטיבי או שמא העובדה ש"הכל אחד במספר" אינה שוללת קיומו של שכר אינדיבידואלי?!
10. אחד העם: שלטון השכל, השלוח, ט"ו, פח-צ, תרס"ה, עמ' ו-ז. הדברים תואמים את מה שרבנו כותב במורה הנבוכים ג:נא, שבו מדגיש את חשיבות יגיעת המחשבה במדעים האלוהיים.
11. על פי מורה הנבוכים א:סח.
12. לא מצאנו היכן רבנו נוקט בעמדה זאת מפורשות. על פי דברי אחד העם רבנו אמור לייחס מציאות אמיתית לצורות המיניות, המכונות "כוללים" או universalia, ומכאן שרבנו אמור ללכת בעקבות אפלטון הריאליסט בויכוח בין הריאליסטים לבין הנומינליסטים.
הנומינליזם מנוגד לריאליזם. הנומינליזם הוא שיטה בפילוסופיה הגורסת שלכוללים, או למושגים כלליים, לסוגים ולמינים, אין ממשות משלהם ואינם אלא שמות המציינים קיבוץ של דברים, שהרי כל דבר קיים הוא דבר יחיד לעצמו. הריאליזם היא שיטה הטוענת שהמושגים הכלליים הם בעלי קיום ממשי והקיום הזה של הכוללים קודם לקיומם של הדברים הפרטיים הנבראים בצלמם.
דעת אחד העם הגורסת כי רבנו נמנה על האסכולה הריאליסטית איננה מתיישבת עם דברי רבנו עצמו. במורה הנבוכים (ג:יח) רבנו כותב: "כבר נודע כי אין חוץ למחשבה מין מצוי, אלא המין ושאר ההכללות עניינים מחשבתיים". לדעת מונק משמע מדברי רבנו אלה כי רבנו נומינליסט - בניגוד לדברי אחד העם. ברגמן (ע' נומינליזם, א"ע) מציין כי עמדתו של אריסטו בויכוח זה היא עמדת ביניים, וכי אריסטו הנו קונצפטואליסט, עמדה הגורסת כי הכוללים אמנם קיימים אבל רק בתוך הדברים. ניתן לסבור כי רבנו נוקט בעמדה דומה וכי אף הוא קונצפטואליסט, הנחה שאינה סותרת את דבריו במו"נ הנ"ל.
13. על פי יסודי התורה (ד:ח): שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם, כמו המלאכים שהם צורה בלא גולם, עד שידמה להם.